מצב עליה קבוע | הרב אמנון יצחק שליט"א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
וזאת הברכה אשר ברך משה, איש האלוהים, את בני ישראל לפני מותו.
בליאה היא שבכל התורה כולה לא מוזכר משה בתור איש האלוהים,
ורק בפרשה הזו מוזכר הוא כך.
אמנם כן להורות לנו לקח.
משה רבנו שעליו נאמר
רבות בנות עשו חיל
ואת עלית על כולנה,
נתעלה
יותר מכולם
מהאדם הראשון,
מנוח,
מהאבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב.
נתעלה מכולם.
גם בימיו האחרונים לא פסקה עלייתו,
אפילו בשעות האחרונות לחייו,
עלייה על גבי עלייה עלה,
ולא פסק מהתקרבותו הנוספת להתדבק בשם יתברך
ולהתקדש בהשגות אלוהיות בזו אחר זו,
עד שהגיע לדרגת איש האלוהים
שהיא הדרגה המובחרה ביותר.
ולכך הגיע בימיו האחרונים,
בהם השיג מה שלא השיג בכל ימי חייו הנפלאים והרוממים.
כל ימי חייו של משה רבנו
היו שרשרת בלתי פוסקת
של עלייה והוספה בקדושה.
מיום ליום עלתה גדולתו ונתעצמה,
ולאחר כל זה בסוף חייו
עלה עוד עלייה על כל העליות שלו,
הצליח ועשה חיל מכל שעשה לפני כן,
והוא עלה על השיא
שאליו הגיע רגע לפני כן.
למדנו אתמול בשיעור שצריכים כל הזמן לעלות.
אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה.
אסור להפסיק לעלות, כל הזמן לעלות.
משה רבנו
ראה את עצמו תמיד כמתחיל.
אף פעם לא הסתפק
במה שיש לו
ובמה שהגיע אליו.
ובסוף ימיו אמר לקדוש ברוך הוא,
אתה חילות להראות את עבדיך.
אחרי שהוא הסיג כל מה שהגיע אליו,
הוא רואה עצמו רק בהתחלה.
נפשו לא שבעה מעונג,
אלא תמיד רעבה.
צמאה וכוספת לעלייה.
זהו אות מובהק לבעלי חוכמה עליונה,
שתמיד הם שואפים לעלייה.
כמו שאמרו חכמים, זיכרונם וברכה וברכות מהם,
כלי מלא מחזיק.
כלי ריקן
אינו מחזיק.
רקנות אינה מקבלת חוכמה.
אבל מי שהוא בבחינת כלי מלא,
היינו בעל מעלה,
נשמתו תמיד שואפת לעלייה ולקדושה נוספת.
מה שלמדנו עכשיו,
הדבר הזה טופח על הפנים של בני דורנו בושה וכלימה.
בני דורנו חכמים בעיניהם.
בטרם פקחו עיניהם,
עוד לפני שראו אור מימיהם,
הם כבר מרהיבים עוז לעמוד מללמוד ולהתלמד.
אין למה להוסיף להם כבר, הם יודעים הכול.
משה רבנו עלה והצליח אפילו בהיותו בן 120 שנה.
עוד עלה והצליח.
ורק אז אמרת, חילות להראות את עבדיך. אנחנו עוד רק בהתחלה.
ואילו בדורנו בני עשרים כבר פוסקים מלהתעלות.
זה מדובר בבני ישיבות, כן?
אלה שלומדים כבר,
לא מדברים באלה שבכלל לא זכו.
וכבר צמח הרמחל הקדוש
על אלו שהגאווה קבורה בליבם.
אבל יחשבו בלבבם
שכבר הם חכמים גדולים,
יודעי הדברים לאמיתם,
ושלא רבים יחכמו כמוהם.
על כן, לא ישיתו ליבם אל דברי זולתם,
וחושבם כי מה שקשה להם
לא ינקל לאחרים.
אם אני לא מבין, אף אחד לא מבין.
ומה ששכלם מראה להם
הוא כל כך ברור ופשוט,
עד שלא יחושו לדברי החולקים עליהם.
אם ראשונים ואם אחרונים.
וספק
אין אצלם על סברתם.
מה זה הסברה שלהם? סברה שלהם זה כמו פסוק בתורה.
כל אלה תולדות הגאווה המשיבה חכמים אחור.
מאף תלמידים
שלא שימשו כל צורכם,
כבר חכמי החכמים שווים להם בליבם.
ועל כולם נאמר, כל אלה מהסוגים האלה,
תועבת אדוני כל גבוה עליהם.
הקדוש ברוך הוא מתאם אותם.
זה אנשים שהגאווה קבורה בליבם, בחוץ אתה לא תראה את זה.
הוא ישיב לך תשובות בכתב,
ויזלזל, ויגיד ככה, ויכתוב ככה.
