הרב אבנר עוזרי

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו במסכת שבת, דף נמר עמוד ב',

שורה רביעית מראש העמוד.

תענו רבנן.

גמרא מביאה ברייתא,

האם מותר להתחמם כנגד המדורה לפני שהאדם ישתתף בצוננו אחר כך?

אז כותבת הברייתא,

מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתתף בצונן.

מותר לאדם

להתחמם קודם שמשתתף ובצונן.

קודם ששוטף הוא את עצמו במים צוננים,

מותר לו להתחמם כנגד המדורה.

ולאחר מכן יכול לצאת ולהשתתף,

לשטוף את עצמו במים צוננים.

והחידוש הוא

שאף על פי שהגוף שלו חם מן המדורה,

לא חוששים לומר שהמים שירחץ עצמו בהם

לאחר מכן יתחממו כל כך מחום גופו.

ובלבד, מוסיפה ברייתא, ובלבד שלא ישתתף בצונן

ויתחמם כנגד המדורה,

מפני שמפשיר מים שעליו.

אבל שקודם ישטוף את עצמו בצונן

ואחר כך ילך להתחמם כנגד המדורה, זה אסור.

כי במצב הזה המים שעליו יתחממו בבקצת

מחום המדורה,

וזה אסור.

והשאלה,

מה האיסור בזה?

מה שמחמם הוא במקצת את המים

על ידי המדורה הסמוכה לו,

האם יש בזה איסור של בישול?

תוספות כאן במקום מבארים.

לא ייתכן לומר,

לא ייתכן לומר,

לא ייתכן לומר

שההפשרה של המים ייחשב כבישול.

משום שמוכח מהסוגיה כאן במקום, וגם בהמשך בדף מ״א,

שמותר להפשיר מים חמים בשבת לצורך שתייה,

אז מדוע אם כן כאן אסרו לו,

לאחר שהשתתף בצונן,

להתחמם כנגד המדורה?

אומרים התוספות,

משום שנראה כאילו רוחץ בשבת בחמים.

הרי אסרו לאדם

לרחוץ עצמו בשבת במים חמים,

ממילא כאן נראה כאילו הוא רוחץ בשבת בחמים,

ואז יבוא על ידי כן לחמם

מים בשבת לרחוץ את כל גופו.

כך מבארים התוספות כאן במקום.

יש עוד ראשונים שמפרשים כדעת התוספות.

יש ראשונים אחרים שאומרים

שמה שאמרה כאן אברייתאופני שמפשיר מים שעליו,

זה כמו שהבנו מקודם שהוא כמבשל.

הראש כאן בסימן ט' כותב

שלא ישתתף בצונן ולאחר מכן ילך

ויתחמם כנגד המדורה.

האם בגלל עניין זה שמבשל הוא במקצת את המים,

או בגלל הסיבה, כמו שאמרנו בשם התוספות ועוד ראשונים,

שנראה כאילו הוא רוחץ בשבת בחמים.

אז כאן אנו מביאים את הראשונים הללו, המפרשים,

שהעניין הוא משום שהוא כמבשל.

הראש כותב שהאדם צריך להיזהר לאחר שנטל ידיו,

שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שינגבם תחילה.

אומר רבי יוסף, כל מה שאני אומר,

שאין לו לעשות זאת, זה הכל רק לדעת רבנו תם,

האומר שזה נראה כמבשל את המים.

אבל לפי התוספות,

והראשונים האחרים שסוברים כתוספות,

בגלל שהחשש הוא שנראה כרוחץ מים,

כרוחץ עצמו בשבת במים חמים,

הרי זה שייך דווקא באופן שרוחץ את כל גופו,

אבל לא כאן בידיו בלבד.

ממשיכה הגמרא ומביאה בריתא נוספת, תנו רבנן,

מכם אדם אלונתית

ובניחל בנמי עין בשבת.

ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין,

ויניחנו על בנמי עין בשבת,

ודבר זה אפילו בכל עשור

מפני הסכנה.

דף מ עמוד ב',

הברייתא הזו, שהתחלתי אותה עכשיו,

זה השורה השביעית מראש העמוד.

תענו רבנן,

שנו חכמים בברייתא,

מכם אדם אלונתית,

יכול אדם לחמם

אלונתית זה בגד שמסתפקים בו, כלומר מתייבשים בו, מגבת.

יכול אדם לחמם מגבת,

ולאחר מכן להניח אותה

על קריסו בשבת.

כנגד המדורה.

כן.

ולהניחל בנמי עין בשבת.

כשאדם

יש לו כאב

מחוש מעין,

אז מחממים לו בגד או כלי,

מניח אותו על קריסו,

וזה מועיל לו.

ודאי שלא.

מגבת יבשה.

אבל זה מותר.

צריך לדעת באמת למה באמת אין עניין של חשש רפואה.

הלא אסרו כל רפואה בשבת משום גזירת שחיקת סממנים.

אז למה פה בכל זאת לא חששו לעניין הזה?

הרי זה נראה כאילו שהוא אוסר לוקח רפואה בשבת.

אז אומרים המפרשים,

משום שזה לא נראה כל כך דרך רפואה.

כנראה לא ניכר כל כך.

רק באופן שהדבר ניכר יותר, שזה רפואה,

אז אסרו.

מוסיפה ברייתא,

זה מה שהתירו לו כאשר חשו במאהב.

אבל אמרנו, זה תולדות האור.

תולדות האור זה...

מגבת זה דרך רפואה, אתה מבשל אותה?

לא קשור.

אם הדבר התחמם כתוצאה מן האור,

אז החום שבמגבת עכשיו זה נקרא תולדות האור.

תולדות האור זה אפילו שאלה של איסור דאורייתא.

אבל אם דבר שנקרא מגבת, זה שייך?

לא זה שייך.

החום שנבלע בתוך המגבת,

בו אתה מבשל.

את מה ששייך בו בישול.

זה איסור דאורייתא, כמו כל תולדות האור.

מוסיפה ברייתא ובלבד?

לעצות תולדות האור כדאורייתא.

גם... מה? לא.

לא, לא.

העניין לעצות משהו שיהיה תולדות האור. הנה, אתה רואה כאן, אתה רואה כאן שאדם רשאי

לקחת בגד, מגבת, ולהניח את זה כנגד המדורה.

כמובן מדובר פה, כמובן פה מדובר באופן זה, צריך להעצים לב,

שהעלונטית שהתירו, המגבת הזו שהתירו,

מדובר באופן שהיא יבשה.

לא שהיא לחה,

ואז החום של המדורה מבשל את המים שבתוך המגבת,

עד כדי שמתאדים ממנה.

לא, מדובר פה מגבת יבשה.

אבל גם שהיא יבשה,

מדובר על דבר שכאילו היה להיות פרדת בו, אבל אם נגיד, אתה מגיע לזה למצבי מה שאתה אומר, לא מצאתי דבר כזה. לא ראיתי חילוקים כאלה.

ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמים,

אבל לקחת קומקום, כלי,

שמניחים בו מים חמים,

וירצה להניח אותו על בני מעיים בשבת, כלומר על קריסו בשבת לרפואה,

זה אסור.

ומדוע זה אסור?

אז מבארים כאן

בגלל שהחשש הוא שמא יישפכו עליו המים.

ואז אם יישפכו המים,

חוץ מהעניין של סכנה,

נמצא שרוחצו בשבת בחמין.

אה, אבל אמרנו, יש שיטות לאותן שיטות, שאין בעיה בעבר המרץ.

יפה מאוד.

אומר המגן אברהם,

גם אם נגיד שפה הוא לא רוחץ את כל גופו,

כן?

אז אומר מגן אברהם,

מדובר שהמים שנתחממו,

שנתחממו המים בשבת בהיתר.

לכן אסור לרחוץ בהם אפילו ידיו.

אבל

הרית בו כותב שמדובר אפילו במים שהתחממו מערב שבת.

ועל זה אמרו מה שאמרו.

