הרב אבנר עוזרי 18-06-14

- - - לא מוגה! - - - 

תוספות אתה מבין,

למה לא נגיד שספק קטנה, ספק לא קטנה,

כן?

ואז על הצד שהיא קטנה,

אז פיתוי קטנה אונס הוא.

אומר תוספות,

זה נקרא שם אונס חד הוא.

כלומר, אם אתה תבוא להקל מצעד א', ספק באונס הוא.

ברצון.

ואפילו ברצון שמה קטנה, ופיתוי קטנה אונס הוא.

זה היינו אך, זה אותו מתיר, זו אותה סיבה המטרת.

מה הסיבה? אונס.

רק יש אונס,

מציאות של אונס, ויש דין של אונס,

לאחר ודעתה קלושה.

אני לא מסוגל את הסוגיה,

למדתי אותה הרבה שנים. בדף ט עמוד א',

כן.

בכתובות בדף ט עמוד א', אבל זה היסוד.

לא, היסוד הוא שאם הדבר שמתיר

הוא סיבה אחת,

רק כשאתה מביא את ההתר או מצד זה או מצד זה, כלומר, מה הסיבה להתיר?

שזה לא רשות הרבים.

נכון?

עכשיו, אתה יכול לומר שזה לא רשות הרבים, בגלל שיש לנו רשישים ורבו.

אתה יכול אבל לומר שזה לא רשות הרבים,

בגלל שזה לא מפולש משעה לשעה.

אפילו שנגיד שלא צריך שישים ורבים. כן, כן, אבל זה אותו מתיר. זה רק צריך שתי זן אמר. אבל זה אותו מתיר, נכון. זה לא מתיר, זה כבר עכשיו מתיר בבצד השני.

כן. זה לא מתיר בשישים ורבו. אבל מה מתיר?

שאין פה רשות ערבים. זה היה ספק ספיקה, מה לעשות? לא רשות ערבים.

לא, שוב, אני מסביר לך. כי אם סיבת ההיתר זה שזה לא רשות ערבים,

אלא מה? שאתה יכול לבוא מכמה וכמה בחינות, סיבות לומר שזה לא רשות ערבים.

נכון. אז יכול להיות שזה לא נקרא כמה ספיקות, זה נקרא ספק אחד.

אז כל מקום שאנחנו קצת נוער, יש את הטקסט ספיקה, זה הכיוון כמו... אני לא זוכר. אני לא זוכר, האמת, לבוא ולומר לך שבכל הספיק ספיקה,

זה בנוי בצורה הזו,

זו האמת.

בכל אופן, לי לא פשוט הדבר.

אם היה, אני אגיד לך את האמת, אם יש מצב של שינוי,

כן,

או אמירה לגוי,

שאז נוכל להקל, שזה הופך להיות רק דרבונו,

אז ברור שתוכל לסמוך על זה,

להקל.

יש מהראשונים הסוברים,

שאין דין רשות הרבים, אלא הם עוברים בה בכל יום, שישי רבוע בני אדם,

ויש ראשונים החולקים בזה וסוברים,

שכל שהמקום מסור להילוך הרבים, הרי זה רשות הרבים,

אף שאין מהלכים בה שישי רבוע.

המקור לדין של שישי רבוע הוא מביאים פה, זה בעל החוץ גדולות, רשי,

באור ההלכה כבר ראינו שהוא מביא כמה וכמה דעות בזה.

ולגבי העיר, הוא כותב פה בהגהה למטה,

אמנם בערים גדולות שיש בהן שישי ריבוע,

כפי שמצוי היום,

אין מקום להקל מאתר אמנה.

ובעיר? אכפת לי כמה עוברים בכביש עכשיו.

לא בעיר, תגיד לי כמה עוברים בכביש.

לא אכפת לי שבעיר יש שישי ריבוע.

אבל אם שישי ריבוע עכשיו נמצאים בקצרות של העיר ובכביש הראשי עוברים מחמישים אלף.

אולי זה הוא מתכוון, אולי זה הוא מתכוון.

ולגבי העיר שיש בה שישי ריבוע, יש לדון עם כל הרחובות,

הרחבים טז' אמה,

ורשות הרבים או רק הרחובות הראשיים ששייך לייחס עליהם את השישים ריבו.

זה גוף הספק.

דעת הגרישל ישיב, להחמיר בזה,

לאסור.

הגויים רב ניסים קרליץ

מקל בזה.

יש רק רחובות ראשיים שיש לכל בני העיר הזו שייכות עליהם,

נחשבים רשות הרבים.

אבל לא כל הרחובות שבעיר, זה לא אומרים.

אין די רשות הרבים אלא עד גובה עשרה טפחים.

אבל אבי רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים,

דינו כמקום פטור.

לכן, כלי העומד ברשות הרבים

שעל גובהו יותר מעשרה טפחים,

ואין בו שטח של ד' על ד' טפחים, המניח על גביו דינו כמקום פטור.

כי צריך שיהיה

צריך לפתח לקחת ברשות הרבים ולניח על גביו.

אני לא מבין,

אני לא מבין למה הוא צריך

להוסיף את התנאי שאין בו שטח של ד' על ד'.

כלי העומד ברשות הרבים אשר גובהו יותר מעשרה טפחים.

אה, לא, נו.

אבל איך יקרקם ברשות הרבים ברשות היחיד,

הוא אומר, ודווקא כשאני מושיט את החדלת על הדלת שזה מקום טוב.

נכון, נכון מאוד.

נכון מאוד.

אם גובהו יותר מעשרה טפחים,

אז לא מדברים פה על הכלי, סליחה.

סליחה.

לא דקדקנו היטב.

כלומר ככה, לא מדובר פה על הכלי עצמו. הכלי העצמו, אם אדם יבוא ויניחו ברשות הרבים,

גם אם יש בו ד' על ד',

הוא לא יהיה חייב.

כן, אבל, כן, אבל, כן, אני חייב אבל להדגיש את זה.

אם אדם מביא כלי, תיבה, שיש בה גובה של עשרה ויותר,

אפילו יש בה ד' על ד', הוא לא יהיה חייב.

למה?

מכיוון שחלק מן התיבה נמצא במקום טוב.

אבל מה יהיה הדין אם יש תיבה כבר מונחת שם?

וגובה למעלה מעשרה.

אז אם יש ד' על ד',

אז מה זה, מה דינה התיבה הזו? רשות היחיד.

ממנה מניח על גבה דינו כמניח ברשות היחיד.

אבל אם אין ד' על ד',

אז מה הדין של התיבה הזו?

מקום פטור.

מובן.

השאלה היא,

מה יהיה הדין אם זה למטה מעשרה טווחים?

כלי שהוא פחות מעשרה טפחים.

נו, אתם זוכרים?

מה אתה אומר, רונן?

אין ד' על ד', והוא פחות מעשרה טפחים. מה יהיה הדין?

זה מקום פטור?

אתה שומע, תמיר?

הוא ציין פה את העניין כמו שאמרת,

אין ד' על ד',

וגובהו עשרה טפחים ויותר.

עכשיו אני שואל שאלה.

אין ד' על ד', אבל גובהו פחות מעשרה טפחים.

זה לא חפש, אנחנו מדברים על שם עדמן, אנחנו מדברים על ה... להניח על גביו, בדיוק.

אין בו דלת עליהם, אין? ופחות מעשרה טפחים.

זה כרמלית, ייסעו את העבודה. זה מקום, טוב, סליחה, זה לא כרמלית, זה מקום, אתה רואה אין מוצר ד'. למה?

כן, כרמלית זה רק ד' על ד'.

כרמלית זה בין שלושה לעשרה, ארבעה על ארבעה. ואם יש בו ד' על ד', פחות מעשרה?

אז זה כרמלית ייסעו את העבודה.

לא, האמת שזה לא נכון.

האמת שאין כרמלית בכלים.

אנחנו לא מדברים על כלים, אמרנו מקום להגיד. פה מדובר כלי, כלי. אה, עכשיו דיברנו על מקום להגיד. לא על הכלי, לא הבנת.

אני מדבר עכשיו לא עצם הכלים, הוא הניח אותו.

בדוגמה שהוא שם על כלי שהוא פחות מעשרה דברים.

