הרב אבנר עוזרי : שיעור בגמרא והלכה

- - - לא מוגה! - - - 

משמעיה, דף ב' עמוד א', בגמרא.

אסכם במשפט קצר את מה שלמדנו אתמול במשנה.

המשנה מדברת על עניין איסור יציאה בשבת,

הוצאה בשבת, יותר נכון.

האיסור הזה מדאורייתא, מן התורה,

זה רק באופן שהוא עשה מלאכה שלמה, היינו עקר מרשות אחת

והניח ברשות אחרת.

אבל,

אם הוא עשה רק חצי מלאכה, עקירה לבד או הנחה לבד,

לא יהיה חייב מדין הוצאה בשבת.

אמנם יש איסור מדרבנן,

גם אם אין איסור מדאורייתא באופן שהוא עשה רק חצי מלאכה,

אבל מדרבנן יש איסור גם באופן זה שהוא עשה חצי מלאכה בלבד.

כן.

נתחיל את הגמרא, אתנן הטם,

שבועות שתיים שאין ארבע.

זוהי משנה במסכת שבועות

ומביאה כמה וכמה דוגמאות

שבכולם יש את העניין הזה של שתיים שאין ארבע.

בדיני שבועה מצאנו שתיים שאין ארבע,

בדיני טומאה מצאנו שתיים שאין ארבע, בדיני נגעים ובדיני שבת.

המשנה התחילה לומר לנו את הדין של שבועות שתיים שאין ארבע.

אדם שנשבע

או להרע לעצמו או להיטיב לעצמו.

במקרה שכזה, אם הוא עבר על שבועתו,

התורה מחייבת קורבן שנקרא קורבן עולה ויורד.

עולה ויורד פירושו שהכול תלוי לפי הישג,

הישג יד של האדם.

אם הוא אדם עשיר,

הוא מחויב להביא קורבן בהמה כגון כבשה או שעירה.

אם הוא פחות עשיר,

אז מביא שתי תורים או שני בני עונה.

ואם הוא עוד יותר עני,

אז מביא רק עשירית עייפה, סולת למנחה.

נראה את זה בפנים.

או נפש

כי תשבר לבטא בשפתיים. אני קורא את לשון הפסוק

בויקרא פרק ה',

פסוק ד'.

או נפש כי תשבר לבטא בשפתיים

להרע או להיטיב

לכל אשר ייבטה האדם בשבועה ונעלה ממנו,

והוא ידע בהשם לאחת מאלה.

כלומר, התורה מדברת

על כמה וכמה מצבים, אופנים,

שבהם התורה מחייבת, אם הוא עבר על איסור להביא,

אם זה בשגגה, להביא קורבן, עולה ויורד. כמו שאמרנו שתלוי לפי המצבו הכלכלי של אותו אדם,

אם הוא עשיר מביא כבשה או שעירה,

ואם פחות מביא שתי טרין או שני בני יונה,

ואם עוד יותר פחות מביא בסך הכל מנחה,

עשירית האפה סולת.

התורה אומרת, אחת מהדוגמאות, כי תשבר לבטא בשפתיים.

אדם שנשבר בשבועתו או להרר או להיטיב.

מה זה להרר?

כגון שאמר לא אוכל,

קיבל על עצמו שהוא לא יאכל היום,

ולבסוף

עבר על שבועתו.

או נשבר להיטיב,

נשבר שהוא יאכל,

ולבסוף לא אכל.

אם כל זה היה בשוגג, אומרת התורה הקדושה,

והיה הכי האשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה,

כלומר אם עבר על האיסור בשוגג,

והביא את אשמו להשם על חטאתו אשר חטא,

נקבה מן הצאן כסבה או שעירת רזים לחטאת.

כלומר, מה הוא צריך להביא כאן במקרא הזה?

כבשה או שעירה,

שזה חטאת, קורבן חטאת.

חטאת

זה קורבן שמוגדר כקודשי קודשים,

שאוכלים את בשרו רק הכהנים.

הדם נזרק על גבי קרנות המזבח

בארבע הקרנות,

והאימורים של הקרבן מוקטרים על גבי המזבח,

ושאר הבשר נאכלים על ידי הכהנים בלבד, זכרי הכהנים,

דווקא הכהנים הזכרים,

בעזרה, בתוך בית המקדש עצמו.

ואם לא תגיע ידו די שא, מה פירוש? אם אין לו אפשרות

עד כדי שיוכל לקנות שא, שזה כבשה או שעירה,

והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה.

אז הוא מחויב להביא או שתי תורים

או שני בני יונה.

אחד לעולה ואחד לחטאת.

עולה זה כולו קליל,

כן?

וחטאת,

כמו שאמרנו קודם, הבשר נאכל לכהנים.

אין למזבח בחטאת אל אדמה.

רק את הדם.

אבל בעולה הכל קליל על גבי המזבח.

והביא אותם אל הכהן והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול עורפו ולא יבדיל.

איך שוחטים את העופות

בבית המקדש, את אותם שתי תורים ושני בני יונה?

אין שחיטה בסכין, אלא מליקה.

יפה.

יש לכהן שאמור לעשות תמליקה,

יש לו ציפורת גדולה באגודל,

ובא מצד עורפו של העוף,

ומחדיר את זה פנימה עד כדי שחותך את הסימנים.

ובזה מותר להקטירו על גבי המזבח,

אם זה עולה כולו, ואם זה החטאת.

מותר לכהנים, גם אם זה מלקו את החטאת,

מותר לכהנים לאכול.

הגם שאם זה בחולין, ואהרון, ודאי.

הגם שאם זה בחולין זה נקרא נבלה,

כי בשביל לאכול גם עוף,

אם הוא חולין, חייב שחיטה.

אם זה נמלק,

אז זה נבלה ואסור באכילה.

אבל בקודשים זה דרך היתר האכילה שלהם על ידי המליקה, כלומר בעופות בדווקא, אני מדבר.

לא בבהמות רגילות.

נו מה, נו.

זה הכל טעמים בשביל להסביר לנו למה התורה ציוותה על הסכין,

שחיטה בסכין.

אבל לא זה עיקר הטעם, זה צריך לדעת.

גם את אותם דברים שאנו יכולים להבין בשכלנו,

אבל ישנם הרבה הרבה טעמים שהם גדולים מאיתנו,

שאנחנו לא יכולים להבין אותם.

ושורשם גבוה ומעל גבוה, כמו שאמרנו.

התורה היא שמיימית, היא גבוהה מאוד,

ואין לנו, אין שכל מספיק לאדם כדי להבין

כמו שצריך את טעמי התורה הקדושה.

כבר אמר שלמה המלך, אמרתי החכמה והיא רחוקה ממני. שלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם,

ניסה להיות החכם ולהבין בטעמי התורה, ולבסוף הוא מצא שהיא רחוקה ממני.

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, נכבדה, כשאני דיברתי אתמול על העניין הזה של החייב, שקילה את האדם שחילל שבת.

לא חשבתם על זה שגורמים לו צער?

כן, אבל למה שלא תמית אותו בדרך כזו שקטה וטובה?

בלי הרבה צער?

מרדימים אותו נראה לך?

גורמים לו להשתכר בשבילו שלא ידע מה עושים איתו?

מה זה משנה אדם או לא אדם?

אם אנו יכולים ללכת ולמנוע ממנו את הצער הזה,

אז למה בכל זאת נותנים לו כזה צער? אפשר להעמיד אותו בצורה שקטה, סולידית,

בלי הרבה בעיה, וזהו.

איך אומרים? המתת חסד.

בסך הכול תנתק אותו מהחמצן ותעשה,

אני יודע מה, יש אפשרות שהמדע או הרפואה ידעו למצוא את הדרך הכי טובה

בשביל למנוע ממנו אפילו טיפ-טיפה של צער.

התשובה היא כזו, זה פשוט,

שכשאנו באים לנסות להבין,

אנחנו רשאים לנסות להבין,

אבל לומר שזה כל הטעם ורק מכוח זה,

זו טעות. כי התורה היא שמיימית,

אנחנו קטנים מאוד מאוד מלהבין מדוע כך רצתה התורה הקדושה.

אנחנו יכולים לבוא ולשאול שאלות

על כל צעד ושער.

רואים בן אדם, רואים ילד, השם ירחם,

חוצה את הכביש, בא רכב, הורג אותו.

מה חטא? ריבון העולמי, מה הוא חטא?

למה ככה קרה?

שאלות משאלות שונות.

עוד יותר, אנשים צדיקים?

צדיקים שידוע שהם צדיקים,

מבטן ומלידיים כבר צדיקים.

שמרו על קלה כבחמורה.

למה בכל זאת לפעמים מין אנשים כזה עונש מר?

למה?

אנו יודעים.

חוק רחוק מאיתנו.

בשביל לקרב את הדברים אל שכלנו אני אספר לכם סיפור,

אבל לא שזה כל הסיבה.

בשורש הדברים צריך לדעת שכל אדם ואדם

מקבל עונשים, חלילה, לפי הפגם שיש בנשמתו.

זהו המוטו והיסוד בעונשים.

לפי הפגם שיש בנשמתו, לפי זה הוא מקבל את העונשים.

