הרב ליבוביץ 10-06-14

- - - לא מוגה! - - - 

אנחנו ראינו אתמול במשנה,

תודה רבה,

פרק ב', משנה א',

על מצוות תרומת הדשן

מצוות תרומת הדשן, שהיא המצווה הראשונה שעושים כל יום

בבית המקדש,

סמוך לעלות השחר.

בתחלה,

בתחילה,

המצווה הזו הייתה נתונה לכל אחד,

כל כהן שרוצה היה זוכה במצווה הזאת. זאת אומרת, המשנה בראשונה, כל מי שרוצה לתרום את המזבח, תורם.

עולה על המזבח,

על הכבש של המזבח,

לוקח קצת מהדשן שעל המזבח,

יורד ושם את זה על רצפת העזרה, וזה היה נבלע. כל מי שהיה רוצה היה תורם, זה ראינו אתמול.

מה קורה אם יש כמה?

בזמן שהם מרובים,

אין שום בעיה, רצים,

רצים ועולים בכבש, וכל הקודם את חברו בארבעה אמות, זוכה.

לוקח מהאפר שנמצא על המזבח,

האפר של כל הקורבנות שהקריבו אתמול,

לוקח מזה שיעור מסוים,

כמות מסוימת,

שם את זה על רצפת העזרה, ושם זה היה נבלע.

ברצפת העזרה.

שם זה היה נבלע.

זה נקרא נס.

זה נקרא המצווה הראשונה, נקראת מצווה תרומת הדשן. היו תורמים לוקחים תרומה מהדשן שעל גבי המזבח.

זו הייתה המצווה הראשונה,

והמצווה הזו הייתה בזכייה.

כל מי שרוצה, זוכה.

אם שניים-שלושה רוצים לזכות, רצים, רצים על הכבש. ראינו אתמול שיש שיטה שהם רצים עקב בצד הגודל,

כי אסור להרחיב את הרגליים על גבי המזבח.

אז היו רצים עקב בצד הגודל כדי לזכות במצווה הזאת.

תכף נראה,

במשנה הבאה נראה שבאיזשהו שלב קרתה איזושהי תקלה.

ואחד דחף את השני.

קיצור, היה שם בעיות, היה בלאגן, ואז התקינו שלא ירוצו, אלא זה יהיה בגורל,

זה יהיה בפייס.

אבל בהתחלה זה לא היה בגורל, אלא כל מי שרצה לזכות, זוכה. עכשיו אני רוצה לשאול אתכם שאלה.

בואו ננסה ביחד להבין, לראות האם אפשר ללמוד מהמשנה הזו איזשהו חידוש.

דווקא מהמשנה שלנו.

הגיע מורה,

מורה לתלמידים, תלמוד תורה.

הגיע לרב לשאול אותו שאלה. כבוד הרב,

אני רוצה לעשות אצלי בכיתה תחרות,

תחרות המצוות.

להשיג איזשהו יעד,

שבוא נאמר, יספיקו עשר פרקי משניות, עשרים פרקי משניות, איזשהו יעד, והיעד הזה תחרותי. הראשון שיספיק,

הראשון שיגיע הוא זה שיזכה בפרס.

האם זה ראוי,

האם ראוי לעשות

כזה דבר,

ליצור תחרות בשביל לקיים מצווה או לא?

אולי לא?

מה, ליצור תחרות ממצוות?

אין בזה שום מילה. זה לא טוב גם כן ליצור תחרות.

ככה הגיע אותו מורה לשאול את הרב.

אמר לו הרב,

אתה יודע מה?

יש לי ראייה בשבילך ממשנה מפורשת.

שמע את זה רב אחר, ותכף אנחנו נראה, שמע את זה רב אחר, אמר לו,

אין שום ראייה מהמשנה הזאת.

זאת אומרת, אתם כבר מבינים לבד

שהמשנה המדוברת זה המשנה שלנו.

אבל זה לא דומה.

רגע, לפני שאתה אומר שזה לא דומה, מה כן דומה?

רב אחד אמר זה כן דומה. מה הרב שאמר שכן דומה, מה הוא דמע?

תחרות.

תחרות. מה זאת אומרת? מה, מה...

תסביר יותר.

מה אנחנו רואים במשנה שלנו?

בוא נסביר יותר.

הרי בהמשך של המשניות נראה שרוב העבודות,

כל העבודות, חוץ מהעבודה הזאת, כל העבודות שעושים בכל יום בבית המקדש, היו עושים את זה, היו מחלקים את זה עם גורל.

רק את העבודה הזו לא עשו עם גורל.

למה את העבודה הזו לא עשו עם גורל?

מה זה שונה משאר העבודות שנראה בהמשך, שעשו אותן עם גורל, עשו גורל, עשו פיס, קוראים לזה פיס, היו עושים גורל.

למה את העבודה הזו עשו בלי גורל? את כל העבודות עשו עם גורל, העבודה הזו בלי גורל.

אומר התוספות יום טוב,

אומר פשוט,

כי העבודה הזו היו עושים, הרי למדנו במשניות הקודמות, היו עושים את זה מיד בבוקר בעלות השחר.

מייד בעלות השחר היו עושים את העבודה הזאת. וכמה כהנים,

זה בעצם כתוב בגמרא,

כמה כהנים כבר יכולים לקום בבוקר מוקדם?

