כיצד להערים על יצר הרע? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

אמרתי בלחש את מה שביקשו.

המכתב מאליהו אומר,

אקפיץ, ככל שידחקו עליו יותר,

כך הכוח המנגד יוגדל.

כן, העקשנות

היא הקפיץ שברוחניות.

וכל שירבו ההוכחות והבירורים,

כמה שאתה

מבין את הדברים,

דברים מבוררים לך,

יש לך יותר הוכחות,

אז אתה בעצם לוחץ את היצר הרע,

מרחיק אותו ממך.

ככל שאתה דוחק יותר,

הוא מתנגד יותר,

וזה עלול להשתחרר עליך.

ככה העקשנות

היא הקפיץ שברוחניות.

אבל במלחמת היצר הרע צריך ללחום בעורמה רבה.

שלא יבוא עם היצר למלחמה פנים בפנים.

כי במלחמת פנים בפנים אתה בעצם דוחק על הקפיץ,

וישוב הקפיץ לדחוק עוד יותר.

ככל שאתה דוחק אותו, אז הקפיץ כמובן הוא יותר מתנגד לזה,

ורוצה לחזור בחזרה.

אז מה העצה בזה?

צריך להשביע את העקשנות

של היצר הרע באיזה דבר קטן חיצוני,

שיהיה נראה כאילו חס ושלום מת צדיק לפני רשע,

ויצליח לרמות את הסטרה אחרה,

ולחסל את העקשנות.

וזהו הגדר שנקרא שוחד לשטן,

כשהכוונה שלו לשם שמיים ממש,

אתה מתכוון לשם שמיים, לשחט את השטן.

וזה נקרא גדר שעיר לעזאזל.

צריך להיות ממש

כמו השעיר לשם.

היו מקריבים

יום הכיפור עם שעיר לשם ושעיר לעזאזל.

הם צריכים להיות שווים במראה, בקומה,

בדמים.

והוא נבחר על פי גורל,

ונקרא שמו לעזאזל.

ומובילים אותו לשם,

כאילו היה חס ושלום קורבן לשעירים ולסטרה אחרה.

וכאילו שכמו שיש שעיר לשם,

ככה יש שעיר לסטרה אחרה, חס ושלום, בלי שום הפרש.

וכאילו אין שום חשיבות בזה יותר מזה.

אבל באמת מקריבים גם של עזאזל לשם.

כי כך מצוות השם שיזרקו אותו מן הצוק.

ולקיים את רצון השם עושים.

רק זה נראה כאילו.

וזה שוחד שנותנים לו.

ועיין ברמב״ן,

שזה לגמרי צריך להיות בכוונה לשם ממש.

וגם הרי הסעיר לעזאזל מכפר על רוב העבירות.

ואם כן, ודאי של קדושה הוא.

ואם תשאל, אם כן, למה כל העסק כאילו מקריבים אותו לסטרה אחרונה,

התשובה על זה כדי לרכך את העקשנות.

על ידי שמרמים אותו.

אל תשכחו שבמשך שנה הוא אסף כל כך הרבה ראיות

והקלטות

וסרטונים

נגד כל בן אדם ובן אדם,

והוא בא להגיש אותם לפני השם

ביום הגורלי.

ובקצת, בקטנה, בשעיר אחד,

בשוחד קטן כזה, הוא מוותר על הכול.

איך אמר לי הגורו? תן עשרת אלפים שקל, אני מוכר לך את כולם.

דייזי קרייזי, כולל נסים סבק. את כולם אני מכניס בעביר. רק עשר אלף שקל ככה שיהיה משהו שוחד שני.

התשובה על כך,

לרכך את העקשנות על ידי שמרמים אותה,

שהרושם החיצוני הוא כאילו עושים לסטרה אחרונה,

ודי בזה בעניין היצר הרע.

למה אנחנו עושים ככה?

כי כשם שהוא מרמה,

ככה אנחנו משתמשים בכלים שלו, בדרכים שלו, כדי לרמות אותו.

אותו דבר,

הוא רמאי,

מתעסקים איתו ברמאות, בדיוק אותו דבר.

והיינו דאמרו זיכרונם לברכה שנותנים שוחד לשטן כדי שלא ייקטרג.

דייני הקטרוק הידוע הוא עצמו הסטת היצר עצמה.

מכיוון

שמדמה השטן שממלאים את רצונו,

לא יוסיף לבלבל בהסטותיו בעת עבודת השם.

וזו ממש כעצה מפורסמת,

כשבא יצר הרע באמצע הלימוד,

והוא אומר לנו להפסיק, ללכת באיזה עניין דבר נחוץ.

מה צריך להשיב לו?

בטח, בטח, אני כבר מיד, אני מיד הולך, מיד.

אבל עוד כמה דקות, עוד כמה דקות.

