אין כניסה ! - חלק א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ערב טוב, יש גיהינום.

אנחנו הולכים לדבר על שבעה מדורי גיהינום, וחלוקתם ומחלוקתם,

ומה שקורה שם, ומה מעלות החום שנמצאות שם,

ובלי חיוך, בלי חיוך, כן?

אתה יודע, עם מוזיקה, כן? של באסים, באסים, ככה. אתה שמעת אותי פעם?

מה זה, מחול השדים?

שואלים שאלה, אם יש גיהינום וזה, אז אני עונה.

למה השם ברא גיהינום?

אני גם עונה.

אז מה אתה רוצה שאני אענה? לא, אין גיהינום. מה פתאום? גן עדן! גן עדן, אין גיהינום, הכל טוב.

הכל טוב. ככה אתה רוצה שאני אגיד?

מה, אני שקרן?

מה, אני קבלן קולות של הקדוש ברוך הוא?

מה, אני מביא את כולם, אתה מבין בחרטא? יאללה, בכיף, בסותול? מה, מה הולך פה?

או שזה אמת, או שזה לא אמת. אם שואלים שאלה, עונים תשובה.

שאל אותי, תוכיח לי שיש בורא לעולם, עניתי לו.

שאל אותי, למה אנחנו יותר נכונים מאחרים? עניתי לו.

לא. אז מה, לא טוב?

יש לי שאלה, כבוד הרב.

למה מפרשים את התורה?

למה מפרשים את התורה, אתה מבין בלי הפירוש? רשום, קבל את אביך ואת אמך, נכון? נכון. לא אומרים, אבא שלך עשה דברים לא טובים מזה. בכל מקרה, קבל את אביך ואת אמך.

התורה זה הוראות יצרן, כאילו, נכון? כמו שבן אדם קונה אוטו, היצרן אומר לו מה לעשות. נכון. ככה התורה, למה מפרשים אותה?

נכון. מה שרשום צריך לעשות. נכון. רשום לא תבשק די בחלב אמו. כן. אתה יכול למשל אותו בחלב אכותו.

בחלב אמו, לא. טוב. מה? זה מה שרשום, נכון? בסדר.

יש בחוץ תמרור, אין כניסה, נכון? נכון. מה כתוב על התמרור? אין כניסה. איפה כתוב? לא כתוב, הוא מסמן אין כניסה. דורי אתה לומד, אין כניסה. אה, פירשו לנו את זה. פירשו. רגע, פירשו. מי פירש?

מי פירש?

מה יש בתמרור? תתאר לי את התמרור. מה יש? ריגול עם קו לבן באמצע.

זה בכלל לא זה? אין כניסה אמרת. אין כניסה? נו. אוקיי. אז זה, זה, אם זה. כן. רגע, אז אם עשו ככה וזה, אז אין כניסה?

איפה כתוב שאין כניסה? פירשו את זה שאין כניסה? אה, פירשו. בסדר, אבל בטהריה פירשו את זה. למה צריך? מה? למה צריך פירש? פשוט. מי שלא שומר לרב, יש לו משהו במוח לבטל.

חחח.

קלטת מספר 497. אין כניסה.

חלק א'.

ערב טוב. בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ורחמיו ירוויח.

בפרשת השבוע יש פסוק,

אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל.

משה רבנו מצטווה, שבט לוי שונה משאר השבטים לא תפקוד אותם ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל.

והלווים, מטה אבותם לא התפקדו בתוכם.

ועוד נאמר, והלווים לא התפקדו בתוך בני ישראל.

לאחר שנאמר ציווי לא למנות את הלווים,

עוד פעמיים נאמר שלא למנות אותם.

למה התורה כופלת, דבר שברור שנאמר,

ואת ראשם לא תישא בתוך בני ישראל?

גם בלי הדגשה מיוחדת הזאת מבואר

שימנו אותם לחוד ולא בתוך בני ישראל.

וגם אותם מונים מבין חודש ולא מבין עשרים כמו שאר השבטים.

אלא נראה שהכפילות היא להדגיש הדגשה מיוחדת את העובדה

שהלוויים נמנו לעצמם.

ורש״י מבאר, מה הטעם?

צפה הקדוש ברוך הוא

שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבין עשרים שנה ומעלה, שימותו במדבר.

אמר, אל יהיו אלו בכלל.

כיוון שהקדוש ברוך הוא ידע שעתידה להיות גזרה על כלל ישראל במדבר

ושימותו במדבר,

בגזרה של המרגלים

600,000 מתו

מבין עשרים עד גיל שישים,

וכדי שלא יהיו הלוויים בתוך אלה

שימותו בגזרה,

הקדוש ברוך הוא אמר שלא לפקוד אותם, לא למנות אותם לבד,

אלא בנפרד, שלא יהיו בכלל.

והמדרש רבה אומר שאילו היו בני לוי נמנים בכלל ישראל,

גם הם היו מתים במדבר.

זאת אומרת,

שבט לוי היה שבט מיוחד.

שבט לוי, בזמן שהיו במצרים,

הוא לא עבד עבודת פרך.

הם עסקו בתורה כל הזמן, בארץ גושן.

בני ישראל שעבדו והיו משועבדים למצרים,

היו מממנים אותם.

הם היו עולם הישיבות, הם היו השבט הקדוש.

בעגל הם לא חטאו.

מי לשם אליי?

אחרי העגל, אומר משה רבנו, מי בא אליו? בני לוי.

אבל אומר המדרש,

שאם הם היו נמנים בכלל ישראל,

אף הם היו מתים במדבר.

זאת אומרת, גם הם היו מתים במדבר.

מה פירוש? זאת אומרת, זכותם לא הייתה עומדת להם.

אנחנו לומדים מפה דבר שהרבה שואלים.

הרבה שואלים למה בשואה מתו צדיקים, למה מתו ילדים, למה מתו...

לומדים מפה הנהגתו של הקדוש ברוך הוא.

כשנגזרת גזרה על הכלל,

היא חלה על כל מי שנמנה בכלל הזה.

ואפילו אם יחידים לא ראויים להיענש,

כי הם צדיקים,

מכל מקום הם נענשים בעונש הכלל.

אם אדם שייך לכלל מסוים, לציבור מסוים,

ויש גזרה על הציבור,

גם אם הוא צדיק מצד עצמו,

כיוון שהוא נמנה בכלל הזה,

הגזרה חלה גם עליו.

ככתוב,

צדקת הצדיק לא תצילנו ביום זעם.

לכן הצטווה משה רבנו,

ציווי מיוחד למנות את בני לוי מניין אחר לעצמם,

שלא ייכללו עם כלל ישראל ולא ייענשו בעונש של הכלל.

אז בדרך כלל זה כך, כך היא הנהגה,

שבהנהגה הכללית, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, יש הנהגה כללית ויש הנהגה פרטית.

בהנהגה הכללית שהוא מנהיג את עולמו,

בהנהגה הזאת, אם יש גזרה על ציבור,

כל מי שנמצא בכלל הציבור הזה,

הגזרה הזאת חלה עליו בין לרעה בין לטובה.