ייתכן מגלגול זה,

ייתכן מגלגול שעבר, והפגם יכול להיות אפילו במחשבה גרידא.

כך שהרבה פעמים בני אדם שהם מחוץ לסיפור,

אנחנו לא הגענו להיות בדרגה של מלאכי עליון שנדע בדיוק

עד כמה זה השפיע על האדם.

לפעמים בן אדם רואה איזשהו מראה שאינו ראוי,

והוא נתבע על זה הרבה יותר מאשר אחר שרואה את המראות האלה יום-יום.

ולמה?

כי הכול תלוי כמה זה פגע בנשמתו.

ככל שהאדם, שורש נשמתו גבוהה יותר,

והיהלום, היינו, אני עכשיו נותן את המשל,

ככל שהיהלום זוהר יותר ונקי יותר,

כך מרגישים את הפגם בו יותר ויותר.

מסכימים או לא מסכימים?

נתאר לנו שמוכרים לנו עכשיו במיליון דולר יהלום שהוא בין שלושים קראט.

יהלום זוהר, מבריק,

בא אחד,

עשה פה איזשהו כתם קטנטן.

יכול להיות שהערך שלו ירד ב-30% או ב-40%.

מה קרה? מה בסך הכול הוא עשה?

כתם קטנטן כמעט ולא מורגש.

אבל מאחר שביהלום מסתכלים על כל היהלום מכל צדדה ומכל פינה,

ופגם כזה נחשב כפגם גדול ועצום,

לכן זה מוריד את ערכו.

לכן גם כתוב בחז'ל שהצדיקים,

הקדוש ברוך הוא מדקדק עימהם

חוט הסערה.

למה?

תגידו לי אתם, למה דווקא הצדיקים? לכאורה היה ראוי שהצדיק יקבל איזושהי חסינות.

כן, אבל למה לא דורשים את הניקיות הזו גם מאנשים אחרים? למה דווקא את הצדיקים?

זו השאלה, למה?

כן, אבל מה ההבדל? מה ההבדל?

התשובה היא פשוטה,

שצדיק, שנשמתו גבוהה יותר,

שצריך לדעת שאם אדם במעשיו

הוא מדקדק מאוד מאוד, עם השנים הוא מקבל עוצם לנשמתו. נשמתו נהייתה

עם סיוע גבוה יותר,

מעולמות גבוהים יותר. זה לא בכדי.

אתם רואים לפעמים בן אדם מסוגל לעמוד יום שלם, לשבת וללמוד תורה ולהתפלל.

אנחנו נשברים כעבור חצי שעה, כבר נובלים מהרגליים.

מאיפה יש לו את הכוחות?

אם אתה תאמוד את זה מבחינה פיזית,

אני נותן לו מכה אחת, מפיל אותו לרצפה.

איך הוא מסוגל לעמוד כל היום?

ואני,

שיש לי כוח הרבה יותר ממנו, לא מסוגל לזה. איך?

התשובה היא צריך לדעת שהעוצמה הרוחנית של הצדיק הזה היא הרבה הרבה יותר חזקה מאשר שלי.

העוצמה הרוחנית נותנת לו את כוח הרצון החזק

לעמוד גם נגד חולשות פיזיות.

לכן הצדיק ששורש נשמתו גבוהה יותר אז הפגם שבו נחשב יותר ויותר כי בזה הוא הוריד מערכו בכמה וכמה יותר מאשר אחד ששורש נשמתו נמוך יותר.

כמו שאמרנו, כשיש לך יהלום נקי מאוד ויהלום פחות נקי היכן הפגם פוגם יותר?

ביהלום הנקי יותר מאשר אותו יהלום שאינו נקי.

אז טוב, זה דבר כאן.

בבקשה.

עושים לו דברים איומים ש...

אז קודם כל זה שתדע דבר אחד.

אם אתה יודע שהעולם הזה הוא פרוזדור

בפני העולם הבא שהוא הטרקלין,

אז אתה יכול להבין את כל העניין הזה בצורה הכי פשוטה.

מתאר לך, כן,

בן אדם נמצא בפרוזדור.

בפרוזדור נותנים ככה, מגישים מנות בר.

בטרקלין מחקים מנות גורמה, מה שנקרא היום מנות גורמה.

מנות של 1,000-2,000 שקל.

עכשיו עובדים שני אנשים.

האחד

היה שם בתוך הפרוזדור חמש דקות

וכבר חטפו אותו פנימה לתוך הטרקלין.

האחר,

מחשבים אותו שם, שיאכל, שיזבחר, שירגיש טוב,

כמה יותר ויותר.

והוא ממתין וממתין וממתין, ולא מכניסים אותו לטרקלין.

מי נראה לך טוב יותר? מי נראה לך שהוא זוכה יותר?

זה שהכניסו אותו יותר מעל לטרקלין,

או זה שממתין בפרוזדור כל כך הרבה עם כל השבע שנותנים שם?

אבל זה כאין וכאפס כלפי מה שיש בטרקלין.

קשה לעבוד את ההגשם ולהיות בין תורה ולמוד תורה,

שידבחר שלום ולהבין מישהו יקר לו,

או בן או בן כנסת רב, כתוב שאי אפשר למשאו אב,

שאיבד בן, אי אפשר למשאו אב כזה.

שיעור רגע.

הכל נובע...

יעבוד השם,

ומה תורה כולה לבוא להם את מה שאתם עושים?

אבל אנחנו רואים כמו יום אצל הקריב, אנחנו רואים שהבן,

ואלם אחד צפוייה שלך,

עובד השם, לומד כל איזה שהוא, לומד יותר.

אין עכשיו שם זה כולו להשאיר כמו זמן ובין הבן הקבל שלו.

אז עכשיו, בשביל זה אני אומר,

כל מה שצריך לעשות זה להאמין באמונה שלמה ואמונה תמימה שהעולם הזה הוא פרוזדור בלבד.

ממילא, גם אם היום הוא לא מבין מדוע עשו לו זאת,

אבל הוא צריך להאמין באמונה שלמה שאדרבה,

אם הקדוש ברוך הוא ציווה אותו בתורה הקדושה לעשות כך וכך,

והוא אכן עושה,

אז האבא יודע טוב יותר מה טוב לו.

נכון?

כואב.

כמו שאמרת, צער גדול,

טרוד בגלל זה, הוא לא יכול.

הכל נכון,

אבל צריך לחזק בתוך תוכו את האמונה שהעולם הזה הוא עולם קצר, ואדרמה,

כשהוא יגיע לבית דין של מעלה הוא יראה כמה שכר טוב יצא לו מכל האיסורים האלה שהוא קיבל.

אנחנו לא יודעים,

אבל אני רק בא לומר דבר אחד.

אנחנו נדמה לנו שהעולם הזה זה העולם שאנחנו אמורים להיות מאושרים בו ושמחים בו וליהנות בו.

טעות.

טעות, פשוט זו טעות אחת גדולה.

העולם הבא זה העולם האמיתי.

נתנו לנו את הפרוזדור בשביל שנכין את עצמנו.

טיפש מי שחושב שהוא צריך להתבסס כאן ולבזבז את הזמן על שטויות והבלים,

זה הבל הבלים.

אלא מה? אתה פשוט מדמיין לעצמך דמיונות.

בשביל זה אתה שואל שאלות.

תאמין באמונה שלמה ש...

הרב פעם שמע מישהו שפטן הרב שיואל אצלו לעולם הבא,

כולם לוקחים לעולם הזה, כולם לוקחים על התורסת בעולם הזה, כולם לוקחים בריאות לעולם הזה, כולם לוקחים פרנסה בעולם הזה,

כולם לוקחים אותו לעולם הזה,

וכל הבחירות שלנו יום-יום,

כל הבחירות שלנו לעולם הזה,

ואתם גם בעולם הזה, אז אם אצלנו תל אדם בעולם הזה, אז איך אתם יכולים לעשות בעולם הזה?

זה ש... זה, תכף אני ארשה לך לענות,

אבל זה, אני רוצה לומר לך דבר אחד.

קודם כל, הקדמת ואמרת,

אתה ראית שיש אנשים שבאים לבקש ברכות על העולם הבא?

אז תדע לך שישנם אנשים,

כן, ישנם אנשים

שהם מבקשים, מבקשים מהקדוש ברוך הוא דבר אחד.

אם עכשיו, ברגע הזה, אני יכול לקבל את העולם הבא באופן מושלם, בלי לעבור דרך הגיהנם,

עכשיו תיקח אותי, עכשיו.

כמעט מה תכלית, לאכול שטויות ואבלים או להסתובב בצילו? למה אתה מבין? לא אמרתי את זה, חלילה. אבל המקוות... לא להסתובב, לא, אתה, האם, אז אני מסביר,

האם לא נוח יותר להסתובב בצילו של האבא הגדול,

שכל כך נעים להיות בקרבתו?

אתה הרגשת פעם קצת נחת רוח מלהיות בקרבתו של הקדוש ברוך הוא?

הרגשת?

הייתה לך איזושהי תחושה מסוימת באיזשהו...

על זה שתדע,

שבן אדם שמרגיש את זה, הוא רוצה שזה יימשך כל הזמן.

ההרגשה היא נבלעה, הוא לא רוצה שזה יפסיק.

לא ירוצץ, זה לא חסר לו.

