התבטלות גורמת למעשים | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

זה מבטאים את מדרגת האדם הפנימית.

אם אדם עושה מעשה מצוות,

אז זה מבטא את המדרגה של האדם הפנימית.

כי מחשבות טובות שאין אדם מביאה לידי מעשה,

בידוע שאינן לפי מדרגתו האמיתית.

ומכל מקום, עיקר החיוב הוא לטהר את הלב,

שמזה יבואו המעשים.

וזה מה שכתוב בילקוז, הוא מודה ועוזב ירוחם.

ומודה על מנת ועוזב ירוחם.

הרי שההודעה על האמת,

שהיא עצם הווידואי,

היא מי באופן הראוי להביא לעזיבת העט במעשה,

כלומר שהיא אמיתית והפנימית,

אז היא נחשבת לעיקר

ומביאה כבר את הרחמים.

והעזיבה בפועל היא רק בירור לאמיתת ההודעה.

הלא הוא שורש המעשים,

מקובע את המדרגה.

יוצא איפה שיש הבדלים מכריעים בערכם של מעשים שלא ניתנו להיבחן לעין חיצונית.

כי הם תלויים במדרגה פנימית.

אם האדם בתוך לבבו רואה ממש את האמת ואת שאיפתו היא לאמת,

והיא שורש מעשיו, רק אז יהיו מעשיו בגדר מצווה לשמה.

ואם בעמקי לבבו לא יראה ערך לאמת, אלא ישאף לכבד, לתאוות וכדומה,

הרי שאיפות אלה תהיינה שורש מעשיו, וזהו שלא נשמע.

עיני האדם הם בחוץ, לא יבחנו בהבדל, אבל הראשון מאלה הוא כבר בן העולם הבא, והשני עוד רחוק ממדרגה זו.

אין בכוח השכל כשלעצמו להורות לאדם את דרך האמת,

כי הולכו תמיד אחרי בחירת הלב.

מי שלבו בוחר באמת,

גם דעת שכלו היא ישרה.

אם הלב רוצה לאכור באמת,

דעת השכל היא ישרה,

והמעשים הולכים בדרכים המוסכמות מליבו ושכלו.

ואם

ליבו דבק בטעמות למיניהן, הוא הולך אחר שכלו ואחרינו.

יש ושכלו יורה לו בהתגליה דרך של פריקת עול הלכת בשלבות ליבו.

ייתכן

השכל שלו יראה לו, ויורה לו

בגלוי דרך של פריקת עול הלכת בשלבות ליבו.

ויש להמציא לנו שכלו,

סליחה, יש להמציא לו שכלו

אמתלאות לומר שמאיזו סיבה אינו מחויב,

או אין ביכולתו להתאים את מעשיו עם האמת.

אז אין בכוח השכל כשלעצמו להורות לאדם את דרך האמת.

למה? כי תמיד הלב הוא בוחר והוא קובע.

מי שליבו בוחר באמת,

אז גם הדעת של השכל שלו היא שרה.

המעשים הולכים רק בדרך המוסכמות מליבו ושכלו.

אבל אם ליבו דבק בתאוות למיניהן, אז זה הולך אחרי שכלו והשתרירות ליבו.

מי יש בשכלו יורה לו בית גל יד דרך של פריקת עול

ללחם בשרירות ליבם,

ויש שימציא לו שכלו אמתלאות לומר שמאיזו סיבה אינו מחויב,

או אין ביכולתו להתאים את מעשיו עם האמת.

בין כך ובין כך,

מסקנת שכלו למעשה תהיה כפי נטיית ליבו.

דהיינו,

אם נטיית הלב היא חיובית,

מסקנת השכל תהיה בהתאם.

