"ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגור בגרר. ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, ויבוא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ואבימלך לא קרב אליה, ויאמר, הגוי גם צדיק תהרוג? הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתום  לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, ויאמר אליו האלהים בחלום, גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת, ואחסוך גם אנכי אותך מחטוא לי, על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא והתפלל בעדך וחיה. ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך".

רואים שהקב"ה בא אליו בפעם הראשונה ואומר לו הנך מת על האשה אשר לקחת, והיא בעולת בעל, ואז הוא טוען טענה אבימלך, הגוי גם צדיק תהרוג? אתה מתכוון  להרוג אותי כמו שדרכך לאבד את האומות בחינם, כמו שעשית לדור המבול, לדור הפלגה, גם אותי אתה רוצה להרוג? והוא מביא תירוץ, הלא הוא אמר לי אחותי היא, והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. בסוף אומר לו ה' עוד פעם, "ועתה השב אשת האיש וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות". פעמיים הוא אומר לו הנך מת ומות תמות, מה קורה פה? יש להבין מה שאמר לו הנך מת, אין הפירוש שהוא אמר לו הנך מת בגדר עונש על העבר אפילו אם הוא ישיב את שרה, שעל מה שלקח את שרה לבד הוא כבר מוכרח למות, כי לולא היה בגדר עונש שבעצם זה שהוא לקח את שרה הוא כבר אנוש במיתה, למה ה' צריך להגיד לו? מה תועיל ההתראה אם ה' חפץ להענישו? היה נותן לו את העונש בלי התראה.

אלא על כרחנו שזה לא היה בגדר עונש שאמר לו הנך מת, אלא בתור התראה, שיש לך עדיין ברירה אם תשיב אשת האיש תהיה מנקי ממיתה, ואם לא תשיב אזי תקבל עונש מיתה. כיון שגילה ה' לאבימלך שרצונו שהוא ישיב את שרה ואם לא הוא ימות, אז מעתה קשה, מה אומר אבימלך לקב"ה? אומר לו הגוי גם צדיק תהרוג? מה, מה מה הוא חפץ בטענה הזאת? הלא יש לו בחירה לא למות, מי אמר שהו ארוצה להרוג אותך? הוא אמר אם תשיב לא תמות, אז למה אתה אומר שהוא רוצה להרוג אותך? יש לך בחירה לא למות, תשיב את האשה, ואם באמת לא תשיב את האשה אז תהיה מחויב מיתה, ואז זה לא נקרא שאתה גוי צדיק אלא גוי רשע, כי ה' אומר לך מה לעשות ואתה לא רוצה לעשות, אז מה השאלה שהוא אומר הגוי גם צדיק תהרוג?

אלא על כרחנו צריכים לומר שהיה אבימלך חולק על מצות ה', שאפילו אם לא ישיב, הוא טוען שהוא לא חייב מיתה, הוא מתווכח עם ה' הוא לא חייב מיתה, למה? הוא אומר אברהם לא אמר שהיא אשתו, הוא אמר אחותי, ומאין היה יכול לדעת את האמת? וכיון שכן אז הוא טוען, הגוי גם צדיק תהרוג? מה אני לקחתי אשה שידעתי שהיא בעולת בעל? אני לקחתי אחת שהיא והוא אמרו לי וגם הגמלים והחמרים כולם אמרו שהיא אחותו, ואתה רוצה להרוג אותי על מה שאני לקחתי? והוא טוען שגם אם הוא לא ישיב אותה הוא לא חייב מיתה. ולא היה חפץ להשיב.

על זה השיב לו הבורא פעם שניה, השב אשת האיש ולא יועילו לך כל הטענות, אתה מוכרח להשיב ואם לא תמות. פשששששש אתם שומעים דבר כזה?