אבל במקרים יוצאי דופן,

באופן שהוא חוץ לטבע של ההנהגה הזאת,

אם יש צדיקים של גודל צדקתם ראויים להינצל,

אפילו שהם בתוך הכלל,

אז יש חשבונות שמיים מיוחדים כלפי אנשים פרטיים,

שהם גם ינצלו ויצאו מתוך התופת.

אבל זה מקרים בודדים.

כאופן כללי,

כל מי שנמצא בכלל שייך לכלל בין לטוב

בין למוטב.

והדבר הזה מבואר באור החיים הקדוש על הפסוק, ויהושע בן נון וחלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ.

12 מרגלים נשלחו לתור את הארץ לפני כניסת ישראל לארץ ישראל,

בכניסתם מן המדבר,

ומתוך ה-12 האלה היו שניים,

יהושע בן נון וחלב בן יפונה,

שהם לא הוציאו דיבת הארץ רעה.

והפסוק אומר עליהם, ויהושע בן נון וחלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם

ההולכים לתור את הארץ.

ואור החיים הקדוש מקשה קושייה.

הלא כבר כתוב, וימותו אנשים מוציאי דיבת הארץ.

אלה שהוציאו דיבה מתו.

מי זה היו? העשרה.

אז ממילא נשארו השניים.

למה צריך להגיד שאלה חיו,

מתוכם.

וגם למדנו שאם הם לא היו מוציאים את הדיבה רעה,

אז לא היו מתים.

תראה צורח חיים הקדוש.

כוונת הכתוב לומר שהם חיו,

למה? לפי שהיו מן האנשים שהלכו לתור את הארץ.

שאילו לא היו מאתרים את הארץ,

והיו נשארים בכלל ישראל,

ולא יוצאים לרגל עם העשרה ההם,

הייתה באה גזירה גם עליהם,

גם שהיו צדיקים גמורים,

כיוון שהם היו למעלה מגיל 20 כשיצאו ממצרים.

אז הפסוק בא ללמד,

שמה שהציל את יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שהם נשארו בחיים,

לא בגלל שהם לא הוציאו דיבת הארץ רעה.

זאת אומרת,

אם לא היו מוציאים דיבת הארץ רעה והיו נשארים

בתוך כלל ישראל ולא היו מהם רגלים, כיוון שנגזרה גזירה על כולם, גם הם היו מתים.

זאת אומרת, הייתה להם זכות מיוחדת, זה שהם לא הוציאו דיבת הארץ רעה,

והם לא היו גם בתוך הכלל,

אלא חוץ מהכלל, כי הם נמנו כשנים עשר.

וכיוון שהם היו במניין הזה,

אז לכן הם חיו.

אבל אם הם היו בתוך הכלל,

אז הם היו לוקים עם הכלל.

ועוד הוא מביא ראיה,

שיאיר בן מנשה היה בימי

יעקב אבינו.

ואף על פי כן

הוא לא מת במדבר.

יאיר בן מנשה הוא היה

אחד מהצדיקים, שקול כנגד רובה של סנהדרין,

והוא מת

כשעכן מעל בחרם,

וכתוב בפסוק שמתו כ-36 איש.

מה זה כ-36 איש?

מה,

התורה לא יודעת אם היו 37 או 35?

מה זה כ-36?

אלא הוא היה שקול כרובה של סנהדרין, סנהדרין 70,

והוא היה כ-36, שזה רוב סנהדרין.

אבל מת אחד, יאיר בן מנשה, שהיה צדיק גדול.

יאיר בן מנשה היה בימי יעקב,

ואף על פי כן לא מת במדבר, לפי שהיה למעלה מבין 60. אבל יאיר בן מנשה אמרו שהיה שקול כרובה של סנהדרין,

ואם כן היה ראוי להינצל,

אפילו היה למטה מבין 60. אז למה כתוב

שהוא היה למעלה מבין 60? למה צריך להגיד? ואם הוא לא היה למעלה מבין 60, הוא היה בן 50 והייתה גזירה.

אם הוא שקול כרובה של סנהדרין, למה הוא לא ינצל?

ללמד אותנו שאפילו שהוא היה צדיק כזה וכרובה של סנהדרין,

אם הוא היה בכלל של הגזירה מבין 20 עד גיל 60 שימותו,

הוא גם היה מת.

אבל רק בגלל שהוא היה מחוץ לגזירה, דהיינו, מחוץ לכלל הזה,

על ידי זה שהוא היה למעלה מגיל 60, אז הוא לא מת.

רואים מפה דבר מדהים,

הרבה שאלות שואלים.

איך צדיק מת?

איך היה דבר כזה וכזה? וגם צדיקים הלכו.

אם אנשים נמנים

בכלל מסוים, אם הם שייכים לכלל מסוים, לציבור מסוים,

באותו רגע שהם שייכים לציבור הזה, לכלל הזה,

אז הם בתוך החשבון

שמושפע שפע אליו, בין לטובה, בין לרעה.

עכשיו ברור,

יכול להיות אסון ורסאי,

ואנשים נמצאים בכלל ציבור מסוים,

וכיוון שהם בכלל, אפילו שהם צדיקים או לא, יכולים להיפגע.

מלון פארק שאנחנו יושבים בו,

היה בו פיגוע אז.

נו, היו פה גם אנשים שבאו לפה ללמוד תורה באותו אירוע.

היו אנשים שבאו פה לסמינר.

איך זה קורה?

היו אנשים בשואה.

היו אנשים בכל מצב.

לומדים מפה שיש הנהגה כזאת?

תלוי לאיזה כלל אתה שייך

ומה עכשיו על אותו כלל מוטל.

והם הדברים שלימדו אותנו חכמים, זיכרונם לברכה, שהיחידים הצדיקים, אם רק

היו בתוך הכלל שנגזרה גזירה, נחמנא לצלן,

אף הם לא ינצלו.

לכן ציווה משה, נצטווה משה למנות את בני לוי לבדם,

שהם יהיו מניין בפני עצמם.

וכן, אנחנו לומדים גם אצל בכורות ישראל במצרים.

אמר הקדוש ברוך הוא,

כי לי כל בכור בבני ישראל, באדם ובבהמה.

ביום מכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי.

למה צריך היה הקדוש ברוך הוא לקדש את בכורות ישראל במצרים במכת בכורות?

למה?

הרי ודאי שהבכורות של ישראל לא היו צריכים ללקוט. כל מכת בכורות הייתה מיועדת

למצרים

כדי שסוף סוף ישחררו את בני ישראל.

למה צריך להקדיש במיוחד את בכורות ישראל?

כיוון שהגזרה הייתה על כלל הבכורים

שנמצאים במצרים, ומכללם זה גם בכורות ישראל,

היה צריך הקדוש ברוך הוא להבדיל אותם מתוך המצרים,

כיוון שאם ניתנת רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע.

ולכן, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.

זאת אומרת, הנהגה מיוחדת היה צריך לעשות פה בשביל עם ישראל שהבכורות לא.

