הרב טולדנו מוצאי שבת

- - - לא מוגה! - - - 

אפשר להתחיל פה דרך.

הרבי עליו השלום היה לו כוח

לשמוע

כוח לשמוע

שמיעת האוזן

זה אחד מנחית דברים שהתורה נקנית בהם.

אני מתכוון תרתי משמע.

הייתי בא בשבת

וזה כבר, הייתי בא בשבת לא בגיל 70 שלו

גם בגיל 90 שלו.

של הרב שק.

כן.

והייתי מתחיל

להרצות לו שיעור

שאמרתי במשך השבוע

שיעור כללי

והוא שומע

אז בגיל 90 היה פתאום

הוא מתנמנם

אתה רואה שהוא מתנמנם

ואני הייתי עומד על סטנדר והוא יושב מולי

וככה הייתי רואה אותו טוב מדבר אליו אבל הוא היה מתנמנם

ואני ממשיך לדבר

ופתאום הוא זורק לך הארה עמוקה על מה שאתה אומר

אתה רואה שהוא לא היה ישן

גם כשהיה מנמנם

אבל הקשר שלו עם הטרור

הוא לא היה ישן, הלב

עד עד עד קשור עם מה שהוא שומע

ולא אומר לך איזה הארה, איזה תיקון לשון או תיקון בקיאות, איזה דף זה

בעומק העיון,

יום מעיר הארה, בעומק העיון, באמצע התנומה שלו

זה השמיעה

זה חלק, זה

קטע אחד

אבל אני רוצה לדבר מה שיהיה בו לתועלת

כוח השמיעה השני,

סוג אחר של שמיעה

הרבי על השלום,

ואני אמרתי את זה גם אצל הבחורים שלי

שהם ביניהם מאורסים

וגם הכנה לחתונה

הייתי אומר להם מה שאני הבחנתי

אצל הרבי

שהיה שומע

מן השני דבר

זה מקבל

לא היה מזלזל, היה מקבל את זה

זה בא מן הענווה

לשני יש דעת

הוא אומר משהו והוא בוחן את זה, לא

אי אפשר למכור לו לוקס,

אבל

הוא בוחן והוא רואה

והוא שומע

על זה היו לי דוגמאות

הרבה דוגמאות אבל אני לא זוכר הכל, אני אגיד רק קצת

מה שאני זוכר

ותכף תראו מה זה מעלה הזאת

מי שיודע, מי שמכיר את הרבי

הוא לא היה הולך, הוא היה רץ

ההליכה שלו הייתה ריצה

היה רץ

פעם אחת

זה היה, היינו בנחמיה חזוניש

בסוף נחמיה חזוניש, שם עמדנו

שם נפגשתי איתו

ואמרתי לו רבי למה, אני רציתי להתלוות אליו

הוא היה הולך לכיוון ההוא רציתי להתלוות אליו אבל

התחלתי לדבר איתו

למה ראשי ורץ?

הרי הריצה מעייפת

ואי אפשר לחשוב בלימוד כשרוצים

צריכים שוב על דעת לאט

למה לרוץ?

למה לא ללכת לאט?

פחות מתעייפים,

אפשרות לחשוב יותר בלימוד

מאותו יום הרבי שינה דרכו, לא רץ

הוא הולך

‫תראו,

עוד מעט תראו למה אני חותר,

לעניבות, זה עניבות

ולהחשיב את הדעה של השני,

להחשיב את דעתו.

כל אדם ברא בו הקדוש ברוך הוא את המוח הזה,

את הכלי משכיל הזה,

שאיתו הוא משכיל

וכל אחד יש לו מה להגיד.

תשמע ותבחן

למה לא לשמוע לו.

זה מהענווה לעשות מה שהשני אומר.

זה מעומק הענווה.

אגיד לכם עוד דוגמה.

למשל, אני כשהגעתי לישיבה,

היה לי בעיות בגרון.

הלכתי לרופא אף אוזן גרון, סתם בזבזתי כסף,

ואומרים לך, יש לך זה, ואין לך כלום.

באתי לרבי ואמרתי לו, אני סובל.

אז הוא אמר לי,

הוא ישלח אותי לרופא.

היה דוקטור אפנשטיין.

היה רופא זקן של אף אוזן גרון מגרמניה,

שחמיו היה רב בגרמניה.

ותלך אליו.

לרופא הראשון היה רופא מנהל מחלקה בתל השומר.

אבל עלה לי רק כסף,

ולא התרפאתי כלום.

ומתיש אותי עם אנטיביוטיקה.

לא היה שום דבר.

עשיתי כדיון הרבה, הלכתי לרחוב,

אני לא יודע, לרחוב בלפור זה היה?

דוקטור אפנשטיין,

הוא בדק אותי,

אמר לי, אתה צריך

שלושה טיפולים אצלי.

תבוא עוד פעם ועוד פעם.

על המקום

הוא הכניס לי רפואה

במטרי הגרון

ואמר לי, ולא לדבר. חודש.

טוב,

אבל ברוך השם זה עזר לי והתרפאתי.

טוב, אז זה לא, זה סיפור,

אבל לא זה מה שאני רוצה.

אני אז הייתי,

באתי מצרפת

לישיבה.

הייתי לובש צעיף.

בצרפת כר כולם היו לובשים צעיפים.

אז הרבי אמר לי, תוריד את הצעיף.

אל תלבש צעיף.

כי זה גורם שהגרון שלך נהיה רגיש לקור.

הרי את כל הזמן אתה מחמם אותו.

ברגע שאתה נכנס קצת קור,

אושר לך צרות.

טוב, הרבי אמר,

הורדתי את הצעיף.

‫אחרי עשרים שנה,

הרבי כבר היה זקן והוא לבש צעיף.

‫אמרתי לו, למטענו רבנו שצעיף זה לא טוב.