וככה הוא נרגע, בינתיים אתה ממשיך ללמוד שעה, שעתיים, שלוש.

הוא בא עוד פעם, אני כבר קם, אני כבר קם. אמרתי לך, למה אתה בא עוד פעם? אתה לא מאמין שאני, אני כבר קם, כן?

עד שיגמר השעה

שהולכים הביתה, אומרים, אתה רואה?

קמתי,

הובטחתי, קיימתי.

ועל ידי זה אתה דוחה את ההסטה שלו.

מצינו בעניין התפילין, בטעמי המצוות לרדב״ז,

במצווה עט,

צריך לכרוך כל פרשה ופרשה בשיער של עגל.

כל הפרשיות ששמים,

כורכים אותם בשיער

של עגל,

מהזנב.

ככה, כורכים.

וצריך שזה יצא לחוץ,

כן? בתפילין יוצא לחוץ כמה שערות כאלה.

למה?

כדי שיראו כל המקטרגים שיש להם חלק במצווה.

זאת אומרת, כאילו אנחנו לוקחים מהעגל, אנחנו עוד שייכים לדור העגל, אנחנו.

ואנחנו כורכים את זה ומוציאים את זה החוצה, שיראו.

וזהו, אתה רואה, הכל בסדר.

ושחיר לעזאזל יוכיח.

ככה אומר הרדב״ז.

ומכאן תבין כי בכל מצווה ומצוויות צריך לעשות רמז למידת הדין,

כדי שלא יקטרג עלינו.

וזה סוד מים אחרונים.

סוד מים אחרונים,

כשאדם הולך ושוטף את קצות האצבעות,

וזה תן חלק לאחר.

זה כל התינופת וכל הזה הולך לסטרה אחרה.

אז הבן איש חייא אומר, לא ירבה במים.

רק לתת לו מעט, תן חלק לאחר, זהו, שחררת אותו.

עכשיו אתה יכול לברך ברכת המזון. למה? אם הוא יודע, אתה אומר ברכת המזון.

אם הוא רואה שאתה משחרר לו, זה משלי, זה בסדר, עוזב אותך.

עכשיו אתה יכול להגיד ברכת המזון כמו שצריך. אם לא, הוא מקטרג.

ומכאן תבין כי בכל מצווה ומצווה צריך לעשות רמז למידת הדין שלא יקטרג עלינו.

וברור הוא,

דהיינו כנזכר לעיל,

אין הכוונה חס ושלום שעושים משהו בשביל הסטרה אחרה. חס ושלום.

וכל שכן רמז לעגל,

כאילו חס ושלום חושב על זה דבר ממשי,

אלא זה רק לשכך את קשיות העורף

והעקשנות של היצר הרעש וקפיץ שמתנגד.

ומצינו גדר זה של שוחד לשטן הרבה פעמים בדבריהם,

זיכרונם לברכה,

ובייחוד בזוהר הקדוש.

ואמרו, זיכרונם לברכה עוד בחולין, כט.

כל מה דעשר לן רחמנה

שרה לן דכבתן.

כל מה שהוא עשה התיר לנו משהו בדומה לו.

אסר לנו בשר וחלב.

שרה לאן כחל.

הכחל זה הדד של הבהמה,

שזה בשר וחלב, ביז קוראים לזה.

ולכאורה צריך להבין מהו הצורך בזה.

למה צריך שהשם יתיר לנו מה שאסר לנו, כאילו באופן אחר?

אבל העניין, קשה לאדם לעמוד נגד הסקרנות.

לדעת איך הטעם של המאכל הזה, הם אומרים שזה משהו.

קשה לו לעמוד מול זה. הרי חווה נפלה בעניין, היא ראתה את העץ נחמד למראה,

נראה ככה טוב,

חייבת לטעום.

אז כנגד זה שיש סקרנות,

כל מאכל, כל תאווה, רוצים ככה לטעום בקטנה.

אמא לא חייבת ברכה.

בלי רק ככה.

ואם ידחק אותו,

ולא תהיה לו עצה של היתר לטעום מעין אותו טעם,

אז תגדל העקשנות ותתגבר התאווה.

ועוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר.

ככה, השם אמר, מה אתה רוצה לטעום את זה? אין בעיה, אני אתן לך בהיתר.

תטעם את זה, זה כמו זה.

רק אל תיגע בייסוף.

זאת אומרת, להשקיט את העקשנות,

את התאווה, את היצר הרע.

משום זה פירשו לנו חכמים זיכרונם לברכה, שכל מה שאסרה תורה יש גם בהיתר.

אז אם ככה, שוקעת העקשנות.

למדנו באחד השיעורים הקודמים,

שיצר הרע,

כשיש איסור,

אז הוא בא,

וואי, וואי, וואי, תעבור על האיסור, תעבור על האיסור, ומקשה עליך מאוד מאוד, כאילו אתה לא יכול, אתה לא יכול לעמוד בזה.