אני אגיד ספר לכם סיפור. פעם אחת ישבתי, למדתי,

אני לומד יחד עם אברכים נוספים בכולל.

ביקשתי להכין כוס קפה.

אני שר, כל כולי מזמר, תוך כדי שאני שואל אותי, מה אתה מזמר?

אמרתי, שברוך השם, יש לי גם כוס קפה לשתות.

אז הוא עושה לי מסכן.

על זה אתה שמח, זה שיש לך כוס קפה?

על מה אני אמרתי לו? אני המאושר.

זה שלא חסר לי רק כוס קפה.

מסכן אותו אדם שחסרים לו דברים אחרים.

מי המאושר?

זה שחסר לו והוא רוצה זה וזה וזה וזה וזה וזה וזה וזה.

לא, הוא לא צריך את זה.

אני לא צריך את השטויות האלה.

מה חסר לי? תשובה, עד שאני צריך, איך אומרים, לחם לאכול ובגד ללבוש.

לעבור את העולם הזה.

עם המינימום שאני צריך בשביל להגיע לשם.

הנה, אני אומר לך את האמת. אני עד היום יושב ולומד בלי, אני לא עסקתי במלאכה מעודי.

מעודי, מאז שאני מכיר את עצמי כמו ילד.

והיו מצבים קשים מבחינת הצרכים בעולם הזה, לא פשוט בבית.

אבל לעולם פניתי לקדוש ברוך הוא ואני פונה אליו, עושה את ההשתדלות שצריך,

כי זה חובתי,

אבל פונה אל הקדוש ברוך הוא ואומר לו, אתה אבא,

לא יעזור שום דבר, אני אמשיך לעמוד אותך, אני אמשיך ללמוד תורה, אני אמשיך לעסוק בתפילה, בגבילות חסר.

רק אותך יתברך, שיהיה מה שיהיה.

כל מה שיתנשא, עם כל הייסורים,

לא יעזור שום דבר,

רק אותך אני אוהב.

וגם אם תיקח את נשימתי ממני, לך אני מייחל.

זה הכל. אם בן אדם יש לו את ההרגשה הזו,

אז הכל מתגמר.

אל תשכח, כן, וסתם כל אחד ואחד מכם גם חווה את זה, אבל גם אני מדבר על מה שאני חוויתי

במשך עשרות שנים מחיי.

עברו כל מיני מצבים קשים בבית אצלי פנימה,

אם זה בעצמי, עברתי כל מיני מצבים של בעיות רפואיות, כל מיני סיפורים.

אם זה בילדים.

אבל לעולם, לעולם,

לא פסה אמון נתאים מבורא עולם. רק אליך אני פונה, זה הכל. רק אליך.

מה אני מחפש היום לעשות נחת רוח לפניו? לא יותר מזה.

כל מיני מצבים, כל מיני חוגים והוא לומד אותו למתווה.

זה עובד על זה כזה.

אני לא חושב שזה נספיק נעים.

זה לא כל מיני צפון.

זה לא שאולי מה שאתה לוקח.

זה לא שאולי לא רוצה.

אדם יש להם.

איך סופי.

למה הוא חופש להתמעמיד, לייצור ו...

אבל אי אפשר.

לא עליהם.

לא עליהם.

אני כבר אמרתי לך את התשובה מקודם, אם אתה הבנת את התשובה בעומק אז אפשר להבין

נכון שהוא בחמת הצער הגדול שיש לו קשה לו לאמוד ולהבין את עומק התשובה

אבל אתה שאתה נמצא מבחוץ אתה יכול להבין

מה טמון כאן?

פשוט את ביתו ביקשו לטרקלין קודם, במקום שתישאר בפרוזדור ביקשו אותה לטרקלין

אנחנו פה בפרוזדור חושבים שהטוב הוא פה, זה לא נכון

פשוט זה לא נכון

אתה שואל אותי איך תסביר לו?

אתה צריך פשוט לנסות לגרום לו שיאמין באמונה שלמה שאדרבא

זה הטוב לו, זה הטוב לו

אני אספר לך סיפור, מה שרציתי לומר בהתחלה

היה איזשהו מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו יושבים ולומדים

יושבים ולומדים

מחבבים זה את זה בצורה לא רגילה

כעבור זמן מסוים המלך שם באותו מקום שבו הם היו גרים

מת

ועשו לוויה מלך גוי

ועשו לוויה לפתע

עכשיו שימו לב

אחד מהם

יצא לכבודה של מלכות ללוות את המלך

לפתע נזרקה אבן על מיטת המלך

אבן

נפל חשדם של אנשי השלטון שם,

ביהודי הזה, באותו תלמיד חכם

והם פשוט, מה עשו לו?

חתכו אותו על החתיכות

זה העונש שהם הבינו, שהם חשבו שככה ראוי לקבל, זה העונש שהוא צריך לקבל

חברו התלמיד חכם האחר

היה קשה בעיניו מאוד מאוד הדבר הזה

על מה ולמה?

תלמיד חכם, צדיק

על מה ולמה הוא צריך לקבל כזה עונש אמר ואיום?

אם הוא היה מת על מיטתו, מיטה רגילה, נו, ניחא

אבל מיטה כזו אכזרית,

כזו משפילה

כעבור זמן בא אליו אותו תלמיד חכם בחלום

אתם רואים מה הוא אומר לו?

אני מבין שיש לך איזושהי שאלה, איזושהי קושייה,

למה זה קרה?

אבל דע לך,

אני הייתי מאותם אלה שזרקו אבנים על זכריה הנביא

לפני מאות שנים,

ועכשיו שילמו לו את זה.

אם אנו אומרים,

הצור תמים פועלו ככל דרכיו משפט, אין אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא,

אז זו אמת גמורה,

אין אמונה ואין עוול, הכל מחוזבן.

כשבן אדם חי בצורה שכזו,

אז הכל מתגמד.

האמין לי, הכל מתגמד. כל האיסורים שהוא מקבל,

הוא מבין דבר אחר, וההפך,

צדיקים מתעלים מהאיסורים,

מרגישים קרבה לאיסורים.

אני מדבר, מה שאני הרגשתי, אני עברתי פריצת דיסק לפני תקופה של שלוש שנים,

ושכבתי כמה חודשים במיטה מרוב כאבים.

כמה חודשים לאכולתי פשוט,

סלחה מכבודכם, ללכת לשירותים היה קשה לי.

ואתם יודעים,

מתי חשתי את הקרבה הגדולה ביותר,

בשיחה הקדוש ברוך הוא?

אז, באותה תקופה.

שכשאני חושב על הקרבה הזו, אני אומר, רבון העולמים,

בלי האיסורים, אבל תן לי את הקרבה הזו הלאה.

אני לא מרגיש היום את אותה קרבה כמו שהרגשתי אז.

אדרבא,

האיסורים מטרתם לקרב את האדם לבוראי דבריו.

של חולה.

הגמרא מביאה שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, הגמרא בברכות,

וכולן לא נתנן אלא על ידי איסורים.

שלוש מתנות טובות, תורה,

ארץ ישראל ועולם רבה.

אז הייתה לי שאלה, כן?

אז הייתה לי שאלה,

אם זה איסורים, אז מה זה מתנה?

אתה קורא לזה מתנה?

חז'ל קוראים לזה שלוש מתנות טובות וכולן לא נתנה על ידי איסורים.

מה אנחנו היינו אומרים אם בן אדם היה נותן לנו מתנה,

אבל בדרך היה נותן לנו גם סתירה?

ככה, סתירה ככה מצלצלת.

מה היינו אומרים? לא מדובשך,

לא מעוקצך.

עזובה, מי צריך את המתנה שלך? אל תיתן לי סתירה ולא.

נכון?

בדיוק, זו התשובה.

התשובה, אם כנגד הסתירה הוא היה נותן לי מיליון דולר, הייתי אומר, כן, כן, בטח תיתן לי סתירה, אין בעיה.

בלי סוף. בלי סוף, בדיוק, עם כל סתירה אתה מקבל מיליון דולר? חבל שהפסקת, תמשיך הלאה.

אז אם בן אדם יודע לאמוד את הנצח,

אתם יודעים מה זה נצח?

מה זה נצח?

אין סוף!

אז אם אנחנו יודעים להבין בכלל,

לקרב את הדברים, מה זה נצח?

אז אם כן אנחנו יודעים שכל איזושהי הנאה,

כלשהי שמתווספת לנו כתוצאה מהאיסורים,

אבל זו הנאה של נצח,

תשווק נגד איסורים.

בגלל זה זאת אומרת.

תיארתי את זה פעם לתלמידים אחרים, בשביל שיבינו מה שאני יכול לתאר את זה בחיי היום-יום.

נתאר לנו בן אדם, קיבל טלפון שהוא זכה בלוטו.

שתי מיליון שקל מחכה לו במשרדי הפיס

לבוא לקבל את הצ'ק.

בדרך הוא קיבל איזושהי עקיצה בקוץ,

שהוא עבר את הדרך מסוימת.

האם הוא ירגיש את זה או לא ירגיש את זה?

אם הכוס ירוס לזה.

הוא לא ירגיש, למה?

כי מגודל השכר שהוא אמור לקבל,

אז הוא לא מרגיש את הצער הקטן הזה.