כן, כן. ויש בו דבר על דלת.

אז מה יהיה הדין?

הדין יהיה שהוא יהיה במקום פטור.

למה?

לכאורה, אבל אם זה היה, אם היה מחובר הקרקע,

אז בוודאי שהיה לזה דין כרמלית, כמו שאתה אומר.

לא דיברו כרמלית בכלים. בדיוק.

אין כרמלית בכלים.

לעניין אדם,

העומד ברשות הרבים,

והניחו על גביו חפץ למעלה מעשרה טפחים.

אדם עומד ברשות הרבים.

שמו על הראש שלו, או על הכתף, חפץ.

האם זה נקרא שהניחו במקום פטור?

או לא.

לפי הכללים האלה, מה היה צריך להיות?

למעלה מעשרה טפחים, נו.

לא, זה ברשות הערבים.

נכון, ברשות הערבים, כן.

שאמרנו, שאמרנו שאם זה,

אם הוא לוקח עם זה על הראש שלו,

הוא לוקח את הרבים שחייב.

אני לא מדבר עליו עצמו כשהוא הולך שם.

אני מדבר על מישהו שהניח על אדם שעומד שם.

ראובן הניח על כתפו של שמעון,

כאשר שמעון עומד ברשות הרבים.

האם זה נקרא שהניח ברשות הרבים,

או מניח ממקום פטור?

אמרנו, מסע בני לוי היה על הכתף.

מסע בני לוי היה על הכתף. זה נכון, זה לגבי האדם עצמו שהוליך בצורה הזו.

אבל,

אבל, אבל, אבל,

אם הוא היה על הכתף בצורה הזו,

נלמודים שאני מסתיים.

יש אומרים שדינוק הוא מניח ממקום פטור.

יש אומרים שדינוק הוא מניח בארץ.

וזה,

הוא מביא פה, המשנה הברורה מביא את זה בסימן של מ״ז, סעיף קטן ח׳.

אמנם

אם אדם מוציא חפץ ברשות היחיד,

כשהוא מונח על גביו למעלה מעשרה ועמד ברשות הרבים,

לכל הדעות דינוק הוא מניח ברשות הרבים.

אם זה האדם עצמו.

אבל מישהו אחר שמניח על אדם אחר

מה עם אדם עצמו צריך לראות את זה בשלום? אם אדם עצמו הוציא חפץ מרשות היחיד

כשהוא מונח על גביו

למעלה מעשרת החיים, זה כבר היינו ברמב״ם, זה כבר הבאתי לכם

אז פה כולם מודים שמה?

זה ההבדל, נו.

הנה, אם פה אסור לשים, פה אסור לשים.

אתה, קודם כל ככה, בלי הדין של מסע בני קהת

אתה היית מחייב במצב כזה? לפי ההגדרה של מקום פטור

זה מקום פטור, מה היא נפקא אמינה?

אתה רוצה גם שאם אדם מוצא מעל הראש או לא... מסכים, מסכים. וזה לא מסך בני קהת. אז כל מה שלומדים כנראה זה דומי...

אז כל מה שלומדים להשוות את זה למסע בני קהת זה הכל באחד שהוא נושא, אתה רוצה לחייב אותו מצד נושא.

כאן אתה מדבר על זה שבא והניח

אז אתה בא לדון האם כשהוא בא והניח או עקר

ברשות היחיד והניח על כתפו של אדם ברשות הרבים

האם הוא עבר פה על איסור של הנחה ברשות הרבים?

זו כבר שאלה אחרת.

אבל כשאתה אומר מסע בני קאטה, אני לא יודע אם אתה חייב להגיד רק בגלל ש... אתה לא יודע, אבל זה תגובה מחלוקת, נו.

אבל השאלה היא, לא בגלל שאתה... אני שואל, אתה היית פוסק ככה, נו. אתה שם את זה פה כי הגוף שלך נמצא ברשות הרבים וזה נקרץ שאתה מניח את זה על הכתב שלך כי זה ברשות הרבים.

אבל אם, נגיד, הגוף שלך לא היה... אני הייתי אומר לכם שזה לא נכון,

כי הגוף שלך נמצא בעשר טפחים מתחת.

הגוף שלך נמצא ברשות הרבים וזה נמשך כאילו אתה הנחת את זה על האוויר.

אבל זאת אומרת שזה על הכתב שלך ועכשיו כאילו זה על הארץ כי אתה דורך על הארץ.

אז אם זה ככה, אז זה לא משנה אם אתה שם את הרבה שעות שם.

כי כשזה על הכתב שלך זה ניתן כאילו דורך על הארץ.

זה לא בגלל שזה ככה, סתם ככה, זה לא נכון.

זה לא נכון, אדוני.

למה?

כי מה יעדיל אם הוא יניח,

כן,

באוויר ראשות הרבים למעלה מעשרה?

יניח באיזושהי צורה.

לא, לא.

אתה מבין? נאמר שישנו איזשהו זיז בולט,

כן?

זיז בולט,

ושם תלה איזשהו חפץ.

נו,

למה אתה לא תאמר שזה כאילו מונח בראשות הרבים?

כי פה האדם חשוב.

אבל כשאני הולך לארץ,

אבל כשזה מונח ליד הכתב,

וכאילו אני הולך לארץ, כאילו אני נמצא על הארץ.

בכל אופן זו המחלוקת.

אתה אומר סבירה שלך, אבל זו מחלוקת.

לא.

אני מבין לך שזו המחלוקת.

האם לומר שלחיים בחיי גמנה בגלל שזה גם כן כמו מסע בני כת, אפשר ללמוד את זה מדין מסע בני כת,

או שנאמר לא? זה שונה.

מסע בני כת מדובר שהאדם הנוסח עצמו עשה את הפעולה במצב הזה.

ולנסות נכי אדם יש שני בני אדם,

ולנסות שני בני אדם,

נגיד קרש אחד.

אז יכול להיות ששתי פרשים, כשאדם שם על חדר אולם קרש,

ושתי אנשים על חדר.

דוגמה, אם אני שם קרש עליי,

גם קרש שאתה בא לך,

נראה אולי מסע בני כת,

לא קשור, אבל היה מצב כזה. לא מדברים שם, שמה לא היה לגבי שבת.

שמה מדברים על צורת הנסיעה, איך הייתה הנסיעה.

פה זה לא נסיעה, פה זה שאלה של הנחה.

האם הנחה על אדם למעלה מעשרה נחשבת כהנחה בתוך עשרה או לא?

כן, אני אוהב אותי, כי את יכולה להיות שאני לא זוכר החדש שלהם.

נו?

אם לקחתי קרש ומנסח את שני בני אדם אני מוצא בחדורים של שניים.

אז שמתי על הכתב שלי לקחת את הקרש, וגם על הכתב שלי לא שמתי את הקרש.

שמתי את הקרש של הקשת של השני.

שנינו אנחנו ביחד.

אבל במצב נקוד לא שמו את הקרש על הכתב של השניים.

בוא נראה.

אתה רוצה שאני אקרא אותך בשין מ״ז? מה כתוב?

נכון אמרתם שאנשים יכולים לתת ככה, כל זה ככה,

כשאין מי שם ביום,

כתוב ככה, ככה, ככה, ככה, למה אתה, דרך אגב, לא נסכמים לסיים?

בוא נראה לך מה כתוב במרן.

כתוב שאם אדם מוציא את ידו לחוץ

והניחו ביד חברו העומד בחוץ.

כן?

הדוגמה שראינו במשנה, אם אתם זוכרים, בעל הבית ועני, משנה ראשונה.

אז בעל הבית הוציא והניח ביד חברו.

אז מה כתוב?

כן?

העומד בפנים חייו,

שהוא עקר והניח.

העומד בחוץ פתור אבל אסור.

למה העומד בפנים חייו?

כי הוא עשה גם עקירה

וגם הנחה.

כן?

מה שאין כן העומד בחוץ.

אומר המשנה ברורה,

ואם יד חברו למעלה מעשרה,

פטור.

במקום פטור.

לי יש חולקים.

מביא איזה מגן אברהם בשם המגיד משנה.

אתה שומע?

אז זה חייו.