נשאלת השאלה

למה זה אסור.

אז יש כאלה האומרים שמה שהתירו זה פניו, ידיו ורגליו.

אבל לא,

קרסו,

קרסו לא התירו.

אבל אלף לאומים של הכוונה היתה, לא?

הייתה ארוכות בופו, אז מה הבעיה?

אז הטעם הוא אחר. אז הטעם הוא

בגלל שהחשש שישפכו המים על שאר גופו,

ולא בגלל שרוחץ בשבת בחמים.

כלומר, כל מה שנקטנו את הטעם של האיסור,

בגלל שבזה רוחץ בשבת בחמים, זה רק לדעות הללו הצוברות,

שאין להתיר גם במים שנתחממו מערב שבת,

אלא פניו, ידיו ורגליו, ממש ולא יותר.

אבל,

כן,

אבל לפי השיטות האחרות שסוגרות,

שאין איסור, גם אם זה לא פניו,

ידיו ורגליו, כל זמן שלא רוב גופו אז מותר,

כי זה בדרך של עבר-עבר.

אז

באופן הזה צריך לומר שהסיבה היא אחרת, בגלל שהחשש הוא שישפכו המים עליו.

אז תגיד, אם הוא ייקח קצת מים, לא נורא.

כי קצת מים לא יכול להשחרר על קודם כל כך. אז טוב, תדבר מקסימום, ייקח קצת מים ו...

מה זה שייך? אבל העניין של... הוא לוקח קצת ככה. העניין של סכנה...

העניין של סכנה קיים בכל מצב.

אבל אמרנו בגלל שהאיש היא רחיצה, לא סכנה, נכון?

אם העניין הוא רחיצה,

אז אתה צודק.

באופן שזה רחיצה,

ואין

חשש שבמעט המים הללו יגיע לידי רחיצה, אז אתה צודק.

אבל כשיש פה עניין של סכנה, זה כבר אחרת.

בדיוק, וזה ההמשך. ודבר זה,

אפילו בחול אסור מפני הסכנה.

זה ממשיכה ברייתא. העניין הזה של להניח

כלי שיש בו מים חמים על קריסו,

זה אסור אפילו ביום חול.

בגלל שיש סכנה, שמא המים יישפכו עליו, והמים רותחים,

והוא עלול להיכבות בהם.

אז אם כן, נמצא שיש פה שני טעמים.

או בגלל,

או בגלל שנמצא שהוא רוחץ עצמו בשבת במים חמים,

או בגלל,

העניין הוא של סכנה.

אבל לא חכי ליד שבת בשבילי יהודי אטום,

אה... אה... אולי... נכון מאוד.

אז הוא לא כאילו יש שבת הרב.

איזה משהו שקיים, ולא כאילו שבת בשישה מזה.

לא יודע, אני כבר אומר, לא יודע,

מישהו שיש סכנה,

ולא משום,

ולא משום משום שיש סכנות בשבילי יהודי שבת.

ולא תוכנן עם זבת.

נכון מאוד.

מסכים איתך במאה אחוז.

תוספות כאן,

כן, מה אתה אומר?

בואו, תוספות כאן במקום, תראו יחד איתי את התוספות.

בדיבור המתחיל הוא בלבד שלא יביא קומקומוס של חמין.

אומר התוספות, שני פירושים, מדוע זה אסור?

אומר התוספות, פירוש, כל זמן שהאלונתית שם,

שמא ייפלו המים על האלונתית,

ועד תהיה לידי סחיטה. יש פה חשש נוסף.

תוספות בפירוש הראשון אומר, למה אסור לו להביא כלי שיש בו מים חמים?

כלי קטן,

כלי קטן שיש בו מים חמים,

והוא מניח אותו על חום, הוא רוצה שהחום שבכלי יתרפאו,

יקל קצת, לא, כי תמכות שבמהר.

רגעים אותי על סחום, סחום. דקה.

בכל אופן, לפי התוספות,

הפירוש הראשון שלו,

העניין הוא בגלל שהאיסור הוא שלא לשים את הקומקום הזה על האלונתית,

ואז אם ישפכו המים על האלונתית, הוא עלול להגיע על ידי סחיטה.

זה דבר קורה עם אלונתית. אם אין אלונתית, ברור, ברור.

אם אין אלונתית, אז זה עניין של סכנה, אבל לא עניין של שבת.

אי נעמי, תוספות מביאים פירוש נוסף. אי נעמי

לא יביא משום רפואה.

וגזרו אתו שחיקת סממנים.

העניין הוא שנראה כאילו הוא פה מתרפא בשבת.

אסור לאדם לעשות דבר של רפואה בשבת.

עכשיו מביא... אבל אמר לה להנדיף שזה לא נראה כאילו.

תוספות בעצמן, בשביל זה אמרתי להסתכל בתוספות. כשאני אומר להסתכל,

אז צריך להסתכל.

אומר התוספות,

וגזרו אתו שחיקת סממנים תפה ממעלונתית.

יותר ממעלונתית. באלונתית עצמו לא אסרו משום רפואה. זה לא מחזיק כרפואה כל כך.

תוספות בעצמן מחלקים בין אם הוא מתרפא באלונתית,

לבין אם הוא מתרפא בקומקום הזה.

שזה יותר ניכר לרפואה בקומקום מאשר באלונתית.

על כל פנים, נמצא שיש לנו כאן שני טעמים.

או בגלל חשש סחיטה,

או בגלל

עניין של רפואה.

עכשיו, לפי זה אומר אחד המפרשים שיהיה חילוק בין שתי השיטות הללו, מה יהיה הדין? כלי סגור.

כלי סגור.

האם יהיה מותר או אסור?

היום למשל, היום למשל יש איזשהו

משהו מפלסטיק,

כן?

ששופכים לתוכו מים רותחים,

סוגרים אותו היטב,

ומניחים אותו מעב על גבי המעיים.

האם זה יהיה מותר להניח בשבת או לא?

אז לפי הטעם הראשון שהיה חשש הוא שמא ישפכו המים על האלונתית,

או כמו שאמרנו שמא ישפכו המים עליו,

זה לא שייך כאשר הכלי סגור.

אבל אם החשש הוא משום רפואה,

אז גם אם הכלי סגור,

יש פה עניין של רפואה בשבת,

ואסור.

זה יהיה ההבדל בין שתי השיטות. מה?

לא הבנתי.

לא, מה פתאום?

זה כן מאחזר,

זה יותר מהאלונתית,

משום שאדם

ביום חול מניח את הכלי הזה רק לצורך רפואה.

מגבת, פעמים שאדם שם עליו מגבת.

כן, כלי זה אחרת, כאשר הוא שם כלי.

זה כלי מיוחד לרפואה. בדיוק.

מגבת, פעמים שאדם מתעטף במגבת. אז מה, זה לא ניכר לכל שזה לצורך רפואה?

אבל באופן שהוא מניח את הכלי הזה,

הרי כל אחד מבין מה זה, מה הוא עושה כאן?

הוא מניח את זה בשביל להתחמם, בשביל לחמם את בני מיעב.

הרב, כל איסור

שחיטת הרמנים, כך יוצא מתוך דברי המפרשים,

שכך הם באים להסביר את החילוק בין שני הטעמים הללו,

שהתוספות מביא אותם. מובן?

הרב, כל ההיסטור של ביטואר זה רק למי שמתחזק והולך לדבר. אין דבר לכל איזה חופש אחד של הפערים נזכר, וכולי כאיזה תקנה, גם לא הפערים שונים.

צריך לדעת שחולה שיש בו סכנה, הכל מותר.

טוב, את כל הפרטים אני צריך לראות בפנים.

אני צריך לראות בפנים, יש פעמים שמותר, יש פעמים שאסור.

אי אפשר, איך אומרים, לתת כללים בזה.

צריך לראות את זה בפנים.

בכל אופן,

בפשטות,

חולה,

כן,

שנפל למשכב,

הוא יותר גרוע מאשר אדם שסתם חש מיחוש כלשהו בגופו.