‫הוריד את הצעיף.

על זה אני, על הסיפור, על הקטע הזה, ‫רציתי להביא את הסיפור.

היה שומע לשני.

‫עוד סיפורים, היה עוד סיפור, זה היה גלוי.

‫אני לא שוכח את זה.

‫פעם באתי בשבת,

והוא היה אומר, זה היה כנראה ‫בגיל תשעים וארבע.

‫הוא עוד אמר שיעור יומי.

‫לא יודע בדיוק את הגיל, איזה גיל זה היה,

‫אבל הוא אומר לי,

‫אחווינג קונצ'ט,

‫אני גמור.

‫אני כבר מפסיק לומר שיעורים יומיים.

‫וכבר אמרתי ליחזקאל,

‫ויחזקאל כבר הודיע לרב אברהם,

‫שהאוהבי לא יגיד יותר שיעורים יומיים.

‫הוא לא יכול.

‫טוב.

‫אז אמרתי לו,

‫ואני מבין שזה לא רק לתקופה רוצה להפסיק.

‫כי הרוס סיפור חושב שבעוד חצי שנה

‫יהיה יותר צער מעכשיו.

‫אם עכשיו קשה, ‫אז בעוד חצי שנה יהיה עוד יותר קשה.

‫אלא מה? מחליט, גמרנו.

‫לא אומר כבר שיעורים. ‫לתמיד.

‫איך הרוסי יכול לעשות...

דבר כזה, הרי כל החיות שלו

זה לדבר עם תלמידים בלימוד ולומר שיעור.

איך הוא יכול לעשות דבר כזה?

זה אמרתי לו.

אמר, אני אתחיל לומר שיעור.

הוא התחרט,

אני אומר שיעור.

זה שלושה דברים, היו לי שבעה דברים שנפגשתי ותמיד

הוא שומע לשני.

לא שומע לשני זה,

זה בא מהענווה

ומהערכה לשני.

גם לו יש מוח שהשם נתן לו.

וגם הוא חושב,

הוא אומר והוא בוחן, לא אומר כל דבר,

הוא בוחן את הדברים.

ואז ממידת הענווה

לעשות מה שהשני אומר.

ויאמר הנני

תמיד הנני.

זה אני אומר לתלמידים גם בחתונה.

לדעת, לוותר,

לשמוע,

לשמוע לאישה,

לשמוע אותה מקודם.

אל תחשוב שהיא

מדברת שטויות.

אתה צריך לשמוע את דעתה ותתחשב בדעתה.

ואם, טוב, לא.

ואם זה ניתן.

אתה למשל אמרתי לבחורים דוגמה,

אמרתי להם,

פה יש בקוקה קולה,

יש אוטובוסים לירושלים.

ויש לנו ילדים גרים בגבעת זאב החדשה,

בהגנה איילות.

ואין לנו ספק איך לנסוע.

אז היא אומרת, ניסע ב-402.

לא הלכנו לילדים, רצינו,

אני זוכר על מה היינו נסענו לאתונה, משהו,

ואני אמרתי, ניסע דרך השנייה.

אבל נזכרתי,

צריך לשמוע על השני,

לוותר, נוסעים כמו שהיא אומרת.

סיניסקה גויסת דפקא מיניה, זה דברים של מה בכך.

אבל האדם לא יעמוד על דעתו, יוותר לשני,

ישמע לשני.

זה תמיד הוא היה דורש.

מוויתור לא מפסידים.

ואני שמעתי באחרונה

בשם רב ברון לב,

שאלו על איזה בחור,

אמרו עליו, או על בחורה, לא יודע,

בחורה טובה,

הוא שואל,

תשאלו אם הוא יודע לוותר,

אם היא יודעת לוותר, אם הוא יודע לוותר.

לדעת לוותר.

ולוותר זה ממידות הטובות, מהענווה,

לשמוע את השני. לא קורה כלום, אז נעשה באיזה מענה.

אני אומר לכם דוגמה, לא בדברים עקרוניים, בפרט מנהיג.

לא יכול לשמוע לכל העם מה שיאמר פה.

הוא היה בוחן כל דבר.

אבל כשזה דברים של מה וכך,

אז הוא, למה לא לשמוע?

היה שומע.

ובשיעור, באמת הוא חזר לו מהשיעור, ברוך השם, עוד תקופה.

זה מה שרציתי לומר,

לדעת לשמוע גם את הגברת.

גם כש...

לשמוע מה שהיא מדברת.

לשמוע את הדעה שלה ולחשוב אם היא צודקת,

אולי היא צודקת.

לוותר.

לדעת לוותר.

שבוע שעבר עכשיו

נדבר על שביעית.

רבינו החזוניש

הוא זכה וזיכה את הרבים

בזכות הטרו שלו.

העמיד את שביעית בארץ ישראל.

מה שהיה הפקר, המצווה של שביעית.

בגלל כל הפשרנים והכולות, וחיפשו כולות, כולות.

וברוך השם בא מהלימוד שלו.

כי הלימוד שלו אחיה את שביעית.

אז נגיד

בהלכות שביעית קצת.

אמרנו שבוע שעבר

על הפסוק,

והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדיך ולעמתך

ולבהמתך ולחייאשר וארציך תהיה כל תואתה לאכול.

והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה.

הפירות שאמרנו,

את עיניוון יזירך לא תבצור,

את שפייה קצירך לא תקצור. אתה צריך להפקיר אותם, אתה לא בעלים על התבואה,

על היבול שגדל בשדה שלך

בשנה שביעית.

קרקר שבחו, בעלים של האדמה ובעלים על התוצרת.

אז אומרת התורה, מה תעשה מפירות שביעית?

והייתה שבת הארץ, מה תעשו בהם לכם לאוכלה?