אומרת הגמרא, יותר קל לאדם להישאר ער וללכת לישון מאוחר מאשר לקום מוקדם. לקום מוקדם זה יותר קשה

מאשר לישון מאוחר. אפילו שזו אותה רמת עייפות, אבל לקום מהשינה זה יותר קשה.

אז לכן,

העבודה הזו שהייתה נעשית בעלות השחר,

העבודה הראשונה, לא היו הרבה כהנים.

אז לא הייתה, לא הייתה חובה לעשות פיס. כשיש לך עשרים כהנים,

רוצים לעשות כולם את אותה עבודה, אתה חייב לעשות פיס. אבל כמה כהנים בודדים, לכן לא הייתה חובה לעשות פיס.

טוב,

אמר אותו רב, אני עדיין לא מבין.

הסברת לי יפה מאוד שאין חובה לעשות פיס.

אבל למה להסתבך?

לא, אתה לא חייב לעשות פיס.

אבל תעשה פיס אפילו שאתה לא חייב.

בשביל מה להגיד, מי שהראשון שישיג הוא זה שיתפוס.

תעשה גורל ונסדר את הדברים בצורה טובה.

אם יהיה אחד אז אין שום בעיה, יהיה שתיים, תעשה גורל.

זאת אומרת, אתה לא חייב.

הבנתי, אתה לא חייב. לא חייב לעשות גורל, כיוון שלא יהיו הרבה אנשים, לא יהיו מריבות.

אתה לא חייב.

לא רק מסתכלים על החייב.

מה עדיף?

מה אתם אומרים, עדיף לעשות גורל, שהכל יהיה מסודר כמו שצריך, או אני רוצה, אני רוצה, תרוצו, מי שיתפוס ראשון.

גורל, ברור. אז למה לא עשו גורל?

יפה מאוד.

אמר אותו רב, פשוט מאוד, כי רצו,

יש עניין לעשות תחרות על המצוות. בוא נראה מי רץ, בוא נראה מי משיג.

לרוץ אל המצווה.

אמר אותו רב,

יש לי ראיה מהמשנה שלנו שיש עניין לעשות תחרויות,

למצוות.

בוא נראה מי משיג.

על הכל אין אפשרות. מה על הכל? על הכל אין אפשרות.

יש איזה שם 100 כהנים,

יש 100 כהנים, אי אפשר.

כן, על השאר אין אפשרות. תכף נראה בהמשך, תראה שזה לא אפשרי.

זה הדבר היחידי שהיה אפשרי. לא היה הרבה כהנים.

יש מזגן אולי?

כן, ככה אמר אותו רב. עכשיו,

בא רב אחר ואומר,

כבוד הרב,

הראייה שאתה הבאת היא לא ראייה.

הראייה שאתה הבאת היא לא ראייה, ככה אומר לו אותו רב.

ולמה הראייה היא לא ראייה? בואו תשמעו דבר יפה.

בואו נשמע קודם כל מה אתה אומר, רבי אברהם, לא?

זה אתה, נו.

למה הראייה הזו היא לא ראייה? הוא מביא ראייה מהמשנה שיש עניין לעשות תחרות. למה לא עשו גורל?

כדי שיהיה תחרות. בא רב אחר ואומר, לא,

זה לא ראייה.

נראה איך חשוב,

אתם יודעים, שפוסקים הלכות, רבנים פוסקים הלכות, הם לא...

ראייה צריכה להיות ראייה חותכת.

אם אפשר קצת להגיד שונה,

אה?

זה לא אומר שזה לא ראייה.

זה ראייה למה שחותכת, אבל למה שהרב אמר, למה זה לא דומה?

פה הוא אומר, תעשו מצפון בפני פרס.

ופה תעשו תחרות בשביל לעשות מצווה.

טוב, נכון. אבל בוא נגיד שזה בלי פרס.

אז יש ראייה לתחרות?

אתם אומרים, קיצור, אתם מסכימים עם הרב ההוא.

מסכימים איתו, שהוא רב חשוב מאוד.

רב פה בבני ברק, רב גדול.

והוא ככה אמר.

אבל בא רב אחר ואמר חילוק כזה, אמר לו, תשמע,

פשוט אתה צריך להבין,

לרדת קצת יותר לעומק.

יש מצווה שנקראת מצווה תרומת הדשן.

יש מצווה לתרום את הדשן מעל גבי המזבח.

המצווה הזו שייכת

לכל הכוהנים.

שייכת לכל הכוהנים.

לכל כהן שעובד בבית המקדש, יש זכות

לקיים את המצווה הזו.

כשאתה עושה גורל,

אתה מוריד

על ידי התוצאה של הגורל, אתה לוקח מאותם הכוהנים, לוקח את הזכות שלהם.

אתה לוקח את הזכות.

אז אומר אותו רב,

כשאתה לא חייב לעשות גורל,

אתה לא עושה גורל.

לא כדי שיהיה תחרות.

לא בשביל זה,

אלא כי אתה לא רוצה לקחת לכהן את הזכות שיש לו.

לכהן יש זכות לקיים מצווה, אני לא רוצה לקחת לו את הזכות הזו. כשאני עושה גורל, אני לוקח לו את הזכות.

אבל לא כדי שיהיה תחרות.

מצוות האחרות זה אותו זכות. חכה, תכף נראה מצוות האחרות.