זה יותר קל, זאת אומרת, מאשר אדם שרק חש.

מיחוש בלבד זה לא סיבה להתיר דבר של רפואה.

כל מה שאסור לרפואה זה הפשט הוא שניכר שזה לצורך רפואה,

ואנשים בריאים לא לוקחים אותו אלא רק חולים.

אבל אם זה אנשים בריאים לוקחים אותו,

כן,

או אפילו אנשים חולים אבל אין בו בשום רפואה, הוא לא צריך את זה לרפואה,

פה לא אסור, כמדומני, רק באופן שיש שני התנאים הללו.

גם שרק חולים לוקחים,

וגם שהוא לוקח את זה לצורך רפואה.

נכון.

כן, ככה יוצא, לפי מה שאני זוכר, ככה צריך לצאת.

שדברים כאלה שגם בריאים עושים,

זה לא ניכר שזה לרפואה.

חיזוק בעלמא.

כן, נכון, נכון מאוד.

הלאה,

תענו רבנן,

מביא אדם כתון מים ומניחו כנגד המדורה,

ולא בשביל שיחמו,

אלא בשביל שתפיג צינתן.

הברית השלישית מדברת על העניין הזה,

שמותר לאדם להביא כלי שיש בתוכו מים צוננים,

צוננים,

ולהניחו כנגד המדורה.

בשביל מה הוא צריך להניח אותו כנגד המדורה?

לא בשביל שיחמו, היינו, לא שיגיעו לכדי יד צולדת בו,

אלא בשביל שתפיג צינתן.

רק בשביל

שהצינה שבמים

תלך מהמים ויהיה מים פושרים.

אם זו הכוונה שהוא מניח את זה זמן כזה שיפוג הצינה מן המים,

אבל לא מתכוון שיתחממו המים לכדי הצולדת בו,

אז זה בסדר.

יש מפרשים שאומרים

שמה שאמרו כאן לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתם,

זה לא מדבר על

כמה זמן להניח את המים שם,

אלא מדבר מהו שיעור המרחק

שמותר לשים את הכיתון מים כנגד המדורה.

אנחנו קטנים מלבוא ולהגיד,

אתה מתכוון שאת זה אתה מבין יותר, זה התכוונת,

לא שיותר סביר.

אנחנו קטנים,

אז אני אומר,

צריך לומר שאת זה אתה מבין יותר טוב.

פירושו, נפרש שוב את השיטות הללו,

אם הוא רוצה להניח במקום

שיכול להגיע לכדי הצולדת בו את הכיתון של מים,

רוצה הוא להניח אותו במקום שאם יניחו שם זמן מרובה, יגיע לכדי הצולדת בו,

זה אסור.

אפילו אם אין לו כוונה להניח את זה זמן כזה שיגיע לכדי הצולדת בו.

אבל עצם הדבר שיכול להגיע לכדי הצולדת בו במקום ההוא,

זה מספיק כדי שנאסור עליו להניח את זה שם.

אבל להניח את זה במקום

שרק יפשיר את המים בלבד ולעולם להגיעו באותו מקום לכדי הצולדת בו,

זה מותר.

וכך הם מפרשים את לשון הברייתא.

לפי דעת הנקמה שאמר לא בשביל שיאחמו,

אלא בשביל שתפיק צינתן,

פירושו לא שיניח את זה במקום

כזה שיהיה אפשרות שיאחמו,

שיגיעו לכדי הצולדת בו,

אלא בשביל שתפיק צינתן.

רק

אם הוא יניח את זה במקום שיגיע לכדי,

המקסימום יהיה פחות מכדי הצולדת בו,

ולעולם לא יגיע לכדי יד צולדת בו.

אבל אמרנו שאדם שנכנס ליד המדורה,

הרי המים האלה לא יכולים להגיע ליד צולדת בו,

הם לא יכולים כשיהיו ליד המדורה, הם לא, ורף לפי כן אמרנו שזה אסור,

שהמים האלה מתחממים,

אפילו שהוא לא מגיע ליד צולדת בו. אז באנו, האם זה מדובר, קודם דיברנו מצד סיבות אחרות, כאן מדברים מצד בישול.

זה גופוי מה שכתוב כאן,

שלפי השיטות הסוברות,

אתה מקשה משיטה לשיטה.

קודם תוספות הלכו להוכיח, תוספות ורש״י אוחזים,

שמה שכתוב כאן לא בשביל שיאחנו, אלא בשביל להשתפיק קצינתן, הכוונה שיניח את זה גם אם זה קרוב למדורה,

אבל בתנאי שלא יגיע לכדי הצולדת בו, אלא ישים לב שיהיה פחות מכדי הצולדת בו, שיגיע למצב של פושרים בלבד.

לשיטת רש״י ותוספות מותר,

גם אם זה קרוב למדורה,

הכל בתנאי שמתכוונו להניח את זה זמן כזה שלא יגיע לכדי הצולדת בו.

זה שיעור של זמן ולא שיעור של מקום.

אם אנחנו יודעים שבשביל שיגיע לכדי הצולדת בו,

צריך שיניח את זה שם חצי שעה,

אז הוא צריך להשתדל שלא יהיה יותר מ-20 דקות.

אמרת שאם הוא מביא הצולדת בו עשור להניח את זה שם בכלל. זה שיטה, זה שתי שיטות.

כשאני מדבר על שיטה אחת, אתה מקשה לי מהשיטה השנייה.

שוב אני חוזר.

שיטה אחת צוברת,

שמה שאמרה אברהם, היא דיברה בשיעור של זמן.

היינו,

אין בעיה היכן להניח את הקיטול של מים.

יכול הוא גם להניח את הקיטול של מים בקרוב למדורה ממש.

אבל זמן כזה שלעולם לא יגיע לכדי הצולדת בו.

אלא ישים לב שלא יעבור זמן כזה שיגיע לכדי הצולדת בו.

אלא כל המטרה, מה תהיה? רק להפשיר את המים.

שיהיו, שלא יהיו מים צוננים.

לעומת זאת, שיטה אחרת צוברת,

שלא מדובר פה בשיעור של זמן, מדובר פה בשיעור של מקום.

היינו, כל מה שהתירו

זה רק להניח את זה ברחוק מן המדורה שלעולם לא יגיע לכדי הצולדת בו.

אבל אם הוא יניח את זה בסמוך,

שיכול להגיע לכדי הצולדת בו לאחר זמן,

גם אם הוא מתכוון לסלק את הקיטון קודם הזמן שיגיע לכדי הצולדת בו,

בכל זאת אסור. למה? כמו שאמר משה מקודם,

חוששים שאולי הוא ישכח,

ואז זה יגיע למצב של יד צולדת בו.

לכן אסרו, אפילו אם אין לו כוונה כזו,

כי סוף סוף זה יכול להגיע לכדי הצולדת בו.

אז אמרנו עכשיו שתי שיטות,

וממילא אל תקשה לי משיטה על שיטה.

שתי שיטות שונות.

מתי הוא עבר את האיצור הביתה? בשכחה או בעליך?

בהחלט יכול להיות שזה נקרא,

שזה נקרא שהוא עשה פעולת חילול שבת, ואני אסביר למה.

ואני אסביר למה.

מאחר והמעשה של ההנחה שלו

זה מעשה שיכול להביא לכדי הצולדת בו,

נכון? יכול להביא לכדי הצולדת בו,

וזה פסיק רשע שיהיה יד צולדת בו,

אלמלא שיעשה פעולה חדשה להסיר את הקיטון של המים,

ממילא פעולת ההנחה היא פעולה של חילול שבת.

לפי השיטה הזו, כן?

עוד פעם.

עוד פעם, אתה מקשה לי משיטה על שיטה.

השיטה הזו האומרת

שזה שיעור של מקום.

לא על שיעור של זמן, לא על שיעור של זמן. אז שיעור של מקום,

אתה אומר לי שעד זמן מסוים אני צריך לאוציא את זה, נכון?