תאכלו אותם?

או אפילו שימוש, לא של אכילה ממש,

אבל דומה לאכילה.

תנא קמא אומר, אין מוסרים פירות שביעית

לא למשרה ולא לכביסה.

לפי שבעניין דומיה דאכילה,

שההנאה בשעת הביעור, בשעה שמחסלים את האוכל,

באותה שעה אתה נהנה.

אבל אם ההנאה באה לאחר הביעור,

לאחר שהדבר יתבאר,

אין קדושת, לא, אסור לעשות את זה.

וגם דרשינן מן הפסוק הזה,

במה יש קדושה שביעית?

בדבר שעומד להנאה ולביעורו שווה.

א', דורשים,

מה עושים מפירות שביעית?

דבר שהנאתו וביעורו שווה,

והנאתו שווה לכל נפש,

ולא למלוגמה ולא לכביסה.

זה פוסק, זה הרמב״ם.

ונוסף לזה שדבר שעומד רק לרפואה,

או עומד רק,

שעומד

למשרד ולכביסה,

כמו משרד ולכביסה, כמו עצים להסקה,

אין בהם קדושת שביעית.

כי זה הנאה להרבה עורו.

לכן אמרנו שבוע שעבר

שטבק

אין בו קדושת שביעית.

כי טבק, אין הנאתו שווה לכל נפש.

מי שיתרגל לעשיינו צריך את זה,

כמו רפואות.

מי שחולה צריך,

מי שלא חולה לא צריך.

גם העישון,

מי שלא רגיל לעשינו לא צריך עישון.

מי שהרגיל עצמו, הרגיל את גופו לסם הזה, לניקוטין,

אז הוא

דרוש לו.

אז אמרנו שזה דבר שאינו שווה לכל נפש,

ולכן אין קדושת שביעית בטבק, אם יהיה טבק בארץ.

וכן דיברנו שאולי הגת

של התימנים,

שגם כן מי שלא התרגל לזה,

לא יודע מה, לא זקוק לזה.

רק מי שהרגיל עצמו, זה גם כן,

הגת זה גם כן סם במינון קטן,

ואדם שהרגיל עצמו כמו אותם שהתרגלו לסמים.

הם לא יכולים בלי זה.

הגוף נתרגל כל כך לזה, הם לא יכולים בלי מנת הסם היומי שלהם.

אז זה לא נקרא דבר השווה אוח נפש. למי שהוא, כמו מי שחולה צריך רפואה,

מי שיתרגל לסמים, מי שיתרגל לעישון,

חשבתי אולי גם הגת אותו דבר, יש אור.

אחרים אומרים שהגת אולי לא נקרא,

על כל פנים.

למה?

כי זה עושה הרגשה טובה לאדם,

וכל אדם דרוש לו הרגשה טובה.

או על ידי כוס קפה,

או על ידי סיגריה,

או על ידי גת.

אז אולי זה לא נקרא אינו שווה לכל נפש.

אה...

אבל היה נראה לי יותר שזה,

הרי יש על ידינו בישיבה בבר יעקב

יהודים תימנים שיש להם עצים גדולים של גת

וזה עולה כסף היום,

חבילה יכולה לעלות מאה שקל

אז אם יש בזה קדושה צביעית אסור להם למכור

זה עושים סחורה בפרש עדן, הם צריכים להפקיר

ואסור לקנות מהם

שום לפני עיוור

ואין נוסעים לדמי שביעית לעם הארץ, כל הדינים.

אבל אם אין קדושה צביעית

יכולים לסחור בהם.

אני, טוב, אני לא אומר קבלו דעתי,

היה נראה לי שאין קדושה צביעית בגת.

נראה, יש ירושלמי שמסתפק

ירושלמי מסתפק

אם יש קדושה שביעית בפסומים

נגיד ריחן או

דבר שעומד לא לאכילה, רק לריח

האם יש קדושה שביעית בפסומים?

מה הספק?

אז יש

ספר קדמון קוראים לו הרש

סירילוי

הרשס

והוציאו לפני כמה שמיטות, הוציאו את זה פה בארץ

והוא אומר שהפסט

אומר

בגלל שההנאה באה לפני הביעור

אתה נהנה מן הריחן והוא נשאר כמות שהוא

אז הנאתו וביעורו אינם שווים,

והוא מתכלה אחרי זה

כשהוא מתייבש

יעברו עליו ימים יבשים

הוא יתייבש והוא יבלה

אבל אתה נהנה והוא לא מכלה אותו

זה הנאה בלי ביעור

אבל כולם שואלים מה זאת אומרת? מי שואל? כולם שואלים

מבעל המאור בסוגיה דסוכה דף מ' מסביר

שלמה הנאה לאחר הביעור

זה גריעותה, שלא תהיה קדושת שביעית

כי אני לא נהנה מגוף הצמח

היו עצים

ואתה נהנה מנגח אלים

אז אתה לא נהנה מגוף הצמח שיצא מן האדמה

לכן אין בזה קדושת שביעית

זה לא דומיה דאכילה שאתה אוכל את הדבר, מכלה אותו

אתה נהנה מהחילוי שלו

אבל כאן אתה נהנה מן הגחלים, אתה לא נהנה מן גוף הדור אבל מה הדין הנאה לפני הביעור?

קל וחומר שיהיה קדושת שביעית

והנאה לפני הביעור

אז לכן בחזור מי שמפרש

אומר שאולי פסומים זה נקרא גם כן דבר שאינו שווה לכל נפש

מה פירוש? אף אחד לא זקוק ממש לפסמים

אבל פסמים זה טוב, זה נעים, נעים להריח פסמים

נגיד זקוק, לא כמו אכילה, כל אחד זקוק לאכול

מה ההגדרה של שווה לכל נפש?

