הענוה למעלה מיראת שמים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

א' זעירה

ויקרא אל משה וידבר אדוני אליו מאוהל מועד לאמור.

כתב בפירוש הראש מפנימה א' קטנה

ויקרא האות א' קטנה.

יש לומר מתוך ענוותו של משה שהיה מקטין עצמו.

אמר לפניו

ריבונו של עולם

מפני מה כתבתני בתחילת תורת כהנים?

אמר לו מה עשן

אם אכתוב ויקר אלוהים אל משה

לשון מגונה שכך כתבתי אל בלעם?

ויקר אלוהים אל בלעם

וזה לשון מקרה.

אמר לפניו בבקשה ממך תעשה דבר שיכירו וידעו הדורות שקשה עלי הקריאה הזאת.

אמר לו עשה א' קטנה

שקטנת עצמך.

בכך יבוהרו דברי המדרש בתנחומא תישא ל' ז'.

מהיכן זכה משה לקרני ההוד?

רבי שמואל אמר כשכתב משה את התורה

נשתייר בקולמוס דיו קמעה

והעבירו על ראשו

ומזה נעשו לו קרני ההוד.

וזה תמוה.

לכאורה,

הרי התורה נמסרה לו בשלמות.

אז איך ייתכן שנשאר דיו בקולמוס?

אם הוא סיים את התורה צריך להתאים הדיו בדיוק לתורה?

אז איך נשתייר לו?

כתב אור החיים הקדוש, זכר צדיק וברכה,

כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה לכתוב האיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה,

מצינו שהוא כתב ענו חסר יוד

וגם זה מן הענווה.

הוא החסיר אות יוד.

הוא כתב ע' נו'

ויצוינו דברי רש״י בשמות טו א',

שהיוד על שם המחשבה נאמרה.

כמו שדרשו במסכת שבת נה״

ובית יעשה לבד פרעה.

פסוק במלכים א',

ובית יעשה לבד פרעה, חשב בלבו שיעשה לה.

ובית יעשה, היוד של יעשה, לא עשה, יעשה,

זו הייתה מחשבה.

ובית יעשה,

חשב בלבו שיעשנה.

וכן,

אז יבנה שלמה במה.

יבנה, זה המחשבה, יוד של המחשבה,

שביקש לבנות ולא בנה.

אז רואים שזה היה רק במחשבה.

אז היוד מראה שזה מחשבה.

לפיכך השמיט משה רבנו את היוד.

למה הוא הוריד את היוד?

נאמר שאומנם הנהגתו בענווה,

אך הוא לא בטוח שכן זה גם במחשבה.

אם הוא יכתוב את היוד,

אז פירושו שגם במחשבה הוא ענו.

אבל זה הוא לא היה בטוח שהוא ענב. בהנהגה הוא היה ענב.

במחשבה לא בטוח. אז הוא הראה את היוד.

שלא יחשבו שהוא היה גם במחשבה ענב.

אה!

נפלאו.

ועל דרך שאמר רבי ישראל מסלנט,

זכר צדיק ברכה, שהיו לו שני תלמידים שהיו מצטיינים

בענוותנותם.

רבי איצלה פטר בורגר ורבי נפתלי אמסטרדם,

זיכרונם לחיי העולם הבא.

מה הוא אמר עליהם?

הוא אמר, אחד ענב,

מי יודע שהוא ענב?

והשני ענב, ולא יודע זאת.

ומהדיו שנשתיירה מאותה יוד,

שלא נכתבה,

זכה לקרני ההוד.

זאת אומרת,

מאיפה נשאר לו בקולמוס עדיין דיו?

הרי הוא היה צריך לכתוב יוד. הוא לא כתב את היוד, אז זה נשאר לו.

אז מזה שהוא העביר את זה על ראשו,

היה לו קרני הוד.

אומר הרב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא, אף אנו נאמר,

שמאותה דיו שנשתיירה מכך שכתב א' זעירה,

במקום א' רגילה,

בגודל רגיל,

גם נשאר דיו.

הוא העביר אותו על ראשו.

המדרש אומר בדברים רבה ג' יב,

אמרו שקינח את הקולמוס בשערו.

וזכה לזיב פנים.

הן תודו

שזה נשמע דרשנה,

אבל זה לא ענייננו כאן.