עוד פעם, עוד פעם אני חוזר ואומר.

לפי אלה שעוברים מזה שיעור של זמן,

אז אין בעיה להניח את זה אפילו סמוך למדורה.

אפילו במקום כזה,

שימניח את זה זמן מרובה, יגיע לכדי הצולדת בו,

התירו לו עם כוונתו להסיר את המים משם קודם שיגיע לכדי הצולדת בו. איך אתה שואל, השיטה הזאת? נו, מה אתה שואל?

איך התירו לו? לא חוששים שהוא יניח את זה שם.

לא חוששים, השיטה הזו אומרת,

לא חישינן שיגיע למצב שישכח את זה שם ויגיע לכדי הצולדת בו. לא חישינן, לא חישינן.

אם הוא בכל זאת שכח, אז באמת זה יכול להיות בעיה.

יכול להיות שלפי השיטה הזו גם כן יהיה בעיה.

אז לפי השיטה הזאת הוא עושה דאורייתא קציצויים יחדים. אז אמרתי שיכול להיות שלפי השיטה הזו יהיה דאורייתא, רק לא חישינן שיגיע למצב הזה,

ויכול להיות שהם חולקים ואומרים לא, זה לא דאורייתא.

זה לפי השיטה הזו.

אבל לפי הדעה, זאת אומרת, זה שיעור של מקום,

אז זה פירושו של דבר שמניח את זה במקום שיכול להגיע לכדי לצולדת בו, והוא אכן ישכח,

הוא הניח את זה שם,

ושכח והגיע לכדי לצולדת בו,

הוא עבר על איסור מבשל דאורייתא.

משום שאינטר פעולת ההנחה, היא נקראת פסיק רשע.

אם לא, שיעשה פעולה חדשה להוציא את זה משם.

שיהיה פחות, שיהיה פחות מכדי לצולדת בו. לא, לא, אני רוצה שאתם תבינו.

מה שכתוב בשביל שתפיק צינתנו ולא בשביל שייחמו,

המבארים מפרשים לא בשביל שיהיה צולדת בו,

אלא שיהיה פחות, שיהיה רק מהמים מופשרים.

זה הכוונה, יחמו.

זה מה ש...

במים...

אז המפרשים,

המפרשים מסבירים,

המפרשים מסבירים,

המפרשים מסבירים שלשון הבשלה והפשרה שייך בשמן,

ובמים,

שייך לישון, חימום, חימום בצנעה.

אבל זה אותו דבר, שניהם,

חימום במים.

והבשלה בשמן היא הצולדת בו,

והבשלה בצנעה זה העניין של פחות בכדי הצולדת בו.

כך מבארים המפרשים.

על כל פנים,

לפי דעת הנקמה,

אומרו שמותר לקחת קיטון של מים להניח כנגד המדורה,

בשביל שיהיה רק הפגת הצנעה, היינו להפשיר את צנעת המים,

שיהיו מים פושרים ולא מים חמים.

רבי יהודה אומר,

רבי יהודה אומר, מביאה אישה פח של שמן

ומניחתו כנגד המדורה,

ולא בשביל שייבשל, אלא בשביל שייפשר.

כלומר, רבי יהודה אומר,

אישה יכולה להביא פח של שמן,

להניח את הפח כנגד המדורה,

ולא בשביל שייבשל,

אלא בשביל שייפשר.

גם פה זה שייך לבאר אותו דבר,

ואת זה אני כבר אוכל להגיד לך,

שהדעה הזו הסוברת שזה שיעור של זמן.

אין לי בעיה שאניח כנגד המדורה, כל הבעיה היא רק שלהניח שיעור זמן שיכול להגיע לכדי הצוללת בו.

זוהי שיטת רשי.

אבל,

והם מביאים שגם רשי בהמשך,

משמע, משמע שהוא לומד כך.

אבל, וכך הרשב״א לומד הרשב״א, רבנו שלמה בן אדרת,

כך מבאר את דברי רשי.

לעומת זאת, הוא עצמו אוחז לא כך.

הוא עצמו אוחז

שזה תלוי, זה שיעור של מקום,

שאסור להניח במקום קרוב,

שיוכל להגיע לאחר זמן לכדי הצוללת בו.

רגע, למה לפי אף אחד? כל ההיתר הוא רק להניחו במקום שלעולם להגיע לכדי הצוללת בו.

לפי מי?

לפי אף אחד.

ספרנינו.

יכול להיות בגלל שלא חיישינם,

שישכח את זה שם עד כדי שיהיה הצוללת בו.

הלאה, רבן שמעון בן גמליאל אומר,

אישה סחה ידה בשמן,

ומחממתה כנגד המדורה,

וסחה לבנה קטן ואינה חוששת.

אישה יכולה לקחת שמן

ולסוך את ידה בשמן,

ולהתקרב למדורה כדי שהשמן שבידיה קצת יתחמם,

ולאחר מכן לסוך את בנה הקטן בשמן שבידיה,

ולא חוששת לאיסור בישול.

מה פתאום הוא הזכיר זאת?

משום שפה הוא בא

להחמיר יותר.

אבל שמואל בן גמליאל בא לומר שמה שאמר רבי יהודה,

שמותר לקחת פר של שמן לחמם כנגד המדורה,

זה אסור,

כי זה כבר נקרא שהוא עושה כמו שהוא עושה בחול.

בזה חשש יותר רבן שמעון בן גמליאל,

אבל

באופן הזה שהיא עושה בדרך של שינוי,

שקודם סחה את ידה בשמן,

זה התירו.

כך מבארים המפרשים את

שיטת רבן שמעון בן גמליאל,

שהוא בא להחמיר על דעת רבי יהודה. רבי יהודה מקל אפילו לשים את כל הפך של שמן כנגד המדורה,

על מנת שייפשר, שיהיה כפושר, וחלילה לא שיגיע לכדי הצולדת בו.

ואילו רבן שמעון בן גמליאל אסר להניח פך של שמן, ורק

לשוך את הידיים בשמן התיר,

ולא יותר.

אי בעיה לו.

סחה לבנה קטן, כנראה שזה חלק מהדברים של רפואה שהוא צריך.

זה חלק מהדברים שהוא צריך.

אסור למרח, זה כן.

אבל לא,

זה כנראה לא כל כך ניכר

שזה לצורך רפואה.

פעמים שעושים את זה לתענוג בלבד.

שהוא לוקח דבר שהוא קצת גושי,

הולך ומפשט אותו.

כן.

סבון?

סבון, יש דעות הסוברות שכן, זה גם כן נקרא.

ולא אומרים ש... לא, יש כאלה שלא אוסרים. הם הריח יותר שייך למשל

לקחת משחה

ולמשוח את זה.

משחה? כן.

מה שיניים?

שיניים או...

זה מה שאני יודע.

לוקח כשהוא לוקח איזשהו דבר שהוא קצת גושי,

ומפשט אותו,

זה נקרא ממרח.

שואלת הגמראי, בא לו,

שמן מהו לתנא קמא?

בני הישיבה הסתפקו,

מה שתנא קמא הזכיר מים.

האם כוונתו רק מים להתיר, אבל חולקו על רבי יהודה,

הסובר שיש אפשרות לשים פח של שמן כנגד המדורה?

או שכוונתו,

אין כוונתו לחלוק על רבי יהודה,

אלא נקטו קיטון של מים, אבל הוא אוהדים שמן.

שמן גם כן

מותר להניח כנגד המדורה.

עוד פעם נחזור, נחזור שוב.

האם

תנא קמא שהתיר,

שאמר בקיטון של מים,

שצריך שיניח זאת על מנת

שיפיק צנעתו ולא יתחמם?

האם זה רק במים,

אבל בשמן התיר אפילו אם יתחמם?

או שנאמר לו שגם בשמן הוא אוחז, שכל ההיתר הוא כדעת רבי יהודה,

רק על מנת שיהיה פושר, ולא על מנת שיהיה צולדת בו.