הרי יוצא לנו מזה שמי שאינו יכול לברר את מידותיו ולעמוד על האמת, גם אם  יברר לו ה' שצריך להשיב, גם אם הקב"ה הוא יכול לחלוק. כמו כל אלה שאנחנו מכירים. ואינו רוצה להודות על האמת עד שצריך לומר לו פעם שניה, בפעם הראשונה לבד המידות שלו לא מניחים לו להכיר שחטא ושצריך להשיב, זה מה שאמר לו אברהם אבינו ע"ה, רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, אתה שואל אותי למה אני לא אמרתי לך שהיא אשתי? אני ראיתי שבמקום הזה אין יראת שמים, ואם אני אגיד אשתי וירצו לקחת אותה יצטרכו להרוג אותי, אבל אם זה אחותי יבקשו את ידה, לא צריך להרוג אותי. אז כשראיתי שאין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי אם אני אגיד שזה אשתי, לכן אמרתי אחותי, פיקוח נפש. וכיון שאין אתה מברר את מידותיך על פי יראת ה', אין לך יראת שמים, אתה אבימלך, המדינה שלך יותר טובה משל פרעה, שגם הם לקחו את שרה לפרעה. בגלל יופיה, כי שם הם שטופי זימה, אבל אצלך מתנהג הדבר בסדר יפה, מנומסים, גרמנים, גרמנים, אבל עם כל זה חסר לך בירור המידות, מה הראיה? שבא אורח אצלך אין אתה צריך לשאול שאלה ראשונה על אשתו, מי זאת, אלא צריך לשאול על עסקי אכילה ושתיה, אכלתם, שתיתם, יש לכם מקום ללון, אורח בא לעיר שואלים אותו על עסקים אלה, לא מי זאת. ישר שואל על האשה, כיון ששאלת מיד על האשה נראה מזה שאין אתה נקי מן הדבר הזה. והייתי מוכרח לומר כי אחותי היא. כי יכול להיות אשר הנגיעה הזאת תסבב לך שאתה תהרוג אותי על דבר אשתי. ואתה לא תרגיש כלום מנגיעתך, כיון שחסר לך בירור המידות, לכן הייתי מוכרח לומר אחותי היא. מיד שאמר לו הדבר הזה אברהם אבינו, שתק ולא מצא מה לענות לו. פה נסתתמו טענותיו של אבימלך.

אבל זה מעניין מה שכתוב פה, כיון ששאלת מיד על אשתי נראה מזה שאין אתה נקי מן הדבר הזה, יש אנשים שמבקשים  לשידוך תמונות של נשים, קודם שישלחו להם תמונות של נשים, לא שואלים בת כמה היא, מאיזה עיר, איזה משפחה, מה למדה, מה מעשיה וכו' וכו', קודם רוצה לראות אותה, בתמונה קודם, קודם בתמונה. נו, ואנשים כאלה אתם יודעים למה מגיעים? כשמגיעה אשה משודכת כזו, ופתאום המשודך הזה אומר שיש לו כאבי גב, כאבי גב, נו, אז היא אומרת לו, אז מה עושים? אז הוא אומר לה יש לי מכון כושר למעלה בקומה שניה, אני חייב לעשות קצת תרגילים, רגע, אני אשאל את הרב שלי, כבוד הרב אני באמצע שידוך ויש לי כאבי גב, אני יכול לעלות לעשות כמה תרגילים בשביל הגב? אז הרב שלו נמצא מעבר לקו, אומר לו כן, ואז הוא עולה למעלה ופושט את החולצה ומתחיל עם הגוף החטוב לעשות תרגילים, וכמובן שהמשודכת עולה למעלה, מה היא תשאיר אותו לבד? היא תשאר לבד? איזו מן פגישה זו? זה כשמתחילים עם תמונות, מגיעים לכיוונים לא טובים. אז זה רואים מה הבן אדם מחפש, מזה אפשר להבין לאן זה מגיע. זה סיפור אמיתי, זה לא סיפור בדוי, זה סיפור אמיתי. אז הוא אמר לו רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