נעמיק ונראה עד כמה דברי החכמים מאירים.

אבל נקדים ונצטט את דברי הרמחל,

זיכרונו לחיי העולם הבא, בספרו דעת תבונות,

באות פ״ו.

הנשמה רוחנית

והגוף גשמי.

אבל יש פרט אחד שבו ניכרת השפעת הנשמה על הגוף

וניכרת פעולת הרוחניות בגשמיות.

זה זיק פנים.

זיק פניו של האדם מגלה את הרוחניות שבו,

את הנשמה שבו.

כי זה משתנה

ובזה משתנה החי מן המת.

כשיש נשמה רואים בזיב פניו של האדם שהוא חי.

יוצאת הנשמה רואים מיד שהוא מת.

אין זיב.

מי מאיר?

הנשמה מאירה.

אפילו השתנות

ביישוב הנשמה בגוף

גם מתראה בו.

שאם הוא חולה

רואים בפנים שהוא חולה, פניו רעות.

לא רק זה,

מחשבת הלב גם נראית בו.

מסתכלים על הבן אדם בפנים, יודעים בדיוק מה עובר עליו, מה הוא חושב, לאיזה כיוון,

תוהה, מפוחד, נבוהד, שמח,

דואג.

הכל רואים בפנים.

פנים זועפות, פנים מסבירות.

כל אלה עדים על המחשבות הנסתרות בקרב הלב.

ואין הזיב נמצא, לא לנשמה, בפני עצמה.

אם הנשמה היא בפני עצמה, אין זיב לנשמה.

אם היינו רואים נשמה.

לא היינו רואים זיב לנשמה.

אין לנשמה זיב בפני עצמה.

כי הלוא הזיב זה של הגוף.

פנים מאירות או לא מאירות, הזיב הוא בגוף.

אבל גם אין לגוף זיב בפני עצמו.

כי אם אין נשמה, איזה זיב יש לו?

ראיתם פעם את השם מרחם? אין שום זיב.

כי אין לגוף זיב בלא הנשמה.

אבל זה דבר שנולד מחיבור הנשמה עם הגוף ביחד.

אז הנשמה היא מאירה בגוף.

בספר קלח פתחי חוכמה ודעת

כתב

כל ענייני הנשמה נראים בפנים

כמו שמפורש בסוד חוכמת הפרצוף

בדברי רבי שמעון בר יוחאי

בפרשת יתרו ותיקונים.

אז בזוהר יש שם את פרשת

ואתה תחזה מכל העם

ואתה תחזה על ידי הסתכלות בפנים שלהם.

אתה תוכל לראות בדיוק מי ומה לבחור.

זה חוכמת הפרצוף.

אבל זה השתקפות של הנשמה דרך הפנים של הבן אדם.

ומי שיודע את החוכמה יכול לראות בפניו של האדם את כל מי שתרחש איתו.

ומצינו

בנדרים מ'ט, שמטרונית האחת שאלה לרב יהודה

מורה ורבה?

בתמיהה?

אתה מורה הוראות ואתה נראה שיכור?

מורה ורבה?

הראתה שהפנים שלו סמוקות

ומאירות?

אתם יודעים לך שיכור ככה, פאנן כזה.

אז היא חשבה

שהוא שיכור.

אמר לה בנאמנות

איני טועה עם יין

אלא בקידוש

ובהבדלה

ובארבע כוסות בליל הסדר.

ואני חוגר צדעיי, הוא היה קושר פה את כל הצדעים,

כן זה פה,

היה קושר, היה לו פיצוצים פה מהיין שהוא שותה ארבע כוסות.

היה קושר את הראש שלו מכאב ראש,

מפסח עד עצרת.

עכשיו, מה שאת שואלת שהפנים שלי מאירות,

זה משום חוכמת אדם תאיר פניו.

זה הסיבה, לא הסיבה של שתייה, חס ושלום.

מישרת הפנים של הרב קנייבסקי מבינה על מה מדברים.

ובכך באיר המהר״ל מפראג,

זכר צדיק ברכה, מחידושי אגדותיו,

מה שסיפר רבא ברבר חנא

בבבא בתרא ע' ד'.

מה הוא סיפר?

שהוא ראה את מתי מדבר שוכבים אפרקדן

ונראים כמבושמים.