אתה כבר מחשבן הלאה.

כן, אתה צודק.

תכף נגיע הלאה, תכף נגיע.

אבל בינתיים, פה.

בסדר? מה אתה אומר, רבי?

כן, עוסקים עם החילוק?

אומר, זה בכלל לא דומה, זה לא קשור. פה הסיבה, בקיצור,

הסיבה למה לא עשו פה גורל.

אז יש לנו שתי הסברים למה לא עשו גורל. אחד אמר, למה לא עשו גורל? כדי ליצור תחרות.

והשני אומר, למה לא עשו גורל?

כי על ידי גורל אתה ממעט את הזכות של חלק מהכוהנים,

ואין לך שום סיבה למעט את הזכות שלהם,

אלא אם כן אתה חייב.

כל עוד שאתה לא חייב, אתה לא רוצה למעט זכות של כהנים אחרים. בבקשה, תרוצו, מי שיתפוס, יתפוס, בסדר?

יפה.

זה העניין של המשנה שלנו, משנה א',

לגבי מצוות תרומת הדשא, וכל הקודמת, חברו בארבעה אמות זכה. מה קורה אם שניים רצו והגיעו ביחד שניהם לאותם ארבעה אמות?

מה עושים אז?

אז עושים גורל, אומרת המשנה,

ואם היו שניהם שווים,

הממונה אומר להם, הצביעו.

יפה.

למי הוא אומר הצביעו?

למי הממונה אומר הצביעו?

לאלה שהגיעו ביחד. לאלה שהגיעו ביחד, אה, לשתיהם. הוא עושה גורל בין שתיהם.

ככה היינו מפרשים.

המפרשים, מפרשי המשנה אומרים, לא,

עושים גורל לכל הכוהנים.

אם שתיים הגיעו, עכשיו עושים גורל לא רק לשניים האלה, לכל הכוהנים.

למה?

או, עכשיו ציפיתי לשאלה הזו, למה?

שתיים הגיעו,

שתיהם, למה כולם?

אז שוב, אנחנו נגיד פה שתי הסברים, הסבר אחד פשוט

והסבר אחד יותר עמוק.

הסבר הפשוט,

אומרים חלק ממפרשי המשנה, הם אומרים ככה,

הגורל, תכף נראה איך היו עושים גורל בבית המקדש,

היו עושים גורל בצורה כזאת.

הכהן היה אומר מספר, לדוגמה היו שם עשרים כהנים,

הכהן היה אומר שישים,

המספר שישים.

ואז הוא היה מתחיל לספור את האצבעות

של הכהנים,

כל כהן היה מוציא אצבע,

כל כהן היה מוציא אצבע, עשרים כהנים,

ומכהן אחד, תכף נראה, הוא היה מתחיל לספור, אחד, שתיים, שלוש, ארבע, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים,

איפה שהוא היה מסיים את המספר שישים, הכהן הזה זוכה בפיס.

זה הצורה של הגורל שהיו עושים בבית המקדש.

האם גורל כזה שייך לעשות עם שתיים?

עם שתי אנשים?

לא.

כי מה, בואו נקרא, יש פה שתיים, אחד, שתיים.

תגיד את המספר שלוש,

מאיפה שתתחיל, אתה יודע, כבר תתחיל מפה, אחד, שתיים, שלוש.

תגיד שתיים, אחד, שתיים.

זה לא שייך גורל כזה.

לכן, כיוון שלא שייך כזה גורל, היו צריכים לעשות את הגורל לכולם.

למה אתה לא מקבל את התשובה?

זה לא הוגן.

אתה רואה, זה לא הוגן.

בגלל שאין אפשרות, זה לא הוגן.

יפה, יש לו טענה חזקה.

הוא אומר, זה לא הוגן.

ואם שתיים קמו?

מה הכוונה ששתיים קמו?

טוב, אם שתיים קמו, זה...

נכון, זה גם שאלה טובה.

אז בהכרח היו צריכים לעשות גורל אחר,

אז כבר תמיד נעשה גורל אחר.

כן, זה גם שאלה טובה.

שאלה, באמת שאלה.

עכשיו, אני לא...

את הפירוש הזה אומרים במפרשים, וזה פירוש יפה, ואתם שואלים עליו שאלות שבאמת שאלות טובות.

לכן,

אני רוצה להגיד פירוש יותר,

לא בפשטות, אלא קצת יותר בעומק.

בוא נראה.

בעצם, מצוות תרומת הדשן שייכת לכל הכוהנים.

כהן שרץ, רץ, רץ והשיג, הוא תפס.

ואז זה שייך לו.

עכשיו, מה קורה ששני כהנים רצו ושניהם ביחד הגיעו למקום תרומת הדשן?

האם שייך לומר ששניהם ביחד תפסו?

אין כזה דבר.

מצוות תרומת הדשן נעשית על ידי כהן אחד.

אין כזה דבר שעושים עם תרומת הדשן על ידי שני כהנים.

אז לכן, כאשר שניהם ביחד רצו,

אף אחד לא תפס.

שניהם ביחד הגיעו לאותו מקום, אף אחד לא תפס.

אז מילה עושים הגרלה לכולם.

בסדר?

כי המצווה, מצוות תרומת הדשן נעשית על ידי כהן אחד,

לא על ידי שתי כהנים.