הצדיקים שיודעים מה זה שכר רוחני, אנחנו פשוט לא מבינים, אנחנו קטנים מאוד.

לכן אני אומר לך

צדיק, אני רוצה שאתה תבין דבר אחד.

היה לי תלמיד

שכבר לומד איתי שלושים שנה, מאז שנפתח שופר כאן,

מטעם הרב אמנון, שלח אותי ללמוד. זה היה אולי כמה חודשים אחרי שהוא הגיע לבני ברק.

אחר כך הוא היה בתל אביב, ואחר כך הגיע לכאן.

ואז אני התבקשתי, אם אפשר שאני אבוא אלמד עם חבר'ה בראש העין.

מאז שהתחלתי את השאול הראשון, הופיע לי איזשהו תלמיד

שהוא רוצה ללמוד איתי,

הוא רוצה לא להשתתף בשאול.

טוב, והייתי מדבר על אהבת תורה, אהבת תורה, אהבת תורה.

כעבור אולי חמש עשרה שנה

הוא אומר לי, עשר שנים לקח לי להבין מה אתה מדבר בכלל.

היום אני חש את זה, הוא אומר לי.

היום הבן אדם הזה יושב ולומד,

ולא רק שהוא לומד בשיעור אצלי, אני מוסר שיעור הלאה שם בראש העין,

הוא משתתף בשיעור באופן קבוע.

לא רק זה, אלא הוא לומד מדי שבת בשבת עם מישהו אחר.

גמרו כבר כל מסכת שבת עם כל התוספותים, שתבינו.

מדובר באחד שהוא עם רצון וחשק בלתי רגילים.

והוא גמר את כל המסכת,

הוא וחברות האחר שהיה, גם תלמיד אחר.

ונוסף לזה, עוד הוא מלמד שני תלמידים נוספים מדי בוקר, כל יום חצי שעה לפני תפילת שחרית.

תראו מה זה עשה,

ההבנה הזו שלאט לאט התגבשה אצלו להבין שאין דבר אחר יותר מתורה.

הייתי מוסר את השיעור ואומר ככה.

עיניים בורקות,

כל כך נהנה.

מה קרה?

כי זו הנשמה שלנו.

יהודים, אנחנו, יש לנו נשמה,

נשמת אלוקה, חצובה ממעל.

אנחנו חלק מבורא עולם.

האם יש דבר טוב יותר מאשר להידבק חזרה באהבה? אין דבר כזה, אין דבר טוב יותר.

מי שאומר לך, תשמע, אבל צריך גם עולם הזה, תשמע, אבל אתה מזה... אז הוא עדיין לא הבין. אני מצטער, אני מבין אותו.

אני מבין מה שהוא אומר, אבל הוא עדיין לא הבין. הוא עדיין לא חש את התענוג הגדול הזה.

הערכיים הקדוש מביא בפרשת כי תבוא, שאם בני אדם היו מרגישים מתיקות,

מתיקות לדברי תורה,

היו הולכים כמשתגעים אחריו.

אז כזה צריך, איך אומרים?

להתמיד.

אז קודם כל צריך לדעת דבר אחד.

אתה צריך להיות,

צריך לדעת להיות צמוד למישהו שיוכל לעבוד איתך לאורך כל השנים הללו.

זאת אומרת, אם יש לך איזה שם קשיים,

אתה יכול להתעץ איתו.

יש, איך אומרים? קו פתוח ממך אליו,

שכל דבר שיש לך, תתייעץ איתך.

זה דבר שיכול לחזק מאוד,

משום שאדם שכבר מאחורי זה,

הוא יותר חכם ממך לדעת, להבין איך לקרב אותך לדברים הללו.

זה דבר שהוא מינימום שצריך בשביל שאתה תוכל להתחזק.

אבל אני אומר לך שהקשיים האלה הם בונים אותך.

אלה הקשיים שיבנו אותך.

דבר נוסף, אתה יכול לקחת את הדברים שאתה מרגיש אליהם יותר קשר.

בגמרא במסכת העבודה זה הרבה מובאה,

אין אדם לומד אלא משלבו חפץ.

אשרי איזה שיר לא הלך בדרך השרים, כתוב כבר בפסוק שמה.

כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יגיע עמה בלילה.

חז״ל לומדים את זה שאין אדם לומד אלא משלבו חפץ.

מקום שלבו חפץ.

הדברים האלה שהוא לומד את מה שהוא חפץ,

זה מקרב אותו יותר להתקשר לתורה הקדושה.

לאט לאט הוא מתרחב יותר ויותר ויותר.

אני, כשאני התחלתי, התחלתי מסכת מסוימת,

שבתחילה הייתה זרה לי, מסכת כתובות.

בתור ילד למדתי בישיבה קטנה,

נכנסתי לשם בן 14 וחצי.

כבר מסכת כתובות.

דף יח׳ שמה התחלנו,

לך תתמודד על מסכת כתובות.

אבל מה,

מאחר שאני טיפוס שהייתי שאפתן מאוד, כל הזמן אני טיפוס כזה עם שאיפות.

לא ויתרתי.

אנחנו תימנים עקשנים, אתם יודעים, אתם לא מכירים את זה, אבל תימנים הם עקשנים, יש להם עקשנות.

אני לקחתי את העקשנות,

אמרתי לא אעזור שום דבר.

לא אעזור שום דבר, אני חייב להצליח. היא אימה.

כשזה באמת הולך בדרך הזו,

אז אתה רואה את ההערה שהקדוש ברוך הוא מאיר,

מאיר את פניו אליך.

הכל תלוי כמה אתה באמת אמיתי בדרך שלך.

אז כמו שאמרנו, אבל התנאי הבסיסי להיות צמוד

ליהודי שיכול לעזור לך בכל העניינים הללו.

יש עליות ורידות,

שלא תחשוב.

גם בחורי ישיבות, שלומדים בישיבות,

יש משברים.

עליות ורידות, כי רוחניות זה טבעה של הרוחניות, פעמים הוא נמצא למעלה, פעמים לכבול מטה.

מי יכול להיות במצב כזה שהוא תמיד,

רק אנשים כבר עברו עשרות שנים.

אז ההנאה היחידה שלהם זה התורה הקדושה. זו ההנאה היחידה שלהם. הם לא מוצאים טעם בכל מה שיש בעולם הזה.

מדברים איתם, מסתכלים עליהם כמו קופים. אומרים להם, יש לו מיליון תורה.

אתה יודע, יש לו כזה מזדה חדשה, שיש לו,

אתה יודע, יש לו כזה אוטו, חברת, לא נשארים, שלא נשאר.

האור מסתכל עליו, נו, אז מה?

כמו שהוא אמר לך, שיש לו מכונת כניסה, אני יודע מה זה כמו שיש לו רובי תורגל בבית.

אז יש לו גם...

מה אתה מתלהב מזה? מה יש מזה? מה זה נותן לך?

כשאתה מגיע לאיזה מקום, בסדר, גם אני מגיע, עם חמור גם הייתי מגיע, רק יותר קצת יותר זמן. מה אתה מתלהב?

שיש לך משתגע?

זה נותן לך משהו?

הכל עניין של...

אבל מה אומרים?

קבעו אותך עם רכב כזה, כאילו פששש,

פששש, הכל שטויות, הכל דמיונות של הבל.

בתכלס, אתה שווה את זה או לא שווה את זה?

אתה לא שווה את זה, אתה כלום.

אפס אפסי.

בן אדם, כי אם בזאת התהלל המתהלל השכל וידוע אותי, יש פסוק שאומר

על התהלל העשיר בעושרו ולא הגיבור בגבורתו ולא החכם בחוכמתו.

כי אם בזאת התהלל המתהלל השכל וידוע אותי,

החוכמה היא לא ממך,

העושר לא ממך,

הגבורה לא ממך, מה כן ממך? יראת שמיים.

השכל וידוע ארתי, זה הכול.

טוב, נחזור לענייננו פשוט אם אנחנו נסחף.

אז יש לנו, אם כן, פה במשנה,

אה?

זה הענייננו. כן.

אז כאן,

כמו שאמרנו, אנחנו רואים את המושג של קורבן עולה ויורד בתורה הקדושה לגבי אדם שנשבע שבורה.

אז מובא להרע או להטי, בלשון הפסוק נאמר,

או נפש כי תשבע לבטה בצפתיים, להרע או להטיב. איך אנו מבינים? מה זה להרע או להטיב? האם להבא או שנשבעה לשעבר?

האם פירושו, הוא אמר, אני נשבע שאני לא אוכל או שאני כן אוכל,

או שזה שבועה לשעבר, אני נשבע שלא אכלתי או שאכלתי?

זאת אומרת, הלהבא. יפה.

ואכן אתה צודק.

לשון הפסוק להרע או להטיב מדבר על להבא.

כמו שאמרנו, אם נשבע שלא יאכל זה נקרא להרע,

או שנשבע שיאכל ואז זה נקרא להטיב.

אז אם עבר על שבועות אלו,

חייב קורבן, אם זה בשוגג, חייב קורבן עולה ויורד.

באו חכמים והוסיפו,

מכוח ריבוי בפסוק, שגם שבועה לשעבר הוא יהיה חייב על זה קורבן עולה ויורד.