אומרת הגמרא רבב רבי יוסף, דאמרי תערוויהו להתירא.

רבי נחמן, בר יצחק אמר, ריסורא.

יש מחלוקת אמוראים

בביאור דעת תנא קמא שבברייתא.

לדעת רבב רבי יוסף,

אז תנא קמא, כל מה שהוא מצריך,

שישים לב שיהיה פחות מכדי הצולדת בו, זה רק במים.

אבל בשמן מותר, אפילו יהיה חם יותר מפושר,

אפילו יהיה חם ממש,

יהיה צולדת בו.

רבי נחמן, בר יצחק אומר, לא.

לדעתי,

לדעתי תנא קמא לא מחלק בין מים לשמן,

אלא נקת מים, אבל הוא עדין בשמן.

שאין לחמם אותם יותר מכדי,

שלא יחמם אותם בכדי יד צולדת בו, אלא פחות בכדי יד צולדת בו.

והגמרא מבארת את המחלוקת

אחת לאחת, איך יבאר זה את כל דברי הברייתא,

ואיך יבערו אלו את דברי הברייתא.

איך רב אב רב יוסף יבערו, ואיך רב נחמן בר יצחק יבאר.

רב אב רב יוסף, דאם רתר ויהיו לאתרה,

כן?

מבארת הגמרא.

שמן,

אף על פי שהיד צולדת בו, מותר.

לפי דעת הנקמה,

רק במים צריך

שיהיה על מנת שיפוק צינתן, ולא על מנת שיחמו המים.

אבל בשמן,

אף על פי שהוא יחמם את זה, עד כדי כך שהיד תהיה צולדת בו,

בכל זאת מותר.

למה, כסברת הנקמה, שמן אין בו משום בישול?

צריך לומר לפי זה, אם זו ההבנה בדעת הנקמה,

אז צריך לומר ששמן אין בו משום בישול.

למה לא?

כיוון שלמעשה הוא לא צריך בישול בכלל,

הוא מוכן,

יכול להשתמש בו גם כך,

אז ממילא השמן,

מאחר ובין כך הוא ראוי לאכילה ולשימוש גם בלי החימום,

אז אין בו משום בישול.

אותו דבר.

הרמב״ם, בהלקות שבת, פרק ט' הלכה ג', כותב

שהמבשל דבר שאין צריך בישול כלל, פטור.

אין פה איסור דאורייתא. אבל אמרנו שעכשיו אדם מכניס ברזל לאש,

הוא עובר על איתור מפה. שער הציון כותב...

אמרנו, ברור.

מה שאתה מדבר זה משהו אחר מפה.

פה הוא מדבר במאכלים,

במאכלים כאלה שהבישול לא הוסיף בהם כלום.

שימוש מקודם לכן יש גם בלי הבישול.

והבישול לא הועיל בהם, לא שינה בהם כלום,

רק חום בעלמא,

זה לא בישול.

כך צריך לבאר בדעת הרמב״ם,

שזה מה שהוא אומר.

אז גם במים. ומביאים פה ששער הציון,

כן? רב ישראל מאיר הכהן מראדין

כותב בשער הציון במשנה ברורה,

בסימן שהיא נותחית עוד קו יד,

פשוט לעניות דעתי, כך אומר שער הציון,

שכוונת הרמב״ם לדבר שאינו משתבח כלל על ידי בישול.

אבל פירות וכדומה,

שראויים לכל דבר קודם בישולם.

אמנם נכון, אפשר לאכול את הפרי גם בלי בישול,

אבל הם משתבחים בבישולם,

חייב על בישולם.

כלומר, כל מה שנקט הרמב״ם,

שכשאדם מבשל דבר שאינו צריך בישול כלל פטור,

הכוונה רק דבר כזה ששייך להשתמש בו גם קודם הבישול,

וגם הבישול לא השביח אותו כלל.

אבל במקום כזה שזה השביח אותו,

גם אם היה אפשר להשתמש בו בלי הבישול,

עדיין הבישול נתן בו איזשהו שינוי,

ואחר כך נתחייב בחיי גבנא משום מבשל.

אז לפי זה צריך לומר, אם זו ההבנה,

שזו הכוונה בשמן אין בו בישול, ואגב,

המגיד מישנה רוצה לטעון שהרמב״ם למד את הדין הזה שם, מבשל בדבר שאין בו,

שאין צורך בישול כלל פטור, הוא למד את זה מכאן.

כי תנא קמא, לפי ראווה רבי יוסף,

אמר שמן אין בו משום בישול.

למה שמן אין בו משום בישול?

השמן עצמו, מדברים פה על השמן עצמו.

השמן עצמו, אפשר להשתמש בו לצורך האכילה גם בלי זה, ולא ישביח את גוף השמן.

אז באופן כזה, אין בו משום בישול.

ועתה רבי יהודה לממר,

שמן יש בו משום בישול.

הפשרו?

לא זהו בישולו,

ועל זה בא רבי יהודה ואומר את הנקמה.

לא נכון, אני אוחז ששמן יש בו משום בישול.

כי

יסבור רבי יהודה שהטעם והריח של השמן משתנה על ידי הבישול.

זה מספיק כדי להגדיר את החום של השמן כבישול.

זה הכל לדעת רבי יהודה.

ועתה רבן שמעון בן גמליאל אמר,

שמן יש בו משום בישול,

ואפשרו זהו בשולו.

מה? מה?

סליחה. ועתה רבן שמעון בן גמליאל אמר,

שמן יש בו משום בישול.

אבל לא רק ששמן יש בו משום בישול,

אלא אפשרו זהו בשולו. רבי יהודה סובר,

אולי דילגתי על זה קטע, רבי יהודה סובר, שמן יש בו משום בישול,

אבל אפשרו לא זהו בשולו.

בשמן עצמו יש בישול. אם זה יגיע לכדי הצולדת בו,

זה שייך בישול. גם אם תנקמה האוחס שלו,

אבל רבי יהודה אומר שכן.

אבל עם כל זה ששמן יש בו משום בישול, אבל זה רק באופן שמגיע לכדי הצולדת בו.

אבל אפשרו, אבל אם הוא רק מגיע להיות פושר בלבד,

כלומר פחות מכדי הצולדת בו,

לא זהו בישולו, זה לא נקרא מבשל בשמן.

ואתה רבן שמעון, מה?

אבל אתר רבן שמעון בן גמליאל אמר שמן יש בו משום בישול,

ואפשרו זהו בישולו.

התועלת של חימום השמן,

גם אם זה פחות מכדי הצולדת בו,

זה מספיק כדי להגדיר את החום הזה כבישול.

דאורייתא מבשל? דאורייתא מבשל? דברים האחרונים זה לא מדאורייתא בעניין הפשרת השמן.

והסיבה פשוטה, משום שאם נגיד

שבהפשרה יש איסור דאורייתא,

אז למה אישה מותר לה לסוך את ידה בשמן?

בגלל שהיא עושה בדרך של שינוי, מה זה משנה?

אבל דבר כזה שזה איסור דאורייתא,

אין יותר לכתחילה לעשות זאת בשינוי.

אלא אומר אחד האחרונים שהכוונה היא שהפשרו זהו בשולו, שזה אסור מדרבנן.

לכן, מתי אסור מדרבנן?

כשהוא עושה כדרך, שעושים בחול.

כשהיו לוקחים פח של שמן

ומניחים את זה בסמוך למדורה,

פה אומרים, הפשרו זהו בשולו.

הם היו מוסיף קרח.

אבל מאחר וזה, כל האיסור הוא רק מדרבנן,

אז בדרך של שינוי התירו.

רחסוך את ידה בשמן, שזה דרך של שינוי, התירו.

זה מה שכתוב כאן.

אז לא רק שימי, רק שימי או גם מים?

במים כבר הזכרנו מקודם

ולא מצאנו מי שמדבר על מים. במים הזכרנו שמותר רק פחות מכדי הצולדת בו.