עכשיו יש לנו לעמוד על שורש הענין, כשנתבונן בכל עניני העולם ובכל עניני התורה, נמצא כי כל דבר אשר יבוא האדם לעשותו, לא יתחיל כי אם אחר שיש לו שני מחייבים, מחייב ראשון זה הטעם, טעם הדבר, האם יש לו טעם בדבר שהוא הולך לעשות או רוצה לעשות, והאם יש לו אמת בדבר, אמת בדבר. המחייב של טעם זה שאדם מוצא בענין הרגשה טובה, מרגיש הרגש של חיים, הרגש של מעלות, אשר נעים וערב אליו הדבר מאד. ז"א, יכול לגרור אותו דבר שזה טעם, נהנה מזה, אני נהנה מזה, אם אני נהנה מזה זה מספיק בשבילי שאני אעשה את המעשה שאני נהנה מזה. אז אם יש לו הרגשה טובה או הרגש של חיים מזה, מרגיש שהוא חי, או הרגש של מעלות, זה אדם יותר רוחני, ונעים וערב לו הדבר מאד, זה נקרא מחייב של טעם. המחייב השני זה של האמת, שהטעם לבד לא מספיק לזרז אותו לעשות, אלא הוא יבקש לנמק את המעשה גם בזה, גם באמת, שהוא מחויב לעשות את הדבר הזה גם מצד האמת ולא מצד הטעם בלבד. לדוגמא, אדם יגיד אני חייב להנפש, חייב להנפש, זה הטעם, אבל הוא אומר שזה לא מספיק רק טעם, צריך גם שיהיה אמת, אז הוא אומר האמת שיהיה לי כח לעבודת הבורא, אחרי זה אני אוכל לעבוד את הבורא, אחרי זה אני אוכל לעבוד את הבורא משהו עולמי, אני אוכל לבוא בנץ פעם פעמיים בשבוע, בעזרת ה', בזכות הטעם שהיה לי אז אני אוכל לבוא גם בנץ. אז זה הוא מחרתת, עם הטעם את האמת בשביל לחבר שני מחייבים.