וכל מה שנתברר לו על ידי השכל בבירור הגיוני,

אבל עדיין לא נקבע בלב, הוא בגדר ראייה קהה,

ואין השפעה שלה על המעשים חזקה וקיימת,

אלא משתנה כפי הנדנוד בין הנקודה העליונה לתחתונה,

שבתוך שטח המדרגה,

מה שכבר נתעמת בלב ונעשה קניין גמור,

וזה פועל על המעשים להפסקה שלנו.

אנו עלולים לטעות בנפשנו ששעת ההתעוררות וגדלות דמוחים שלנו

היא כבר המדרגה שלנו קבועה.

אנו עלולים לטעות בנפשנו

ששעת ההתעוררות

וגדלות דמוחים שלנו היא כבר המדרגה הקבועה שלנו.

אנחנו עלולים לטעות גם שהדעות שאנחנו משיגים,

כאילו כבר הדעות שלנו קבועות,

אבל באמת רואים מחוש

עד כמה רופפות הידיעות האלה,

שהרי בשעת הרפיון עלולות הן להשתכח מאיתנו קליל.

אפילו מי שברור לו בסוכנו שכל הנעשה בעולם הזה זה בהשגחת השם דבריו.

והוא גם מרגיש את זה בשעת ההתעוררות,

בכל זאת בשעת רפיונו,

חושב ומדבר ומתנהג למעשה עפי דרך הטבע.

כי אחד מהמון העם

וכל המתבונן בעצמו יכיר תופעה זו בבירור.

אבל כדי שהכרה תשפיע על האדם צריך שתהיה מבוררת

ומקובלת בליבו,

כערך ראייה בחוש.

לא די בהכרה שכלית בלבד.

כבר כותב הרמב״ם, זיכרונו לברכה, ביסודי התורה, פרק ח',

הלכה א',

הנה אנוכי בא אליך בעב הענן ועבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם.

מכאן שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שעומדת לעולם. אין הנאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

ומה שכתב הוא זיכרונו לברכה על הכרה מיוסדת על אותות ומופתים שיש אחריה הרהור

שייך עוד יותר על הכרה בנויה על מופתים שכליים,

אם על נס גלוי כקריעת ים סוף

לעיניהם אפשר לרחם כל כך.

כדי שהכרה תשפיע על האדם צריך שהיא תהיה מבוררת ומקובלת בלבו כערך של ראייה וחוש.

לא די בהכרה שכלית בלבד.

וכמו שאמר הרמב״ם, הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם.

מכאן שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות

שיש אחריה הרהור ומחשבה.

מה שכתב הוא, זיכרונו לברכה, על הכרה מיוסדת על אותות ומופתים

שיש אחריה הרהור, כי הרמב״ם אומר שכל מי שבונה את ההכרה שלו רק על אותות ומופתים,

זה לא נקרא שהוא בונה הכרה אמיתית,

כי יש אחריה הרהור.

אז שייך עוד יותר על הכרה בנויה על מופתים שכליים.

זאת אומרת, אם אדם בונה על מופתים שהוא ראה וחוש,

אז זה עדיין לא נאמנות גמורה.

אבל אם הוא בונה בכלל ההכרה שלו רק על מופתים שכליים,

אז אם על נס גלוי כקריעת ים סוף לעיניהם, אפשר להרהר אחר כך,

כי אפשר שיעשה האות בלהט וחישוב.

כל שכן שהכרה שכיר אדם בשכלו ושעת גדלותו,

יש כוח לייצר רע לטשטשה בסודה התעוררו, בסור,

בסור ההתעוררות, כשתסור ממנו התעוררות,

ולמנוע אותם מלהביאה לידי מעשה. זאת אומרת, שהוא לא יוכל להגיע לידי מעשה לבצע

מצוות בעקבות כך.

רק אם מתקיימת בהכרה הציווי

מה שבות אל לבביך, אם נעשה כמו דבר שראה בעיניו,

מה שבות אל לבביך,

אז שייך יאמינו לעולם אפילו בשעת קטנות וניסיון.

זאת אומרת, סופו של דבר, הכל תלוי בלב.