אם השלישי שם, זה הוא מבטר.

זה משנה אחת.

כי אני, אלמלא שמצאתי במסע בני קהת, הייתי פוטר במצב הזה שהחפץ נמצא מעל עשרה טפחים.

כל מי שנתן לי את הכוח לחייהם, זה מה שמצאתי במסע בני קהת,

או במושיט מרשות היחיד,

מרשות היחיד,

ששם מצאנו גם דוגמה שהיה למעלה מעשרה.

כל המלאכות למדמו מהמשכן. כאן אתה לא בא לחייב, אתה לא... אתה מתבונן היטב,

אתה לא בא לחייב את האדם הנושא.

אתה בא לחייב,

האם זה נחשב כהנחה כאשר מניחים על אדם למעלה מעשרה?

זה בדיוק כמו אם אתה מניח את החפץ למעלה מעשרה.

אם הנחת את החפץ למעלה מעשרה, זה פשוט שהוא יהיה פטור?

תגידי אתה.

זה לא היה המצב, אבל זה פצור. פצור.

אבל רגע, הרב, זה משהו אחר. נכון. אבל אני מבין, זה משהו אחר.

אם אני, אם ככה זה החיוך, אם מסע בני קאה ככה זה החיוך,

מה זה משנה אם אני שם דוגמא או מישהו אחר קצת שם דוגמא?

אני הבנתי ששאלה הזאת, אני לא יודע מה שאתה אומר, אבל השאלה היא,

השאלה היא,

אם אחרי שאלה לא אומר שזה מצב בני קאה,

אם זו המציאות של מסע בני קהת, אז ככה זה היה חיוב.

אז זה חיוב.

אז זה לא משנה, אז זה גם מה שראשי השני עשינו מזה חיוב.

זה לא שלמדנו מעשרה טפחים,

אם זה בגלל שלמדנו מעשרה טפחים, ולמדנו מעשרה טפחים, אז זה פטור,

ורק בגלל שלמדנו במסע בני קהת, אז זה חייב, אז רק אם אתה עשינו את זה חייב.

אם כבר לא... מה היה שם במסע בני קהת?

עד הסוף. אם אתה לומד כבר עד הסוף, תלמד גם ש... מה היה שם במסע בני קהת?

‫עקרו מרשות היחיד,

‫ושוב הניחו באיזה רשות, ‫וכאשר בד אמצע הניחו את זה על הכתף.

‫ככה זה היה?

נו.

‫אז אם ככה זה לא דומה לך? ‫זו שאלה אחרת.

‫הייתה פה עקירה והנחה כדין ‫ממקומות של חיום,

‫או רשות היחיד או רשות הרבים,

‫רק שבאמצע היה פה גם מקום פטור.

‫-איך היה לנו מקום פטור? ‫-הנה, חוזר על הכתף.

‫פה אנחנו לומדים לחייב. ‫-אתה רושם בחייו. ‫-נכון, אז אני מסביר.

‫בדוגמה הזו שהעקירה והנחה ‫הייתה ממקומות חיוב, ‫רק שבאמצע זה היה מקום פטור,

‫פה אתה לומד במסע בני כד לחייב.

‫אבל אם העקירה הייתה במקום פטור,

‫או הנחה במקום פטור,

‫זה אתה לא לומד במסע בני כד.

‫תמיר, אתה הבנת מה שאני אומר? ‫-אני לומד במקום, אבל לא נראה לי שאלות.

‫-אם זה לא חופש, מה אני יכול להגיד? ‫-לא, אבל אני גם אסביר לו את הסברה ‫למה יש מקום להבדיל ‫בין מסע בני כד לבין הדוגמה הזו,

‫שברור לו שאין מקום להבדיל. ‫יש הבדל.

הוא בא ושואל, מה זה משנה?

‫כמו שאדם נוסע על כתפו, חפץ,

‫גם אם הוא נסע אותו למעלה מעשרה, ‫הוא חייב,

‫אז גם יבוא מישהו ויניח על כתב חברו ‫למעלה מעשרה, ‫זה בגלל שהוא יניח ברשות הרבים.

‫-שאלה אחרת חברו, ‫אם הוא יניח על הכתב שלו, ‫זה פשוט שהוא חייב?

‫אבל אם... ‫-לא, לא, זה מה שאני בא לומר לך.

‫אם למשל הוא יניח את זה על כתפו הוא,

‫ויהיה מונח כל הזמן ככה,

‫אותה שאלה תהיה.

‫משום שיש פה דיון אחר, ‫האם ההנחה על כתב של למעלה מעשרה, ‫כתב של למעלה מעשרה,

‫זה נקרא שאנחנו במקום פטור או לא.

‫אבל שם לא מדובר שהיה מנוחה, ‫תבין.

אם הוא אמר, זה היה תהיה איך שהוא חייב,

‫אם הוא אמר, זה היה דורשות היחיד.

‫הוא הרים את זה עכשיו,

‫הוציא את זה, והוא הניח את זה, הולך עם זה, ‫הוא חושב שהוא דורשות הרבים,

‫אמר והניח על הכתף, ‫הוא חייב.

‫והוא אישר עם הכתף.

‫-אווא, כן. ‫-אמרנו, אבל מה שהיה אחרת לו, זה עוד התחייבות החברה, ‫אני חושב שזה לא נכון. אני חושב.

זה לא נכון.

לא, אבל הדין הוא... כאשר העקירה וההנחה, כאשר העקירה וההנחה

הייתה ממקומות של חיוב,

אלא מה באמצע, הוא הלך דרך מקום פטור,

פה יש מקום לדון, לחייב או לא.

על זה בא מסע בניקרד ומחייב.

לא, רגע, רגע, רגע. רגע, רגע. אני דיברת כאן לא דרך מקום פטור. רגע, רגע, רגע, רגע. אם הוא היה למשל...

רגע, רגע. רגע, רגע. דבר.

עכשיו, והוא לא הניח ברשות הרבים. הוא הניח על כתפו. נו, על כתפו, וזה למעלה מעשרה.

אז אני חושב שזו אותה שאלה כמו שפה הדעות הללו שהזכרנו.

לא, לא, לא, יש חילוק, אני חושב, הוא לא... אבל אני חושב שהחילוק הוא בין עצמו לבין חברו. לחברו יש מחלוקת, האם אני מדמה את זה לעצמו?

לא נראה לי, לא נראה לי שזו הנקודה. הנקודה היא שמסע בנקת,

שם העקירה וההנחה הייתה ממקומות חיוב,

אלא שמה אמצע הלך דרך מקום פטור?

אבל כשאתה בא לחייב מצד שההנחה הייתה במקום פטור, אלא מה, זה היה מונח על אדם למעלה מעשרה,

פה ייתכן שזו הנחה ממקום פטור.

אז לפי דבריך, אם אדם יבוא מרשות העתיד וישים על הכתף, ילך לרשות הערבים וזה הכתף שלו, ויעמוד לפוש,

אז זה יהיה פטור.

אין לכם.

כי אתה אומר שבאמת הכתף הוא עומד לפוש, זה ההנחה.

אבל כאמור לא באצבע ככה, שיהיה חייב. אז אני אומר שלפי הדעות הללו שסוברות,

שהנחה על כתב חברו זה נקרא הנחה למעלה, זה הנחה במקום פטור,

אז יכול להיות צריך לצאת אותו דבר גם כתף, כתף שלו עצמו.

גם כתף של עצמו.

כן, אם הוא יעמוד באמצע לפוש.

לפוש. כן, ואז זה יגרום לו באמת פטור, זה יפטור אותו.

אז זה ברנחה.

באופן שהוא מניע, מוציא ברשות אחת לרשות אחת דרך למעלה

מעשרה, הוא יהיה חייב. לא, אם הוא לא עומד לפוש.

הוא ודאי יהיה חייב.

אבל אם הוא עומד לפוש,

אז פה זה נקרא שהוא כאילו עשה שתי פעולות.

פעולה אחת, רוצים רשות היחיד והניח מקום פטור,

ושוב רוצים מקום פטור והניח את רשות האחים.

רגע, ואם הוא עצרן,

ברשות היחיד, העלים את זה, הלך דרך רשות הערבים,

הגיע לרשות היחיד והניח.