אם עבדה ונשבע ש...

אכלתי,

ובשעה שנשבע שכח שהוא אכלתי.

שכח שלא אכל.

אני נשבע שאכלתי ביום פלוני.

ובתכלס הוא לא אכל.

או להפך, הוא אמר אני נשבע שלא אכלתי. הוא כן אכל.

גם זה יש לנו ריבוי בפסוק,

שגם באופן כזה חיה חייב,

קורבן עולה ויורד.

מובן?

מה אתה אומר?

במזיד מתקבל עונש בידי שמיים, לא יותר מזה.

מה אתה אומר?

אחר כך נודע לו.

כן, כתוב בהמשך הפסוק,

והוא ידע והשם לאחד מאלה. אחר כך נודע לו שאכן היה פה שבועה שלא...

עבר על שבועתו, כמו שאומרים.

נכון, נכון, נכון מאוד.

בשעה שהוא נשבע,

הוא שכח בכלל שהוא אכל או לא אכל, יוצא שנשבע לשקל.

עכשיו,

אני חייב שנראה את רש״י קודם כדי שנמשיך את החלק הבא.

תראו ברש״י בבקשה, תנא נתם, אתם רואים רש״י בגמרא?

לאט לאט אתם תלמדו גם איך לקרוא את רש״י.

אתם רואים בדף ב עמוד א',

תנא נתם.

אתם רואים איפה אני קורא?

תנא נתם במסכת שבועות.

שבועות שתיים.

שבועות של ביטוי להרע או להיטיב, שתיים מהן.

להתחייב עליהן קורבן עולה ויורד, האמור בפרשה.

דנבקש, לומדים את זה מלהרע או להיטיב, דמשמע להבא.

אוכל ולא אוכל.

זה להרע או להיטיב שאמור בגוף הפסוק.

מריבוי אני לומד עוד שתי שבועות, שהן ארבע.

יש לך לרבות עוד שתיים מריבוי הכתוב,

לכל אשר יבטא האדם.

כך נאמר שם בהמשך הפסוק,

לרבות ללמד שכל שבועת ביטוי, גם אם זה לשעבר,

כגון אכלתי,

הוא לא נשבע אכלתי,

ולא אכל,

או לא אכלתי, או שהוא נשבע, לא אכלתי,

והוא כן אכל.

מובן?

זה לגבי שבועות שתיים שהן ארבע.

מצאנו עוד דין, ידיעות הטומאה,

שתיים שהן ארבע.

גם באותה פרשה, בפרשת ויקרא,

בפרק ה', נאמר גם כן את העניין הזה של ידיעות הטומאה.

התורה אומרת כך, או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא.

אני עכשיו לומד איתכם פסוקים,

אבל תמיד קוראים פסוקים בלי לדעת להבין מה כתוב,

אז בואו תראו מה כתוב בפסוקים.

או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא,

או בנבלת חיה טמאה,

או בנבלת בהמה טמאה,

או בנבלת שרץ טמא.

שמעתם מה היה פה?

יהודי נגע בדבר שטמאה אותו.

אדם שנוגע בנבלה של חיה או בהמה,

או שרץ,

ישנם שמונה שרוצים בתורה שהם מטמאים את האדם.

נאמר שם, החולת והעכבר והצב,

ענקה כוח לטאה, חומץ צנשמת.

מה, מה?

במותו.

אני מדבר במותו, בוודאי.

כולם זה במותו, ודאי, ודאי.

אז אם אדם נגע בדבר שטימא אותו,

ואחר כך, ונעלה ממנו,

ומה קרה?

ומה קרה? והוא ידע ואשם. אומרים חז״ל, מה הכוונה כאן?

אז רש״י, רש״י אומר, נעלה ממנו הטומאה,

ואשם באכילת קודש או בביאת מקדש. כלומר, מה הוא עשה כתוצאה מזה שהוא שכח שהוא טמא?

או שהוא אכל בטומאה, דבר קדוש, שר קודשים, נאמר,

או שהוא נכנס לבית המקדש במצב של טומאה.

גם זה חייב קורבן, עולה ויורד.

מובן?

עכשיו,

התורה,

אחר כך, ודאי, ודאי, אם לא כן, איך הוא יביא קורבן?

הוא חייב לזכור שהוא היה במצב של טומאה כשהוא נכנס למקדש או שאכל קודש,

ואז הוא חייב להביא קורבן, עולה ויורד.

אבל אם הוא נזכר, אז איך הוא יביא?

אנחנו מעוניינים, התורה מעוניינת לדאוג שיהיה לו כפרה על מה שנכנס בטומאה למקדש,

או אכל קודש בטומאה.

אז התורה אומרת, וכדי לכפר לך,

שצריך להביא קורבן.

והקורבן הזה מוגדר כקורבן עולה ויורד.

מובן?

עכשיו,

יש שתי אפשרויות נוספות שהתורה מחייבת קורבן עולה ויורד במצב הזה.

עד עכשיו דיברנו שנעלה ממנו הטומאה,

ונכנס למקדש או אכל קודש.

יש גם מצב אחר.

שהוא יודע את הטומאה,

אבל נעלה ממנו שזה מקדש.

או...

כלומר, הוא לא ידע שהמקום הזה הוא חלק מהאזור של המקודש.

כבר אדם אגיד, כן, כן.

או מצב אחר,

שהוא זוכר את הטומאה, אבל אכל קודש.

הוא אכל קודש בשוגג,

כולל עוזי קודש.

יוצא אם כן שבידיעות הטומאה,

מה שהתורה כותבת במפורש, התורה מדברת על מצב שנעלה ממנו טומאה,

וכתוצאה מזה, או שאכל קודש, או שנכנס למקדש.

והתורה מרבה לי שתי אפשרויות נוספות,

שהוא זכור את הטומאה, אבל נעלה ממנו קודש או המקדש.

עד כאן הבנתם?

יופי.

אז בואו נראה,

נראה את זה בלשון הפסוק? כן, אני כבר קראתי לכם את הפסוק הזה.

אוכל ייגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמע בה, ונעלה ממנו,

והוא טמא ואשם.

עכשיו, יש פסוק,

כן, והוא ידע ואשם, זה בא ללמד.

יש שני פסוקים.

בפסוק, בפרק ה' פסוק ב' נאמר, ונעלה ממנו, והוא טמא ואשם.

הפסוק הנוסף, בפסוק ג' שם,

ונעלה ממנו, והוא ידע ואשם.

אומרים חז״ל, הפסוק הראשון, נעלה ממנו והוא טמא ואשם, זה בא ללמד שם מה נעלה ממנו,

הטומאה.

נעלה ממנו, והוא טמא,

ואחר כך התגלה, זוכר שהוא אשם בדבר, שהוא אכל קודש או מקדש ומקדש בטומאה.

זה הפסוק ב'. פסוק ג', ונעלה ממנו, והוא ידע ואשם,

זה שהטומאה לא נעלה ממנו,

אבל נעלה ממנו שזה קודש או מקדש.

שכח שהוא נטמא הוא נגע, הוא נגע בנבלת חתול, כן?

מובן?

אדם למשל, פעמים שבן אדם

רואה איזושהי נבלה של חתול,

נבלת חתול בכביש.

מה הוא עושה?

הוא לוקח איזשהו מקל ומגביה את הנבלה בשביל להשליך את זה לאשפה.

מה אתם אומרים? הוא קיבל טומאה או לא קיבל טומאה?

מה אמרת?

מצוין!

זה נקרא טומאת מסה,

כי נבלה של חיה או בהמה היא מטמאה במגע ובמסה. אז אומנם במגע לא יהיה לו, אם למשל זה קרש,

קרש שעשוי, זה נקרא עץ,

פשוטי כלעץ אינם מקבלים טומאה.

אז אין פה אפשרות שיעביר טומאה דרך טומאת מגע.

אבל עצם זה שהוא הסית אותה או הגביה אותה, זה נקרא כמו מסה.

כן,

ולכן יהיה לו טומאה, טומאת דאורייתא, אתם מבינים?

אז במצב שכזה, אם הוא נגע,

מישרת זה דווקא טומאת מגע, לא טומאת מסה.

אבל בנבלת חיה או בהמה זה מטמא הן במגע והן במסה.

זה נקרא בקרש שאין טומאה, זה טומאה.

כן, כן.

זה נקרא בחיבורין, זה נקרא טומאה בחיבורין, מאחר שהוא מחובר עכשיו דרך הפתחת,

כן, הברזל הזה, נגיד שיש לו איזשהו מוט של ברזל,

הוא על ידי זה נוגע.

כן, אז הוא מקבל טומאת.

מה?

כן, כן.

צריך לטבול, ודאי.

חייב לטבול.

אין דין שבעת ימים במגע ובמסה של טומאת נבלות.

זה רק עד הערב, כן, כן, כן.

מובן, יש דבר שצריך שבעה ימים, גם טומאת מת, אבל הוא מדבר על זה או על זהב,

נעזוב את זה.

תראה, תראה, זה ברור שככל שאתה מרבה לשמור את עצמך בקדושה,

זה מוסיף

ידוע מגדולים שהקפידו על זה,

גם אם לא נגעו בטומאה.