צריך שיהיה צורך לכל נפש

או מספיק שההנאה שווה לכל נפש?

אולי אם נגיד צורך

צורך אז אפשר לומר הפסע של העזמיש

כיוון שלא כולם, לא צריכים פסמים, אולי יש כאלה אנשים שזקוקים לבושם

אבל בפשטות לא זקוקים

כל אחד נהנה אם יהיה אריח בושם

אבל הוא לא זקוק לבושם

ככה חזוניש מפרש פסט, האם זה דומה כמו רפואות?

אמרנו שבוע שעבר צמחי מרפא

אין בהם קדושת שביעית

צמחי מרפא

אין בהם קדושת שביעית

לפי שהם עומדים לדבר שההנאה

לא שווה לכל נפש

עומדים לחולים אבל זה לא לכל נפש

אז גם פסומים זה עומד לא שווה לכל נפש אבל כולם נהנים מהפסומים אבל לא הצורך

אולי אין, זה לא צורך

איך הפסט בעזומים, כך כתוב זה הספק

אין, אפשר להגיד שזה צורך הרב כי

אדם נגיד נהנה מבננות ושנה אחת לא יהיה בבננות

הוא ילך לחפש מחוץ לארץ בבננות בשביל לעבוד זה לא צורך כדור יש, אוכלים, אין, לא אוכלים אם יש איזה פרי שיהיה חסר עונה אחת או שהוא לקח אז מה אנחנו נגיד שאדם בגלל שזה צורך אז הוא יחפש את זה במדינות זרות בשביל להבין לעצמו? לא.

יש,

מעלים, יש,

אז שמה

האכילה היא צורך

מה לאכול?

כל אחד אוכל משהו אחר

אבל האכילה היא צורך

אבל כאן

לא זקוקים

לפסומים

זה טוב, אם יש פסומים זה טוב

אולי זה הפסט בחזוניש, לכן החזוניש אומר זה ספק בירושלמי

אומר זה ספק

והוא פוסק החזוניש בספק הזה להחמיר

הרי ידוע שביעית בזמנו זה דרבנון וספקא דרבנון לקולא

אבל החזוניש לא עושה ספקא דרבנון לקולא

במקום אחד הוא כותב בגלל כיוון שפעם הייתה שביעית דאורייתא

ואז היו צריכים להחמיר

גם בזמן הזה שזה דרבנון

בדבר שעיקרו דאורייתא והספק הזה ישנו גם בדאורייתא

אז צריך להחמיר

הדבר הזה זה לא חדש

בספר משנה למלך העריך בזה

אם בתרומה בספקא דרבנון

הרי תרומה בזמן הזה דרבנון גם כן

האם נעשה ספקא דרבנון לקולא כשיש ספק או לא?

הוא העריך בזה אני אנחנו בספר על תרומות ומעצרות

ערכנו כמה סימנים על זה והוכחנו שבאמת גם בזה אומרים ספקא דרבנון לקולא

אפילו שפעם היה דאורייתא

וראיה אחת אני אגיד עכשיו

ידוע במנחות דף סוו

טוב יש

עם ספירת העומר דאורייתא

או ספירת העומר דרבנן הגמרא אומרת היות והיום אין עומר

לא מביאים עומר אין לנו בית המקדש

מנחת העומר ביום שני של פסח

מביאים מנחה של סעורים

מנחת העומר

והיום אין לנו בית המקדש אז היום אין עומר

אין עומר, אין מצוות ספירת העומר.

כי הפסוק אומר,

וספרתם לכם ממחרת השבת ויומא נבכם את עומר התנופה.

אבל יש אומרים שבכל זאת זה דאורייתא,

כי מתי שאין עומר, היום קובע.

אבל אנחנו פוסקים ספירת העומר דרבנות.

ולכן אומר, אבל פעם היה דאורייתא, כשהיה בית המקדש קיים זה היה דאורייתא.

ובכל זאת אומר התוספות

שבין השמשות

אפשר לספור.

למה? ספקת רבנון לכולה. למה אפשר לספור?

נגיד אני עומד בין השמשות

של יום שני,

לפני היום שני.

מספיק שזה בין השמשות, אני יכול לספור. אולי זה עוד לא היום.

אבל מי ספק, אולי זה כבר יום. הרי בין השמשות זה ספק

אם זה יום שעבר או יום הבא.

ספק יום, ספק לילה.

אז מי ספק?

אני יכול להקל ולומר שזה כבר לילה, אני יכול לספור.

וכך פסק מרן בשולחן ערוך

שאפשר לספור בין השמשות,

רק המדקדקים מחקים עד צאת הכוכבים.

אבל למה? מעיקר הדין ספקת רבנון לכולה.

ואולי ספירת העומר פעם הייתא דאורייתא.

ובכל זאת היום שזה רבנון, הוא אומר ספקת רבנון לכולה.

אז גם

ספק בהלכות שביעית,

אפילו ספאם היה דאורייתא, היום דרבנון של קרבנון לכולה.

זה קושייה,

זה קושייה.

שהקשינו, אבל בספר עוטיאור

על תרומות

מעריך מהסוגיות בבמות דף פ׳

בסוגיה דה אנדרוגינוס כהן

מאכיל בתרומה דה רבונן ולא מאכיל בתרומה דהורייתא.

את אשתו, אשתו ישראלית.

אבל כהן מאכיל בתרומה.

אבל הוא, אבל היות והוא אנדרוגינוס אולי הוא אישה.

והיא לא אשתו, לא שייך אשתו.

אז מספק

בתרומת ירק מאכיל

ובתרומה דהורייתא הוא לא מאכיל.

ואומרים בסוגיה הזאת

יש מחלוקת רבי יוחנן ורש לוקיש,

בסוגיה הזאת הערכנו מאוד בעניין הזה,

עם תרומה, אם אומרים ספקא דה רבנן בזמן הזה דה רבנן,

אפילו שזה דבר שעיקרו דהורייתא.