שוכבים ככה על הגב

בפניהם כלפי מעלה

ונראים מבושמים, מחויכים ושמחים ומהירים,

מתים כמובן, כן?

כיוון שהם היו דור דעה.

והשוכב אפרקדן,

פניו למרום.

כך היו דבוקים בבורא תמיד.

ופניהם כמבושמים. למה?

כי חוכמת אדם תאיר פניו.

זה דור דעה.

זה במיטתם, ככה הם נראו.

ואם זו הייתה הבחינה שלהם, של דור דעה,

מה סגבה מעלת משה רבנו עליו השלום,

שזכה למ״ט שערי בינה.

והוא דרש את כל התורה כולה

במ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור.

כמו שכתוב במסכת סופרים ט״ז בבריטווה, בעירובין י״ג.

וכבר קראו על מר עוקבא ליד זבלה כבר בתיה.

הגמרא בסנהדרין ל״א אומרת, ומפרש רש״י,

למי שקורן עור פניו כמשה רבנו, שגידלה אותו בתיה בת פרעה,

על שם שהיה חכם,

וכתוב חוכמת אדם תאיר פניו.

מר עוקבא,

היה לו זיב פנים כמו הבן של בתיה,

כבר בתיה.

כמו משה רבנו, שגידלה אותו בתיה, בת פרעה.

ומצינו בירושלמי שבת.

פרק א', הלכה ג',

מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה,

עשתה ענווה עקב לסולייתה.

שנאמר ראשית חוכמה היא ראת השם,

זה תהילים קי' א', ונאמר עקב ענווה יראת השם,

משלי כ״ד.

מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה,

עשתה ענווה עקב לסולייתה.

ראש זה למעלה ועקב זה למטה.

מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה,

שזה היראת שמיים,

כמו שכתוב, ראשית חוכמה יראת השם,

אז בראש החוכמה

זה היראת השם.

עשתה ענווה עקב לסולייתה.

עקב ענווה יראת השם.

היראת השם זה אצל העקב של הענווה.

והראיה ממי?

ממשה רבנו,

שהוא היה אבי החכמים,

אבי הנביאים,

כמו שכתוב בתל הדבליהו רבי יוזל.

ובוודאי שנתקיים בו חוכמת אדם תאיר פניו,

אבל עיקר קירון פניו,

שקרן עור פניו, שהולך לו כל ישראל להסתכל עליו עד שהיה שם מסווה,

העיקר היה עקב הענווה הגדולה שלו.

זאת אומרת, אמרנו חוכמת אדם תאיר פניו,

אבל אצלו קירון העור,

שהיה יוצא ממנו אור,

כל זה היה מהענווה שלו.

אז זה פי כמה וכמה מהיראת שמים שלו והחוכמה שלו,

אפילו שהוא נקרא אבי החכמים.

לאבי הנביאים.

אבל כיוון שהענווה עושה את היראה עקב לסולייתה, אז תארו לכם איזה אור היה לו ביחס לאחרים,

כי אצלו זה נבע מהענווה שהיא פי כמה יותר מהיראת שם.

וכבר הזכרנו את דברי הגמרא במועד קטן ט' שרבי יונתן בן עסמאי

ורבי יהודה בן גרים למדו פרשת נדרים מפיו של רבי שמעון בר יוחאי.

בערב

הם נפרדו

ממנו לשלום,

כי כל מי שעוזב את העיר נפרד מריבו לשלום.

ובבוקר הם שאבו עוד פעם אליו ונפרדו ממנו שוב.

אז הוא שאל,

הלא קיבלתם אמש ברכת הדרך.

אמרו לו, למתנו רבנו,

תלמיד שנפטר מריבו

ולן באותה העיר,

צריך להיפרד ממנו שוב.

והם לנו באותה העיר, הם באו אליו בבוקר.

אמר לבנו,

לרבי אלעזר,

בני האדם הללו אנשים של צורה הם.

לך אצלם שיברכו לך.

מה רעה להגיד שמנשי צורה מהתשובה שהם ענו לו?

למתנו רבנו.

שאם אחד תלמיד נפרד מריבו ולן באותו עיר, צריך להיפרד ממנו שוב פעם.

מה הם נהיו בעלי צורה בגלל שהם אמרו את מה שהוא לימד אותם?

אז הם נהיו בעלי צורה שהם ראויים לברך?