ולכן הבכורות צמים בערב פסח.

וכבר כתוב, כן, בדרשות של רבנו ניסים הרן שנתקדשו בכורי בני ישראל, ומסביר למה.

שכאשר נתחדש שפע, שופע, ממשיך, איזה דבר מזיק.

מהעולמות העליונים תמיד יורד שפע.

השפע הזה יכול להיות טובה או הפוך.

ואם נתחדש עכשיו שפע, שופע, ממשיך,

של דבר מזיק.

יקבל בו היזג גם האיש אשר איננו ראוי שיענש כפי מעשיו,

אם לא שיהיה אליו זכות פרטי,

יגן עליו השם יתברך בעדו מההיזק ההוא.

בלי זכות פרטית מיוחדת שיש לאדם מסוים בתוך קהל מסוים,

ההיזק שיורד מן השמיים יפגע גם בו.

ועיין שם שהעריך לבאר בהנהגת הקדוש ברוך הוא בהנהגה הכללית,

ולכן מגיע ממנה הפסד גם למי שאינו ראוי שיענש.

אם לא שתחזק זכותו כל כך,

שיציל אותו השם יתברך ממנה בשינוי הטבע.

כתוב בזוהר הקדוש,

ויזכור אלוקים את נוח.

רבי אלעזר אמר, בואו ראה, אני מתרגם את זה לעברית, בואו ראה,

בשעה שדין

מצוי בעולם,

אדם צריך

שלא יזכירו את שמו למעלה.

אם יש דין, מגפה,

צרה,

מחלות,

בעיות.

ישתדל אדם שלא יזכרו את השם שלו למעלה.

מאיפה לומדים?

מהשונמית.

יום טוב של ראש השנה נמצא אצלה אלישע הנביא,

יום הדין. הקדוש ברוך הוא דן את כל העולם כולו.

אומר לה אלישע הנביא,

היש לך לדבר אל המלך?

היא הייתה מארחת אותו תמיד כשהוא היה עובר שם.

הוא רצה לגמול לחסד טובה, הכרת הטוב על מה שעשתה עימו.

היש לך לדבר אל המלך?

אומר הזוהר הקדוש,

המלך זה הקדוש ברוך הוא.

היש לך לדבר אל המלך? את רוצה משהו שאני אעזור לך אצל הקדוש ברוך הוא?

בתאמר בתוך עמי

אנוכיהו שבת.

אני לא מעוניינת, אומרת,

לשונמית, על פי הזוהר הקדוש. אני לא מעוניינת שיזכרו אותי

וישגיחו בי,

אלא בתוך עמי.

לא רוצה באופן פרטי,

רק בתוך עמי.

כיוון שאם היא בתוך עמה, היא נידונה עם הכלל, עם כל עמה.

ואם יזכירו אותה,

אפילו עם תמיכה

של אלישע הנביא,

עדיף לה שלא יזכרו אותה והיא תהיה בתוך הכלל בלועה,

וזכות הכלל תגן עליה יותר מזה.

זה יסוד מדהים.

להבין את הדבר הזה שהזוהר הקדוש מסביר,

שאדם

צריך תמיד לכלול את עצמו בתוך כלל ישראל.

איך אני בירכתי?

שי שלום בן יהודית

לאלעזר עזרא בן מוני, השם ישלח לנו רפואה שלמה,

בתוך שאר חולה עמו ישראל. למה אמרתי כך?

שזה בתוך כלל חולה,

הזכות של הכלל יותר גדולה מהזכות של הפרט.

אפילו שהפרט צדיק,

לא תמיד צדקתו תספיק בשעה של גזירה.

ותמיד צריך להזכיר בתוך כלל ישראל,

בשם כל ישראל.

למה?

משום שזכות הכלל היא גדולה מאוד.

וכך נראה בדברי החכמים, זיכרונם לברכה,

לעולם ישתף אדם עצמו ביחד עם הציבור.

ואומר על זה רש״י,

אל יתפלל בלשון יחיד, אלא בלשון רבים,

שמתוך כך תפילתו נשמעת.

אנחנו אומרים תפילת שמונה עשרה.

אתה חונן לאדם דעת

ומלמד לאנוש בינה,

חונני.

אומרים חונני?

חונן אומרים.

מה אומרים? רפאני או רפאנו השם בן ערפה?

מה אומרים? ברחנו או ברך?

ברחנו.

וכן הלאה, בלשון רבים. למה בלשון רבים?

בשביל שתפילתו תתקבל בשמיים.

כשאדם מדבר בלשון יחיד, בודקים אותו.

כי יחיד, אוי ואבוי.

אם אתה לא מאה על מאה,

חבר הזמן.

אבל אם אתה בא בכלל הציבור,

אם אתה בא בכלל הציבור, זה משהו אחר.

יש אנשים שמתפללים לפעמים תפילת יחיד.

אם זה אונס,

בסדר, נאיחא.

אבל אם אחד מעדיף ביחיד,

או יש לו כל מיני סיבות,

או מקל כזה קצת בעניין,

ומתפלל יחיד, מצבו

יהיה כמו הדוגמה הזאת שאני אביא.

היה מלך אחד

שציווה על כל נתיניו

להביא לו יין משובח.

כל אחד צריך לטרוח להביא למלך ביום מסוים, עד שעה מסוימת,

יין משובח.

כל אנשי המדינה רצו, רצו, כל אחד חיפש, יין הכי משובח שהוא יכול להביא למלך.

כל אחד הצטייד עם בקבוק. המונים, המונים צובעים

על פתחי הארמון, השרים מקבלים את כל היינות.

השעה עומדת להיגמר.

אבל היה אחד מסכן, עני, מאיפה הוא יביא יין משובח?

מאיפה הוא יביא יין משובח?

אז הוא פגש את החבר שלו, העני השני, אמר לו, תגיד לי,

מה אתה עשית? מאיפה הבאת יין משובח? מאיפה יש לך כסף? בקושי יש לך לאכול. מאיפה הבאת יין משובח?

אמר לו, מה אתה חושב, שאני יכול להביא יין משובח?

אני הלכתי, שמתי מים, צבעתי אותם בצבע אדום,

ועמדתי עם כולם, קח, קח, קח, קח, ונתתי.

אמר, וואי, לא חשבתי על דבר כזה.

הלך, לקח גם כן מים, זה, אבל הגיע מתי שסגרו.

סגרו כבר את השערים. דפק, דפק, דפק, דפק, פתחו.

כן, מה? הוא אומר, לא הספקתי, לא הספקתי,

אבל הבאתי יין. אמרו, אה, הבאת יין? בוא, כנס, כנס.

אמרו לו, המלך, כבודו, זה בא, אפילו שנגמר כבר הזמן,

לא ויתר, אמר, הוא רוצה להביא יין משובח.

אמר המלך, תמזגו לי כוס.

מוזגים לו כוס.

הקיא את המעיים שלו.

מה עשו איתו? אני לא אגיד את ההמשך, תארו לכם לבד.