דוגמא אחרת, מישהו שבחר להיות רופא, יש לו שני נימוקים בזה, אחד זה הטעם, הוא אומר אם אני אהיה רופא באומנות הזאת אני אפתור את כל שאלות החיים שלי, יהיה לי ממון, יהיה לי כבוד, יהיה לי קליניקה, אני אהיה מסודר. זה הטעם. ודבר שני, האומנות הזאת של רפואה המחויבת שיימצאו אנשים כמוני בעולם, כי זולתם יישאר החולה באין אונים ולא ידעו במה להושיעו, אז זה שני טעמים, אחד זה הטעם - כסף וכבוד, והשני זה האמת שצריכים רופאים בעולם. אבל יש בזה הבדל גדול, כי העיקר תלוי מה קודם ומה מאוחר, אם הטעם נולד מהאמת או שהאמת נולדה מהטעם. יש שהאמת היא נותנת את הטעם, מה פירוש? הוא בא אצל האמת לכתחילה בלי שום טעם, הוא לקח את האמת בגלל שזה אמת, והגם שמתחילה לא היה לו שום טעם ומתיקות בזה, בכל זאת לא הביט על זה, ואחר שבחר ושקד על האמת הרגיש כי יש טעם גדול לאמת. לדוגמא, אדם החליט ללמוד תורה כי הבין שיש ערך גדול לתורה וזה חפץ ה' והקב"ה מבקש שאדם ילמד, אז הוא הלך ללמוד, לא הי הלו שום טעם עם זה, לא טעם שום טעם ולא סיפוק ולא כלום, וקשה לו לשבת וכו' וכו', אבל הוא הלך בשביל האמת, ופתאום נהיה לו טעם, אז זה מהאמת יצא אלא שהטעם הזה לא מרגיש אותוק ודם שיבדוק את האמת, ויכול אדם לטעות שהאמת לא טובה קודם שיבדוק, אבל האדם שאומר אעפ"כ ולוקח את האמת, אני לא מחפש טעם, אני מחפש את האמת, מה האמת אני עושה, לא אכפת לי יש טעם אין טעם קשה לא קשה, לא מעניין אותי, מעניין אותי מה האמת. אדם כזה מרגיש טעם גדול בסוף עד שיבטלו אצלו כל הטעמים שבעולם מפני הטעם שמצא באמת. ומי ברא לו הטעם הזה? מאיפה צמח פתאום טעם? האמנם הוא גנוז באמת לבד, כמו שכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'", ז"א הטעם תמיד גנוז באמת. אין טעם יותר גדול מטעמה של האמת. אבל מי שבא אל האמת בגלל שהוא מחפש את האמת, לא מעניין אותו אם יש טעם או אין טעם, הוא ימצא בסוף את הטעם אבל זה חשוב מאד, אצלו העיקר היה האמת והטעם תפל והוא בא אחריו. אבל יש אחר, שאצלו הטעם ממציא לו את האמת, הוא קודם כל ראה את הטעם, העין שלו ראתה את הטעם וחמדה ליבו ולקח את הטעם בעצמו, והטעם הזה בדה לו כי גם האמת איתו, והוא לא בחר בטעם מפני האמת, אלא בחר באמת מפני הטעם. יש אחד הלך לזכות את הרבים לא בגלל שהוא רצה לזכות את הרבים לא בגלל שהוא ידע שהוא יזכה את הרבים, לא בגלל שהוא ידע שהוא יחזיר בתשובה, הוא לא ידע שום דבר, הוא התווכח עם זה ועם זה ועם זה ואח"כ חוג בית ואח"כ הרצאה וזה ונהיה אדם מפורסם והפיץ בכל העולם ועשה ופה ושם, זה התחיל עם האמת, לא עם הטעם, זה היה קשה מאד, אף אחד לא פרגן, כולם לגלגלו, אמרו שטויות, אי אפשר להחזיר בתשובה בקלטות, הפוך, לא היה שום טעם. אבל יש אנשים שעשו הפוך, ראו את התוצאה, ראו את הטעם ואמרו כדאי לנו גם כן לעשות אותו דבר, אנחנו גם כן נגיד כמה דברים, נקליט, נפיץ ספרים, נפרסם, נתעשר וזה הכל, וגם אנחנו נקרא מזכי הרבים. כן, השאלה מאיפה זה התחיל, מהאמת או מהטעם, זה החילוק הקטן.