מעבר לזה, אסור.

זה הכול.

אבל פחות מכדי הצולדת בו מותר.

בזה אין מחלוקת. לגבי מים, לא ראינו פה מחלוקת.

המחלוקת היא רק לגבי שמן.

אז יוצא, לפי הבנת האמוראים, רבא ורבי יוסף,

יש פה ג' דעות מה הדין בשמן.

לפי דעת הנקמה,

שמן מותר אפילו אם הגיע לכדי הצולדת בו.

לפי דעת רבי יהודה,

אם הגיע לכדי הצולדת בו בשמן, אסור,

אבל פחות מכדי הצולדת בו מותר.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל, גם אם זה פחות מכדי הצולדת בו.

מותר לפי שתי השיטות שאמרנו בהתחלה?

זה הכול לפי, כן, כבר הזכרנו קודם, נו.

ולפי רבן שמעון בן גמליאל,

אסרו גם פחות מכדי הצולדת בו את השמן, אם הוא עושה את זה כדרך שעושים בחול.

אמנם לא בדאוריתא זה יהיה אסור, אבל ברבנה.

אבל בדרך של שינוי,

על ידי זה שסחה האישה את ידה בשמן,

זה דרך של שינוי, כי זה, זה, לא עושים את זה בחול.

ממילא באופן הזה,

התירו חכמים ואין נאסור כלל. זה הכול, כן, זה הכול

לפי העברת רבא ורב יוסף.

שגימל דעות הללו, אבל למה את הטעם שלו, העם שלי כאלה? מה הטעם?

מה את השקר אומרים שלו? מה הטעם?

לא מדאוריתא, זה מדרבנן,

כנראה חששו,

כנראה חששו שאם יתירו לו בפוסרין,

יוכל להגיע למצב שזה גם יצולדת בו.

יכול להיות.

אותו מפרש, אותו האחרון, בעל הפני יהושע כך מבאר, בעל הפני יהושע מבאר שמכיוון

שהפשרת השמן מתקנתו וגומרת מלאכתו,

הפשרתו נראית כבישול.

זה נראה כאילו מבשל,

כי על ידי זה כבר אפשר להשתמש בשמן.

אז הכול סברה בדרבנן,

זה לא סברה בדאורייתא.

בדאורייתא צריך שיגיע לכדי הצולדת בו.

בדרבנן אסרו אפילו פחות מכדי הצולדת בו.

בא רבשון גמליאל,

מאחר שזה כל האיסור הוא בדרבנן באופן שזה פחות מכדי הצולדת.

אז זה דווקא כשעושה את זה כדרך,

אבל לא אסרו בדרך של שינוי.

נמשיך הלאה. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורה, לעומת זאת.

רב נחמן בר יצחק חולק על רבב רב יוסף

ומפרש שתנא קמא אוסר יותר,

סליחה,

הוא סובר שגם שמן יש בו איסור כמו במים,

שלא יגיע לכדי הצולדת בו.

שמן, אף על פי שאין היד צולדת בו, אסור.

הוא מחמיר, סליחה, הוא בא להחמיר יותר,

שאפילו אם זה הגיע לפחות מכדי הצולדת בו, אסור.

דקס אבר, שמן יש בו משום בישול,

והפשרו זהו בשולו.

ועתה רבי יהודה לממר, הפשרו לא זהו בשולו.

כלומר,

תנא קמא סובר,

שמן יש בו משום בישול,

ולא רק יד צולדת בו, אלא אפילו בהפשרו, זה גם נקרא מבשל.

אז אסור בשום פנים ואופן

להניח שמן כנגד המדורה,

גם אם כוונתו רק להפשירו.

אבל רבי יהודה סובר,

לא, אם כוונתו רק להפשיר,

אין בזה עניין של בישול.

רק אם זה יגיע לכדי הצולדת בו, אסור, אבל לא פחות.

לא נדמה לי להפשיר מה זה היה סיפור.

להפשיר הכוונה שזה היה צונן,

רוצים שיהיה בגדר פושר.

כן? כל אחד יודע שפושר פירושו לא צונן ולא חם, משהו ביניים.

הלאה, ועתה רבן שמעון בן ימליאל, הם אמר,

שמן יש בו משום בישול,

והפשרו זהו בשולו.

רבי שמעון ימליאל סובר,

כמו דעת תנא קמא,

ששמן יש בו משום משול.

שייך איסור משול בשמן.

ולא רק זה,

אלא אפשרו זהו בשולו.

יוצא שמה המחלוקת

כאן בגימל השיטות הללו?

יוצא שרבי יהודה סובר, כולם סוברים ששמן יש בו משום משול.

גם תנא קמא סובר ששמן יש בו משום משול.

וגם רבי יהודה, גם רבי שמעון בן גמליאל. כלומר, אם זה יגע לכדי הצולדת בו, זה מבשל דאורייתא.

המחלוקת היא מה יהיה הדין אם זה פחות מכדי הצולדת בו.

אז לפי

תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל אסור,

לפי דעת רבי יהודה מותר.

הגמרא שואלת, רבי שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא?

אז לשם מה רבי שמעון בן גמליאל בא לחלוק?

ומה כוונתו במה שאומר הוא את דעתו?

הלוא כבר תנא קמא אומר זאת,

שאפשרו זהו בשולו.

עונה הגמרא, איכא בעיניו כלאחר יד.

ההבדל ביניהם יהיה מה יהיה הדין על ידי שינוי.

כמו בדוגמה הזו שהעביר רבי שמעון בן גמליאל,

שאישה עשכה ידה בשמן.

זה לקראת דרך של שינוי.

זה לא כמו שאדם עושה בחול, שהוא לוקח את כל הפח של שמן ומניח כנגד המדורה.

אז יוצא שלהניח פח כנגד המדורה,

גם אם לא יגיע לכדי הצולדת בו, זה אסור.

ולא בגלל שיש בדיוק של מבשל דאור הייתא,

אלא מדרבנן האיסור הוא בגלל שנראה כמבשל.

כמו שאמרנו מקודם,

כך שמבאר על פני יהושע שעל ידי ההפשרה, זה מתקן את השמן להיותו ראוי לשימוש.

אבל,

שיכול הוא כבר להשתמש בו לצורך אכילה, שתייה,

אבל,

כשהוא הלך ומחמם אותו, אז ודאי שכוונתו שהוא רוצה אותו לא צונן,

אלא חם.

כן, אבל תגיד, תגיד, יש שמן צונן, אז הוא לא יכול לשים בו... כנראה שמאחר שהוא הולך לחמם אותו,

אז הוא לא רוצה את השמן הצונן.

יוצא שההפשרה הזו נתנה לו את התיקון להשתמש בזה,

כמו שראוי שהרבה פעמים, שרוב הפעמים כנראה משתמשים בשמן, לא רותח,

אלא חם.

וזה מה שעוד,

זה מה שאסור.

כשיש תם שמן, אם יוצא בשר אתה מתחמם אותו,

אבל איתן הוא תוקף, ככה. לא, זה לא מדובר, מדברים פה שהוא שם את זה כנגד המדורה,

כדי שהחום של המדורה ייכרס בשמן.

על זה מדברים.

אז זה נראה כמבשל, נראה כמבשל. כשזה כבר סברות ברבנן,

יותר קל להבין

שנראה לעולם שזה כאילו מבשל את השמן,

ולכן אסרו שלא יבוא אדם לעכל, לבשל את זה להדיא.

אני יכול ללמוד משמן לא עוזרים?

אבל,

כן, מדברים פה על שמן בלבד, לא יותר.

לא, לא.

אבל באופן של שינוי,

פה זה,

פה חולקים תנא קמא ורבי שמואל גמליאל,

שלפי תנא קמא גם בדרך של שינוי אסור,

ואילו רבי שמואל גמליאל מותר בדרך של שינוי.

אם כן, נסכם.