כמו אלה שכותבים היום,
יש כותבים ספרים, יש מעתיקים ספרים, יש כל מיני.
בהגרז זיכרונו לברכה אומר
כי יש כאלו שמלבד
שאינם מוסיפים עלייה על עלייתם,
אלא שעוד יורדים ממדרגתם,
פוחתים והולכים מטה-מטה,
כי מי שאינו עולה מעלה,
על כורחך יורד מטה.
כמו שאמרנו שהוא ביאר את הפסוק
אורח חיים למעלה למשכיל זה תמיד
שאם לא כן, למען סור מישון מטה. לא עלית, ירדת ישר.
אין מצב של עמידה בחיים.
אין פילוג בכוחות הרוחניים.
אין תחומים
ואין גבולות בעלייה.
אור עליון נמשך תמיד לעליונים,
למעלה למעלה, בלי עמידה ומעצור.
חיי החכם
הם תפילה ארוכה
עד שמגעת לכיסא הכבוד.
ואם הוא מפסיק ועומד מעלייתו,
הרי הוא מפסיק מן האור הנצחי.
אז רואים
מי לנו גדול ומי לנו שנתעלה יותר מאדם הראשון, מנוח, מאבות הקדושים,
משה רבנו.
ולא פסק רגע אחד מהענייה עד הרגע האחרון.
וגם שם הוא הבין שהוא רק בהתחלה.
ויש אנשים שחושבים שהם כבר מלאים וקדושים,
או פעם כבר יכולים לחלק ולהשקות את כל העדרים בכל העולם כולו.
זה ההבדל
בין מה שהתורה מלמדת למציאות שנגלית לעינינו.
ואנחנו צריכים לעמוד ולמדות את הדברים לפי התורה ולא לפי המציאות, לא לפי מה שאומרים אנשים.
כי האנשים בעצמם שאומרים לא למדו בעצמם כלום.
אז איך הם יכולים להעיד על אחרים
שהם לא יודעים מה למדו ומה לא למדו?
ואמרנו שיסוד הדברים החשוב ביותר
זה המידות.
וזה סוג דבר שאף אחד כמעט לא מתחשב
בו ולא מבין
שזה מה שחשוב.
הגאון מווילנא
אומר כמה דברים בספר אבן שלמה על המידות.
אז ככה
ראינו לרבנו איש האלוקים הגאון זיכרונו לברכה בספרו אבן שלמה פרק שלם
על עניין המידות.
בעתיק כמה מלשונות הגאון זיכרונו לברכה שם.
כל עבודת השם תלוי בתיקון המידות.
למשה רבנו לא היה בעיה בתיקון המידות כי הוא היה ענב גמור.
ענב גמור, זה מתוקן לחלוטין, ואנחנו מה?
אבל
הגאון מבינה אומר שכל עבודת השם תלוי בתיקון המידות.
עוד הוא אומר
כל החטאים
מושרשים במידות.
עוד הוא אומר, עיקר חיות האדם
הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות,
ואם לאו, למה לא חיים?
אין טעם שתחיה, אתה מפספס את הכל.
כל העבודה שלך בסוף תהיה גורנישט מיד גורנישט.
עוד הוא אומר, כל הטובות והרעות בעולם הזה,
הכל על פי הרוב,
לפי המידות.
כל זה מופיע בפרק א'.
נחזור על מה שהוא אמר.
כל עבודת השם תלוי בתיקון המידות.
איך יחשיבו את עבודת השם שלך בשמיים?
לפי תיקון המידות. אם המידות שלך לא מתוקנות, כל העבודה שלך זה עבודה בשבילך,
לעצמך, בגלל אינטרסים,
נגיעות, צדדים שאתה,
אבל כי המידות לא יניחו לך, לא תיקנת אותן.
אז התאווה תטבע, והכבוד יטבע, והגאווה תטבע,
והכל יטבע אותך, אתה לא, אתה תהיה שבוי במידות.
אז לכן,
כל עבודת השם דלויה בתיקון המידות.
וכל החטאים מושרשים במידות. מאיפה יוצאים כל החטאים?
מאותן המידות שאתה לא תיקנת אותן, לא השתלטת עליהן,
אינך מכירן אפילו,
ואתה חושב שזה אתה, זה בסדר, ככה אתה מבין, ככה אתה חושב.
אז צריך לדעת שכל החטאים מושרשים במידות.
אז מה העיקר של החיות של האדם?
מה צריך אדם לעשות בחייו?
להתחזק תמיד בשבירת המידות. זו העבודה כל הזמן. מוסר כל יום, שעה מינימום,
אבל לא רק ללמוד מוסר,
לקום על ספר ולקיים.
ואם לאו,
למה לא חיים? שואל הגאון. בשביל מה אתה חי בכלל?