יש זמן לתפילה.

הקדוש ברוך הוא אומר, כל אחד יבוא עם היין,

יבוא עם התפילה, עם הכול.

אז יש אחד בא עם יין כזה, אחד עם יין כזה, אחד עם כזה, אחד עם תפילה כזאת, אחד יותר עם כוונה,

אחד פחות כוונה,

אחד סתם מדבר, אבל הוא נמצא בתוך הכלל,

ותפילת הכלל נשמעת, אז גם התפילה שלו עברה, גם הבקבוק עם המים עבר.

עבר.

אבל אם אחד מתפלל יחיד,

הוא אומר, בוא, זה מטריח לפתוח עוד פעם שערי תפילה.

אומרים, רגע, רגע, הגיע התפילה עכשיו,

נבדוק מה הוא אמר.

רואים, האווה, אין כלום.

שום דבר, קשקושים, פטפוטי מילים, פצפי, פצפי, פצפי, מדבר שטויות.

מעורר על עצמו קטרוג.

מה הנחת תפילין?

אדם צריך גם להתפלל לבד, אפילו אם הוא איחר את התפילה במניין. צריך, אבל צריך לדעת

שאם הוא מתפלל,

אפילו אחרי הזמן, תוך הזמן, אבל אחרי הזמן של

קריאת שמע או זמן תפילה, יהיה זמן, עד שעה שלישית

מהבוקר מהנץ או מעמוד השחר או עד שעה רביעית, שזו התפילה.

גם אחרי זה הוא יכול להתפלל עד חצות יום, תפילה.

אבל שם הוא לא מזכיר בברכות את שם השם.

צריך ללמוד את זה.

תפילין זה כל היום זמנם,

אבל זמנם זה עם קריאת שמע בבוקר.

אבל אם אין לו שום אפשרות, נגיד, מה שלא כל כך מצוי,

מה שלא כל כך מצוי,

אבל יש אנשים שחושבים שזה קשה להם, ואני לא יודע מה, כל מיני קשקושים,

אז בכל אופן הוא חייב לשים.

אבל אם הוא יתפלל,

ויתפלל ביחיד, צריך לדקדק עוד יותר בתפילה, שאם יבדקו אותה למעלה,

שלא יהיה פטפוטי מילים, שלפחות הוא מתכוון למה שהוא אומר, ומתוך חרטה על זה שהוא מתאחר

לתת את התפילה שלו, דהיינו,

הרי בסך הכול מה זה תפילה? הוא מבקש.

אבל אם אתה מבקש לא ברצינות, זה עוד מרגיז.

אחד מבקש להיכנס אחרי שסגרו את הדלת,

וחילקו כסף, כן?

ובשעה הוא מדבר, לא מבינים מה הוא רוצה. מה אתה רוצה? מדבר, מדבר. טוב, מה אתה רוצה? לא אומר שום דבר.

לא, אתה לא מבין, היה לי ככה וזה טוב. מה אתה רוצה?

אתה רוצה כסף?

לא, לא הבנת, אני אסביר לך עוד פעם. מה תסביר? אתה רוצה כסף? עמדת בתור, רצית? מה אתה רוצה? לא אומר כלום.

ואחד עומד בתפילה, לא אומר אף מילה. מה הוא אומר?

רק פטפוטי מילים.

חוננו, ברחנו. לא מבין מילה, מה הוא אומר. באיזה שעה צריכה להתפלל אישה?

אישה? כן, נכון. אישה צריכה להתפלל כמו גבר, אם היא יכולה.

זאת אומרת, עד חצות, ומנחה עד שקיעה,

וערבית,

מהחרצת הכוכבים, עד הבוקר, עד עמוד השחר.

בתוך הזמן הזה, אישה יכולה להתפלל.

מכל מקום,

ראינו מפה שמי שנמצא בתוך הכלל,

התפילה שלו נשמעת.

איך זה, אם אדם, תפילתו בפני עצמו לא תזכה למעלה של תפילה כראוי,

איך זה, אם הוא אומר את אותה תפילה בתוך ציבור, זה כן מועיל?

אם כן, זוהי המעלה של הכלל.

הכלל עושה את זה, הציבור עושה את זה.

עצם זה שיש פה כלל וציבור,

זה עושה את זה כך.

עיקר העניין שציבור זה כמו מציאות חדשה.

אדם פרטי זה יחיד,

וציבור זה לא כמה פרטים.

יחיד זה אחד.

עשרה זה כבר לא עשרה פרטים, זה מניין, זה משהו אחר לגמרי. זה ציבור נקרא, זה כבר משהו אחר לגמרי.

זה רמה אחרת לגמרי.

כשבאים

ועד העובדים,

זה לא כמו עובד שניגש. ועד העובדים זה כולל.

כבר את כל העובדים, אפילו שהם שלושה אנשים בוועד,

חמישה אנשים בוועד,

אבל ועד העובדים מייצג את כל העובדים.

זה עולם אחר לגמרי.

לכן,

הזהירו אותנו חכמים, זכרונם לברכה, תמיד לעולם תהא אימת ציבור עליך.

אימת ציבור.

ציבור זה דבר מיוחד בפני עצמו.

גודל כוח הציבור גדול מאוד.

וכתוב, והיה השם לך לאור עולם.

מתי השם יהיה לנו לאור עולם?

בזמן שכולנו נהיה אגודה אחת.

אתם יודעים,

כתוב בפרשת ניצבים, אתם ניצבים היום כולכם.

אתם ניצבים היום כולכם, מתי אתם ניצבים? מתי אתם עומדים על מעמדכם?

כשאתם כולכם, כשאתם כלל.

אתם יודעים, קש,

זה דבר קל מאוד לשבור.

אפילו ילד קטן, תן לו קש,

הוא לוקח אותו שובר.

אבל אם זה אגודה של קשים,

חבילה

של קש,

אפילו גיבור גדול, אם יתפוס את כל החבילה וירצה לשבור, לא יכול לשבור.

ואפילו שזה מורכב מקש ועוד קש ועוד קש.

אתם ניצבים היום כולכם, כל פרט מאיתנו, כל יחיד,

הוא חלש בפני עצמו.

כשאנחנו רבים,

כשאנחנו ביחד,

כשאנחנו באחדות,

הכוח שלנו הוא עצום.

לכן, והיה השם לך לאור עולם, מתי?

מתי שעם ישראל באגודה אחת יכולים לזכות ולקבל פני שכינה?

וכך היה במתן תורה,

שכל העם חנה בלב אחד,

ויחנה עם נגד ההר.

לא ויחנו,

כל הזמן כתוב וישאו ויחנו וישאו ויחנו,

אבל במעמד הר סיני נאמר, ויחן העם, ויחן לשון יחיד,

כציבור אחד, כאחד.

אחד הכלול מכל.

לכן זכו לקבל את התורה כולה.