אז אם הגיעו שתיים ביחד לאותו מקום,

שייך להגיד ששתיהם זכו?

אין כזה דבר.

אין אפשרות לזכות שתיים.

יש כהן אחד?

אז מי יזכה? אף אחד לא זכה. אם אף אחד לא זכה,

אז עושים גורל בין כל הכוהנים.

בסדר?

לא כל כך?

יותר מהקודם.

בסדר.

כבר טוב.

בסדר. אולי הוא כבר יגיד משהו שלישי,

יהיה יותר טוב, יהיה מושלם.

כמו שנאמר, יבוא השלישי ויכריע ביניהם.

כן.

עכשיו נסיים את המשנה.

ומה הן מוציאים?

איך עושים את הגורל? אומרת המשנה, ומה הן מוציאים?

אחת או שתיים?

זאת אומרת, אם היה אדם בריא,

כהן בריא, צריך להוציא אצבע אחת. הרי אמרנו שעושים את הגורל. איך עושים את הגורל?

מרימים אצבע. מרימים אצבע, כן.

אז מוציאים אצבע אחת.

ואם הוא אדם חלש, אנשים חלשים לא יכולים לעשות ככה.

צריכים לעשות ככה, בסדר, אז גם יכול לעשות ככה. או אחת או שתיים, אם הוא בריא אצבע אחת, הוא חלש, יכול לעשות ככה.

ואין מוציאין אגודל במקדש, אבל לא היו מוציאים את האצבע האגודל. בכל הגורל שהיו עושים,

את האצבע האגודל לא היו מוציאים.

למה לא היו מוציאים את האצבע האגודל?

אה, זה אצבע שעושים ככה, נכון, אבל למה לא מוציאים את זה?

למה, למה אפשר? אחד כהן אומר, אני רוצה, בסדר, עומדים פה 60 כהנים,

אני את האצבע הזו רוצה להוציא, למה לא?

עושים פלפולים.

לא, לא, כמו עובדי מקדש, עושים, איך עושים? אה, עושים עם זה מליקה.

נכון, אבל לכן מה?

בגלל זה לא משתמשים בידי.

לא,

מה הבעיה? עושים את זה, אדרבה, כיוון שנעשה בו מצווה אחת, תעשה בו עוד מצווה.

טוב, יכול להיות שזה פירוש, אבל המפרשים אומרים פירוש אחר. אומרים המפרשים,

כדי שלא תצא תקלה,

מה יקרה?

אם אנחנו נתיר לאנשים להוציא את האצבע הזו,

יבוא אחד,

איזה כהן, והוא יראה

שהוא אחד, הוא יוצא אחד לפני האחרון.

הוא רואה במספר, מתחילים לספור, 60,

הוא ה-59,

זה שאחריו יזכה.

עכשיו, הוא הוציא אצבע כזאת.

הוא רואה שנשאר פה עוד אחד אחרון, אז מה הוא יעשה?

יעשה ככה.

כיוון שזה מרחק, יספרו פתאום את האצבע שלו,

ויגידו, אה, זה אתה.

הכהן הסופר לא ישים לב שבעצם שני האצבעות האלה שייכים לאותו אדם.

כדי שלא יעשו כזו רמאות,

אמרו, את האצבע האגודל אף פעם לא מוציאים.

כהנים, ככה הכהן רואה, מה זה שאתה, אתה...

הכהנים, מרוב שרצו לעשות לקיים מצווה, אתה יודע, זו מצווה, זו קדושה, אתה יודע מה בית המקדש, השארת השכינה, זה...

אתה אומר, זה לא נקרא רמאות, זה רק נקרא...

אם הוא לא ישים...

ההרמה. ההרמה, כן.

תראו מה שזה, חוששים גם בבית המקדש.

כן, ההרמה של מצוות.

זה משנה א', פרק ב', משנה א', ונעשה פה סיכום,

מה שראינו.

המשנה מספרת לנו על מצוות רומת הדשן,

מצוות תרומת הדשן, היו עושים בעלות השחר,

ולא היו עושים על זה גורל

כדי לתת זכות לכולם. כל מי שרוצה, שיזכה.

לא היו עושים על זה גורל, היו רצים, הראשון שמשיג, מגיע.

אם שניים ביחד הגיעו, אמרנו, אף אחד לא זוכה,

כיוון שאי אפשר ששתיים יזכו.

מה היו עושים? היו עושים גורל, עושים פיס. למה לגורל קוראים פיס?

תכף נראה שקוראים לזה פיס. למה קוראים לגורל פיס?

מפעל הפיס,

מאיפה הגיע מפעל הפיס? מהמשנה.

תכף נראה במשנה, היו עושים פיס.

אבל למה קוראים לגורל פיס? מה הקשר בין גורל לפיס?

מה עצם המילה כאילו? כן.

מה זה המילה פיס? מה זה קשור להגרלה?

יפה מאוד.

לא שמי שלא זכה, כדי שלא יהיה מריבה, זה כאילו היה מפייס את הכוהנים.

זה היה מפייס אותם.

היית אומר, אתה תעשה את העבודה הזאת, אתה תעשה את העבודה הזאת, אתה תעבודה הזאת.

הכוהנים היו כועסים,

כדי שלא יכעסו לפייס אותם, היו עושים גורל.

לכן הגורל נקרא פיס.