אתה מפספס את כל, את כל התקווה שיש ממך.
וכל הטובות והרעות בעולם הזה,
הכל על פי רוב מהמידות. זאת אומרת, אם יש לך טענות
למה אין לך, למה יש לך, למה רע לך, למה טוב לך, למה זה, הכל מהמידות. תאשים את עצמך.
הכל במידות שלך, אם היית מתקן אותן,
הכל היה נראה אחרת.
עכשיו,
זה בכל אדם.
ואם הוא תלמיד חכם,
ואינו מתנהג במידות טובות,
הרי זה מחלל את השם.
תלמיד חכם
שלא מתנהג על פי מידות טובות, מחלל את השם.
ואין מתכפר לו,
אלא במיתה.
כמו שכתב הרמב״ם,
פרק ה' מלכות יסודי התורה,
הלכה יא.
בזה הלשון.
ויש
דברים אחרים
שהם בכלל חילול השם,
והוא שעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים
שהבריות מרננות אחריו בשבילן,
ואף על פי שאינן עבירות.
הרי זה חילל את השם.
כגון, והוא מביא דוגמאות,
או שאין דיבורו בנחת עם הבריות,
ואינו מקבלן בסבר פנים יפות.
אלא בעל קטטה בכעס,
וכיוצא באלו הדברים.
ושמענו הקלטה של מורי עיסגו,
איך הוא דיבורו אינו בנחת, ולא מקבל בסבר פנים, וצועק, ומגרש, ומסלק, ומבזה.
זה חילול השם, ואין מתכפר אלא במיתה.
או כמו אבריימי פפושדו,
שאם מישהו מצלצל עליו הביתה, והוא מזמין אותו לחתונה או משהו,
אז הוא גוער בו, מה פתאום אתה מצלצל, לא איבדת?
צלצל למשרד.
יש כאלה, אפילו אומר, אתה ראוי לנידוי.
או שהוא כועס ברדיו
על כל מיני אנשים ששואלים שאלות שנראות לו מיותרות,
הוא כבר הסביר, ולא הבינו אותו.
זה חילול השם.
המידות שלו לא מתוקנות, ויש עוד רבים כאלה.
אז לכן
צריך לדעת,
אם אין דיבורו בנחת עם הבריות,
ואינו מקבלן בסבר פנים יפות,
אלא בעל קטטיו הכעס וכיוצא בדברים האלה, הרי זה מחלל את השם.
וכן,
אם דקדק החכם על עצמו,
והיה בדיבורו בנחת עם הבריות,
ודעתו מעורבת עמהם,
ומקבלן בסבר פנים יפות,
ונעליו מהם בעינו אולבן,
מכבד להן אפילו למקילין לו,
עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו,
הרי זה קידש את השם,
עד כאן לשונו של הרמב״ם.
וכן, כתב האבן שלמה,
סוף פרק א',
שתלמיד חכם צריך לדקדק במידות
יותר מכולם.
אז כל יהודי צריך לעבוד על המידות, כמו שאמרנו בתחילה, אבל תלמיד חכם יותר מכולם.
אז זה לא מספיק רק עלייה,
עלייה, עלייה בלימוד או בקיום המעשים,
צריך תיקון המידות.
בתוספת למה שלמדנו בימים האחרונים, על יראת שמיים, כמה חשוב, משערי תשובה,
שזה עיקר העיקרים, שאדם יהיה ירא, כי מה השם שואל מחמם, כי אם יראה.
אבל בשביל להיות ירא זה צריך להיות מתוקן במידות, בלי תיקון המידות. איך יהיה ירא? הוא לא ירא בשום דבר.
ירא ודאי מתקן את המידות.
אז אם כן,
משה רבנו נקרא איש האלוהים.
הוא היה מתוקן במידות לגמרי.
אפילו שישראל
גרמו לו שהוא לא ייכנס לארץ,
הוא בירך אותם באחרונה,
בשעה שהשם אמר לו, עלה,
ראש הפסגה,
ונתן לו לראות את הארץ,
הראיתיך בעיניך ושמה לא תבוא.
יבא ביי, הוא רוצה מאוד,
מרחק כמה מטרים מפרידים אותו.
הוא לא יכול להיכנס.
מתי הוא נזכר מי גרם לו את כל זה?
ולמרות זאת, במקום לכעוס על עם ישראל,
הוא בירך אותה ברכה, וזאת הברכה של ברך משה,
איש האלוהים. זה איש האלוהים.
אז הוא היה מתוקן במידות לגמרי.
ו...
עלה כל הזמן בעלייה,
וכך צריך להיות כל יהודי.
כל הזמן
לעלות, לעלות, לעלות, לעלות, לעלות, ולא לעצור.
עוצרים, מיד יורדים.