הכרה שכלית זה יופי, זה מצוין, זה נפלא, זה רמה, זה מעלה, זה מדרגה, אבל זה לא קובע שום דבר, הלב קובע בסופו של העניין. לכן צדיקים, ליבם ברשותם.

הרשעים הולכים אחר ליבם.

וכן אמרו גדולי המוסר שההתעוררות היא רק כמו חרישת שדה שמכינה את הלב לקבלת האמת.

ההתעוררות, אם ישנה את ההתעוררות, זה רק כמו חריש בשדה.

אבל צריכים עוד לזרוע את האמת בלב.

ופעולה מיוחדת בה מתאמץ האדם לאחוז באמת

ולקבוע אותה בלב ולהבדיל אותה מן השקר והבלבורים של האצר הרער. רק אז תכה האמת שורש בלבו ויתקיים בו אמת מארץ תצמח.

תוציא ההכרה פירותיה במעשיו היומיומיים. רק אז.

מכאן שקבלת התורה פירושה קבלה בלב.

לא בבחינת ידיעה שכלית או התעוררות רגשית בלבד,

אלא שתתיישב בלב האדם עד שנעשית מציאות.

וקובעת את מדרגתו.

עיקר קבלת התורה וערכה אצל האדם אינם אלא לפי ברור ועימות ההשגות שלו.

על כן, בקבלת הדברות הראשונות זכו כל ישראל להשגה של בחינת פנים בפנים,

אספקלריה מאירה,

ונתעמתו אצלם ההשגות אנוכי ולא יהיה לך.

בבירור גמור ממש בכל אשר הרבה אדם בערך הבירור והעימות והאשמת המקטעת התורה

אל ליבו קונה ומדרגה חדשה ומציאות חדשה בעצמותו.

כל שירבה אדם

בערך של הבירור והעימות

בלהשיב את אמיתת התורה אל ליבו,

הוא קונה מדרגה חדשה ומציאות חדשה בעצמותו.

נו, באיזה כוח נוכל להילחם בכל הכוחות השליליים האלה המתנגדים לקבל את התורה בלב?

נתבונן בשתי הדיברות הראשונות אשר השם מגיד לישראל בעצמו, לא על ידי שליח אלא בהשגה ישירה שעליה נאמר פנים בפנים דיבר השם עמכם.

הבירור הכי גדול שאפשר לאדם להשיג ובהם נמצא יסוד הכל

זה אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך.

להכיר את ההשגחה של השם אלוהיך לא בצורה פילוסופית

אלא על יסוד ההכרה של ידו החזקה בכל הקורא אותנו בחיינו,

הרי הם ראו בחוש את כל הדברים.

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,

זה פירושו של לא לייחס שום כוח לשום דבר אחר, זולתו יתברך.

מה זה על פניי?

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי.

שולל כל שיתוף אפילו של כוחות טבעיים עם השגחתו יתברך.

כי גם בשיתוף מועט מתגלה כוונת האדם לשתף גם את עצמו כמיכון עם השם יתברך.

לדמות שגם לו כוח, גם לו יש כוח ויכולת לסבב את הסיבות ברצונו.

והאדם מתיירם מלוותר לגמרי על סמכות עצמו.

האדם מתיירם מלוותר לגמרי על סמכות עצמו מלמסור את רצונו לעבודת ועשיית רצון השם.

מלהאמין שאין לו כוח ועצה מבלי רצון השם.

מכוחות הטבע אינו מתיירא כי מדמה הוא בגאוותו שיכול למשול בה מכוח שכלו ולהשתמש בהם כרצונו.

על כן הוא אומר לכל דבר מקרה הוא,

לתולדת הסיבות הטבעיות.

כי אם יודע שהשם יתברך לבדו הוא המשגיא על הכל ומסבל את הכל,

הרי כבר אין שום דבר ברשות עצמו.