אבל טבילה במקווה לעולם זה דבר שמטהר.

אומנם אני למדתי אצל ליטאים, אבל אני אוחז בזה מדרכם של החסידים,

שאדרבה,

כמה שיותר טוב להיטהר בקדושה ולטבול במקווה זה דבר טוב ביותר.

כי זה תמיד מוסיף קדושה לאדם.

טבילה במקווה מוסיף קדושה לאדם.

בפרט אם יש לו איזשהו דבר של טומאה שהוא מרגיש שהוא צריך לזה,

זה ודאי דבר שהוא כדאי שיעשה אותו.

מובן?

אז אני רואה את רשי.

אמות?

נו.

איזה מות של מתכת אתה מדבר?

כן. נו, מתכת בדווקא, נו.

נו, מה זה משנה, נו.

לא, אבל הטומאה היא גם של ההרמסה וגם של ה...

לא, אז...

אז אני עכשיו אסביר.

אם זה מות כזה שקיבל טומאה מהנבלה,

אתה שומע?

אז אם זה במצב שהוא עדיין מחובר לנבלה

ואתה נוגע בו, אז אתה מקבל טומאה.

אבל אם למשל המות הזה כבר פרש מהנבלה ואתה נוגע רק במות עצמו,

אתה לא מקבל טומאה.

רק אם אתה מרים אותו במקרה כזה. במקרה כזה גם אם זה פשוטק לעץ, כלומר סתם קרש.

במסע לא צריך מתכת,

אפילו הוא סתם...

נכון, נכון.

יפה.

בגלל שה...

אם זה לא בצו של חיבורין,

היינו, שבאותו זמן שאתה נוגע במות הוא מחובר לנבלה,

אלא סתם אתה נוגע במות עצמו והוא כבר נפרד מהנבלה,

אז פה לא יכול לקבל טומאה האדם,

כיוון שהקרש הזה, המות הזה,

הוא רק ולד הטומאה. ולד הטומאה לא מטמא אדם וכנים.

כן.

רש״י. נראה את רש״י.

ידיעות הטומאה,

כדף בית עמוד בית למעלה.

ידיעות הטומאה אמורות בקורבן עולה ויורד או נפש כי תיגע.

ואמרינן במסכת שבועות

שאין הכתוב ומדבר, כלומר הפסוק שם מדבר,

אלא בטומאת מקדש וקודשיו,

שפירושו של אחר שנטמא אכל קודש או נכנס למקדש.

וילפין הנתר, לומדים שם במסכת שבועות בדף דלת עמוד א',

שאינו מתחייב אלא בידיעה תחילה וידיעה בסוף והיעלם בינתיים.

כלומר, בשעה שנטמא, ידע שהוא נטמא.

ולאחר מכן, לאחר שנכנס למקדש או אכל קודש, גם ידע.

אבל בזמן שאכל קודש או נכנס למקדש, באותו זמן ממש נעלמה ממנו הטומאה.

זה נקרא ידיעה בתחילה. כלומר, קודם אכילת הקודש או הכניסה למקדש, הוא כן ידע שנטמא.

וידיעה, בסוף היינו, לאחר שנגע בקודש או לאחר שאכל קודש או נכנס למקדש, גם כן ידע.

אבל בשעה שהוא אכל קודש או נכנס למקדש,

נעלמה ממנו הטומאה.

כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו טומאה,

ואכל קודש ומי שאכל לאחר שהוא אכל ידע שאכלו בטומאה.

אז זה שתיים הם.

אז פה בתורה הקדושה מצאנו שהם שתיים,

שתי אפשרויות ממשמעות הכתוב ונעלם ממנו והוא טמא.

משמע שנעלם ממנו טומאה אבל זכור הוא שאכל קודש ושזה מקדש.

אם כן מה נמצא הרי שתיים?

אעלם טומאה לגבי קודש ואעלם טומאה לגבי מקדש שהן ארבע.

יש לך לרבות עוד שתיים מריבוי ונעלם ונעלם שתי פעמים.

יש לנו עוד פעם בתורה ונעלם ממנו כמו שקראתי לכם בפסוק ג' לרבות זה בא ללמד את הזכור לטומאה כלומר הוא זוכר שהוא טמא אבל נעלם ממנו קודש כסבור שחולינן

או נעלם ממנו מקדש.

אם כן אנו יודעים מה זה ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע.

כלומר מה זה השתיים?

ממשמעות הפסוק עצמו משמע שהשתיים זה היינו שהוא נעלם ממנו הטומאה והוא יודע שזה קודש או מקדש שהן ארבע שזה יודע שהוא טמא אבל נעלם ממנו

שזה קודש או שנכנס למקדש הלאה.

נמשיך את הקטע הבא במשנה מראות נגעים

שתיים שאין ארבע שניים שאין ארבע יש לנו דבר נוסף שנקרא מראות נגעים

התורה הקדושה

מתארת לנו כמה וכמה סוגי נגעים שהאדם

אם נפל בו נגע

אז הוא מקבל טומאה.

למעשה מוזכר בתורה הקדושה בשלושה דברים טומאת נגעים וסימנם בבא

בבא בבתים בגדים אדם

יש מצב של טומאה בבתים יש טומאה בבגדים

ויש טומאה באדם, באדם.

עכשיו אנחנו נדבר על טומאת אדם.

נאמר בתורה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת

והיה בעור בשרו לרגע הצרת.

עכשיו,

לשון שאת

או בהרת משמעותו שאם נפל בעור האדם

איזושהי דרגת לובל מסוימת שהעור שלו הפך להיות לבן בדרגה המסוימת הזו

זה נקרא שהוא קיבל טומאת נגע וחל עליו דיני טומאה.

הוא אפילו מטמא בביעץ, זאת אומרת מי שנמצא בקרבתו באותו בית

לא בקרבתו, אפילו באותו בית טמא,

עד כדי כך, בצורה שנמצאה. לכן כתוב שהוא צריך

לאן זורקים אותו?

לחוץ למחנה.

עכשיו,

יש דבר כזה שנקרא ספחת.

התורה אומרת שאת או ספחת או בהרת.

מה זה ספחת?

ספחת פרו...

מה?

דבר.

המשמעות של המילה ספחת

פירושו תפל למשהו אחר.

ספחני נא, בבקשה שאני אתלווה אליך.

זה משהו שמתלווה לדבר שהוא עיקרי יותר.

אז כאן התורה כתבה את הספחת באמצע כדי ללמד שגם לשאת יש דרגת לובן מסוימת שזה בגדר ספחת לשאת,

וגם יש דרגת לובן שזה נקרא ספחת לבארת.

אתם שומעים?

עכשיו, באה המשנה ואומרת, מראות נגעים,

שניים שאין ארבע.

מה זה השניים?

שאת ובהרת.

ושאין ארבע, בא ללמד שתי דרגות לובן נוספות,

שהאחד זה נקרא ספחת לשאת,

והאחרת נקראת ספחת לבארת.

ואנחנו נראה ברש״י

מהם דרגות הלובן.

לא כל דרגת לובן זה נקרא נגע.

צריך להיות דרגת לובן מסוימת.

ואגב, יש אדם, יש אדם שעור בשרו כהה.

ואז יכול להיות שכבר בדרגת לובן קלושה יותר,

אצלו זה מתבטא יותר, חזק יותר.

לעומת זאת, אחד כזה שדרגת הלובן שבעורו הוא חזק מאוד,

אז קשה מאוד מאוד למצוא אצלו נגע.

בשביל למצוא נגע צריך שיהיה בדרגת לובן עזה ביותר.

ואגב, יש משנה במסכת נגעים, פרק ב',

שאומרת

שישנם נגעים שהולכים

בגרמני להקל, כך כתב שם? בגרמני להקל,

ומישהו מזכיר שם, ובאתיופי להחמיר.

הוא אומר ככה, כי היינו מביאים שם אחד המפרשים,

מביאים שם אחד המפרשים,

מאחר ולמעשה אתיופיה נמצא שם בקצה אפריקה,

שזה שם חום השמש.

חזק ביותר, לכן העור של בשרם הוא שחום מאוד.

ולעומת זאת בגרמנים, מאחר ונמצאים בקצה השני של אירופה,

אז לכן דרגת הלובן שלהם היא חזקה מאוד, כי אין שם הרבה עוצמה לשמש.

לכן דרגת הלובן שלהם, של עורם, באופן הרגיל, הוא יותר חזק מאשר סתם בני אדם.

והאסייתים הם ממוצעים, שם כתוב ככה.

האסייתים, אלה שבתושבי אסיה,

הם ממוצעים.

אגב, שם רבי ישמעאל אומר, בני ישראל אני כפרתן, הרן כאשכרוה.

לא, לעכל, לא כמו האתיופים ולא כמו הגרמנים,

משהו באמצע, הרן כאשכרוה.

לישון משנה במסכת נגעים.

על כל פנים,

זה צריך שיהיה בדרגת לובן שלעיני הכהן יראה,

בדרגת לובן שאמרה תורה,

ומכוח זה מטמאים את הבן אדם.

הלוא עצומת נגעים זה חייב להיות על פי הכהן.

כל זמן שהכהן לא אמר לו שהוא טמא,

הוא לא טמא.