והוא אומר לרבי אלעזר בנו לך,

שיברכו אותך?

אז זו אותה ברכה ידועה שנחשבה כמו קללה.

וקשה.

הואיל והוא שלימד אותם הלכה זו,

שיש לה שוב להיפרד,

מדוע טמא כשבאו לפניו?

בביאור הגרא,

בחושן משפט ט',

יוד,

שלמד שאכן הם שחידשו הלכה זו.

אגרו אומר שהם חידשו את ההלכה הזאת,

שהנפרד מריבו ולן באותה העיר, צריך לבוא ולהיפרד ממנו עוד פעם. הם חידשו את ההלכה הזאת,

אבל הם התבטאו בדרך ארץ לרב רבי שמעון בר יוחאי ואמרו לו, למתנו רבנו,

תלו את זה בו.

כאילו לא אנחנו המחדשים,

אתה למתנו.

אז עכשיו, מדוע טמא כשבאו לפניו? לפי הפשט של הגמרא, בלי פירוש של הגאון.

אז אם הם אומרים לי, מתנו רבנו,

מדוע הוא טמא כשבאו לפניו? איך לא זכר מה שהוא הורה להם?

מה, אתה לא זוכר שאתה לימדת אותם את הדבר הזה?

התשובה

שכתב הרן ונפסק להלכה,

ברמו יורה דעה רמ״ב טוז,

שאם התכוונו מלכתחילה ללון באותה עיר,

אין צורך לשוב ולהיפרד.

כשהם לקחו את ברכת פרידה מריבם והתכוונו ללון,

לא צריך לשוב עוד פעם.

אלא שברמה כתב שמדובר כשהודיעו לרב,

זאת אומרת, דווקא כשהודיעו לרב שמתכוונים ללון,

אז לא צריכים לשוב עוד פעם.

וברן כתב שזה תלוי בדעתם,

שאם חשבו לנסוע למחר,

קיבלו רשות עבור יום ומחר גם אם לא הודיעו לרב.

אז לא צריכים לחזור.

ושני החכמים חשבו לנסוע באותו ערב,

אלא שנמשכו בלימודם כל הלילה

ומצאו עצמם בעיר עם שחר.

והם הצליחו לשוב ולהיפרד.

זאת אומרת, הם לא חשבו ללון,

חשבו באמת לנסוע. אז לפי כל השיטות,

הם היו צריכים לחזור ולהיפרד.

תמר רבי שמעון בר יוחאי,

שמסתם נטלו אמש רשות על מנת ללון,

מכיוון שלעולם יצא אדם בכי טוב.

היינו בבוקר.

אז אם זה בבוקר,

אם הם באו ונפרדו ממנו בערב,

אז הם לא יצאו בלילה.

כי לעולם אדם יצא בכי טוב.

בלילה זה סכנה ללכת אבל.

אז בבוקר יוצאים.

לעולם ייכנס אדם בכי טוב וייצא בכי טוב.

אז בבוקר.

אז ודאי שהם ביקשו ממנו ברכה.

זה על דעת שהם הולכים ללון,

וממילא הם לא צריכים לחזור עוד פעם.

כי אם היה בדעתם ללון, לא צריכים לחזור עוד פעם.

יש להם הרשאה כאילו מהרב.

ולא צריכים להיפטר ממנו שנית.

ואף שידע ברוח קודשו שהם נמשכו בלימודם,

הם לא ישנו בכלל,

הוא ידע ברוח קודשו.

מאיפה אנחנו יודעים שהוא ידע?

כי בחובת הלבבות, בשער חשבון הנפש, פרק ג', חשבון יא',

כותב שמי שהגיע למדרגה העליונה ממדרגות החסידים

ולמעלה הרמה ממעלות הצדיקים,

הוא יראה מעין עין

וישמע מבלי אוזן.

אז למה הוא אמר להם כאילו, כאילו הוא לא יודע?

הוא רצה לשמוע מה הם יענו.

והם לא ענו לו שהם נמשכו בלימודם,

אלא הם אמרו שהם נאנסו בשינה.

אמר, אלו אנשים של צורה.

שאלנו, מאיפה יודע שהם אנשים של צורה?

מאיפה יודע?