אם כן,

אם היחידים הם ציבור,

והציבור שונאים את המחלוקת,

ואוהבים את השלום,

ונעשים חניה אחת ויחן אחד,

זה מאגד אותם שאין אדם יכול לשוברם,

עד כדי כך שאפילו אם הציבור

הוא ציבור של עובדי עבודה זרה,

והם באחדות ביחד, בלי פירוד,

אי אפשר לגעת בהם.

בדורו של אחאב

היו עובדי עבודה זרה,

יורדים למלחמה ונוצחים.

למה לא היו ביניהם דילטורין?

דילטורין זה מספר לשון הרע.

לא היו מספרים לשון הרע. היו באחדות.

כולם לרעה, כולם עובדי עבודה זרה,

ואי אפשר היה לגעת בהם. היו מנצחים במלחמות.

בדורו של שאול

לא עבדו עבודה זרה,

אבל היו ביניהם דילטורין מספרי לשון הרע, יורדים למלחמה ומפסידים.

זאת אומרת,

שרואים שכוח הציבור וכוח הכלל,

אפילו אם הוא לרעה, הוא גדול.

ויהי כל העם שפה אחת ודברים אחדים.

כשבנו את מגדל בבל למרוד בקדוש ברוך הוא,

כולם היו שפה אחת,

כולם דברים אחדים.

והקדוש ברוך הוא אמר, אתה לא ייבצר מהם את אשר

יזמו לעשות.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? ירד ובלל את שפתם. עשה בהם ערבוביה,

שלא יוכלו להיות יותר מאוחדים.

התחילו מריבים זה עם זה, כי אף אחד לא מבין את שפת חברו.

וככה הפריד אותם ופיזר אותם בכל העולם כולו.

אבל כל זמן שהם היו באחדות, אי אפשר היה עליהם.

גם הגאולה כתוב, איך היא תבוא.

אפילו אם יש כנישתא חדה

שעושים את רצונו של הקדוש ברוך הוא ביחד,

יכולים להביא את הגאולה.

אם יש קבוצה של אנשים

שהם בדעה אחת

ועושים את רצון הבורא יתברך כולם ביחד,

יכולים להביא את הגאולה לעם ישראל.

ויש פסוק לסיום שאומר,

ורדפו מכם חמישה מאה

ומאה מכם רבבה ירדופו.

ורדפו מכם חמישה מאה,

זאת אומרת כל אחד רודף עשרים.

חמישה מאה.

אז כל אחד עשרים, חמש כפול עשרים מאה.

אז אם רודפים אחר כך מאה,

כמה הם צריכים?

אלפיים. אלפיים, נכון?

לא כתוב בפסוק, כתוב ומאה מכם רבבה ירדופו. עשרת אלפים איש.

איך היחס הולך?

עם חמישה מאה.

מאה, אלפיים, ולא מאה, רבבה ירדופו.

איך זה הולך?

אומר רשי, וכי כך הוא החשבון?

והלא, לא היה צריך לומר אלא מאה מכם, שני אלפים ירדופו.

אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובים העושים את התורה.

מועטים ומרובים זה לא הולך באותו יחס.

זה יחס אחר לגמרי.

הרי ההפרש הגדול בין חמישה למאה, שכל כמה שהאגודה גדולה יותר, כוחה מתגדל פי כמה.

זאת אומרת,

אם אחד רוצה להרים מכונית,

ונגיד שכוחו להרים חמישים קילו,

והאחר יכול להרים שלושים קילו,

ועוד אחד יכול להרים עשרים וחמש קילו,

ועוד אחד חמישים קילו,

כל אחד בנפרד.

אבל אם ארבעתם ירצו להרים מכונית,

אפילו היא שוקלת חצי טון אם ירימו אותה,

כי כוח הארבעה כבר לא כמו כל יחיד ויחיד.

זאת אומרת,

מועטים העושים את התורה אינם דומים לרובים העושים את התורה. אז כמה שמתאספים יותר לעשות תורה,

ככה הכוח יותר גדול.

ולסיום,

במסכת קידושין כתוב,

תנא דברי בישמעאל,

בני,

אם פגע בך מנוול זה,

מושכהו לבית המדרש. מי זה המנוול?

יצר הרע, אתה בדרך

הולך ופגש אותך המנוול הזה,

והוא רוצה להטריד אותך לכל מיני כיוונים לא טובים.

מה עושים? אומר רבי ישמעאל,

מושכהו לבית המדרש.

נו,

אחרי מה שלמדנו

למה צריך למשוך אותו לבית המדרש,

למה צריך למשוך אותו לבית המדרש,

בגלל שבמקום בית המדרש יש מקום של רבים וזכות הרבים תגן עליו.

כיוון שבבית המדרש יש רבים, זכות הרבים תגן עליו.

כיוון שיש פה יהודים יקרים רבים

ואינם

דומין מועטין העושים מצווה למרובין העושים מצווה.

ופה אין מרובין עושים מצווה, יש פה דחוסים עושים מצווה.

הרבה יהודים דחוסים בשביל לשמוע דברי תורה,

אז הכוח שלכם גדול

שתישלח רפואה שלמה לשי שלום בן יהודית

ולאלעזר עזרא בן מוני בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה.

אמן.

אשריכם ישראל.

למי שיש שאלות, בבקשה.

כן.

ערב טוב, ותודה על העבודה הקדושה שאתה עושה עבור כולנו.

ואני מגילה הרבה אנשים שבזכותך עשו תשובה,

ואני התחזקתי בזכותך.

תודה.

עכשיו, השאלה שלי היא אולי קצת לא קשורה לנושא שאנחנו לומדים היום,

אבל מאוד מעניינת אותי ששאלתי כמה אנשים שלא מצאו תשובה,

אני שואלת אותך שאלה כזאת.

האם במקורות הקדושים שלנו

קיימת תשובה לשאלה כזו?

האם מחלת הכבד

יש לה

שורשים רוחניים,

והאם גם יש פתרונות למחלה הזו שהמקורות הקדושים מציעים לנו?

כל המחלות, המקור שלהן הוא רוחני.

אין מחלה שאין לה מקור רוחני.

כנגד

כל המצוות

וכנגד כל האיסורים יש לנו איברים וגידים.

ואם אדם חוטא באיברים מסוימים,

אז הוא לוקה באותם איברים שהם כנגד אותן מצוות.

אנחנו לא יודעים את כל האיברים וחלוקתם כנגד איזה מצווה הוא מצווה,

אבל יש לנו כללים בזה.

זאת אומרת, חכמים אמרו לנו כללים.

עכשיו, כיוון שהכבד

זה משאבת הדם הגדולה,

וכל האוכל מגיע לשם,

אז לדוגמה, עניין מאכלות,

מאכלות אסורים, או לאכול בהכשרים או דברים כאלה, זה יכול להיות סיבה ומקור

לבעיות בכבד.

איסור אכילת בשר בחלב או דברים כאלה,

כל הדברים האלה יכולים להיות בכיוון הזה.

יכולים להיות עוד דברים,

אבל יש תרופה אחת גדולה ביותר לכל המחלות כולן,

תרופה שכוללת את כל האיברים כולם,

והיא תשובה.