ואם גם יודע האדם שישנם דברים הרבה שאינו יודע,

מאשר בהם הוא זקוק למי שגדול ממנו בדיעות הטבע,

נקל לו זאת מאשר להאמין בו יתברך.

כי ידמה שבכוחו להשתדל להגיע לאיש הזה אם בכספו יוכל להשיג רופא מומחה גדול. הרי ברשותו,

הוא גם כל אשר בכוח המומחה.

אבל להורות כי הנהו תמיד

בלגמרי יד השם,

ובלי לתת שותפות בשטחים כלשהם, בכוחות של אחרים או של עצמו,

ולשים את עצמו כעמד מוחלט לעשות אך את רצון השם,

זוהי הקשש בעבודות,

אבל בה דווקא תלויה קבלת התורה האמיתית.

ככה ביררו לנו חכמים זכרונך, אין דברי תורה מתקיימים,

אלא במי שמשים עצמו כעין.

כשנאמר בה חוכמה, מאין תמצא.

אם אין מתברר לאדם שלילת כוח עצמו,

אם אינו מבין ששקל הוא כל שאיפתו לסמכות עצמית,

אז אי אפשר שהוא יקבל את התורה באמת.

אם כן, השגותיו שמצד השכל, או אפילו בגדר התעוררות, לא תוכל להתקיים.

רק אם הוא מבין את השקל,

רק אם הוא מבין את האין שיש בו,

והוא מבטל אותו ומשים אותו כעין,

אז הוא יכול להבחין באמיתת האמת ולהשיב אותה אל ליבו.

וכבר כתב אבן עזרא שכפי ערך ידיעת האדם את יצרו, יודע את יצרו.

נרש הטעם הוא, כמו שאמרנו, כשמתגלה לו מהלך השקר שבעצמו, היינו ידיעת האין.

היינו ידיעת האין שלו, מכלל לאו אתה שומע אין.

וממילא מכירו מן האמת הברורה,

ויכול לידי ידיעת יוצרו, ורק על ידי דרך זו של ביטול היש כלפי עצמנו,

נוכל לעלות ולקנות השגות מבוררות ומאומתות בכל חדרי התורה.

הרי שהכוח העיקרי

שבו תיתכן מלחמת היצר

בקבלת התורה ללב באמת,

זה כוח ההתבטלות.

אם יש לאדם כוח של התבטלות,

כמו שאמר אבן עזרא, שערך ידיעת האדם את יצרו,

זה כמו שהוא יודע את יצרו, כך הוא יודע את יצרו.

מה הטעם?

אם מתגלה לו המהלך של השקר שבעצמו,

שבעצמו מהלך השקר,

זאת אומרת, הוא יודע את הידיעה של האין שלו, את האין שלו,

אז מכלליו אתה שומע אין. אם אתה יודע מה אתה לא, אתה שומע מה אתה כן.

וממילא הוא מכיר

מן האמת הברורה.

אני אבוא לידי ידיעת יוצרו,

ורק על ידי דרך זו של ביטול היש,

שאדם מבטל את הישר שלו כלפי עצמו,

יוכל לעלות ולקרוא את הצגות מבוררות וממטות בכל חדרי התורה.

הרי שבכוח העיקרי שבו תיתכן מלחמת היצר

וקבלת התורה על הלב,

זה כוח ההתבטלות.

יוצא ממה שאמרנו,

שמידעת היום השבועות האלה לבבר, כי אדוני הוא עולמי בשמיים עם ארץ ותואת, אין עוד,

אז אמרנו שהמעשים הם שמבטאים את המדרגה של האדם הפנימי.

אם אדם בא לידי מעשים,

מעשים מרובים,

מעשים גדולים,

מעשים הרבה מעשים, מעשים, מעשים.

זה ברור שהוא במדרגה כזאת,

ושהוא מכיר את הבורא והוא עובד ועושה את כל מה שצריך.

ביטול תורה מותר רק בתנאי

שיש מצווה חולפת, עוברת, או שאין אחרים שיכולים לעשות.