זה לא כל כך שייך למפעל הפיס שלנו היום.

אבל זה... כן.

הם מעתיקים כל מיני דברים, והם לא מבינים

מה הם מעתיקים.

הלאה.

אנחנו ממשיכים, משנה ב'.

מעשה שהיו שניהם שווים

ורצים ועולים בקווי

ראינו שאפשר לרוץ אפילו שניים, מי שמשיג משיג ודחף אחד מהם את חברו ונפל ונשברה רגלו

כיוון שראו בית דין שבאים לידי סכנה

כיוון שראו שהגיעו לידי סכנה הנה אחד נופל

אחד דוחף את השני נופל, נשבר לו הרגל, מגיע לידי סכנה

התקינו שלא יהיו תורמים את המזבח אלא בפיס

רק בגורל

זהו, מעכשיו אין ריצות,

אין דחיפות, עושים פיס.

אומרת המשנה ארבעה פייסות היו שם וזה הפיס הראשון.

כל יום היו עושים בבית המקדש

ארבעה פייסות,

ארבעה גורלות.

הגורל הראשון היה מי יתרום תרומת הדשן.

זה הגורל הראשון.

הפיס השני, בואו נראה פה משהו מאוד מעניין.

משנה ג', הפיס השני,

פה יש לנו כמה דברים מעניינים.

אם נספיק היום

נראה כמה דברים מעניינים.

הפיס השני,

הגורל השני שהיו עושים בבית המקדש

זה היה על עבודת התמיד.

הרי כל יום היו צריכים להקריב בבית המקדש קורבן תמיד בבוקר וקורבן תמיד בערב.

חוץ מזה, היה עוד משהו תמיד.

היו מקטירים קטורת תמיד.

והיו מביאים מנחה,

סולת. היו כמה דברים שעושים אותם תמיד.

אז על קורבן התמיד הזה

היו עושים את הפיס השני.

קורבן התמיד.

מה עם קורבן התמיד של בין הארבעים? היה ביחד. מי שזכה בקורבן התמיד של הבוקר עשה את אותן העבודות בקורבן התמיד של בין הארבעים.

איך היו עושים את הפיס השני?

בואו נתחיל את המשנה.

הכהן הגדול, ראינו שהכהן הגדול,

כל עבודה שהוא היה רוצה,

הוא היה עושה.

היה מגיע לבית המקדש, היו אומרים לו,

אישי כהן גדול, עשינו פיס.

היה אומר הכהן גדול,

למרות שעשיתם פיס,

אני רוצה היום לעשות עבודה מסוימת.

היו נותנים לו.

כהן הגדול, מה שהוא רוצה.

מגיע בבוקר, אומר, היום אני רוצה לעשות את כל העבודות.

אין היום עבודות.

הכהן הגדול עושה את כל העבודות. יש לו זכות קדימה.

זכות ראשונים לכהן הגדול.

אבל בדרך כלל הכהן הגדול לא היה עושה את זה.

ובדרך כלל רוב העבודות היו עושים בגורל, היו עושים בפיס.

אבל הוא היה כל יום בבית המקדש?

תלוי. הוא לא היה חייב להיות כל יום.

היה מלחה שהוא היה צריך להביא כל יום.

אולי היה צריך גם להדליק את המנורה.

לא, היה כהן אחר שגם יכול להדליק.

הוא לא חייב.

הוא רק צריך להביא מנחה.

מנחת חביתין קוראים לזה.

מנחה שהכהן הגדול היה מביא מסולת,

שהסולת הזו היו...

אופים אותה במחבת וחוצים אותה מחצית בבוקר, מחצית בערב. זו הייתה מנחת חביתין של הכהן הגדול, שכל יום היה צריך להביא.

אז קורבן, הקורבן שהיו עושים כל יום, זהו קורבן התמיד.

עליו היו עושים את הגורל הראשון, את הפיס הראשון.

הפיס, הפיס השני, סליחה.

הפיס השני,

עכשיו, תשימו לב,

אם אתם איתי במשנה, הדבר מאוד מעניין.

המשנה אומרת ככה, הפיס השני,

מי שוחט?

היו עושים גורל, מי שוחט?

מי זורק

את הדם?

הרי שוחטים את הבהמה, זורקים את הדם שלה על גבי המזבח.

אחרי שזורקים את הדם שלה על גבי המזבח, אתם יודעים מה עושים?

מעלים את האיברים של הבהמה לכבש,

ומהכבש מעלים את זה על המזבח ומקטירים את זה.

זה סדר העבודה שהיו עושים

בקורבן התמיד.

עכשיו, תשימו לב, אתם עוקבים איתי במשנה, תשימו לב, דבר מאוד מעניין. המשנה אומרת ככה, הפיס השני,

מי שוחט?

מי זורק?

מי מדשן מזבח הפנימי?

מי מדשן את המנורה?

ומי מעלה איברים לכבש?

המשנה עשתה פה איזה דילוג.

יש פה שתי דברים שבעצם הם מחלקים את העבודות של קורבן התמיד.

קורבן התמיד זה לשחוט,

לזרוק,

לעלות אל הכבש ולהקטיר אותם.

פה פתאום המשנה מחלקת לנו שחיטה, זריקה, עוברת לדישון המזבח הפנימי,

דישון המנורה, ואחר כך. למה היא עושה את זה, המשנה?