עכשיו, שבוע שעבר דיברתי

למה היום שהעצים

לא הולכים להסקה.

היום העצים לא הולכים להסקה. אולי ברוסיה או בפולניה או בליטא,

שעדיין קר ואנשים עניים,

עדיין משתמשים בהסקה בעצים,

לא במזוט ולא בחשמל.

אבל פה בארץ

לא משתמשים. היום העצים לא הולכים להסקה.

העצים הולכים ל...

לרהיטים, לעשות ספסלים, כיסאות.

אז היום יהיה קדושה שבועית בעצים?

הרי אתה...

יש עצים שהולכים למוצרים.

למשל, יש אחד שמגדל עצים מגדל עצים את כסמי שיניים.

יש דבר כזה.

עצים שהוא גדל אותו במיוחד בכיסאונים.

ויש גם עדרים שעושים עם זה גחלים

לאלה שעושים על האש, אתה יודע, למסעדות ולאלה שעושים טיקניקים.

אז הם לוקחים עצי אדם,

אלפים, ועושים מזה מלחלים.

מלחלים.

אז יש שימושים שכן עושים בהם, אבל, אה...

אז זה למשל,

אתה אומר,

זה באמת

בקיסמין הנאתו בעורו שווה?

אם זה עומד לקיסמין, נגיד אם יש

איזה שיח אחד מיוחד

והוא טוב לקיסמין.

כיוון שקיסמין, אדם משתמש בקיסמין וזורק.

או אם הוא לא כזה אסטניס, הוא משאיר את זה עוד פעם, משתמש.

וזורק בסוף. זה נקרא הנאתו

ובעורו שווין. הוא מתקלקל, הקיסמין.

הנאתו בעורו שווין. צריך להיות פה קדושה שביעית.

ומה אמרת?

יש עצים מעצי הדר?

במטר שבהם עושים את הפחמים האלה,

עושים, עושים פחמים.

פחמים.

אז פחמים זה אין קדושה שביעית.

לפי שאתה נהנה מן הפעם אחרי שנשרף העץ.

אז דבר כזה זה כמו עצים להפסקה,

אבל עצים לקיסמין

זה הנאתו בעורו שווה, צריך אותו.

אז שאלנו שבוע שעבר למה רהיטים אין בהם קדושה שביעית,

וגם שאלנו על כותנה לבגדים.

הרי הנאתו בעורו שווה.

צריך להיות לכאורה שיהיה קדושה שביעית

בכותנה, בבגדים.

הבאנו שבוע שעבר את הריטבו.

עיינתי שוב בריטבו,

הריטבו נמצא בדף

ל״ח בסוכה,

שאומר הריטבו,

בעוד דברים שלא מתבהרים,

אין בהם קדושה שביעית.

ביעור דבריו,

הרי אנחנו דורשים הפסוק, והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה.

במה שיש שבת הארץ? בדברים שהם לאוכלה.

ורבותינו אמרו, אחד אומר לאוכלה, שנה טוב ואורו שווה,

אחד אומר

שזה אכילה, זה דבר, צורך כל נפש,

ולא לרפואה.

ואתה אומר,

אין דמיון כל כך לאכילה.

אבל דבר שלא מתבאר,

אז בכלל זה לא לאוכלה.

התורה אומרת, והייתה שבת הארץ,

שבת הארץ, על מה הפירות שאמרנו, שצריך להפקיר אותם,

מה דינם,

יהיו לכם לאוכלה.

וצריך שיהיו כמו באכילה, ואחד אומר,

הדמיון שווה, הנאה שווה, הנאה ובעורו שווה.

אחד אומר, הנאה שווה, והעיקר חסר.

וחושק זה דבר שדומה לאכילה שמתבאר,

שמתחלה.

אבל למה אתה, תגיד לי, דברים שלא מתחלים, יהיה בהם קדושה שליחית?

זה לא דומה לאוכלה. התורה דיברה רק, במה יש קדושה שליחית?

בדבר שהוא מתחלה, כמו אכילה.

זה כל כך

פשוט לדרוש את זה.

מה זה, אתה דורש רק הדמיון.

הפרטים הקטנים, אם זה הנאה או בעורו שווה או שווה לכל נבש.

אבל ודאי שצריך להיות שווה לפחות.

דומיה דה אכילה שמתבאר.

ואומר הריטבו, שזה הפירוש של המשנה בשביעית בפרק ח',

אל לוקחין עבדים וקרקעות

ובהמה טמאה

וחלוק

מפירות שביעית.

למה אין

לוקחין? אומר הריטבו,

כי זה דברים שלא מתבארים.

קרקע, היא תישאר, קרקע לעולה מעמדת.

ואפילו בהמה טמאה.

בהמה טמאה היא תמות פעם, אבל בחיים שלה

היא לא מתבארת.

ואתה נהנה ממנה,

אבל זה לא יהיה קדושה צביעית, כי בכלל לא מתבאר.

דבר שלא מתבאר, אין בו קדושה צביעית.

התורה רוצה דברים שדומים לאכילה,

שמתבארים.

זה אומר הריטבו. ולכן,

בקופנה לי בגדים אין קדושה צביעית.

כי זה לא עומד ל... לא מתבאר.

ואותו דבר עצים ל... להרהיטים.

יש לנו בזה פשט...

יש ירושלמי שתבן, תבן יש בו קדושה צביעית.

מדין מאכל בהמה.

ושנינו בפרק ז'

אחד אוכל אדם ואחד מאכל בהמה, יש בו קדושה צביעית.

אז לכן היות שיש,

בתבן יש קדושה צביעית.

כתוב בירושלמי שאסור לשים אותו בתוך קר.