אבל אדם צריך לדעת

שמדרגת האדם הפנימית מתבטאת על ידי המעשים

במחשבות טובות שהאדם לא מביא אותם לידי המעשים,

אז הם לא במדרגה האמיתית שלו,

אחרת הוא היה מגיע איתם למעשה.

מכל מקום עיקר החיוב הוא לטהר את הלב.

שמזה ממילא יבואו המעשים. זה מה שכתוב בירקות, הוא מודה ועוזב ירוחם.

מי זה מודה ועוזב ירוחם? מודה על מנת

ועוזב

זה ירוחם. מי שמודה שזה בפה,

אבל לא עשה עדיין תשובה,

אלא מודה על מנת לעזוב זה ירוחם.

הרי שבהודעה על האמת, שהיא עצם הווידוי,

אם היה באופן שהוא אמר את זה כראוי להביא לעזיבת החטא באופן מעשי,

כלומר שהיא אמיתית ופנימית האמירה, אז היא נחשבת לעיקר,

והיא כבר מביאה את הרחמים.

והעזיבה בפועל היא נע רק ברור לאמיתת ההודעה.

הלב הוא שורש המעשים וקובע את המדרגה.

אז יש הבדל

בין הכרה לבין מעשה.

ומה הגורם?

התבטלות.

אם יש לאדם התבטלות,

מהכנעה לפני הבורא הוא יכול לקיים את כל מצוות התורה בלי שום בעיה.

מבחינת מעשה ונשמע כמו שלמדנו אתמול.

כן.

ג'מבורי, כן. מוסרד עכשיו?

מוסרד, נשמע, נקלט.

הכל משמיים, נכון?

חוץ מירד שמיים.

אבל הכל משמיים.

חוץ מירד שמיים.

אז למה אני צריך להגיב לבן אדם שמדבר שטויות?

אם זה תלוי ליראת שמיים שענה כסיל כי יבלטו,

אז צריך לענות לו. ואם זה לא, אל טען כסיל כי יבלטו, אז לא ענו לו. זה לא לענות לו, זה לא היה עוזר גם. אם זה לא עוזר, אז אל תתעסק עם סתומים.

הרב למשל קורא לאחד רובי, רובי.

כן.

זה לא עוזר, הוא לא שומע את זה.

נו, אז הוא לא שומע, אבל מספיק אנשים שומעים את זה, וזה המכוון, לא המכוון שהוא ישמע.

אף אחד לא התכוון לפגוע בו.

מדובר על מי הוא,

מה ערכו.

זה לא לפגוע בו, זה לא כמו שהוא עשה לי.

מה שהוא עשה לי זה גרוע לאין שיעור.

בסדר, אבל אם זה מהשמיים,

אז זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא שלח אותו לפגוע ברב.

נכון.

עמלק נשלח לפגוע בישראל, נכון,

אבל עמלק חוסל.

בסדר, הוא חוסל?

לא. אין בעיה.

הוא וכל הקבוצה יחוסלו. נכון, נכון.

אבל למה אנחנו צריכים להתייחס אליהם? מי מתייחס אליהם בכלל? הם מדברים עליהם. אז איך אפשר לדבר על מישהו בלי להגיד את השם שלו?

איך ידועו על מי מדברים? ההוא.

הם לא אמרו אפילו... אני לא אומר ההוא, אני לא שונא אותם.

כשאומרים ההוא, זה שונאים אומרים.

זה ראייה שהם שונאים.

לא יוכלו אחיו לדברו לשלום.

אז לא, אז הרב אוהב אותם? אני לא שמעתי את הרב אומר שהקדוש ברוך הוא יעזור שיחזרו בתשובה שלו. אני לא אוהב בעלי עבירה, אבל אני קורא להם בשמם.

אני לא משנה להם את השם, אני רק מגדיר אותם במדרגה הנכונה כמו דני צעקן.