אם אדם עושה תשובה אמיתית,

אמיתית,

בכל מכל כל,

ולא משאיר שום דבר שהוא לא עושה ולא מקיים, כמובן, כל מה שהוא יודע ולומד הוא מקיים ועושה,

כי אי אפשר לדעת ברגע אחד גם הכול,

אז ודאי שזה מתקן את הכול.

תשובה אמיתית.

ואם אדם לומד תורה,

אם זה גבר, והוא לומד תורה ומשקיע בתורה בעמל וביגיעה,

אז היא מרפאה את כל האיברים כולם.

וכפום צערה אגרה, וכפי הצער ככה השכר המשתלם, וגם הרפואה בהתאם.

אבל אם בן אדם רוצה להסתפק בעשיית

כמה מצוות,

והוא אומר להתחיל רק וכו' וכו', זה כנראה לא מספיק.

משל, למה הדבר דומה?

לאדם שהגיעה ממחלה קשה לרופא,

והוא מאבחן את המחלה ואומר לו, תשמע, המחלה קשה ומסובכת,

והוא אומר לו, אתה צריך לעבור טיפולים כימותרפיים, נגיד.

אז הוא אומר, תשמע, אני לא רגיל לדבר כזה,

אני תמיד הייתי בריא. עכשיו,

המצב כזה,

אבל אולי נתחיל עם כדורים קודם,

אולי עם זריקות.

אני יכול להגיד, אין בעיה, אנחנו יכולים להתחיל עם כדורים,

אנחנו יכולים להתחיל עם זריקות,

אבל זה לא יועיל,

כי המצב, איפה שאתה נמצא כרגע,

הוא מצריך טיפול מיידי, מהיר, שוטף,

בשביל למגר את המחלה או לבלום אותה לפחות בשלב הראשון, עד שנראה מה נעשה.

אותו דבר במצוות.

יש אחד אומר, תשמע, מה אתה רוצה, שפתאום אני אקפוץ לכל ואני אקיים את כל התורה וכל המצוות? מה, אני צדיק?

אני לא נולדתי כזה, אני הייתי ככה, והיום אני ככה. הבנתי, טוב, הבנתי שצריך.

אבל בואו נתחיל לאט-לאט, תפילין, משהו, זה, פה, שם, ואחר כך.

אני לא קובע את המינון, המינון קובע הקדוש ברוך הוא, הוא אומר, מי שיש לו בעיה,

והבעיה היא חמורה, תשובה לא עושים בשביל רפואה, אני לא מתכוון שתשובה זה בשביל רפואה.

תשובה צריכים לעשות בכל מקרה.

אבל תשובה מועילה כיוון שהיא מרפאת את כל תחלואי הנפש.

אז ממילא,

אם מרפאים את תחלואי הנפש מהעבירות

ועושים מצוות,

ממילא האיברים מתקנים גם כן.

תודה.

ועוד שאלה,

האם אדם,

שהוא חושב שהוא למד קצת דברים בתורה,

או במצוות,

והוא יודה שהוא מסוגל ללמד אחרים לפחות,

הוא מוגבל לאותה כמות שהוא למד?

כמובן שזו אחריות.

האם ראוי בכלל לקחת על עצמך אחריות שכזו?

אם במקום שהוא מלמד אין אחרים שילמדו בכלל,

נגיד אחד נמצא באיטליה,

ובאיטליה אין מספיק מורי הוראה או שלא משקיעים בזה מספיק.

ויש יהודי טוב,

והיהודי הזה רוצה ללמד ציבור.

למה? כי הם רוצים לדעת, ואין מי שילמד.

אין רועי לצון.

מה שהוא יודע שזה ברור לו,

ולא צריך בזה לברר כי זה ברור לו,

כמו איך מניחים תפילין, מתי מניחים תפילין,

מה מתפללים, מתי מתפללים, עד מתי מתפללים,

מה אסור בשבת, מה מותר בשבת.

אם הוא יודע את הדברים ברורים,

הוא יכול להגיד את הדברים, כן? במצווה גדולה הוא עושה.

ואם הוא מסתפק במשהו, שאלו אותו דבר שהוא לא יודע,

אז הוא יגיד, תמתינו, אני אברר, ירים טלפון אפילו לישראל,

אם אין לו מישהו באיטליה,

וישאל חכמים, או שיעמוד בקשר עם חכם קבוע, או שני החכמים, כי לא מוצאים תמיד את כולם,

ואז בעזרת השם יתברך, יגיד להם את הדברים.

אני מכיר אחד באיטליה שהוא לא רק שמשתדל ללמד את אלה שלא יודעים,

הוא גם לקח על עצמו לתרגם באיטלקית

ספרים בשביל שיוכלו לדעת מה צריך לעשות.

תודה.

היום זה כבר יותר קל, יש קלטות גם,

יש ספרים,

יש וידאו, יש CD, יש DVD,

יש אינטרנט,

הכול יש.

כבוד הרב, לגבי מכת הבכורות שציינת,

שהוציאו את כל הבכורים ממצרים,

האם זה גם בכורות,

זאת אומרת, אם זה נקבה או שזה מדובר רק על סכרים?

וגם לגבי המצווה, וכיבדת את אביך ואת אימך,

שזה אומר שצריך לכבד גם את האח הבכור,

השאלה אם זה רק לגבי סכרים או גם נקבות?

במכת בכורות ניצלו גם הבכורות והבנות.

לגבי כבד את אביך ואת אימך,

כתוב כבד את אביך לרבות

אחיך הגדול.

זאת אומרת, צריך לכבד גם את אחיו הגדול.

ובעיקרון,

צריך לכבד גם כל מי שגדול ממך,

בין אם זה באחים

ואם זה בבני האדם.

כן.

זה השיעור שהיה היום.

עם האחריות שאולי

אחרי הרגע הזה יזכירו את שמי למעלה.

עם האחריות הזאתי.

אנחנו מתקרבים לחג מתן תורה,

וציינת את העובדה שבני ישראל חנוך וייחן בבני ישראל במדבר.

קראתי מקרה שקשור לעניין מתן תורה בשבועות.

ואני אגיד לך מה המקרה.

קצר?

כן.

מאוד.

ויבואו זקני העם אל משה,

ויאמרו למשה,

לך אתה פן כי נמות.

שני דברים אני אומר לך עכשיו.

אחד,

רק משה קיבל את התורה.

פרט.

פרט.

רק משה קיבל את התורה.

שניים,

מה פנקין אמות?

ולפי מה שאתה אומר, תראה, אמרת הרבה פסוקים לא נכונים בכלל.

תמיד יש לי את העניין הזה איתך עם המטקות. זה בסדר, אני רגיל, בפעם הראשונה שתקתי, אבל בסדר. מה לעשות? אתה רואה, הנה, התנ״ך לפניי אפשר לתת לך ותקרא עוד פעם את הפסוקים. קראתי אותם אין סוף. אין סוף, ואתה לא זוכר אותם. צריך כנראה, בתיאוריה עברת פעם ראשונה?