מה, אין סדר למשנה?

המשנה לא יכולה להגיד הכול כסדר?

אז קודם, לפני שנענה על השאלה הזאת,

נסביר מה הכוונת דישון,

מה זה נקרא דישון? דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה.

כל יום,

אחת מהמצוות,

אחת מהעבודות שהיו עושים בבית המקדש,

זה היה קטורת, הקטרת הקטורת

במזבח הפנימי. מזבח הזהב, בתוך אוהל מועד,

היה מזבח עשוי מזהב,

והיו מכניסים קטורת בבוקר,

קטורת בערב,

מעלים על הגחלים,

על המזבח הפנימי, והריח של הקטורת הזה היה מתפשט, כמו שאמרנו, בכל ירושלים עד יריחו.

זו הייתה אחת מהעבודות.

לכן,

כל בוקר היה מגיע הכהן ומפנה את האפר

של הקטורת הזו, זה נקרא דישון המזבח.

זה נקרא דישון המזבח, לנקות את האפר מהכתרת הקטורת.

מה זה נקרא דישון המנורה?

זה אותו דבר גם כן.

דישון המנורה זה לנקות את האפר של הפתילות מהמנורה שהדליקו אתמול,

מה שהדליקו אתמול במנורה.

זה נקרא דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה.

עכשיו נחזור לשאלה שלנו.

למה המשנה התחילה משחיטה וזריקה,

עברה לדישון המזבח וחזרה בחזרה לזה שהעלו את האיברים על הכבש? למה לא להגיד כפי הסדר?

זו השאלה שהתחלנו איתה, נכון?

התשובה היא כך.

בעצם יש,

המצווה הראשונה

שהיו עושים בבית המקדש

זו הייתה תרומת הדשן.

זו המצווה הראשונה.

המצווה השנייה

והשלישית היו דישון המזבח ודישון המנורה.

אלו היו המצוות השנייה והשלישית.

אז לכן, לפי הסדר,

המשנה דווקא הייתה צריכה להתחיל ככה. הפיס השני,

מי מדשן את המזבח הפנימי?

מי מדשן את המנורה?

כי זה הראשון,

זה מה שהיה צריך להיות לפי הסדר.

זו המצווה הראשונה.

אלא מה?

נכון שהמצווה הראשונה היא דישון המזבח, אבל המצווה החשובה ביותר זה קורבן התמיד.

אז זאת אומרת, יש לנו פה בעצם שתי מצוות שיש לנו איזושהי סתירה ביניהן.

המצווה הראשונה שעושים, שמקיימים אותה לפי הסדר של הזמן,

זה הדישון.

המצווה החשובה ביותר זה הקורבן, קורבן התמיד, השחיטה,

ומזריקה.

אז מה אנחנו נקדים?

את הדבר החשוב או את הדבר הראשון בזמן?

החשוב.

לכן מתחילה המשנה, מי שוחט ומי זורק, לפני מי מדשן ומי מדשן.

אבל בשביל להגיד, בשביל להקדים את הדבר החשוב,

לא צריכים להקדים את כל המלאכות שעושים בקורבן התמיד.

מספיק להקדים רק את המלאכות העיקריות

של קורבן התמיד.

מהן המלאכות העיקריות של קורבן התמיד?

הזריקה, שחיטה והזריקה.

זה המלאכות העיקריות של קורבן התמיד.

אז לכן,

בעצם אנחנו צריכים להקדים את הדישון, כי זה הקודם.

אלא יש לנו בעיה,

כשאנחנו רוצים להקדים את החשוב,

אז אנחנו עושים ככה, שחיטה וזריקה של התמיד,

אחר כך דישון המזבח,

ואחר כך מעלים את האיברים לכבש.

בסדר?

אבי רונן, את בסדר?

וממעלה איברים לכבש. מה היו עושים?

אחרי ששוחטים את הקורבן, היו לוקחים את האיברים, ופה נראה דבר מאוד מעניין.

את האיברים של קורבן התמיד היו מעלים לכבש,

שמים אותו בכבש של המזבח, ואחר כך העבודה השנייה הייתה לקחת את האיברים מהכבש ולהעלות אותם מעל גבי המזבח,

כדי להקטיר אותם. עכשיו נראה דבר מאוד מעניין.

מה הכוונה?

אה, מחרים.

אין סיבה למכור, כל אחד יש לו זכות.

כשאתה מוכר,

כשאתה מוכר אתה בעצם לוקח לו את הזכות, ואם אין לו כסף,

בגורל אתה נותן לכולם את האפשרות לזכות.

תורנויות, תורנויות, לא תמיד זה מספיק, כי יש לפעמים יותר עבודות מאשר, יש יותר כהנים מהעבודות, מה תעשה תורנות?

יש לך פה למשל 13 עבודות ומאה כהנים,

מה תעשה?

מי שזוכה זוכה,

שים גורל,

אם תעשה תורנות אי אפשר, לא כולם יזכו.

המאה כהנים 13 עבודות.

אם יש רק קצת כהנים, אז אתה צודק, נעשה תורנות.

יש הרבה כהנים, קצת עבודות.

חייבים לעשות גורל.

בסדר?

עכשיו נראה דבר מאוד מעניין.

איך היו, מה הסדר שהיו מעלים את האיברים האלה, את האיברים של קורבן התמיד,

לכבש?