מה העניין?

אבל הוא לא נח ברשות הרבים.

הוא לא נח ברשות. נו, בסדר, הוא עקר במקום התחיוב.

מה?

הוא חייב בתורה? הוא עקר במקומות חיוב.

כן, הוא חייב.

ברשות הערבין הוא רשות היחיד.

איפה ברשות הערבים?

אז עוד פעם, מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הערבים, על זה אתה מדבר.

על האופן שבן אדם יוצאים ברשות היחיד והוא נשאר על כתפו,

הוא עמד לנוח ברשות הערבים.

אז זה חייל או פטור? לא, על זה רציתי לומר שלפי הדעות הללו יהיה פטור. אז מה הוקי חייל את הדעות הללו?

רק באופן שהוא הלך בלי לנוח.

עקר ברשות מבית אחד הלך לבית שני דרך רשות הערבים,

דרך רשות הערבים למעלה מעשרה.

אתה אומר שלפי הדעות האלה,

לפי הדעות האלה, אם הוא עקר מרציחי היחיד, אבל זה משנה מקומה שקרה, ושם זה הלכה, מחזר אליו.

המוציא בירבן בימינו, בין בפולות, בתוך חקו, על כתפיו, חייב.

המוציא איזה מרשות לרשות, לא צריך דרך מקומות.

להשתמפות.

כל הפעולה של ה... על כתפו. נכון, הפעולה הייתה על כתפו, אבל איפה הוא הניח את זה בסוף?

ואמרנו, בוא נניח בכתפו.

כמו הוא צריך להוריד את זה לקרקע.

אמרנו, הוא לא אמר עכשיו... איפה אתה רואה שזה כתוב?

מזה שזה לא כתוב, לא צריך שזה יהיה כתוב. לא כתוב שהוא עשה עקירה מהאצבע והניח... הוא מתכוון לומר שדרך ההוצאה היה בדרך של ימינו ושמאלו.

זו דרך ההוצאה הייתה.

אבל...

אז הסברתי. מסע בני כת היה כאשר כל הפעולה בין העקירה לבין ההנחה היה דרך אוויר של למעלה מעשרה ברשות הרבים.

זה הכול.

היה פה עקירה,

היה הנחה במקומות חיוב,

אלא באמצע היה מקום פטור.

תוך כדי הפעולה היה מקום פטור.

אבל מה יהיה הדין אם הוא הניח במקום פטור?

אז פה הוא ודאי יהיה פטור.

עכשיו, לגבי כתף, חברו, נכנסנו למחלוקת, כמו שהזכרנו כאן.

עכשיו, אני לא חושב שיהיה שונה הדין הזה אם זה היה ניחק תפעול.

אני, אני, אתה יודע מה? אני אבדוק את זה.

אני אבדוק. אדרבה.

אני, זה פשוט מגילותי.

הוא עומד לפוש, אפילו יש סוגיות שסוגיות שהוא עומד לפוש וזה עניו.

נכון, דינו כהנחה, נכון?

דינו כהנחה.

הנחת גופו כהנחת חפץ, זה דין פשוט.

שאלה היכן.

השאלה היכן. האם גם באופן שזה למעלה מעשרה,

ואז זה מקום פטור או לא?

יש. אתה רוצה להבדיל בין חברו לבינו.

כן. וזה מה הסברה להבדיל?

כי, אה...

בגלל שמסב מנקת היה דווקא בו עצמו ולא בחברו?

לא רק זה, גם חברו. אז אתה מסכים בעיקרון למה שהוא אומר?

לא, הוא אומר הפוך. הוא אומר אין עינוק בינו לבין חברו.

הוא אומר כמו שפה חייב, גם זה היה חייב. זה מה שהוא אמר.

כמו שהוא חייב, בנוסף מנקת מעל עשרה צפחים,

אז גם חברו.

הוא אומר, אני לא מבין מה לי אם זה זיז או מה לייבא לאומן או מה לי שמעון.

זה זיז, שזה דבר נפרד, אבל הוא אומר, זה כתב וזה כתב, ואני מחבק.

אני אומר, לא, החברו, אני מדמה את זה כמו לאיזה זיז, לאיזה...

בג שהוא ברשות ערבים מעל עשרה. זה חברו. די... זה המחלוקת. נכון, נכון. אבל אני מבין את הצעתם. אבל באופן שעצמו,

אז זה פשוט לשיטתך.

למה?

יש גם סוגיות, אני לא זוכרת פה איפה זה נמצא, אולי היא שחייבת המסכת, אני לא זוכרת,

אני לא מבין אותך. אבל כתוב שאם הוא היה, הוא היה הולך מבעוד יום,

נכון?

אז אסור לו שהוא רוצה עכשיו להגיע עם המסע הביתה. למה הוא צריך להגיע עכשיו עם זה ולזרוק את זה בחצר שלו? שיעמוד בדרך, לפי מה שהרב אומר, הוא עם המפתחות על הכתן,

שיעמוד, ילך עוד, לא, כל הזמן אדמה הוא אומרת שימשיך ללכת בלי הפסקה. לא יעמוד, לא ימתין.

לפי זה היינו צריכים לחלק, היינו צריכים להגיד, במצב הזה,

אם זה מעל עשרה,

יכול להיות לנהל לפוש מתחת לעשרה, ימשיך. טוב, טוב, אני רואה שאתם צודקים.

הוא ממשיך פה את העניין הזה, אתם צודקים. אמנם

אם אדם הוציא חפץ ברשות הרבים, לא בדוגמה שאתה אמרת, מה שהוא אמר שיש הבדל בינו לבין חברו.

אמנם אם אדם הוציא חפץ ברשות האחת כשהוא מונח על גביו למעלה מעשרה ועמד ברשות הרבים,

לכל הדעות דינו כמניח ברשות הרבים.

מה?

הוא עצמו

הוא עצמו

כן

אבל בחברו זה שונה

שונה, זאת אומרת, לפי דעות מסוימות

אני חייב. כן, כן. מה ההבדל אם החבר שלי עקר חטף מרשות האחים, יצא עם זה לבדות הרבים והניח את זה על הכתף שלי?

אז אם אני אזיגתי את זה, אם הכתף שלי יורד, אם הכתף שלי זה מקום הנחה

שאני עומד, אז זה מקום הנחה בין אם אני שם עליה, בין אם אני שם עליה ובין אם אני שם עליה. אבל עוד פעם, אם אני לומד ממסע בני כת, אז כנראה רק באופן שאתה מעל חייב את האדם עצמו,

ולא באופן שהוא הניח על כתב חברו. אם זה מקום הנחה,

אם זה נקרא מקום הנחה, זה לא מסיימת מי שם. כשאתה כבר בא לדון לגבי ציור אחר,

אז אתה צריך למצוא דוגמה לזה.

אתה לא יכול לבוא להחליט...

אבל זה הציור!

זה לא הציור. זה מסך מורים. זה לא הציור, משום שאלמלא המסע בני כת,

אלמלא שחיצו לנו שכן מסע בני כת. זה מסך בני כת יכול להיות שמישהו הרים על המסעדה שלו וסייע לו? שיסכים לזה על הכתב שלו?

אם היה פה מצב, זה לא משנה.

זה לא משנה.

לא עשו אחד את השני לעיין את זה על הכתב? זה לא משנה. עקירת גופו כעקירת חפץ. אם מישהו שם עליך דבר ואתה המשכת עם זה הלאה,

זה נקרא... אבל כאן זה לא ככה, שתהיה בריא.

כאן באו והניחו על מישהו אחר.

נכון, רוצים משהו אחר, והניחו על הכתב של חברו. זה הכול.

עכשיו, למה שזה יחשב כמונח ברשות הרבים?

אבל זה לכאורה מקום פטור.

נכון, אבל אם לגבי עצמך זה ככה,

נכון, מה שמפוץ זה ככה, יכול להיות שהוא הניח על חברו של רשות היחיד.

נכון, אתה מעמיד אוקימתא שאחד מהלווים עומד בפני כיף, עומד ברשות היחיד, והעביר על חברו של רשות הרבים. זה לא ככה.