תיאוריה כן.

פה לא.

עברתי. אבל בכל מקום, הנקודה היא ככה, תקשיב.

הקדוש ברוך הוא נתן את התורה, אכן, תורה שבכתב, אבל גם נתן תורה שבעל פה.

משה רבנו, נכון, היה אדם טהור וקדוש,

ועם ישראל היו טהורים וקדושים,

ואם לא היו טהורים וקדושים,

לא היו מקבלים את התורה.

בשביל לקבל את התורה אישית היה ראוי משה ולא יילוד אישה אחר,

אבל זה לא מקהה כהוא זה מהעם שניתנה לו התורה.

לך כשאיחת עמך, לך רד כשאיחת עמך.

אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, לך רד, רד מגדולתך,

כי כל גדולתך זה בשבילם.

כל מה שנתתי את התורה,

זה נתתי בשבילם.

תורה ציווה לנו, משה,

מורשה קהילת יעקב.

כל התורה ניתנה, והוא רק היה השליח,

המתווך,

שהיה צריך להוריד אותה אלינו.

אז ממילא התורה מיועדת לנו, ועד סוף הדורות,

חוקת עולם לדורותיכם.

התורה הזאת היא לא תורה בכתב בלבד,

אלא כתוב בפסוק, ואתנה לך את לוחות האבן

והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם.

ואתנה לך את לוחות האבן, זה עשרת הדיברות.

והתורה,

זה תורה שמכתב.

והמצווה,

זה תורה שבעל פה,

שיש בה את הציוויים שאתה מחפש.

אשר כתבתי

להורותם לך ותראו אותם.

כתוב בספר דברים, פרק א', הואיל משה באר את התורה.

מה צריך לבאר אם הכל כתוב?

ואתה הרי מבין את הפסוקים פשוט.

פעם בשפת הים קלטת משהו, ופעם פה קלטת משהו,

וטיק טק הבנת את הכול.

אז הם לא הבינו אפילו שדיברו איתם,

והיה צריך את משה רבנו לבאר את התורה.

וכמו שאמרת, התורה ניתנה למשה, ומשה מסרה ליהושע, ויהושע נתן לזקנים, וזקנים לנביאים,

ונביאים מסרו לאנשי כנסת הגדולה,

והם העבירו אותה עד אלינו, עד כאן.

ותורה שבכתב היא כמו תורה שבעל פה.

בפרשה קודמת למדנו

על מצוות שמיטה.

וידבר השם אל משה בהר סיני לאמור.

מה זה בהר סיני?

תמיד הוא דיבר.

מתחילה מצוות שמיטה.

ושואלים בתורת כהנים,

מה עניין שמיטה אצל הר סיני?

הרי כל המצוות ניתנו בהר סיני, אז למה מצוות שמיטה נאמר,

וידבר השם אל משה בהר סיני לאמור לומר לישראל את המצווה של שמיטה. למה זה צריך?

אלא כשם שמצווה זו מצוות שמיטה כתובה,

כללותיה ופרטותיה בתורה,

כל המצווה בכללותה על פרטי פרטיה,

כך כל המצוות ניתנו בהר סיני, כללותיהן ופרטותיהן כולם.

אלא מאי?

הקדוש ברוך הוא נתן בכתב ואמר איך מקיימים בעל פה.

למה?

אם הקדוש ברוך הוא נותן תורה שבכתב עם הבעל פה ביחד, קח את כל הספרות היהודית שיש לנו היום,

קח את כולה ביחד ותרכז אותה בספר אחד, זה בלתי אפשרי.

היית צריך להרים ספר תורה כשמוציאים מההיכל,

היית צריך מנוף

בשביל להרים את הספר שמכיל גם את התורה שבעל פה.

לא זו הסיבה בלבד,

אלא הקדוש ברוך הוא רצה ושיננתם,

שישננו את התורה.

אם התורה תהיה כתובה בספר, אז יגידו, אין בעיה, מתי שאני ארצה, אני אקח את הספר, אני אסתכל.

הקדוש ברוך הוא רצה שישננו ולא ישכחו את התורה, ושיננתם.

כל הזמן שינו.

הגיע הזמן שלצערנו הרב בגלל גלויות וצרות ורדיפות,

ועם ישראל נדחה מן התורה על ידי הגויים.

אז תורה עמדה להשתכח לאט לאט. היו צריכים עת לעשות לה' הפרו תורתיכם לכתוב.

וכתבו את כל המצוות של תורה שבעל פה במשנה.

וכיוון שבמשך הדורות המשנה נהייתה

קשה לאלה שהיו בדורות יותר מאוחרים בהמשך הגזרות שהיו על עם ישראל,

באה הגמרא ופתחה את המשנה והסבירה יותר.

ואחר כך בסוף באו הפוסקים בקיצורו של דבר וכתבו

את המצוות, תמצית כל הבירור והליבון שיש במשנה ובגמרא,

וזה הרמב״ם ושאר הפוסקים והשולחן ערוך, שהוא השולחן ערוך לכולם,

שזאת ההלכה שניתנה למשה מסיני.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות מבחינתנו.

זה מה שניתן לנו.

ואנחנו לא טועים ולא מוטעים.

במשך כל הדורות קיימו ודקדקו בכל המצוות.

והרעיה,

שיהודים שהתפזרו בכל הגלויות במשך אלפי שנים,

כולם שמרו על אותן מצוות ואותם דקדוקים בדיוק.

ואם כל אחד הבין מליבו מה שהוא רוצה,

היינו מתקבצים לפה והיו תורות הרבה.

אבל אין.

לכולם יש מזוזה בפתח,

ולכולם יש את אותן פרשיות שבמזוזה בדיוק.

ולכולם יש ציציות,

והציציות בדיוק שמונה פתילים ולא יותר.

וחמישה קשרים ולא יותר.

לכולם יש להם תפילין,

ומרובעות לא עגולות ולא משושות,

לא צהובות ולא אדומות.

שחורות מרובעות בשלושה ריבועים מדויקים במיקרומטר.

למה?

כי ככה קיבלו מסיני.

הלכה למשה מסיני.

ברצועות שחורות הלכה למשה מסיני.

וככה אנחנו קיימים, והפרשיות שבפנים מחולקות בדיוק, והכל בדיוק אותן פרשיות מסיני.

ואנחנו חוגגים את חג הפסח ואוכלים מצות בדיוק בכל התפוצות אותו דבר.

וכן על זה הדרך, כל המצוות שאנחנו מקיימים. משמע,

שלא היה נתק ולא היה כל אחד ממציא מליבו או בודה או עושה. בדקדוק רב,

בדקדוק רב לא שייך בעולם אלפי שנים לשמור על מסורת כמו שהיהודים שומרים בדקדוק רב.

אפילו שהכתוב לא אומר את כל הדקדוק רב, רק התורש בעל פה אומרת.

וראה זה פלא,

כולם מקיימים אותו דבר, למעט אלה שלא רוצים לקיים.

או שהם ראו משהו בבית שאן,

ועוד משהו בחוף, ועוד משהו שם.