היה סדר מסוים שהיו מעלים. בואו נראה את הסדר הזה, מאוד מעניין, איך היה הסדר.

שתי שיטות

במשנה,

ונראה מה שתי השיטות האלה חלוקות במחלוקת מאוד מעניינת. השיטה הראשונה אומרת שהעלו בסדר כזה.

דבר ראשון, העלו את הראש

ואת הרגל.

אחת מהרגליים,

האחוריות, הרגל זה החלק האחורי של הבהמה.

את הראש ואת הרגל של הבהמה היה כהן אחד מעלה.

הכהן השני, הבא בתור, היה מעלה את שתי הידיים.

הכהן השלישי היה מעלה את העוקץ,

שזה הזנב,

וחלק מהחלק האחורי של הבהמה,

והרגל השנייה.

הכהן הרביעי היה מעלה את החזה,

את הגרון, את הוושט, את הלב, את הריאה, זה נקרא חזה והגרה.

הכהן החמישי היה מעלה את שתי הדפנות, הכוונה היא את שתי הצלעות.

שתי הצלעות.

והקרביים, כן.

שתי הדפנות והקרביים.

אחר כך היו כהנים שמעלים את הסולת ואת החביטין ואת היין, שזה מנחה.

סך הכל 13 כהנים זכו בו. אז בואו נראה, קרבנה תמיד, איך היו מעלים הראש והרגל,

שתי הידיים,

הזנב והרגל,

החזה והגרון,

שתי הדפנות, שזה הצלעות והקרביים. למה הסדר הזה?

לא ברור למה הסדר הזה, נכון? לא יודעים.

אבל זה סדר מעניין כזה.

אמר בן הזי לפני רבי עקיבא, משום רבי יהושע,

הוא חולק.

והוא אומר לו,

היו מעלים את הקורבנות, את הקורבן הזה היו מעלים בצורה אחרת.

דרך הילוכו היה קרב.

היו מעלים את זה בצורה נורמלית.

הראש

והרגל,

בסדר?

החזה והגרה,

שתי הידיים,

שתי הדפנות,

העוקץ והרגל.

לפי הסדר שהבהמה הולכת, הראש

והרגל, טוב, אין ברירה.

אחר כך את שתי הידיים,

אחר כך את החזה,

אחר כך את הזנב ואת הרגל, כן.

לפי איך שהבהמה הולכת, לפי הראש,

ידיים,

חזה.

אתה אומר הראש והרגל.

כן.

אה, יפה. הראש והרגל, חזה וגרה, ידיים.

אז עכשיו, קודם כל בואו...

ידיים זה שתי הידיים הקדמיות.

אז מה זה הרגל?

יפה.

יפה. אז בואו נראה ככה. דבר ראשון, תמיד עם הראש היו מקריבים את הרגל.

תמיד.

למה?

לא, לא, את הרגל האחורית. אחת מהרגליים האחוריות. תמיד.

למה?

הראש הוא תמיד הראשון.

זה הכי מכובד, שאתה מקריב.

אתה מעלה את הדבר המכובד ביותר,

שזה הראש.

בסדר.

אבל בראש תמיד יש בעיה,

כי אין בראש מספיק בשר.

וכדי שיהיה קורבן מכובד, קורבן חשוב,

צריך שיהיה הרבה בשר.

ולכן תמיד לראש מצרפים את הרגל.

זה תמיד הולך ביחד. הראש עם רגל הולך ביחד.

נכון.

ברגל יש יותר בשר.

ולכן הראש והרגל.

עכשיו, אחרי הראש והרגל, מה הסדר?

אז פה יש מחלוקת.

התנא הראשון של המשנה אומר,

הסדר הוא

שתי הידיים,

הזנב, החזה, שתי הדפנות.

אם אתם תשימו לב, הסדר,

לפי התנא הראשון, הסדר של המשנה,

הוא לפי כמות הבשר שיש בבהמה.

איפה שיש יותר בשר,

את זה מקריבים בהתחלה.

איפה שיש פחות בשר, זה מקריבים בסוף.

זה הסדר שלו. לכן הוא אומר, הראש והרגל בהתחלה,

שתי הידיים אחר כך,

העוקץ והרגל, שזה פחות בשר, אחר כך,

החזה והגרון רביעי, חמישי, והשישי זה הדפנות, זה הצלעות והקרביים, שכמעט אין בזה בשר.

בנאזי, הוא אומר, לא, לא היו עושים את זה לפי כמות הבשר,

אלא לפי

דרך ההתקדמות של הבהמה.

ועכשיו, יש לנו דבר מאוד מעניין,

כדאי שנשים לב.

זה אתה תאהב את זה,

את הפשט הזה.

מה המחלוקת?

למה אנחנו אומרים, אחד אומר לפי כמות הבשר, אחד אומר לפי ההתקדמות,

מה הרעיון פה? תודה רבה.

מה הרעיון שטמון פה?

אז בואו נראה ככה.

העניין שאנחנו מקריבים קורבן,

מה הרעיון שאנחנו מקריבים קורבן?

הרי אדם, כל אדם, כל אדם יהודי,

יש לו את הנפש הקדושה,

הנשמה הקדושה.

הנשמה הקדושה של האדם היא לא חוטאת.

היא נשארת קדושה.

מאיפה מגיע החטא של האדם?

מהנפש הבהמית.