למלות קר עם תבן.

לישון על זה יהיה קר.

אסור לעשות, ואם עשה,

פקעה קדושה צביעית. אין בו קדושה צביעית. הקר לא יהיה בו קדושה צביעית.

למה לא יהיה בו קדושה צביעית? הרי,

אז לפי האריטבו זה פשוט.

כי ברגע שנהיה קר,

הוא כבר לא מאכל בהמה.

לא עומד למאכל בהמה עכשיו.

והוא לא מתבאר.

בתוך הקר הוא יכול להחזיק מעמד חמישים שנה.

הוא לא מתבאר.

אז דברים שלא מתבארים, אין בהם קדושה צביעית.

רק דבר שמתבאר.

אבל בתוספות,

יש תוספות מפורש

בבכורות דף יב.

שם יש סוגיה.

מהו לבדות פטר חמור מבהמה של שביעית?

מה זה בהמה של שביעית? איך יש בהמה שגדלה בארץ?

מה זה בהמה של שביעית?

בהמה של שביעית שקנו אותה בפירות שביעית.

בדמי שביעית.

היה לי פירות שביעית,

ואמרתי לאיזה

אחד שימכור לי את הטלה שלו בפירות וכך וכך קילו.

היו לי פירות שביעית.

הקדושה של השביעית עוברת, לא נשארת בפרי, אבל מקדשת

את תופש דמיו, שנאמר יובל היא קודש תהיה לכם.

מה קודש הקדש תהיה לכם?

‫זה טופס דמיו,

‫אבל זה טופס דמיו.

‫אז בהימת שביעית, הכוונה, ‫בהימת שקנו אותה בדימים של שביעית.

‫אז צריך לקחת את הטלה הזה,

‫לשחוט אותו ולאכול אותו בקדושת שביעית,

‫מאותם הדינים של הפירות המקוריים.

‫אותם הדינים שהיו לפירות,

‫עוברים ל...

‫יש גם על הטלה הזה.

‫עכשיו, אחד לקח בהימת שביעית, ‫זאת אומרת, הטלה הזה,

‫והוא הולך, פודה את הפטר חמור שלו.

‫והגמרא אומרת ככה, ‫למאן דאמר פטר חמור אסור בה הנאה?

‫נמצא שבזה שאני מזכה לכהן את הטלה הזה,

‫הותר בהנאה, והנאיה שלי.

‫אני מקבל את הפטר חמור ‫תמורת הטלה שזיכיתי לכהן.

‫זה כמו שקנה פטר חמור, קנה חמור.

‫זה כאילו קנה חמור, וזה אסור, ‫והתורה אמרה, לאוכלה ולא לסחורה.

‫בזה שאתה תיתן לו

את הבהימת שביעית,

‫אתה מתיר את החמור והחמור נאיה שלך.

‫זה כאילו קנית אותו בפירות שביעית,

‫ואסור לקנות בפירות שביעית ‫בהימת טמאה.

‫כמו שלמדנו במשנה,

‫אין לוקחים בבהימת טמאה בפירות שביעית.

‫אבל התוספות בבכורות מקשה תימה, ‫למה אסור לקנות

בבהימת שביעית חמור?

‫התוספות מתחיל ככה, ‫מה שמע מן הגמרא שאסור לקנות חמור?

‫בדמי שביעית.

‫ותן למה, למה? הרי הוא יכול,

‫הרי זה הנאטובי, הוא לא שווה,

‫הוא רוכב עליו עד יום מיטתו.

‫אבל זה לא מתבאר מהר,

‫זה לא דומיה דלאוכלס, מתבאר.

‫אז התוספות מפורש חורקים על הריטבו.

‫אין להם

את הדרשה הזאת שאם הוא לא מתבאר,

‫אין בו קדושה שביעית.

‫התוספות באמת

‫יש להם שיטה אחרת.

‫הרי גם...

‫כן, אבל על הקושייה שלהם ‫מה הם מתרצים?

‫מה?

על הקושייה של התוספות? ‫-הם לא מתרצים התוספות, ‫נשארים בקושייה.

‫תראו, והיא גם... ‫-אבל דברי הגמרא נשארים כמו שהם, ‫שאין פה דין בפרות שבהן. ‫-מותר לקנות. ‫אז הם מתאים יותר להריטבו.

‫-מותר לקנות. ‫-גנבי הריטבו זה מסתדר. ‫-מסתדר. ‫-גנבי הריטבו זה לא מסתדר.

‫כן,

אבל

אתה רואה שהתוספות ‫לא נבהלות מן הקושייה.

‫גם במקום אחר מצאנו.

‫למה מן הצובעים יש בו קדושה שביעית?

‫צמח שצובעים בו,

‫למה יש בו קדושה שביעית?

‫אסטוסות מסביר, ‫בכלל, כשאתה צובע סוודר מצבע ‫ולובש אותו

‫הרבה זמן.

‫הוא נשחק, הצבע, במשך הזמן,

‫ואתה נהנה, זה נקרא ‫הנטובי או ראש אביב.

‫אבל הוא לא נשחק כל כך מהר, ‫הוא מתקיים.

לפי האריטבו, ‫לא צריך בכלל זה להיות קדושה שביעית.

‫אז למה באמת מן הצובעים ‫יש בהם קדושה שביעית?

‫כי רש״י בבבא קמא,

דף קוף א',

‫רש״י שם אומר עוד פשט.

‫למה זה נקרא נעטובי או ראש אבו מן הצובעים?

‫כי ברגע שנקלט

הצבע בבגד,

‫אני שם סוודר בתוך

חבית של מים עם צבע.

איך עושים צבע?

‫יש לנו חומרים של הצבע,

‫או סממנים וטוחנים אותם, ‫יש לנו הסממנים.