יש מצב של מוצר העם מוסגר, מוצר העם מוחלט,

לא נאריך כי באמת זה לא המקום.

מה?

גם זה נסתר ממני.

יש הרבה דברים שנסתרים ממני ואני לא יודע,

וקבלנו, הוא קבע שככה זה יהיה.

לא המציאות של הנגע היא הגורמת לו טומאה,

אלא המציאות של הנגע מורה שכשהכהן יוצא מפיו טמא,

נותנת הוראה לכהן שיאמר לו טמא, אבל ההוראה הזו יהיה נותנת לו את הטומאה.

זה מה שצריך לתת, כי בלי זה באמת אתה צודק.

אם במציאות יש פה נגע, מה אכפת לי כהן ולא כהן?

כל מיני אנשים יתנתן אותך, אבל זה לא אמרנו. כן, מאה אחוז, נכון מאוד.

אשריך, באמת אשריך, יפה.

נכון. לא, אבל השאלה היא כזו,

למה הטומאה הזו צריכה להיות על פי הכהן?

והיה, בן אדם הגיע לכהן מאוחר יותר.

שבוע קודם היה לו את הנגע, והדרגת לאובן הזו של אותו נגע הייתה בדרגת לאובן שהיא מטמאה אותו,

אבל הוא לא נראה לכהן, הכהן בכלל באזור לא היה לו כהן.

הוא היה צריך להרחיק נדות מחג של שבוע הימים עד למצוא כהן, והכהן אכן...

איך אתה מתייחס למצב הזה שהיה בשבוע מאז שנולד בו הנגע, עד שהלך לכהן?

בפרש לא ידע, אבל מה נעשה עם אותם דברים שנטמאו ממנו?

לא, לא, לא, זה מה שאנחנו באים ואומרים.

אין, רק מאמירת הכהן.

קודם לכן אין שום בעיה.

לא קובע.

הכהן מבין מתוך הנגע שרצון השם שיגיד לא טמא,

ואז האמירה הזו מטמאה את הבן אדם, אחר כך שהוא הטמא.

אגב, הוא לא טמא.

איך הולכים שבוע,

אתה מלך, וטמא עוד כמה דברים בטח?

הוא לא מטמא?

הוא לא מטמא. הוא לא מטמא. הוא לא מטמא. זה הוא התכוון, הוא התכוון שנגע בהם או זה, כן. בדיוק, לא טמאים, לא טמאים. נכון, נכון, נכון מאוד, יפה מאוד. זה רבי רשי.

מראות נגעים,

לטמא בהם שניים.

שניים הם, שאת ובהרת.

שאין ארבעה מריבוי ספחת שהוא משמע תפלה,

כמו ספחני נא אל אחת.

מביא רשי דוגמה לזה משמעאל א',

פרק ב', נאמר שם לשון ספחני נא אל אחת,

כן? ללמד שלשון ספחת פירושו תפל.

ממילא, מאחר שנאמר ספחת בין שאת לבערת,

כי כתוב שאת או ספחת או בהרת, אז הספחת נאמר באמצע.

ללמד, לרבות מרבה תפלה לזו ולזו.

שיש מראה נגע שהוא מבחינת תפל לשאת, ויש מראה נגע שהוא תפל לבערת.

תולדה לשאת ותולדה לבערת.

הדרגות לובן, שהן בגדר תולדה,

יש כזו שהיא בדרגת תולדה לשאת,

ויש דרגה של מראה מסוים שזה תולדה לבערת.

ושנו חכמים, חכמים כבר לימדו אותנו במשנה,

בהרת עזה כשלג. אתם שומעים?

מה נקרא בהרת?

דרגת לובן כמו שלג, עזה כשלג.

שלג מאוד לבן.

אז אם פתאום רואים בעור בשרו של האדם כגריס,

כן, כגריס זה בערך תשע מילימטר על תשע מילימטר,

דרגת לובן של כשלג, זה נקרא שהוא נטמע בטומאת בהרת.

העלאה שנייה לה כסידה היכל.

דרגת לובן הפחותה יותר,

שהיא למעשה נקראת תולדה לבערת,

סידה היכל. דרגת לובן של הסיד שהיה בהיכל בבית המקדש.

שאת, מה שהתורה אמרה, שאת, מה זה? כצמר לבן.

שנייה לה ככרום בצע.

עכשיו, התפלה לסעט

זה כרום בצע.

יוצא שהבהרת היא עזה ביותר מבחינת דרגת הלובן, היא הדרגה החזקה ביותר

כלפי האחרות.

אז יש לנו, אם כן, מה? עזה כשלג,

סיד ההיכל, צמר לבן,

כרום בצע.

כל אלה...

לא יודע, יכול להיות ככה, לא זוכר.

בכל אופן,

זה ארבע הדרגות של מראות נגעים שמטמאים את האדם.

פחות מכן, אם זה פחות מקרום בצע,

הוא לא טמא.

זה נקרא בוהק, מה שהצורה קוראת לזה בוהק,

ואז הוא טהור, הוא לא נגמע.

אם זה פחות מדרגה של קרום בצע.

הלאה?

מראה לשון זכר הוא בשומחה כתנא שניים שהן ארבעה.

כלומר, רשי, היה קשה לו. למה כותב כאן שניים שהן ארבע? שזה לשון זכר.

למה לא אמר שתיים שהן...

הבנתם?

אז הוא אומר כי מראה זה לשון זכר,

לכן אמר שניים שהן ארבעה,

ולא שתיים

שהן ארבעה.

מכובד?

אם תתבונן,

כתוב בידיעות הטומאה שתיים שהן ארבעה. זה לשון נקבה, שתיים.

ואילו במראות נגעים הכתוב, שניים.

למה שינה?

למה אמר שניים ולא שתיים?

אז הוא אומר, בגלל שלשון מראה זה זכר,

לכן כשמנה את מניינם, אמר גם לשון זכר, שניים.

כשיש זכרים, איך אתה מונה אותם?

שני ילדים.

כשיש, נקבה, אתה אומר, שתי ילדות.

נכון?

זה ההבדל.

כלומר, מאחר שמדברים פה ביחס למראה, שמראה זה לשון זכר,

לכן אמר שניים.

מי אמר שאותם?

זה לא גמור.

רשי בא ל... תראה, רשי בלשונו הקדוש בא להסביר למה התנא במשנה שינה את לשונו.

בידיעות הטומאה אמר שתיים,

שזה לשון נקבה, ולגבי מראות נגעים, שנה לשון זכר, שניים.

זה הכול, אמר.

אני לא צריך להתעמק יותר מדי מזה. הבנת? זהו.

זהו, חלק הדקדוק בלבד, לא מעבר לזה.

נמשיך הלאה.

הדבר הרביעי שמוזכר שם במשנה, יציאות השבת,

שתיים שען ארבע.

זה אותם דברים שמצאנו אצלנו במשנה, כן?

במשנה אצלנו מצאנו גם כן יציאות השבת, שתיים שען ארבע.

עכשיו, אם אנחנו מתבוננים,

במשנה שם נאמר כמה וכמה דברים שכולם, כל הארבעה,

יש פה... מוזכר שם את העניין, שתיים שען ארבע.

ארבע.

שאלה הגמרא,

מאי שנא חכא דתנא שתיים שאין ארבע בפנים,

שתיים שאין ארבע בחוץ,

ומאי שנא הטם דתנא שתיים שאין ארבע ותו לא.

מה השאלה?

שתיים שאין ארבע בפנים,

בפועל, באו יום התומה אין. לא בתומה, מדובר שם עבור מציאות השבת עצמה.

מציאות השבת שנוזכר שם נאמר,

זה אחד מהדברים.

כן,

שם אמר יציאות השבת שתיים שאין ארבע.

לא אמר בפנים, בחוץ,

להסתפק בזה.

למה?

מדוע לא העריך,

או פה, למה הוא לא קיצר ואמר יציאות השבת שתיים שאין ארבע.

עונה הגמרא תשובה.

הטם דתנא עיקר שבת הוא,

תנא אבות ותנא תולדות.

אבל הטם דלאו עיקר שבת הוא,

אבות תנא תולדות לא תנא.

כלומר, התירוץ הוא כך,

קל במסכת הזו שמדברת ועוסקת בדיני שבת, הלוא זה נקרא מסכת שבת.

למעשה פה באים ללמד אותנו את כל דיני השבת.

אז מאחר וכן,

הטנא ראה צורך לכתוב גם את האבות

וגם את התולדות.

האבות זה ההוצאה.

כשאדם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים זה נקרא אבות

ופה יש שתיים, למה שתיים?

יש גם לעני וגם לבעל הבית אם אתם זוכרים שדיברנו אתמול

ותעני תולדות, אבל גם הוא הוסיף לכתוב את התולדות שזה ההכנסות

שהבעל הבית עושה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד

או העני עושה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד

אבל שם במסכת שבועות דליו עיקר שבת הוא שם המשנה או המסכת לא עוסקת בדין השבת אבות תנא תולדות לא תנא רק את האבות שזו ההוצאה הזכיר אבל לא הוסיף לכתוב את התולדות שזה עניין ההכנסה

מובן אז אם כן זה התירוץ

התירוץ אומר שאצלנו ראו צורך להרחיב את הדברים כי שונה גם אבות וגם תולדות היינו גם הוצאות וגם הכנסות

ואילו שם שלא עוסק בדין השבת אלא רק דרך אגב הביא את העניין של יציאות השבת

לא ראה צורך להרחיב אלא הזכיר רק את האבות שזה ההוצאות ולא את התולדות שזה ההכנסות

עד כאן הדברים מובנים

שואלת הגמרא אבות מה הניעו?