אצל אבימלך היה הטעם לפני האמת, הוא כשראה את האורחים ראה טעם, שאל ישר על האשה, הרי שהתעורר אצלו הטעם קודם, וכל כך פעל עליו הטעם עד שהוא חלק על הבורא שהוא לא רוצה להחזיר אותה, הוא לא רוצה להחזיר. וגם אחרי התראה לשוב, שישיב אותה, פנה לקב"ה בטענה, הלא הוא אמר לי אחותי היא, וגם היא אמרה לי, הוא ראה את התשובה של אברהם, מה שענו לו שהיא אחותו, אבל הוא לא ראה את השאלה של עצמו, יש שאלה עליך, למה אתה התחלת לשאול בעניני האשה? אשר כל התשובה היתה לפי השאלה מה אתה שאלת את אברהם, שאלת אותו מי זאת, מי זאת, אז מה רצית שהוא יגיד לך? אשתי שתהרוג אותו, לכן הוא ענה לך אחותי היא. אז אתה מסתכל על התשובה של אברהם? תסתכל על השאלה שלך, מי גרם לתשובה הזו? השאלה שלך המוזרה, שואלים בעסקי אשה? שואלים על עניני אכילה ושתיה, והוא לא הרגיש את הטעם שלו וטען שהוא עשה באמת, באמת הוא עשה את הדבר הזה. ולו לא היה לו טעם בדבר אז היה רואה את האמת כמו שהיא, כי האמת אם בא אורח ושואלים אותו על עסקי אכילה ושתיה ולא על מה שהוא שאל, אבל יען אשר יסודו היה טעם ולא האמת, לכן הגם שהקב"ה אמר לו שישיב, לא הספיק לו פעם אחת שה' אומר לו השב אשת האיש, לא הספיק לו, ולא הודה על חסרונו מפני הטעם שהיה לו בחסרון וחיפה אותו עם האמת, ואז נזקק לאמת לומר אבל הוא אמר לי אחותי היא, גם היא אמרה לי. זה התחיל עם הטעם, והוא נסמך על האמת, כמו אלה שמוציאים פסוקים וכל מיני דברים בשביל להצדיק את הטעם למה הם עושים כך וכך, לא בדיוק הפוך. כמו אבימלך. ולא הודה על חסרונו מפני הטעם שהיה לו בחסרון, וחיפה אותו עם האמת, עד שהקב"ה אמר לו פעם שנית, השב ואם לאו מות תמות, ואז היה מוכרח להשיב. פשששש למדנו דברים אדירים בזכות אבימלך, רואים מה זה טעם מה זה אמת. מאיפה זה מתחיל. מאיפה זה מתחיל.

יש אחד קוראים לו פנחס ראובן, הרבה חושבים שהוא מזכה הרבים, ואני אמרתי שהרב שפירא זצ"ל אמר שכולו כסף, ולמה אני אומר את זה? בגלל שהוא מחטיא הרבים, והסברתי למה הוא מחטיא הרבים בדרשות הקודמות, ועכשיו נודע לי דבר שמוכיח בעליל את הדבר. יש בית כנסת שהוא מתפלל, ואני אקריא לך מה שלחו לי, ושמה רצו לבנות מקווה, מקווה, וכשרצו לבנות את המקוה אז חיפשו תורמים, אז הוא אמר ככה, אני אעשה כנס בארמונות חן ושמה אני אתרים את המקוה, כנס בארמונות חן, לוקחים כניסה, מרויחים כסף, ואח"כ על חשבון האנשים מתרימים את המקוה, אבל הוא בינתיים ישלשל את הכסף לכיס. למחרת היום חברו שותפו להדפסות, ארנון כהן, ראה שמה שהרב מסתובב, שאל מה זה? אומר רוצים לבנות מקוה, כמה עולה? אמרו לו שלש מאות אלף שקל, אמר עלי. יפה או לא יפה? אמר אבא שלי בנה מקוה גם אני רוצה לזכות במקוה. שמע פנחס ראובן שהוא רוצה לתרום את כל הסכום, אמר לו אל תתרום, אין להם רשיונות, יהרסו את זה. אבל אתה רצית בעצמך להתרים למקוה, אבל בתנאי שיהיה בארמונות חן, שאתה תעשה את הכנס. והוא ביטל אותו מהתרומה. ועכשיו הם התרימו התרימו התרימו ועדיין יש חובות והכל, נו, זה מזכה הרבים לשם שמים, בן אדם תורם מקוה את המבטל אותו? אתה רצית בתנאי שיהיה אירוע בארמונות חן, הוא בא אמר לא צריך שום דבר, אני תורם את השלש מאות אלף, קחו את השלש מאות אלף, הנה עלי, רוצה לזכות בן אדם, לא. ואז הוא מעליל עלילה שלא יהיה פה רשיון וכל הכסף ילך לפח. נו, זה מזכה הרבים. שיכחיש את זה. יש את הרב שם, יש מתפללים, כולם יודעים את הסיפור. זה המהות של האיש. אז יש אנשים שאתה רואה שהם באיצטלה של מזכי הרבים, מה זה הם אומרים לכולם זיכוי הרבים, תקח תעשו תתרמו תזה, והכל בסוף כסף כסף כסף. לא יאומן כי יסופר. בן אדם סתום בכסף, סתום בכסף. השותף שלו ארנון כהן ברכתי אותו נתתי לו עצות לקנות מכונה גדולה, פשש אתמול סיפרו לי איפה הוא היום, איפה איפה, קנה מכונה בחמש מיליון לירות סטרלינג, בשביל להדפיס ספרים של פנחס ראובן, 25 עד שלשים מיליון רק מכונה, אתם מבינים כמה הם מרויחים מהספרים או משאר הדברים? קטן עליו שלש מאות אלף, אתה לא נותן לו למה כי אתה רוצה להרויח כמה כרטיסים בארמונות חן? בושה וחרפה שאין כדוגמתה. אבל זהו, זה הכל תלוי בטעם והאמת, מה קודם למה. מה קודם למה.