כמו שהבאנו מעשה שאחד החכמים ביום כיפור אמר, אני לא מרגיש טוב, אני חייב לאכול, תתיר לי לאכול. אמר, תאכל.

אחר כך הלך להתפלל, חזר, אמר לו, נו, אכלת? אמר לו, לא, מאז שאמרת לי תאכל, אז נרגעתי, אני לא אוכל.

למה? השתחרר היצר הרע, השתחרר, גמרנו.

זאת אומרת, החוכמה היא איך להתיר את העקשנות של היצר הרע,

ללחוץ אותנו.

אבל צריך לזכור תמיד,

שאותם הוויתורים הקלים במה שמותר צריך לשם שמיים גמור,

רק אז יצליח. אבל אם הטעימה, כאילו היא טעימה, לא שאמרתי שמותר לטעום רק,

אם הטעימה באופן כזה או אחר תהיה כזאת, שאתה נהנה מהדבר,

או עושה אותו כאילו לשם העניין,

זה לא,

זה לא, לא, לא.

רק אם זה לשם שמיים גמור, ואז יצליח.

אבל אם ברצונו להקל בדברים מטעמים של תאווה ועצלות,

אדרבה, יתגבר כוח הסדרה אחריו בוויתורים ההם.

ואפילו אם זה דבר של היתר.

ופה מגלים סוד של כל המקלים האלה הם קולקלים.

הלא פירש הרמב״ן,

שיכול להיות אדם נבל ברשות התורה.

זה היתר גמור.

היתר גמור.

תורה מתירה.

אבל אתה יכול להיקרא נבל, התורה קוראה לך נבל כי אתה מנצל את ההיתר.

אתה מנצל היתר.

ספק ספקה, מה אתה צריך?

מתי שיש לך אפשרות בלי ספק ספקה? למה אתה מדבר על ספק ספקה?

מדברים במקרים נדירים שאין לך שום ברירה, ואתה חייב, ואתה מוכרח, ואתה צריך וכו',

אז לפעמים יועיל ספק ספקה, אם התורה מתירה, אין בעיה.

אבל זה,

ולא כשיש לך היצע גם בלי ספק ספקה,

ואתה יכול לברר, ואתה יכול הכול, לא, לא, זה לא דיברו.

אלא מאי?

אומר הרמב״ן, יוכל האדם להיות נבל ברשות התורה,

אלא צריך ללחום נגד הקולות,

ככל האפשר.

ואז זוכים לסיעתא דשמיא באמת.

הזכרנו אתמול

שיש לנו רעיה מהקדוש ברוך הוא, שהוא רוצה את החומרות,

הוא רוצה את הגדרים, הוא רוצה את הסייגים.

למדנו אתמול שזה אור המקיף

ששומר על האדם מפני הסדרה אחריו וכוחותיו.

כל הגדרים האלה זה אור המקיף, סוד הסוכה.

אז זאת אומרת, איפה למדנו את זה?

מהפח קטן של שמן שמצאו שחתום בחותמו של כהן גדול.

למה השם עשה נס כזה שימצאו פח אחד קטן?

מה יועיל אם ימצאו פח אחד קטן? הוא יספיק רק ליום אחד.

אז מה זה יועיל?

למה צריך לחפש כזה דבר?

הרי טומאה הותרה בציבור,

וגם אם השמנים נטמאו על ידי היוונים אפשר לקחת שמן טמא ולשים במנורה, מה הבעיה?

טומאה הותרה בציבור

זה היתר,

זה לא ספק ספקה.

זה מותר.

לא, אבל אם אפשר למצוא, בוא נחפש קודם, אולי נמצא.

ומצאו, מה מצאו? פח אחד קטן, שמספיק לי יום אחד.

אז מה זה משנה?

מה זה מועיל?

תשים יום אחד,

עד שתביא זיתים ותסחט אותם, ייקח שמונה ימים, זה הדרך שלוקחים ארבעה ימים הלוך, ארבעה ימים וחזור,

אז מה יועיל? לא יועיל.

לא,

אנחנו נחמיר ונשתמש במה שבטוח,

הכי קל,

הכי טוב,

הכי טהור, הכי חתום.

שלום.

ומה יהיה ביום השני?

זו לא שאלה שלנו. אנחנו עושים עד איפה שידנו משגת,

ואז השם עושה נס. אה, אתם מחמירים?

מי שמחמיר, אני עושה לו נסים.

ואז כל הימים עד שהביאו שמן טהור,

הכל, הקדוש ברוך הוא המשיך את השמן הזה.

אה, רואים שהשם רוצה בחומרות,

הוא לא רוצה בקולות.

צריך להתחזק בלימוד התורה בעמל העיון וההתמדה אליבא דאמת,

וצריך להתחזק לקבוע את עצמו ל...