זה עביר על חברו של רשות היחיד, לא, לא. זה ברשות היחיד, רשות היחיד. לא, בגלל זה אני אומר שהר... כן, בגלל זה... מה ברשות היחיד, רשות היחיד, גם מדוע עצמו או לא יהיה חייב? מה ברשות היחיד, רשות היחיד?

לא, אתה צודק, אתה צודק שאחר כך יוצאים.

השאלה אם המסירה הזאת הייתה ברשות הרשות

או שזה כמו שאתה אומר עזר לו ברשות היחיד

ואחר כך הוא יצא. אז מה ש...

אבל גם על הדעות העם... לא, אתה לא...

מדובר שם באופן שהוא הכר את הרשות היחיד

ושוב הניח ברשות היחיד ובאמצע הלכת לרחמקום פטור

על זה מדובר

אבל באופן כזה שמישהו אחר בא והניח עליו

לפי הדעות היחיד, אז לפי הדעות האלה גם בדעות שיגידו שהוא חייב הוא יגידו שהוא יהיה פטור, מי יגיד בציבור אחר כזה שהוא חייב, מי יגיד בציבור שאני אמרתי?

כשאתה אמרת שהוא עקב לרשות היחיד והניח לך לא שיעור ברשות היחיד?

אז מה הדין שם?

מי זה החבר? לא הוא, לא זה שהניחו עליו

אנחנו דנים כלפי אותו בן אדם

עכשיו שני אנשים, אחד שני אנשים ברשות היחיד, אחד נקר חפץ והניח על חבר שלום, איפה החבר עומד? נו, אז מה הבעיה?

אין שום בעיה. אין שום בעיה שתהיה בריאה, אני מדבר על אופן שהוא הניח על מישהו שעומד ברשות היחיד

כן, ראובן בא ועקר חפץ ברשות היחיד

והניח על אדם שעומד ברשות הרבים.

עכשיו, הוא מתכוון להניח את זה על כתפו של חברו.

יופי.

מה יהיה הדין אז?

זה נתקש שהוא הניח מקום פטור או שהוא הניח ברשות הרבים?

זה המחלוקת כאן.

אומנם, אם יבוא אדם עכשיו, אותו אדם ששמו עליו את החפץ,

יעקול משם וילך דל תעמוד ברשות הרבים ושוב יעמוד.

מה יהיה הדין אז?

לא שעקה.

זה שהניחו עליו.

כעבור חצי דקה עקר את רגליו עם החפץ,

ארבע עמות הלך ועמד לפוש.

מה יהיה הדין?

הוא גם קודם עמד לפוש.

דובר שהוא עמד לפוש, כן.

אבל זה שהניח עליו,

יש דעות שיפטרו.

הבנת?

הוא בעצמו עומד לפחות את ראשות העין, שם על הכתב שלו ויצא על השותה בזבחת. מי אמר?

מה אני אמר? אז זה גוף הכתוב פה שחייב, נו.

נכון.

מה?

מה?

אז אתה בעצם אומר שהכתב שלו זה מקום הנחה.

זה נקרא מקום הנחה.

אוי, אבל מצאנו את זה דווקא בדוגמה. כזו אתה לא יכול לבוא ולהוסיף גם אדם אחר שעשה את הפעולה הזו.

אם זה מקום הנחה זה מקום הנחה. כי לא באים, אין הבדל, אין הבדל בין אם אדם מניח על גבי זיז של למעלה מעשרה,

שאז זה נקרא שיניח מקום טוב,

או על כתב חברו כאשר זה למעלה מעשרה. אבל אם אתה אומר שמה זה של מקום הנחה כתב חברו, אתה קריאת לי. כי מחייבים פה על כל הפעולה מראשיתה ועד סופה.

ממנה פעולה כזו, פעולה כזו,

פעולה כזו מצאנו במשכן,

פעולה כזו מצאנו במשכן, ולכן חייב.

אבל לבוא ולהוסיף דברים שלא דומייה למה שמצאנו במשכן,

זה אתה לא יכול לבוא ולחייב.

זו המחלוקת של הדעות הללו.

בסדר,

לא נורא, אז עוד ארבעים שנה.

אם אדומה שדומה הוא הנחה... עוד ארבעים שנה, נו, זה בסדר, יש לך, אתה זה, ברוך השם.

הרי אתה לא דומייה במשכן, אתה צריך לחלק את זה להקריאה בהנחה.

עם כל מי שנדומי על המשקל, אתה צריך לחלק את זה שתהיה הלכרה והנחה.

אם אין עקירה בהנחה, אנחנו מתחילים על ידי המשקל ועל דומי על משקל, אין עקירה בהנחה, אין עקירה בהנחה.

צריך לחלק את זה, על ידי המשקל,

‫כן.

‫טוב, אז מה אתם אומרים? ‫עכשיו נתחיל את המשנה ברורה סימין של מוו.

‫אני רוצה פשוט לגמור מהר מהר ‫את מה שקשור להלכה,

‫ולחזור ללמוד מדף ט עמוד בית בגמרא.

שין מוו.

שמואל,

‫אנחנו לומדים עכשיו על הלכה.

‫אומנם נדלג קצת.

‫בינתיים, סעיף א' בשין מוו.

‫אם מן התורה אינו חייב,

‫אלא ומוציא ומכניס וזורק ‫ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים,

‫או מרשות הרבים לרשות היחיד.

‫החכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד,

‫או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית.

‫כלומר, כאשר באים אנו לדון,

‫חיוב של הוצאה או הכנסה,

‫זה דווקא בשתי רשויות.

‫מהן הרשויות שחייבים בהן?

‫אם עשה עקירה מאחד והנחה בשנית,

‫זה ברשויות כאלה, ‫שזה רשות הרבים ורשות היחיד.

‫אחרי זה לא משנה אם זו הוצאה והכנסה,

‫מה שידוע לנו, אלא גם זורק ומושיט.

‫אותו דבר.

‫אדם שזורק חבץ מרשות היחיד לרשות הרבים,

‫זה אותו דבר, וכן אם הוא מושיט.

‫מה זה מושיט? ‫אז המשנה ברוך הוא מביא,

‫למה זה נקרא מושיט?

‫כי גופו עומד ברשות אחת, ‫ומושיט בידו החפץ לרשות אחר.

‫לא צריך שגופו יעמוד באותו מקום ‫שמניח שם את החפץ.

‫נאמר, הוא עומד ברשות היחיד, ‫סמוך לו, סמוך לביתו,

רשות הרבים,

‫הולך ועומד ברשות היחיד, ‫מוציא איזשהו חפץ,

‫ומניח את זה מחוץ לפתח של הבית,

‫ששם זה רשות הרבים.

‫אז מה היעדים?

‫-כן.

‫-בא לבית ואני פתח את היד,

‫מערב שרק חפים, ‫לא שם את הכפר.

‫על זה דיברנו, זו המחלוקת, נו.

‫על זה בלבד המחלוקת, נו.

‫בדיוק על זה.

‫-על שאתה במקום קהל, בדיוק.

‫עכשיו, באו החכמים ואסרו גם מכרמלית ‫לרשות היחיד או לרשות הרבים.

‫אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ‫ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים,

‫ומהם לתוכו.

‫כלומר, אם זה מקום כזה שהוא לא כרמלית,

‫כגון שאין בו ד' עד ד',

‫אז באופן שכזה,

‫אז מה הדין?

‫-זה מקום, אבל כתוב ד'.

כן.

אמרנו

שיש מקומות שזה פחות מד' על ד', ‫וזה כרמלית, לפי שיטות מסוימות.

‫כאשר זה בתוך בקעה, חריץ בתוך בקעה.

‫אז מצא מין את מינו בן העור. ‫אתם זוכרים?

‫ראינו אתמול את השיטה הזו.

‫אבל ברוב הפעמים זה תלוי בד' על ד'. ‫אם אין פה ד' על ד', אז זה מקום פטור.

‫אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, ‫או מכניס או מושיט וזורק לרשות הרבים, ‫זה רק מקום פטור.

‫מה היה הדין אם הוא עושה פעולה כזו ‫של עקירה והנחה

‫משתי הרשויות הללו, ‫רשות אחת לרשות הרבים?