יציאות

ויציאות ראהביה

אבל מה אתה אומר?

שהוא שונה לנו במסכת שבועות את האבות ולא את התולדות

נכון?

הוא אומר מה זה אבות?

אבות זה ההוצאות כמה הוצאות יש?

שתיים אחד לעני ואחד לבעל הבית אז מה זה שאין ארבע?

מה זה הופך? מה זה הופך?

הכנסות? אמרנו שהוא לא שונה, לא שונת תולדות

זאת אומרת ככה, במילים אחרות אתה אומר כך

מה שנזכר שתיים שאין ארבע מה לומר שתיים פירושו שהוא עשה גם עקירה וגם הנחה באופן מושלם

העני שעשה עקירה והנחה באופן מושלם זה אחת

הבעל הבית שעשה עקירה והנחה באופן מושלם זה שתיים וכל זה, שני המקרים האלה מדברים בהוצאה

שהחפץ עבר על ידי המעשה של העני או בעל הבית מרשות היחיד לרשות הרבים, נכון?

ובנוסף שאין ארבע, מה זה שאין ארבע?

הוסיף לכתוב גם חציי מלאכות

שזה אחד עושה עקירה ואחר עושה הנחה

מה שאמרת הגמרא אומרת, וכי תימה ואם תרצה לתרץ לי

מהן לחיוב ומהן לפטור יש מצב של הוצאות שגורמות לחייב אותו בדיני שבת כי הוא עשה מלאכה שלמה גם עקירה וגם הנחה וכמו שאמרנו יש פה הוצאה לעני והוצאה לבעל הבית ויש שתיים לפטור באיזה אופן שהוא עשה רק עקירה בלבד

המוציא עשה עקירה בלבד ולתענך עשה מישהו אחר

אם כן, יש פה שאין ארבע אם תרצה לתרץ כך ועדומיה דמראות נגעים קטעני מה הטעם כולו לחיובה אבה גנמי כולו לחיובה

כלומר, לא ייתכן לפרש כך את המשנה במסכת שבת, במסכת שבועות

משום שהרי זה נכתב עם עוד כמה וכמה דברים

ואחד מהם זה מראות נגעים

המראות נגעים שתיים שאין ארבע וכי לא כולם לחיוב?

האם לא כולם נותנים לו טומאה שווה?

גם בדרגת לאובן של שאת או בהרת וגם בדרגת לאובן של צפחת שיש לשאת ולבהרת, כולם זה לחיוב

אז אין לחיוב ואין לפטור, נכון? אלא כולם לחיוב אז מסתבר שגם יציאות השבת שכתב שם שאין ארבע

דובר פה שכולם לחיוב, מובן?

אז מדוע אם כן שנה שתיים שאין ארבע בזמן שאנו מוצאים רק שתיים בלבד?

אם אתה מדבר על האבות, שזה ההוצאה

אתה צריך פה פשוט לקחת שני נתונים ומהם לפרש את המשנה גם אבות וגם חיובים

פה אתה מוצא רק שתיים

מה זה האבות? יציאות,

והחיובים הם רק באופן שכל אחד מהם עשה רק קרבה והנחה, בעל הבית עשה קרבה והנחה והעני, כמה אם כן יש פה? רק שתיים

או שבעל הבית הוציא חפץ שהיה בביתו והניח ברשות הרבים

או להפך העני הכניס את ידו ושלב חפץ ברשות היחיד והניח ברשות הרבים

זה האופן שהוא גם אבות וגם חיובים

במובן

אז אם כן היכן תמצא לומר שתיים שאין ארבע? זה שתיים בלבד, מה זה שאין ארבע?

זה קושיית הגמרא

נראה איך שהגמרא מתרצת

אלא אמר רב פאפא,

הגמרא חוזרת בה ומבארת את החילוק בין המשניות בדרך אחר אלא אמר רב פאפא,

האחד עיקר שבת הוא תנא חיובה ופטוריה

אבל הטעם דליו עיקר שבת הוא חיובה תנא ופטוריה לא תנא

כאן במסכת הזו, היינו במסכת שבת

מאחר,

עיקר שבת, זה כל המטרה לפרש את כל דיוני שבת

אז הטנא ראה צורך לכתוב גם את האופנים שזה מחייב את האדם

וגם את האופנים שאסורים באיסור מזרבנן ולא מחייבים אותו עונש

כאילו חילל שבת מדאור הייתה

זאת אומרת, גם את האופנים שהוא עשה מלאכה שלמה, עקירה והנחה וגם את האופנים שהוא עשה רק חלק מהמלאכה,

לא מלאכה שלמה

אז אם כן, כאשר אנו מונים אותה,

יש כאן ארבע על העומד בפנים וארבע על העומד בחוץ

מהם ארבע על העומד בפנים וארבע על העומד בחוץ?

בבעל הבית,

בבעל הבית למשל יש מצב של הוצאה כאשר הוא עשה הקירבה והנחה או הכנסה הקירבה והנחה,

כן?

אתה לא מחלק אבות אותו לאדון, גם הכנסה כולל בכלל,

אבל הוא מדבר להזכיר גם את החיובים וגם את הפזורים.

מה זה החיובים? בעלי יש שתיים שהם חיובים,

שזה הוצאה והכנסה.

כלומר, הוציא חפץ, עקר חפץ מרשות היחיד לנכות מרשות הרבים,

זו ההוצאה,

או הכנסה עקר חפץ מרשות הרבים מנכות מרשות היחיד,

שזו ההכנסה.

ויש עוד מצבים נוספים, שזה רק איסור מטרבנן,

כגון שהעלי הזה עשה רק עקירה בלבד מרשות הרבים ואת ההנחה, מי עשה?

או גם מצב מצב אחר, שבעל הבית עשה עקירה לבד ועשה העני את ההנחה,

כן?

אז יש לנו מצב שנעשתה כאן

מלאכה שלמה בצירוף שניהם,

אבל לא אחד מהם.

לכן יוצא שיש פעמים שכל אחד מהם לא עבר על איסור דור, הייתה

עקירה לבד לבעל הבית או הנחה לבד לבעל הבית,

וכן יכול להיות מצב אחר.

ובכל אחד מהם יש מצב של הוצאה, מצב של הכנסה.

זאת אומרת, פעמים שעושים לכת הוצאה,

אבל שאחד עשה עקירה ואחר עשה הנחה,

זה יכול להתפרס בתרענפה. מה זה תרענפה?

או שבעל הבית עשה את העקירה והעלי עשה את ההנחה,

כן?

ויכול להיות גם מצב הפוך.

גם שהעני יעשה עקירה ומישהו אחר יבוא וייקח ממנו ויניח את זה ברשות הרבים.

יש מצב גם הכנסה.

כנל, באותו דרך.

ואצל בעל הבית כנל.

אותו דבר.

אם כן, מאחר שכאן ראה התן הצורך לבער את החיובים והפטורים,

אם כן יוצא שלכל אחד מהם, גם לעומד בפנים יש ארבע,

וגם לעומד בחוץ יש ארבע.

אבל הטעם

דלם עיקר שבת הוא, חיובי תענה ופטורי לא תענה.

שם שנה רק את החיובים ולא את הפטורים. היינו רק באופן שהיה פה מלאכה שלמה.

אז יש מצב, עכשיו תשימו לב איך זה יוצא ארבע,

שתיים פירושו הוצאה לעני והוצאה לבעל הבית,

שאין ארבע, אתה צריך לעשות עוד שתיים,

הכנסה לעני והכנסה לבעל הבית.

מובן?

אם בעל הבית עושה הוצאה, פירושו עקר חפץ מרשות היחיד והניח ברשות הרבים,

יש לנו אחד.

העני עושה עקירה מרשות, מרשות היחיד,

וניח ברשות הרבים, זה עוד אחת.

עכשיו נלך להכנסה.

בעל הבית עקר מרשות הרבים והניח ברשות

היחיד, זה עוד אחת.

הרעני עוקר מרשות היחיד,

מרשות הרבים,

ומניח ברשות היחיד, זה עוד אחת, אם כן יש לנו פה שתיים של ארבע.

מאחר ושונים רק את החיובים ולא את האופנים שהוא עושה רק חצי מלאכה, אלא מלאכה שלמה.

ובכל אחד מאחד מהם, בעני, יש הוצאה והקנסה, ובעל בית יש הוצאה והקנסה,

אז בצירוף הכול,

כל אחת יש שניים, בצירוף שניהם זה ארבע, לכן שנתה המשנה שם,

שתיים שנים, ארבע, ותו לא, ולא יותר.

מובן?

טוב, אני חושב שאני אסיים פה, כי אם אני אמשיך, אנחנו לא,

אנחנו באמצע הסוגיה באמת,

אבל הזמן לא מאפשר לי להמשיך.

סייעתא ישמיה, נמשיך מחר בעזרת השם.