‫שמים אותם במים בסיר גדול,

‫והם מתבשלים והם נותנים את הצבע במים,

‫וזה נקרא עדיין יש לי צבע.

‫יש בעינו לפני הבישול ויש אחרי הבישול, ‫ככה עושים צבע.

‫יש לך סיר של מים צבועים, ‫זה נקרא, יש לך צבע.

‫ברגע שאתה שם סוודר בתוך, ‫נקלט הצבע,

‫ואז נקלט הצבע בסוודר,

‫אז הביעור שלו.

‫הצבע כבר,

הצבע שנכנס לסוודר נגמר, ‫לא תוכל להשתמש בו.

‫יותר לצביעה אחרת.

‫אז הוא התחלה,

‫ואתה נהנה שיש לך בגד צבוע. ‫כך רשי מסביר, למה מן הצבעים ‫נקרא נעתו בעורו שווה? ‫לא בגלל שהוא משתמש בו להרבה זמן,

‫בפחות לפי מה שאמרנו כבר, ‫זה לא נקרא, זה לא סיבה ‫שיהיה קדושה צבעית.

‫רק בגלל שברגע שאני מטביל ‫את הסוודר במים הצבועים,

‫נקלט הצבע,

‫אז מתחלה הצבע.

‫עכשיו, הצבע שנכנס ‫לא תוכל להשתמש בו יותר לצבעה.

‫וקיבלתי צמר, סוודר אדום או כחול,

‫איך שצבעת.

זה נקרא, ככה הריטואר יפרש,

‫למה יש בזה,

‫למה זה נקרא נטוב בעורו שווה? ‫לא בגלל האש. ‫-אבל לא שמענו את דעתו של הריטבו בצבעים.

‫מן הצבעים זה משנת. ‫-כן, אבל...

‫הוא יאמר כמו פירוש רשי.

‫לא בדקתי כל הספרים, ‫אבל ככה נראים הדברים.

‫אבל תוספות לשיטתם,

‫שהם חולקים על הריטבו,

‫שאפילו דבר שמתקיים לא מתחלה,

‫לא מתבאר,

‫יכול להיות בו קדושה שווהית,

‫בגלל שהוא משתמש בו המון זמן, ‫אבל זה נשחק, זה מספיק.

‫זה מספיק נקרא ענתו בערשויה.

‫אז טוסות לשיטתם, הנה הם שואלים,

‫לקנות...

הייתה לי הערה קטנה בטוסות. ‫למה טוסות שואל?

‫מכאן משמע שאסור לקנות חמור ‫בפירות שביעית.

‫הרי זה משנה שאין לו כחין עבדים ‫ושפחות וקרקעות

ובהימת טמאה.

‫מה צריכים לדייק מכאן משמע?

‫רק אולי,

אולי,

‫יש בהימות טמאות ‫שלא נערוכים עליהן,

‫למשל חזיר.

‫אז במשנה לא כתוב ‫איזה בהימת טמאה.

‫אולי לא בהימת טמאה שרוכבים עליו.

‫לא יודע, יש איזה בהמות טמאות ‫שלא רוכבים עליהן?

‫הגמלים, הסוסים החמורים, ‫רוכבים עליהן.

‫מה עוד איזה בהמות טמאה?

‫נגיד כלב.

‫-שואות, כלב.

כלב.

‫אז שמה אין הנאתו בעור השווה, ‫אז לא יהיה קשה להם קודשת טסות.

‫רק מן הגמרא בבכורות,

‫שמשמע שאסור לקנות חמור בפירו שביעי.

‫אז קשה להם, למה? ‫הרי הנאתו והראש אומר, ‫רוכבים עליו עד יום מיטתו,

‫עד שהוא מת.

‫אבל מן המשנה, ‫לא כתוב במשנה מה לא קונים.

‫אולי באמת אפשר לקנות חמור וסוס וגמל. ‫אפשר לקנות.

רק

‫רק כלב או חזיר, זה בהימת. ‫-למה שהתוספות מגביל את זה לחמור?

‫הוא לא אומר לבהימת רכיבה.

‫כי בגמרא שם מדובר על חמור. ‫ממילא כל בהימת רכיבה אותו דבר.

‫אז תוספות שואל,

‫הרי אני רוכב על זה,

‫ואחרי כן הוא מת, ‫למה זה לא נקרא הנאה?

‫באה לאחר הביעור.

‫באנע וביעורו שווה.

‫לפי הריטואל לא קשה, ‫כי החמור יכול להחזיק 30 שנה.

‫זה לא מתבער, החמור.

‫-Vosos to a cacse. ‫-הנאה היא לא מהצילוי. מה?

‫הנאה היא לא מה...

‫הצילוי לא גדול על הנאה. ‫החמור מת כאילוי עבור המוס, אבל ככה... נכון.

‫גם אני חשבתי על זה.

‫מי אמר להם, ‫הטוס הזה נקרא מה אתה עובר השווה?

‫אתה רוכב על חמור, ‫אפילו אם תשים עליו מסע,

‫ואחרי כן תן לו אוכל טוב,

‫יום יום האימא חוזר למה שהיה.

‫זה לא הרכיבה

מכלה אותו.

‫הוא שואל, אלא הוא מת בסוף.

‫כי... כי... כי...

למה הוא מת?

כי הגוף מזדקן.

‫אפילו בטבע, זאת אומרת, ‫אני אומר, למה הוא מת, החמור?

‫בגלל שהגוף מזדקן

‫ומתעייף ומת.

‫לא מצד הכילוי, הוא שואל,

‫אתם אומרים תירוץ על קושיית התוספות.

‫התוספות שואל, ‫הרי זה הנאה ובעורו שווה.

‫אני, נכון, אני נהנה שאני רוכב, ‫אבל לא ההנאה הזאת גורמת את החילוי,

‫לא ההנאה גורמת את החירוי.