‫אבל מה,

זה היה בא עם צעד דרך מקום פטור,

‫או אי-בחר,

‫או שהוא מכניס

מרשות הרבים לרשות האחיד ‫דרך מקום פטור,

חייב.

בסדר?

‫לא עמד לפוש.

‫זה מה שאמרתי.

‫אם הוא עמד לפוש,

‫אז זה מחלק את הפעולה לשניים.

‫-ואז יהיה מוצא לך סתה לי למה מוצא לזה אם הוא עושה. ‫-דקה, דקה, דקה.

‫אז יכול להיות, לא. יכול להיות,

יכול להיות שהוא יתחייב,

יתחייב,

לא.

‫-אה, השאלה אם אסור פה, ‫אם הוא עמד לפוש, אני אגיד לך את האמת. ‫מה שזכור לי, שאם הוא עמד לפוש, ‫אז זה נקרא שהוא, אה...

‫-אה, זה פטור. ‫-שהוא כאילו, כאילו הניח מקום פטור.

‫כאילו הניח מקום פטור. ‫-כאילו הניח, נכון, אבל... ‫מכוח זה אמרתי מה שאמרתי קודם, ‫אם אתה זוכר,

‫שכשהוא עומד לפוש, ‫זה נקרא כאילו הניח מקום פטור.

אז למה הוא במקום פטור? רק מה, בדיוק, בדיוק, בדיוק. זה הנקודה.

הטעות שלי הייתה בגלל שלא חילקתי בין אם המקום עצמו זה מקום פטור לבין אם החפץ מונח ממקום פטור.

למעשה, כאן מדובר שהמקום עצמו במקום פטור.

אז אם הוא היה מניח את החפץ עצמו, הוא היה פטור.

פה אם עמד לפוש, הוא פטור.

אבל באופן שזה מונח על כתפו, שזה למעלה מעשרה,

אם הוא היה מניח את זה על הקרקע, הוא היה חייב.

לכן זו לא סיבה לפטור אותו.

זה שונה, אתם מבינים?

באופן שזה אדם מוציא על כתפו של למעלה מעשרה,

בקיצור, שונה המצב שאדם מוציא ברשות אחת לרשות הרבים דרך אוויר של למעלה מעשרה ברשות הרבים,

מאדם שמכניס ברשות אחת לרשות הרבים דרך מקום פטור.

אדם שמכניס ברשות היחיד לרשות הרבים דרך במקום פטור

אז אם הוא לא עמד לפוש הוא יהיה חייב

אם הוא עמד לפוש הוא יהיה פטור.

למה אם הוא עמד לפוש הוא יהיה פטור?

זה כאילו הוא הניח את החפץ היכן

מקום פטור.

ועקירה מלכה. אבל...

כן, אז הוא יהיה פטור.

זה כאילו נותר פה שתי פעולות עקירה מרשות היחיד והנחה במקום פטור ושוב עקירה במקום פטור והנחה ברשות הרבים.

אבל במקום שזה על כתפו,

שם אם הוא היה מניח את זה למטה,

היה חייב.

אתם מבינים?

לא שהוא עבד בקופתו, אלא זה מונח על כתפו של בעל המעשרה.

הוא הוציא חפץ מהבית.

והלך לרשות הרבים ועמד, לפוש.

למעלה מעשרה. הוא הופך לבית מהבית, שם על הכתף? בדיוק, ויצא ככה לרשות הרבים.

ועמד, לפוש.

הוא יהיה חייב או יהיה פטור?

הוא חייב.

למה?

למה?

למה פה עמד לפוש לא נאמר הוא כאילו הניח מקום פטור?

אז הפשט הוא? הוא לא במקום פטור. אז הפשט הוא?

הוא עצמו לא במקום פטור.

זה לא העניין. אבל למה לא נאמר...

תתבונן טוב, אני אסביר.

לא, אני רוצה רק נקודת קטנה כזאת, ואני חושב שעצם העובדה שהוא עמד לפוש זה כאילו הניח. עכשיו אני מסתכל איזה פטור נגד. אבל השאלה איפה הוא הניח?

זה גובה. באיזה רשות הוא נמצא?

אז אם הוא במקום פטור, אז איך אינם יפה?

אז אני אומר, נכון? אז צריך להגיד את זה.

שמשום שאם לא כן הייתי יכול לומר, זה נקרא שהוא הניח.

אבל איפה הוא הניח? איפה שזה נמצא.

נכון. מקום טוב.

מה כתוב מקום טוב? למעלה? כי זה למעלה מעשרה זה מקום פטור. זה כאילו שהוא הניח עכשיו חובה... או, זה כאילו אנחנו באים ללמוד ממסע בני כאה.

שאם זה על האדם עצמו,

אז מה שהוא עומד זה נקרא,

גם באופן כזה הוא חייב.

אני לא יודע אם הסברה בגלל שזה נקרא שהוא הניח למטה.

אבל אנחנו באים רק לחלק ולומר שהיא מאחד,

אם הוא היה מניח למטה, הוא היה חייב,

אז גם המצב הזה שזה עכשיו על כתפו,

זה לא סיבה לפתור.

מה שאין כאן במקום שהוא ממש עבר דרך מקום פטור,

כתוב ככה, אם אדם מוציא עם רשות אחת לרשות הרבים דרך סתיו,

הסתיו זה נקרא מקום פטור.

אם הוא היה מניח מקום פטור, אומר בגמרא,

הוא היה פטור.

לכן אם הוא עמד לפוס, זה נקרא כאילו הניח במקום פטור,

וזה פוטר אותו.

נראה את המשנה הברורה, סעיף קטן א',

היינו

ומושיט, היינו שגופו עומד ברשות אחת,

מושיט בידו החפץ לרשות אחר.

מעיין לכמן, בסימן של מ' זין, משנה ברורה לעניין מושיט ברשות האחיד,

לרשות האחיד דרך רשות הרבים,

שמ' זין, במשנה הברורה, סעיף קטן ח',

מה כתוב שם?

בואו נראה.

כן.

המושיט ברשות האחיד לרשות האחיד דרך רשות הרבים.

אם זה בדיוטה אחת, כלומר ששני רשויות יחד עומדים בצד אחד, לאורך רשות הרבים.

אז אפילו למעלה מעשירה שהוא מקום פטור חייב.

אבל אם זה בשני דיוטות,

כלומר הבתים הללו הם משני צידי רשות הרבים,

פטור.

למה רשות הרבים רק על רשות הרבים?

מובן.

כל מה שמצאנו במושיט לחייב

ברשות היחיד לרשות הרבים, דרך רשות הרבים,

זה רק במושיט כזה שהוא בדיוטה אחת. זאת אומרת, שני הרשויות שלו, שני רשויות היחיד,

עומדים באותה שורה.

אבל אם זה משני צדי...

למה? למה הוא חייב?

מה? למה הוא חייב באותה רגילה?

אה, ככה מצאנו, לא? זאת אומרת, זה המשכן.

ככה היה במשכן.

במשכן היו מוליכים מעגלה, מעגלה לעגלה שקודם לה, בדיוק.

לא היו מוליכים מעגלה לעגלה שנמצאת בצדה,

אלא זו שלפניה או זו שמאחוריה.

כן, זה הכול. אז מאחר שזה מה שמצאנו במשכן, אז רק באופן כזה חייב.

ולא באופן של שתי דיוטות, שזה לא מצאנו.

כי בתכלס מה? למעשה, במצב הזה,

אלמלא הדין של מושיט במשכן הייתי פוטר.

כי הוא עשה עקירה אחת

מרשותו יחיד, וההנחה שוב, היכן עשה?

שוב מרשותו יחיד. אז מה הבעיה?

זה הפרשות היחיד. אז מה יש?

אתה חייב להיות שהעקירה תהיה מרשות אחת והנחה ברשות אחרת. כלומר, בהגדרה של הרשות.

אבל אם בהגדרה של הרשות זו אותה רשות, שניהם זה רשות היחיד,

אדם שעוקר חפץ מבית לבית אחר,

אז אתה תחייב אותו?

לא.

זה רבנן צריך לעלות בחצרות, אבל בדאורייתא.

אין בעיה. אין פה פרעה. עשה כאילו רשותו יחיד, ואנחנו ברשותו אחרת.