מהנפש הבהמית. לאדם יש גם נפש בהמית.

הנפש הבהמית זה,

אם אנחנו רוצים לתאר לעצמנו, זה הנפש שיש לה תאוות,

רצונות לאכול,

תשוקות, זה נקרא הנפש הבהמית.

שם זה המקום שיש יצר הרע.

הנפש הקדושה,

אין לה מקום ליצר הרע.

כשאנחנו מקריבים קורבן,

בעצם אנחנו אומרים

לקדוש ברוך הוא,

במקום הנפש הבהמית שלנו, שהיא חוטאת והיא הייתה צריכה למות,

אנחנו לוקחים ומקריבים את הנפש הבהמית שיש בבהמה הזאת.

זה הרעיון שיש בהקרבת הקורבן, להקריב את הבהמה שיש בנו

על ידי שמקריבים את הבהמה.

ועכשיו,

נשים לב לדבר כזה,

הבהמה, הנפש הבהמית שלנו, יש לה שתי

סוגי חטאים שהיא מחטיאה אותנו.

חטאים על ידי עצלות.

אנחנו רוצים כל מיני רצונות, אהבות ותשוקות, ועל ידי זה אנחנו לא עושים את המצוות.

זה עצלות של המצוות.

ומצד שני,

אותה הנפש הבהמית משתוקקת לעשות עבירות.

זאת אומרת, את המצוות היא ממעשת.

עושה עצלות על המצוות,

ואת העבירות היא מקדמת.

היא מוליכה הלאה.

הכל שייך לנפש הבהמית הזאתי.

היא רוצה לקדם את העבירות

ולמעט את המצוות.

כן?

ריבוי הבשר.

מה אוסר כשיש הרבה בשר? מה זה עושה?

זה עושה כבדות.

נכון?

הטענה הראשון של המשנה,

הוא אומר, עיקר

הסדר צריך להיות, איפה שיש הרבה בשר זה ההתחלה.

כי עיקר הכפרה צריכה להיות על החלק הזה שהבהמה שבנו ממעטת אותנו מהמצוות.

אז כמה שיש יותר בשר, יותר כבד, פחות עושים מצוות.

זה לפי הסדר. דבר ראשון, איפה שיש הרבה בשר, אחר כך פחות,

אחר כך פחות, אחר כך פחות.

כי זה עיקר הכפרה שיש לנו על ידי הקורבן.

לכפר על החלק הבהמי שלנו שגורם לנו כבדות

לא לעשות מצוות.

אבל התנא השני של המשנה אומר,

דרך הילוכו היה קרב.

עיקר הכפרה צריכה להיות על זה שהנפש הבהמית שלנו שואפת לעשות עבירות,

מתקדמת,

מתקדמת, מתקדמת. אז מה צריך להקריב ראשון?

דרך הילוכו. הדבר הראשון שהוא מתקדם.

הידיים הן מתקדמות, אחר כך החלק החזה וכן הלאה וכן הלאה.

זו המחלוקת ביניהם.

אחד אומר, איפה שיש רוב בשר זה קרב ראשון, והשני אומר, דרך הילוכו היה קרב ראשון. מה המחלוקת?

האם אנחנו צריכים להקריב את החלק הנפש הבהמית

שמכבידה עלינו מלעשות מצוות,

או את הנפש הבהמית שממהרת אותנו לעשות עבירות.

זו המחלוקת.

רבי אלעזר ברבי שמעון.

כן.

שם הגמרא מספרת על רבי אלעזר ברבי שמעון שהיה בעל בשר זה לא כפשוטו.

אחרת למה הגמרא צריכה לספר את זה?

מה, היא צריכה לספר לנו שהוא היה בעל בשר?

שני שברים. שני שברים, כן.

זה לא הכוונה כפשוטו באמת, שהוא היה בעל בשר ושמן.

כי אחרת אין תם, ומה, הגמרא צריכה לספר לנו כן?

דברים?

מה אכפת לנו איך הוא היה?

הגמרא הקדושה שמלמדת אותנו הלכות ודינים וכל כך הרבה דברים,

זה מה שהיא צריכה לספר לנו, אלא יש בזה רמזים.

רמזים מאוד מאוד עמוקים.

שם תסתכל במפרשים.

כן, באגדתות,

באגדתות, בפרט באגדתות שהן משונות, אין פשט.

אין פשט.

באגדתות, אין פשט.

בפרט באגדתות, באגדתות שהן לא משונות,

שאפשר ללמוד מזה מוסר, אז יש גם פשט.

גם פשט וגם סוד,

משהו עמוק. אבל באגדתות שהן לא פשוטות,

כשהן נראות מוזרות, אז בזה אין פשט.

יש בזה רק סוד.

ולכן כל הדברים האלה, אם אתה רוצה, תסתכל שם במאהרל,

איך שהוא מסביר דברים יפים מאוד שם.

ועוד מפרשים,

זה לא כפשוטו.

זהו, אז זה להיום.

המשנה, ראינו את המשנה השנייה, שהמשנה אומרת,

הפיס השני, זה היה על קורבן התמיד, מי היה זוכה בשחיטה, בזריקה, בשאר העבודות שמעלים,

אל הכבש,

ושמעלים את המנחה ואת היין,

שזה הנסכים שמביאים עם קורבן התמיד.

זה להיום.