הרי לנו שצריך אדם לעמוד על דרך זה שיקח את הטעם מן האמת, כי אם יבנה האמת על יסוד הטעם ומהו טעמו של אדם, זה המידות שלו, הוא עוד יפסיד כפליים, האחד מה שחי על מידותיו הרעות, והטעם הזה אם בהשקפת הדמיון הוא נעים לו, אבל הסוף מוציא אותו מן העולם, ועוד יישאר מוטעה כל ימיו, כי אם יסבור שהדרך שלו היא אמת, לא ישוב לעולם, אלא יוסיף עוד עצים על האש ועוד ירבה לשתות מים מלוחים מפני שמשלה את עצמו כי אמת הוא, ונמצא במקום שהיה לו להאמת לתקן את החסרון שלו, הוא עוד מגדיל אותו.

את הדבר הזה הורו לנו חז"ל במשל נאה, איש אחד הלך בדרך, ראה שתי ציפורים מתרוצצות זו עם זו, עד שקמה אחת והרגה את חברתה, אח"כ הלכה הציפור החיה ותלשה עשב אחד, והניח הלציפור המתה. מיד שבה הציפור לתחיה, וכשראה זאת האיש אמר כיון שהעשב הזה מחיה מתים, אטול את העשב ואשתמש בזה להחיות מתים. לקח העשב, רץ בשמחה רבה לעיר. עבר לפני ארי מת, אמר אבחון את העשב, האם יחיה את האריה או לא? שם אותו על האריה וחי ואכל אותו. זה כתוב בספר ויקרא רבה פרק כ"ד ובקהלת רבה פ"ה.

כך זה אדם עם האמת, האמת זה סם חיים, ויכול להחיות מתים עם האמת, ולו היה יכול להשתמש עם האמת כמו שיאות שאצלו יבוא האמת תמיד תחילה, היה פועל עליו האמת להשלים את כל החסרונות שבו ולהחיות את השכל שלו. אבל לא כן כשבא אל האמת אחרי הטעם, שהטעם וההנאות הם הגורמים הראשונים, ואז המידות משתמשים באמת לחפות על רעתם, אז דומה לאיש כשהיה לו סם חיים והיה יכול על ידו להחיות מתים, לא ישתמש בעשב הזה להחיות בני אדם אלא החיה את הארי, את המידות, שקם הארי המית אותו. ככה מצב האדם בעולם הזה, יש לו בחירה להחיות את הטוב שבו, ולהגביר את השכל על ה מידות שלו, ולהיות מאושר באמת, ואם יגביר רצונו על שכלו, והוא משתמש בשכל רק לשעבד את השכל לחיי המידות, שהשכל יגיד לו איך להשיג את מידותיו הרעות, זה כמו שמדבק את העשב של תחיה לארי המת שיקום וימית אותו. יש טעם ויש אמת. תקדימו תמיד את האמת, תזכו גם לטעום את הטעם. "טעמו וראו כי טוב ה'".

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.