אלא מה אתה אומר? לא, זה דיון רשותו יחיד, נו, עזבוש. אז מה יש?

עזבוש יגישן, אז מה קרה?

זה היה ככה, כבר גמור. זה היה ככה. אז זו התשובה, בגלל שמצאנו. כך מצאנו במשכן. זה לא אנחנו שם, זה לא כלשהו שם במשכן. נכון, נכון. אז הכול בגלל שמצאנו ככה במשכן. אבל לא הייתי אומר את זה בסברה לבד.

לכן צריך דווקא דומה למשכן. אז מה הוא יחייב? בטיוטה אחת יחייב אחת. לא, מה פתאום.

מה יהיה הדין אבל, זה הכול, אני מדבר על מושית.

מושית. מושית.

אבל מה יהיה הדין אם למשל הוא יניח את זה ברשות הרבים? אם הוא יהיה חייב פעמיים.

אם הוא יניח ושוב יגביה, לא, לא כל כך ל...

הוא יתעייב באמצע.

אתה מבין, אתה מבין את זה ברשות הרבים?

ושוב, מת, והולך את זה לבית האחר.

מושית, זה גופה הדין.

לא מושית.

עכשיו אני רוצה ללכת שנייה, זה היה פשוט למה שאתה רוצה ללכת שנייה.

כלום.

חייב?

זה מה שאני בא להסביר לך, נו.

אם שני הבתים הללו

לאורך רשות הרבים

ולא בצידי רשות הרבים,

אז חייב.

הרחוב כאן?

נגיד זה רחוב רשות הרבים.

אם אתה מוליך משופר לבית הסמוך כאן,

לבניין הסמוך,

אז אתה תהיה חייב.

זוגי לזוגי נגיד.

אתה מבין?

כן, דוגמה.

אבל מזוג לפרץ, כמו שהוא אומר,

שזה בית לממון, על זה לא חייב.

למה?

כי המצב לא בא, אחי במשכן.

מה עם מוסברה?

כן.

בדיוק.

מה זה רשות הרבים?

טוב.

זה חדש, זה חדש.

למדנו את זה בגמרא, אתה זוכר. לא למדנו את החלוק בין דיוטה אחת לשתי דיוטות. כן, זה לא למדנו.

אבל הזכרנו את הדין של מושיט, זה הזכרנו.

אתה זוכר? למדנו בגמרא על מחלוקת רבי עקיבא ורבנן,

מה הדין באדם שזורק,

כן?

מרשות הרבים לרשות הרבים דרך רשות היחיד.

הם ברשות היחיד, רשות היחיד דרך רשות הרבים.

אז היה מקום להסתפק, האם הם חולקים בקלותה כמי שהונחה או לא?

או המחלוקת היא האם ילפין היה זורק למושיט או לא. אתה זוכר? למדנו את זה בעת.

אני מבזבז בגמרא.

הרב, אבל אתה צריך להסביר את חופי הגור,

מעניין של העגלות, העגלות היו... מאיפה? מאיפה לומדים? ארבעה, לא, איך הם היו, אז למה זה דיוטה אחת?

איך הם היו מעמיסים ואיך הם היו מפרקים? הם לא היו עושים משהו. אתה הבנת מה שהוא אומר.

איך היו מולכים במשכן

את הקרשים?

ארבע עגלות,

ארבע עגלות,

והיו נוסעים עם העגלות הללו, כן?

עכשיו היו נושאים את ה...

מושיטים קרשים מעגלה אחת לעגלה אחרת,

שהיא מולה,

לא בצידה.

אתה מבין?

העגלות הן רוצות להתדל.

זה מה שאני אומר.

זה הכול.

כי זה היה המצב שהיו צריכים רק להושיט למולה ולא לאלה שמצידה.

ככה עשו פנקיה, ככה אומרת הגמרא, ככה הם עושים.

נמשיך, נראה את המשנה ברורה בהמשך. חבל על הזמן וחכמים, אנחנו פשוט לא נספיק.

אני רוצה כבר לשבוע הבא,

ואז לא צריכים להתחיל את הגמרא.

בוא נדבר.

כן, אז אם זו ההבנה שלך, זה בסדר. אז מצידך מותר,

מצידך אסור ומולך מותר,

מדאורייתא.

לא, מולי. מה זה משנה את ההגדרה?

נו, אני עקב הבנת אז די.

איך שתרצה תקרא לזה.

לא, הכוונה היא משם עכשיו, אתה אמרת שמולי אסור.

אם שני הרשויות היחידות זה משני צידי רשות הרבים,

לא חייב.

אם שתי רשויות היחיד הן לאורך רשות הרבים,

חייב.

הלאה.

לחכמים אסרו

דאודניה קצת לרשות הרבים. כלומר למה אסרו בכרמלית את משבר המשנה ברורה?

בגלל שזה דומה קצת לרשות הרבים, שאין מחיצות.

היי. למה? אז למה זה לא רשות הרבים? מכל מקום אין לא רשות הרבים.

זה להבליל איתו רבים העבידה.

ולכן,

נייצרו עליו חכמים שלא להוציא ולהכניס ממנו בין רשות הרבים

ובין הרשות היחיד, כדי שלא יבואו להתיר

אף רשות היחיד לרשות הרבים.

מותר להוציא ולהכניס, הוא עדין להושיט ולזרוק.

כלומר במקום פטור, אין הבדל.

אומנם מרן נקט מותר להוציא ולהכניס,

זאת אומרת המשנה ברורה, אל תחשוב שזה רק להוציא ולהכניס,

אלא אין הבדל.

במקום פטור מדובר שהוא עוקר משם הוא מניח סתם.

אז מה זה, אז מה?

חפץ ברשות היחיד,

ושם את זה במקום פטור, נכון?

נניח רשות טוב, לא יודע, מדף שיוצא... בסדר, הם לא דיברו על זה, הם מדברים שהוא בא ועוקר חפץ ברשות היחיד וזורק אותו למקום פטור.

אין רשות באמצע.

אז פה... אין רשות באמצע. אני מדבר. יכול להיות שבדוגמה שאתה מדבר, שיש חשש שזה ייפול ואז,

ואז אז הוא, יכול להיות שיהיה אסור לומר רבנן, יכול להיות.

גם זה לא ברור.

משום שיכול להיות שגם אם זה ייפול, אז מה קרה?

הלוא הוא לא התכוון, זה לא מלכת מחשבת.

הלוא צריך שיתכוון להניח את זה שם.

אבל אם לא התכוון להניח את זה שם אלא על מקום פטור, אלא מה זה נפל קודם.

אז מה הוא יהיה חייב?

תראו לי מה אני אומר.

זה לחייב אתה צריך שיהיה לו את הכוונה איפה שזה ינוח.

חייבים לאכול גם אם הוא אומר כל מקום שתרצה

מה זה כל הסיכויים?

ברור הדבר שלא יגיע למקום טוב? צריך לקלוע למקום טוב

ורוב הסיכויים שהוא לא יקלה כי זה סיכויים תלושים רוב

אני אגיד לך את האמת

אני אגיד לך את האמת, משהו שפשוט לי.

אם לפי כל אומדן של בני אדם

פשוט שזה ייפול לרשות הרבים,

כן,

אז לכאורה זה נקרא כמו כל אינו מתכוון בפסיק רשע.

כלומר, הוא לא יכול לבוא ולשקר, ואז הוא יגיד, לא, לא, לא, אני מתכוון לגעת במקום טוב.

בתכלס אתה יודע לו שזה משחק ילדים, אתה צוחק על מי?

בתכלס אתה יודע שזה יהיה מה? מה יש סיכוי אחד לאלף?

אלא מה? אנחנו נכנסים עכשיו לספק. מה יהיה הדין?

אם יש סיכויים קלושים שהוא כן יגיע למקום טוב.

פה יכול להיות שזה כבר לא פסיק רשע.

פעם אחת הוא יקלע, פעם אחת הוא יקלע,

זה קשה לקרוא.

זה צריך ל...

עדא צריכא רבא.

כלומר, השאלה הזו אם להגדיר מצב כזה כמו פסיק רשע או לא,

באמת צריך לבדוק.