לא, זה בסדר. אז נשאר לו השם, נשאר לו השם דני.

דורי, דורי. אז נשאר השם, מה אתה רוצה? לא שיניתי לו את השם.

זה שינוי שם ודאי.

לא, זה רק הגדרתי אותו לפי... לא, לא רב, לא רב, אבל לפחות להגיד שזה לא מתשובה שלמה, שקדוש ברוך הוא יחזיר את המדרגה. זה ההגדרה, לא, אין סיכוי.

למה? אין סיכוי, כי אמרנו שהכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים. ואין יראת שמיים.

וכשאין יראת שמיים, כתובה, רגוני.

זאת אומרת, אז הם עושים מה שבא להם בראש.

בוודאי. הקדוש ברוך הוא כביכול לא שולט בראש. הרב עובדיה אמר שהם אפיקורסים.

אבל אז הקדוש ברוך הוא כן שולט בהם, או לא שולט בהם?

הקדש ברוך הוא יכול לשלוט בכל מי שהוא רוצה. אבל השאלה אם הוא שולט בהם.

הקדוש ברוך הוא לא שולט באף אחד, הוא יכול לשלוט, אבל הוא לא שולט כי הוא נתן בחירה, הוא נותן לרשעים לעבור עבירות. מה זה לא ידוע לכם?

רק מתברר שגם כאלה עם מגבעת ועם פרק,

הם בדיוק מהסוג הגרוע. איפה זה הכול מהשמיים?

מי אמר שהכל מהשמיים? זה לא מהשמיים.

זה שהוא לוקח... מהשמיים? זה לא מהשמיים. מהשמיים זה בדרך שאדם רוצה ללכת,

מה מולך ינותו. אז הוא החליט ללכת ככה,

אז מהשמיים הניחו לו,

זה הכל.

אבל זה לא, אתה חושב שזה פוגע בי?

זה לא פוגע, מה, אם מעבירים לי את כל הזכויות,

זה נקרא שאני נפגע?

מי שנפגע זה מי שאיבד את כל ה... יש להם זכויות? לפי מה שהרב אומר... מי שאיבד את החשבון...

רק מה שיכולים להעביר לרב זה עבירות.

מי שאיבד את החשבון... כל מה שהם עשו בחיים זה רק עבירות.

מי שאיבד את החשבון בבנק

זה לא זכויות.

אתה מבין?

אם אחד זרק עליי עכשיו את כל השטרות שיש לו,

אז זה באמת פגע בי.

אבל אני אספתי את הכול. יפה, אבל זה אם הוא זרק שטרות.

כמה אנשים היו מוכנים שיזרקו עליהם שטרות? אם הוא זרק ניירות, אז זה פגע.

אבל זה נייר, זה לא שווה.

לא שווה שהם יצאו להרים את זה. לא, היה להם כמה זכויות. איזה זכויות היו להם? אי אפשר להגיד. יש להם זכויות?

אי אפשר להגיד שלא היה להם זכויות, מה פתאום.

היה להם זכויות, מה פירוש?

אם לא היה להם זכויות, אז גם רובי לא היו קוראים להם.

אבל אתה צריך להבין, היה להם זכויות. איפה הקו שנגמר להם הזכויות?

ברגע שהם מעבירים את זה, כתוב.

ברגע שאדם מוותר על זה, זה עובר.

ואנחנו שמחים מאוד.

אני לא יודע אם נשאר להם משהו.

אם לא נשאר,

אז הם יכולים לחדש את המלאי עד שידברו עוד פעם.

די, הם כבר רשעים, אז מה הם יעבירו?

עכשיו אם הם ידברו, איזה שכויות הם יעבירו? כתוב שאפילו רשעים מלאים מצוות כרים מאוד.

אז הם עוד עושים מצוות.

כל יום.

בשביל להעביר.

רבי יחנן, אני אומר לך שהוא עובד, כל זמן וכל זמן וכל זמן וכל זמן וכל זמן.