באורא ברייתא,

שהביאה את שלוש השיטות הללו, תנא קמא,

רבי יהודה ורבי שמואל בן גמליאל.

תנא קמא הזכיר, קיתון של מים,

שיניח כנגד המדורה על מנת שיפיק עצינה ולא, שיהיה פושר ולא שיהיה חם, לא יהיה רותח,

לא יהיה צולדת בו.

רבי יהודה אמר, שמן,

כנע, בשביל שייפשל ולא בשביל שיתבשל.

רבי שמואל גמליאל אומר,

אין להניח פך שמן כנגד המדורה, בשום פנים ואופן.

רק שאישה תסוך ידה בשמן,

וכך יתחמם השמן שבידיה, והיא יכולה אחר כך לסוך את בנה הקטן.

מה בדיוק נקודת המחלוקת בין שלושתה?

אז לדעת רבי אברהם יוסף, המחלוקת היא לגבי השמן.

במים כולם מודים שאסור שיגיע לכדי הצולדת בו,

ורק פחות מכדי הצולדת בו מותר.

והמחלוקת היא בשמן.

שלפי תנא קמא,

שמן אין בו משום בישול, אפילו אם יגיע לכדי הצולדת בו.

ולפי רבי יהודה,

גם בשמן

יש איסור מבשל, אם זה יד צולדת בו, אבל התירו פחות מכדי הצולדת בו.

ולפי רבן שמעון גמליאל, גם פחות מכדי הצולדת בו אסרו, אם זה מניחה את זה בדרך,

שלא בדרך של שינוי אסור, ורק בדרך של שינוי יותר.

אבל לפי רבי נחמן בר יצחק,

אין מחלוקת שהשמן עצמו יש בו משום בישול.

המחלוקת היא האם יש בו משום בישול גם כשזה בדרך של הפשרה.

אז תנא קמא ורשב״ג

אוחזים שהפשרה זה גם אסור על כל פנים בדרבנן.

רבי יהודה סובר שאין איסור בדרבנן אם זה בדרך של הפשרה.

ומחלוקת תנא קמא ורשב״ג זה רק לגבי דרך של שינוי, שלפי תנא קמא אסור על ידי שינוי ולפי רשב״ג, הותר על ידי שינוי.

לא.

יש שלוש שיטות, רק השאלה איך, מה הם מגיעים על שיטות?

רבי אברהם יוסף מבארים

בדרך אחת את השלוש שיטות,

רבי נחמן בר יצחק מפרש אחרת את השלוש שיטות.

אבל תכל'ס,

בבמה איתי, עכשיו כשאנחנו בתת-הלכה, יש שש שיטות.

לא, צריך לדעת כמו הם יפסקו.

אתה לא יכול לבוא ולהגיד שיש שיטות.

צריך לדעת האם

ההלכה קיבלה את דעת רבי אברהם יוסף,

או כדעת רבי נחמן בר יצחק.

אבל אי אפשר לומר שזה שש שיטות, זה שלוש שיטות, זה הכול.

וגם בשלוש שיטות, איזה שיטה פסקו להלכה?

האם כשיטת רבי יהודה, רבי שמעון גבליאל, או כדעת כמה?

זה כבר צריך לפתוח ספרי ההלכה,

וזה אולי יותר מאוחר נראה בינתיים, נראה את רשי.

רשי אומר,

מחם אדם מחמם.

אלומתית

אלומתית, אומר רשי,

בד פשוט.

ונראה לי בגד שמסתפגין בו, כלומר, מה שנקרא אצלנו מגבת.

מגבת רחסה. זה בכל דוכתא קרא לאלומתית.

בהרבה מקומות בתלמוד

קוראים לבגד שמסתפגין בו אלומתית.

על גבי מעיים,

כשהוא חש במעיו, מחממים לו כלי או בגד,

ומניחו שם הוא מועיל.

ובלבד שלא יביא קומקומוס

שמא יישפכו עליו,

ונמצא רוחז בשבת וחמין.

מפני סכנה, פעמים שהם רותחין.

לא שייחמו, לא שייחם שם

עד שייחמו,

אלא שתפיג קצינתן במקצתן,

שתפיג שתתחלף,

כמו ורחולו נמר,

מתרגמינן ורחלו פג.

לא בשביל שייפשר, ייבשל.

שלא תניחנו שם כדי בישול

שתהא היד סולדת בו.

זה אסור.

סך הידה,

אבל להפשירו בפח,

כדרך שעושה בכל לו,

ופליג על רבי יהודה.

רבי רבשון גבליאל חולק על רבי יהודה

לאתרה.

מסבירים רבב רב יוסף

שתנקמא מתיר בשמן.

מה ידע עשה רבי יהודה בשמן בישול?

שר את תנקמא. כלומר, רבי יהודה אוסר לבשל את השמן,

אבל תנקמא מתיר.

ומים דווקא נקט. כל מה שאמר שאסור שיגיע למצב של רתיחה של יד סולדת בו זה דווקא מים.

מים דווקא נקט

לא שייחמו, ויש בהן בישול.

ומים, שהיה אומנם בישול,

לכן שם צריך לומר שידאג שהמים לא יגיעו לכדי הצולדת בו.

אבל שמן,

אף על פי שהיה צולדת, דהיינו בישול,

אז רבי יהודה שר לתנקמא. אפילו שאצל,

שאם זה בשמן שהיה צולדת,

רבי יהודה אוסר, אבל תנקמא מתיר.

צולדת נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תיקבע.

רש״י אומר, מה זה הלשון יד סולדת בו?

מה זה סולדת?

רש״י אומר, מלשון נמשכת לאחוריה

מדאגה שלא תיקבע.

יד

שנוגעת בדבר רותח, חם,

אז מיד מחזיר את זה חזרה,

לאחורה,

כדי שלא תיקבע.

מאיפה מצאנו לשון כזה,

כן? בכתבי הקודש,

בנביא, בחומש.

וזהו לשון ואסלדה בחילה

באיוב וו.

מסביר רש״י מה זה הלשון שאמר איוב ואסלדה בחילה.

ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין.

אם הייתי...

יודע שמיטתי קרובה ולא יחמול.

כלומר, אומר איוב,

עצם הדבר שאני יודע שהאדם עלול למות,

והכל הקדוש ברוך הוא מדקדק איתו על כל דבר ודבר,

כן?

אין חמלה אלא הכל על פי הדין.

מה שהאדם עשה את זה הוא מקבל.

אז אומר איוב, עשה לידה, אני

דאגתי ורעעתי ומשכתי את תלונתי מדאגת יום הדין.

זה הלשון עשה לידה, בכלל רק לומר, אמשך לאחורה.

יפה מאוד, אתה אומר.

יש שבאמת

מבארים את המשך הגמרא,

גמרא שבהמשך מביאה

שיש לרבי יהודה אמר שמואל שיש הבדל בין,

שבין בשמן ובין במים תלוי אם זה היה צולדת בו או לא.

כלומר, רבי יהודה אמר שמואל פוסק

שבשמן תלוי אם זה היה צולדת או לא, כמו רבי יהודה.

שיד צולדת בו אסור, אין יד צולדת בו מותר. שואלת הגמרא,

היכא דמי יד צולדת בו?

אז יש כאלה שמבארים, מה זה היכא דמי יד צולדת בו?

היכא דמי הכוונה, ורשי אומר, רשי בעצם אומר.

אותו אומר, יד צולדת בו? יש אדם,

יש ואדם

חושש מרתיחה קלה,

ויש ואדם אינו חושש אלא אם כן הרתיחה היא גדולה יותר.

אז מה שייך לתת דוגמה של יד צולדת בו?

מובן, תלוי באיזה בן אדם.

הרבה כאלה, אתם יודעים,

יש כאלה נשים שהיו עופות לכבוד שבת בתנור,

מחוץ לבית, אני לא יודע אם אתם הכרתם את זה.

אני גדלתי בבית כזה,

שאמי הייתה עופה פיתות, מה שנקרא,

בתוך תנור, בנוי על גבי הקרקע.