אבל כל השאר,

מקיימים אותו דבר.

למה?

למה מרימים ספר תורה כשמוצאים מהאחד ואומרים, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל?

כי זאת בדיוק אותה תורה ששם משה לפני בני ישראל בהר סיני.

בדיוק אותו דבר.

ואלפי שנים,

במרוקו, בתימן, בפולניה, בספרד,

בכל מקום בעולם שתלך, בדיוק אותו דבר.

למעט מנהגים שעל פי מקום.

זאת אומרת, התורה הזאת לא טעות ולא שום דבר,

ומה שהתורה הבטיחה,

קיימה,

ויש על זה מערכות שלמות וקלטות שלמות.

תיקח, קלט את מספר 12, לדוגמה, שנקראת נבואות שהתגשמו,

ותוכל לראות איך אני אומר...

עסוקים מהתורה על כל ההשתלשלויות שעברנו

כל התקופות כולל בתקופותינו האחרונות וגם אמרתי דברים טרם שיהיו

בשנת תשעים ושתיים כשהוצאתי קלטת מספר שלושים וחמש שלום עם ערפאת שרוב הציבור פה אני מאמין שמכיר מי מכיר שירים את היד

שלום עם ערפאת

אמרתי ושלמכון דעים חבלה לא יתקיים

הרי מחת שנאה תתיע לאכון כנחל מגבר על פי ריבי יונתן בן עוזיאל תורה שבעל פה לפני אלפיים שנה

שאמר שהשלום עם המחבלים לא יתקיים ורק מכת השונא תלך ותתגבר כמו נחל המתגבר

זה לפני שהתחילה אינתיפאדה

תשעים ושתיים תראה את הקלטת תשמע אותה זה לא פסוק אחד זה קמה פרק שלם

תשמע את הכל תראה זה אחד מהנבואות ועוד אחרות וגם מה יהיה עוד מעט בגוג ומגוג

ומה יהיה עם איראן ומה יהיה עם... הכל כתוב מראש

בתורה שבכתב ובעל פה

במדרשים ובגמרא ובזוהר הקדוש

זה ההבדל אתה מבין למי שהולך על פי המסורת

ואנחנו לא טועים

ואין כבשה יכולה לחיות בין שבעים זאבים בלי שיטרפו אותה וכולם רוצים לנעוץ בה את השיניים

איך זה העם היהודי כבשה קטנה בין שבעים מאומות העולם שכולם שונאים אותנו

רק מה לכמה יש עדיין אינטרס בנו כי אנחנו תקועים באמצע המזרח התיכון יעני דמוקרטיה

אבל אם לא היינו כך איפה היינו לכאורה

אבל זה השגחה והנהגה של הקדוש ברוך הוא שהרציונל של כמה אומות

יהיה כזה שירצו בינתיים בטובתנו עד שיגיע הזמן הגזרה של גוג ומגוג

וכולם יפנו עורפם אלינו

Including United States of America

אני שואל שאלה כזאת רשום קבל את אביך ואת אימך נכון? נכון לא אומרים אבא שלך עשה דברים לא טובים מזה בכל מקרה קבל את אביך ואת אימך נכון בכל מקרה מה לא טוב? שנייה שאלה עכשיו רשום לא תבשל גדי וחלב עמו גם נכון? נכון מה הקשר לפרה עם חלב?

למה פרה לא מבשלים? למה אסור לאכול בשר אחר עם חלב? גדי עם חלב עמו בסדר פירשו את זה שמעתי ולמה תפילין על הראש?

רשום, וכשאתם יודעים להתחיל לטפות בעיניכם, אז עושים מה שביקשו, לא מפרשים את זה. איפה כתוב? התורה זה הוראות יצרן, כאילו, נכון? נכון. כמו שבן אדם קונה אוטו, היצרן אומר לו מה לעשות, נכון. ותעבור לטיפולים, אתה... ככה התורה, למה מפרשים אותה? נכון. מה שרשום צריך לעשות. נכון. רשום לא תבשק די בחלב אמו, כן. אתה יכול למשל אותו בחלב אחותו.

טוב. בחלב אמו, לא. טוב. מה?

זה מה שרשום. בסדר. נכון? בסדר. אז אני שואל, למה מפרשים? בסדר.

הנה.

מה?

פה יש שוטר, ראיתי, נכנס עכשיו.

יש בחוץ תמרור, אין כניסה.

נכון? נכון.

מה כתוב על התמרור? אין כניסה. איפה כתוב? לא כתוב. הוא מסמן אין כניסה. בתיאוריה אתה לומד אין כניסה? אה, פירשו לנו את זה. מה? לא. פירשו?

נתנו הוראות. רגע, פירשו. מי פירש?

נתנו הוראות. מי פירש?

מה בפירש? מה יש בתמרור? תאר לי את התמרור. מה יש? עיגול עם קו לבן באמצע.

בסדר. זה בכלל לא זה?

אין כניסה אמרת. אין כניסה? נו. אוקיי.

אז זה, זה, זה. אז אמרנו את זה. כן. רגע, אז אם עשו ככה וזה, אז אין כניסה?

איפה כתוב שאין כניסה?

פירשו את זה שאין כניסה? אה, פירשו! בסדר, אבל למה צריך?

למה צריך פרש? פשוט, פשוט. רגע, רגע, רגע, רגע.

כשכתוב אין כניסה ופרשו אין כניסה.

כן. אין כניסה למי?

מפורש למי. למי?

מפורש בתמור. כל תמור מפרש את עצמו. רגע, למי? אני יכול להיכנס או אני לא יכול? עם אוטו אתה לא יכול להיכנס. אה, איפה אתה כתוב עם אוטו?

בתיאוריה.

בתיאוריה.

פרשו.

בתיאוריה, האמנתי, פרשו. לא, בתיאוריה כתבו חוקים,

נתנו תמרורים, כתבו חוקים, כל תמרור מסמל במקום לרשום.

יש כאלה שלא יודעים לקרוא, אז הם יודעים, עיגול תן כניסה. יש כאלה שאומרים תאוריה בעל פה, נכון? שמעתי, שואל אותך שאלה.

אסור להיכנס בין כניסה מהפרונט או גם מאחורה, ברוורס? מאיפה שמוצב השאלת.

לא הבנתי, אבל המכונית, זה רק עם הפרונט או אחורה? בכל מקרה אסור להיכנס. גם רוורס אסור. איפה זה כתוב?

מה?

כשאתה הולך לתאוריה, זה רשום, כשאתה לומד לתאוריה. אז פירשו עוד.

מה? תראה כמה פירשו. בסדר, אבל אתה לומד את זה. רגע, על סוס אני יכול להיכנס?

מה?

כן, אם זה לא תאוריה.

איי, איי, איי, איי.

אבל התורה הזו... רגע, ברור, ברור. רגע, רגע, רגע. קלטת מספר 497, אין כניסה, סוף חלק א'.

המשך בקלטת מספר 498,

אין כניסה, חלק ב'.