כלומר, אתה טוען באופן כזה שהסיכויים מאוד מאוד קלושים.

רוב הסיכויים שיהיה פה מעשה של איסור דאורייתא.

אלא מה הכוונה?

האם זה מגדיר את הדבר כפסיק רשע בגלל שרוב הסיכויים, 99% שכך יהיה,

או שנאמר לא, תצטרך בשביל זה 100%?

עכשיו תשמע, כמו שאני בודק את הדברים,

ככה אתה תבדוק.

זה לא אומר שאם אני... ודאי שאני אשתדל לבדוק, בגלל שזה מעניין אותי בדיוק כמוך.

אתה מבין? וזה מציק לי כמוך, אז אני הולך לבדוק.

אבל זה לא פותר אותך.

בגלל שאני יושב פה, אז לכן מה?

אותו דבר.

גם כשאני לא יושב פה ושואלים אותי שאלות וזה מציק לי, אני הולך לבדוק,

כי אני רוצה לדעת באמת את ההלכה.

תמיר,

יהיה לך את מי לשאול? אני חושב,

בואו אדם

שאמרו לי איזה פסיקלושה של 100%.

לא, אבל אם זה לא פסיקלושה של 100%,

אין מוצר, אלא אם כן זה כבד כזה. זה גופה שלה, כשיש,

הדוגמה שהוא הביא,

99% זה יהיה.

אחוז אחד לא יהיה.

זה כבר מספיק כדי להגדיר את זה כלא פסיקלושה, האחוז הזה?

או שלמה לא.

צריך לבדוק.

בסדר?

אז הנה יש לך אז עוד שיעורי בית.

במקום לקרוא סתם ספרים, אני יודע מה.

זה גם תורם ספרים. מה?

קראתי אותם ספרים וגם ספרים. אה, כן, נסקרתי על תורם סיפורים.

סיפורי תנך.

טוב, הלאה.

בואו נמשיך את המשנה ברורה.

אבל העומד רוצה לומר שהיה עומד, והלך והוציא או הכניס, או שנשאר עומד, אלא שהושיט או זרק,

חייב.

כיוון שעשה עקרה במקום ברשות היחיד,

ואנחנו ברשות הרבים או איבך,

לא אכפת לה על מה שעובר בינתיים דרך מקום פטור.

זה לא מפריע לי.

מה אכפת לי?

כן, הוא מביא פה שהחזון איש הסתפק מהיעדים,

אם כשהוא העביר את החפץ דרך מקום פטור,

זה היה בתוך שלושה לקרחי.

לא, אדוני עקיבא זה מחרימי.

זה עוד עניין.

זה עוד עניין.

זו המחלוקת.

בתוך שלושה,

שם יש צעד של חכמים עובדים.

אנחנו לא מדברים,

שם דיברו על מרשות היחיד לרשות הרבים דרך רשות הרבים.

אבל אני מדבר על מעביר מרשות היחיד

לרשות הרבים דרך מקום פטור.

האם נאמר,

האם נאמר, הלוא דרך מקום פטור אתה מחייב, נכון?

מה יעדים אם זה בתוך שלושה?

האם זה נקרא כאילו מונח על גבי הקרקע של מקום פטור,

או ממילא לא לחייב אותו,

או שנאמר שלא?

בזה יסתפק החזון איש

מאורח חיים, סימן סמל בית.

זה אותו מחלוקת אמרת.

ודווקא שלא עמד במקום פטור, ככה אתה מבין.

אם הוא יסתפק,

כנראה שהוא למד שזה לא אותם מחלוקת.

לא, אבל שמה זה, שמה זה,

מדבר עדין של שלושה?

אם הוא יסתפק משהו, הוא יסתפק גם להלכה.

הלוא לא פוסק משם כמו רבי עקיבא, אלא כמו רבנה.

נו.

אז לכן יש מקום לומר שהוא לא למד כך.

אם להלכה אתה רואה שבכל זאת

יש הבדל בין

רשות היחד, רשות היחד עם הקדושות הרבים, לבין רשות היחד עם רשות היחד במקום פטור,

הרעיון שהוא יסתפק, אתה מבין?

הלאה.

‫ודווקא שלא עמד במקום פטור, ‫כל מה שאמרנו, שאם הוא עקר והניח, ‫עקר ברשות היחיד, ברשות הימים, ‫כאשר הוא באמצע,

‫זו הייתה דרך לדבר, ‫במקום פטור הוא יהיה חייב,

‫לא עומד במקום פטור, ‫אבל עמד מעט שם,

‫לאחר כך חזר והוציא לרשות האחר, פטור, ‫כמו שעשה הנחה במקום פטור.

כן? כלומר, אם הוא עצמו עמד שם, ‫אפילו לא הוריד את זה,

‫אלא עמד שם, ‫והנחת גופו כהנחת חפץ.

‫או מכל מקום, ‫מסורת רבנן יקף בזה,

‫תגזרינא דילמט אלא אקולי ‫או לפוגל להדיא, ‫מרשות היחיד לרשות הרבי.

‫באו חכמים ואסרו,

‫שאולי לא יהיה בדרך מקום פטור,

‫אלא יעשה את זה ישירות לרשות היחיד,

לרשות הרבי.

סתם ככה עם רשות היחיד במקום פטור, ‫מלבד, מותר לך תחילה.

‫כן. ‫-אבל שיש מצד שני גם רשות הרבים. ‫-נכון, זה גופה.

‫הלאה.

‫בכן, לא יעמוד. ‫בואו נגמור את המשנה ברורה אחרי סעיף קטן וו.

‫אה, לא, בעצם זה שייך

‫כבר לחלק הבא שלא למדנו אותו.

‫את זה לא למדנו עדיין.

בסדר.

‫נסתפק בזה, פשוט כבר...

‫נותנים לי את התזכורת שהגיע הזמן.

‫-כן, תסתכלו אליי.

‫לא שהייתה כוונה להזכיר, ‫אבל פשוט צלצלו,

‫והבנתי שפשוט צריכים אותי.

זה הכול.

‫-מחר השיעור?

‫למה לא? מה יש מחר?

‫אין הבדל.

אין הבדל.

אני מצידי, מצידי, אין הבדל אצלי,

‫בין יום הכיפורים לבין פורים לבין...

‫אפילו צהר באב, אם לא שהיה איסור, ‫הייתי גם כן לא חכם.

‫מה זה, מה היא נפקא מידה?

‫אתה מתנתק מהחמצן בגלל שזה ימי דה פגרה?

‫-אני לא יודע, נכון, אבל כשאמרת על הגאון, ‫שהוא גם היינו חכם עליו.

‫אמרו לו, אבל יש הספורים.

‫אבל אם הוא יכול להתאפק,

‫אתה לא יכול בלימוד.

‫לא, אני לא שמעתי את זה על הגוין, ‫שמעתי את זה על הרגוצובר.

‫הרגוצובר? כן, הרגוצובר אמר שהוא למד,

‫למד, נדמה לי, בזמן שהוא היה באבלות.

‫אז זה המשוואה שהוא אמר.

‫הוא לא יכול להתנתק מזה, ‫הוא מוכן לקבל את האונס.

‫קשה לי מאוד מאוד להבין ‫את הגישה הזו, אם אכן ככה הייתה,

‫אבל

זה מה שמספרים.

‫כמה זה נכון או לא נכון, לא יודע.

‫לפי מה שאני חונכתי,

‫אין דבר כזה שאתה מחליט לבד מה הלוכה.

יש הלוכה.

אם זה הלוכה, אז ככה צריך ללכת.

‫-לא, לא כבר מה הקדימה כשאתה מתכוונן.

‫כמו שישנם כאלה שחושבים ‫שמותר להתפלל אחר זמן תפילה.

למה?

יש לו פרוטקציה מיוחדת, ‫השערים פתוחים במיוחד בשבילו.

‫אתה מבין? או שהוא לבוש בצורה מיוחדת ‫שהשערים פתוחים.

לא מקובל, לא מקבל את זה.

‫-מה, מהביאות ללמודו? אתה מבין? כן.

‫-אבל הם הלמודים די לבנים של שערות.

בסדר.

‫תודה רבה.