‫אבל אפשר להגיד שכל מאמץ,

‫מה? ‫כל מאמץ מבחית

‫מהיכולת של האדם לשרוד ‫או של הבהמה לשרוד יותר.

‫כל מאמץ, לא משנה מהו.

‫אבל אם אדם היה חי במצב של נייח, ‫אבל את... אה?

‫אם אדם היה במצב נייח תמיד,

‫לא טורח ולא יגע, ‫לכאורה,

‫אז זה היה חי יותר זמן. ‫נגיד, בשוויץ חיים היום ‫הכי הרבה בעולם.

‫שום טרחה אין להם שם, ‫אין עבודות פיזיות, אין דברים כאלה.

‫למה אין עבודות אישיות? ‫-אין עבודות פיזיות. ‫-הקללה של בזיעת הפכה תאכל לחם, ‫אין להם. ‫-אין שם כמעט, ‫הם עובדים שש שעות בסך הכול ביום,

‫והכול שם באיזי איזי, לאט לאט, ‫וכו' להם מהליכים ימיים. ‫מקומות שעובדים קשה וכולי וכולי, ‫זה מתחלק להם עכשיו, מקצרת. ‫עינה בדרך כוחי כיצר ימיים.

‫עינה בדרך כוחי כיצר ימיים. ‫עצם ההליכה מקצרת. ‫עם כל שכן המסך,

‫והתורה וכולי, אפילו שזה לא ניכר, ‫אפילו של יום-יומיים ייתן לו מספוב, ‫הוא יהיה יותר בריא לכאורה, ‫אבל כבר נתקצרו ימיו.

‫אז רגע, כשהוא רוכב, ‫אז הוא כאילו מעריך את החיים שלו ‫בזה שהוא לא מתאמץ.

‫לא, אם אתה רוכב, ‫אז ודאי שאתה מפחית עליו. ‫-לא, אתה כאילו שנהנה מהחמור. ‫אז אתה באותו זמן מחלה אותו.

‫-יראה את ווצר זוקט.

‫אה?

‫כל מאמץ...

‫כן, מחלה.

‫גם פסיעה גסה, מחלה את ימיו של האדם.

‫אבל לפי הריטפה לא קשה קושיית התוספות,

‫כיוון שהוא לא מתבאר, ממש לא,

‫לא רואים פה שהוא מתבאר,

‫אין בו קדושה קשיחית.

‫אבל תוספות חולקים על סברת הריטפה,

‫ולכן יש להם מהלך אחר.

‫ובחזוני שהוא מסביר לפי שיטת התוספות,

‫הוא לא מזכיר את הריטפה.

‫למה,

אם נניח תבן בקר,

‫למה פקעה קדושת שביעית?

‫כי התבן היה מאכל בהמה.

‫ברגע שנכנס לקר,

‫הוא כבר לא עומד להיות מאכל בהמה.

‫הוא לא יאכל את הקר, ‫לא יתנו לו את הקר לאכול.

‫אה, שיחול קדושה שביעית על הקר,

‫הרי זה יש בו תבן שגדל באדמה הזו.

‫אז הוא אומר, זה לא יצא מן האדמה קר.

‫מן האדמה יצא מאכל בהמה.

‫וזה דבר אחר.

‫וזה לא יצא מן האדמה קר,

‫זה הוא אומר.

‫אז אתה רואה,

‫התלמידי פוניביש ברחו.

‫-כן.

‫אה, מה הם רצו? ‫לשמוע סיפור על הרב שאוי וללכת?

‫אבל זה מעניינים הסיפורים שסיפרתי.

‫נאור, מאוד מעניין. ‫-הנקודה הזאת. ‫-אני רואה את הנקודות האלה ברח.

מה?

אני רואה את הנקודות האלה ברח.

‫שהרב אימץ לעצמו את הדרך ‫וההנהגה של הרב שאוי.

‫אני באמת

דורש בפני הבחורים.

‫היה בחור אחד שעכשיו התחתן ‫עם הבת של הרב יגן.

‫הוא עילוי גדול.

‫ממש עילוי.

הוא תפס את זה.

‫הוא עבר לישיבה אחרת בשנה האחרונה,

‫אבל הוא בא ואומר לי,

מה שהרב אמר לי, אמר לנו,

אני זוכר.

‫אז הוא אומר לי, לדעת לבטר.

‫אני אמרתי, אתה רואה, הרבי, אראש שלום,

‫אלו התחומה הזאת

‫לשמוע על השני.

‫הרן בוסר זוקט.

‫ואולי הוא, אם זה דודו השלמה בכבוד, ‫צודק למה לא.

‫-הרב, יש מדרש שאומר, ‫והיה אם שמוה תשמעו.

‫המדרש אומר,

מי ששומע לאחרים,

‫שומעים לו.

‫זו הבטחה.

‫יש אנשים באים לשיעור,

‫אבל זה לא מכבודם לשמוע את הרב מדבר,

‫אז הם לוקחים ספר וכאילו מעיינים, ‫יש דברים יותר חשובים, ‫מה הם ישמעו, דרשה?

‫מה הוא יכול להוסיף לי? ‫אני פה לומד את הגמורה בפנים.

‫אלה לא שומעים, כשהם ירצו לדבר, ‫לא ישמעו להם אותו דבר, ‫מידה כנגד מידה.

‫אבל השומע,

‫מי ששומע,

‫מובטח לו שישמעו אותו.

‫חז״ל אומרים, ‫מי שישבו עיר עד שמיים, ‫דבריו נשבעים.

‫זה עוד דבר.

‫זה עוד דבר.

‫ברוך השם.

‫רבי חנניה בן עקשי אומר, ‫הרצא הקדוש ברוך הוא זנקו לצריך.