ושם,

מה שאני לבד, רק הייתי מתקרב לתנור, הייתי בורח,

היא הייתה מסוגלת להכניס את הבצק לתוך

התנור ואפילו לרדד אותו קצת, להדביק אותו.

נו,

איך ייתכן? אני בורח והיא יכולה ל...

זו שאלה של להתרגל לזה, זה הכול.

ממילא, אי אפשר לתת

דוגמה לכל בני אדם ביד סולדת בו.

משום שאז השיעורים חלוקים, יש אדם סולד מרתיחה מועטת ויש סולד מרתיחה גדולה יותר.

אומר, אז לכן אומרת הגמרא, אתה יודע איך אתה רוצה את הדוגמה של יד סולדת?

כל שקריסו של תינוק נכבד בו,

אם

זה חום כזה שקריסו של התינוק תגיע לכדי כוויה,

וזה כבר אומדן שהוא לכל בני האדם בשווה,

זה יד סולדת בו.

בתכלס כמה זה?

אז כמדומני שמושה פיינשטיין כותב

שזה בשיעור של 43 מעלות צלסיום, זה נקרא מי הצולדת.

פחות מ-43 מעלות,

זה פחות מכדי הצולדת בו.

יש שיטות הסוברות 45 ויש שיטות הסוברות 48 אפילו.

כשהגיע להלכה עם הגעלה,

שאומרים, הרי מתי קמי מקבל בנייה בסוביור חלבי, זה פגיעה צולדת.

אז איך הוא הגיע למינימום שאפשר?

אז על ידי חום של הדם של הברווד.

יש פה את

רב שלמה זלמן אוירבך, שהוא בדק,

את העניין לפי

גמרא במסכת חולין.

תכף אני אגיד לך את זה.

רב שלמה זלמן אוירבך, אבי הגמרא בחולין דף ח עמוד ב',

כתוב שמה שבית השחיטה נידון כצונן,

ולכן אין הסכין בולעת דם.

כלומר, אלמלא כן היה אסור מיד להשתמש בסכין אחר שחיטה,

היה אסור להשתמש,

בגלל שאם בית השחיטה לא היה מודל כצונן,

רק רותח,

יוצא שנמלע פה איסור, איסור, שזה דם.

אלא מה? בית השחיטה צונן.

עכשיו,

הוא כותב שבגמרא לא הוזכר חילוק אם זה בית השחיטה של בהמה וחיה או בין השחיטה של עופות.

כולם זה צונן, אין הבדל.

ולפי זה,

בזמננו ידוע ששיעור מידת החום של בני אדם הוא כ-37 מעלות,

ושל שור ופרה, 40 מעלות.

ושל ברווז,

חומו הוא כ-45 מעלות.

וכשאדם יוצא מבית השחיטה הוא עולה במעלה אחת.

וכשהוא חולה, חומו עולה בשתי מעלות נוספות.

ועדיין אתה קורא לזה בית השחיטה צונן.

אז לכמה הגענו?

אם הברווז מכל בעלי החיים זה 45,

נכון?

לא בזמן ששוחטים אותו.

סתם, חום רגיל, לא כשהוא חולה.

נו, כשאדם יוצא מבית השחיטה, אז הוא עולה מעלה אחת. ואם הוא חולה, אז הוא עוד שתי מעלות. אז לך כמה הגענו?

48. וכיוון שעל כל מיני בעלי חיים אמרו שבית השחיטה שלהם צונן,

אם כן, מוכרח שעד 48 מעלות יש לדונו כצונן.

לא, בגמרא אמרו לנו חמש, אין לבדוק אותו, אין, לא,

סליחה עם כל הרב אוהב, עם כל הכבוד. אתה לא... אתה לא יכול לחלוק על תנאים, אין לבדוק, הם אמרו, תרשה לי. זה מעניין, לא.

תרשה לי, אתה כנראה לא הבנת מה שאני אומר. אני בא ואומר

שאם אתה בא ושואל נגד דעת תורה, מזה שאתה רואה מציאות אחרת,

אז הבעיה היא בנו שאנחנו לא יודעים לפרש נכון את... בוא נגיד לי בטוב בגמרא, 45 מעלות לא שורפת. עוד פעם, בגמרא, אבל בגמרא...

אתה צריך לדעת להבין שבגמרא לא נתבאר,

בגמרא לא נתבאר את העניין הזה.

אם למשל, בגמרא היה מתבאר שיד צולדת בו זה 42 מעלות, היה מתבאר כך,

לא יעזור מה שלבשלומיה זלמן היה, אוריבך יעשה את כל החשבונות הללו ויגיד 48. אדוני, לחלוק על גמרא לא תוכל.

לחלוק על תלמוד...

עוד פעם, בגמרא לא כתוב 45, מישהו אמר 45?

מי אמר את זה?

רבי משה ויינשטיין, זה אחד האחרונים גם כן.

רבי משה ויינשטיין, מה אמרנו בגמרא? הוא הגיע בהבנה אחרת, אבל בגמרא לא כתוב.

בגמרא כתוב,

כל שקרשו של תינוק נכווית.

מהו השיעור?

למה לא יכלו להגיד משהו? מה הבעיה להגיד?

בזמנם יכלו לדעת את זה יותר פשוט מאשר החשבונות שלנו.

לא היה להם טעמות מדידה של מעלות.

לא היה להם טעמות המדידה של מעלות כמו שאצלנו.

לכן אמרו,

קח מים,

תבדוק, על פי חומם, האם קרסו של התינוק נכוית או לא.

הרי הם ידעו שתהיה ירידת הדורות. הרי האמוראים בעצמם אמרו, אם... זה לא קשה.

זה לא קשה.

זה לא קשה, המון דברים שהיו צריכים... הם היו צריכים לרשום, ואז... אז אמרנו, המון דברים שהיום

יש לנו את כלי המדידה והכול, זה הכול התגלה לנו בגלל שיש לנו חסרון שלא יכולנו בלעדיהם.

הם לא היו צריכים להגיע לזה, זה הכול.

במקום שאין ידיעה ברורה, הם לא הגיעו להחלטה בדמות. בתלמוד? בתלמוד. אז פעמים שמסתייעים על ידי המציאות והמוחש, נכון.

זה ודאי, על זה לא דיברנו. עד שהגעתי, למה לעבוד? על זה דיברנו.

עוד לא סיימתי את רשי.

נמשיך רשי.

שמן יש בו משום בישול.

ילקח לא כדי שיבשל, אלא כדי שייפשר שרר.

כך סובר רבי יהודה,

שאם זו כוונתו שיהיה פושר, זה מותר, אבל לא חלילה שיהיה צולדת בו.

למה פושר מותר? דאפשרו, אין זה בשולו.

ועתה רבי שמעון בן גמליאל, אמר דאפשרו זהו בשולו.

ילקח כדעיו דין בכל לא לבית.

אפילו אם זה פושר,

זה נראה כבבשל ואסור על כל פנים את רבנן.

לכן,

אם זה שלא בדרך של שינוי אסור,

אלא כלאחר יד על ידי שינוי, זה מה שהתירו

לאיסור אמרת תנא קמא לשמן.

כך לפי רבי נחמן בר יצחק,

שתנא קמא מחמיר בשמן יותר מאשר רבי יהודה.

דמאי ימוד אישר אל האפשר,

אבל שמן אפשרו זהו בשולו. בשמן אסור אפילו פושר.

איכא בעיניו כלאחר יד

ולתנא קמא אפילו על ידי שינוי אסור.

כלומר, לפי תנא קמא יהיה אסור אפילו על ידי שינוי,

אפילו שכל איסור הבישול בהפשרה זה רק בדרבנן,

אבל לא חילקו בדבר

ואסרו בין כדרך בין על ידי שינוי.

לעומת זאת, לרבשנו גבליאל,

התירו אם זה על ידי שינוי.

כל האיסור הוא רק אם הוא עושה את זה כדרך.

עד כאן.