תשמע מה הם עונים, אני יודע שהם

חאנג'רי בעשרי,

למדו כל הלילה והם אומרים שנאנסו בשינה,

לכן הם באים להיפרד ממני עוד פעם.

ומה הם ענו?

שהם פשוט מאוד נאנסו,

אז הוא אמר, זה אנשים של צורה.

למה?

הביאור הוא ככה,

כל דבר מורכב

מחומר וצורה.

כן?

השולחן,

מורכב מחומר.

העץ, מתכת,

והצורה זה משטח שימושי.

הנה שולחן, המשטח הזה זה הצורה.

החומר, עץ או ברזל או אחר,

והצורה זה המשטח, זה מה שאתה רואה, הצורה.

החומר זה הגשמיות.

הצורה זה הרעיון.

בחינת הרוחניות.

העובדה שהם תלמידי חכמים עדיין לא מבטיחה את הצורה.

הוא אמר שהם בעלי צורה.

זה לא חתיכת חומר פה.

זה למה?

הענוותנות שלהם

מוכיחה שהם רוחניים,

שהם אנשים של צורה. רוחניות זה הצורה.

לא איך אתה נראה זה יש, היה רב ראשי כזה גבוה וזה וזה וזה,

ובסוף הוא הולך לכלא.

זה לא נקרא בעל צורה, כאילו, אם יש זקן מסודר וארוך וזה וזה. זה לא בעל צורה.

בעל צורה זה החלק הרוחני שבאדם.

הוא אמר שהם בעלי צורה. למה הם בעלי צורה?

בגלל הענווה.

ולכן הברכה שלהם היא ברכה.

כי הם היו ענבים.

הם לא רצו להגיד שהם נמשכו בלימוד וכל הלילה הם למדו.

מה, התגאו שהם ישבו כל הלילה ולמדו?

אז הם אמרו, נאנסנו בשינה.

אבל הוא ידע.

לכן הוא אמר שהם בעלי צורה.

לך תיקח מהם ברכה.

כי ענב שמברך,

ברכתו מתקיימת.

והעניין הוא שהשכינה שורה על הענבים.

ככתבי

כתוב אשכון את דקה ושפל רוח.

איפה אני שוכן? אומר הקדוש ברוך הוא.

מישהו דקה

ושפל רוח.

שמה?

ומעלה עליו הכתוב,

מישהו ענה והוא שפל רוח,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות.

אדם כזה לא צריך קורבנות.

כשנאמר זבחי אלוהים

רוח נשברה

מה פירוש?

זבחי אלוהים זה הקורבנות,

זבחי אלוהים,

קורבנות שמאים לקדוש ברוך הוא כביכול.

כל זה רוח נשברה.

רוח נשברה

זה יותר מכל הקורבנות כולם.

והתפילה שלו מקובלת

שנאמר לב נשבר ונדכן,

אלוהים לא תבזה.

אם הלב של האדם נשבר ונדכן,

אז אלוהים לא תבזה.

לכן שלח את הבן שלו שיברכו אותו,

כי תפילתם מקובלת

וברכתם מתקבלת.

כתב הסמ״ג, במצוות לא תעשה ס״ד,

שאפילו משאלות ליבם הוא ממלא,

שנאמר בתהילים יו״ד

תאוות ענבים שמעת אדוני,

תכין ליבם

תקשיב אוזניך.

לא נאמר תפילת ענבים

שמעת אדוני,

אלא תאוות ענבים.

תכין ליבם,

כלומר מה שמחשבים בליבם.

זאת אומרת רק מתאווה,

רק הוא חושב על משהו, כבר השם שומע

בגלל שהם ענבים.

ולכן,

הם גם לא ברכו אותו בלשון שמשתמע ממנה ברכה,

אלא בלשון שמשתמע ממנה קללות.

והוא נבהל!

הלך לאבא שלו, אמרת לי שיברכו אותי, הם קללו אותי!

ואז הוא ישב והסביר לו שכל הקללות זה ברכות רק ברמז.

וזה בגלל שהם היו ענבים,

שלא אחר כך יגידו,

מההה... הלכו.

כיוון שבהיותם ענבים אז גם מחשבותיהם מתגשמות,

גם המחשבות מתגשמות.

על כל פנים זאת, תשמעונו

שאין לנו חכם,

שחוכמתו תאיר פניו, כמשה רבנו,

שחוכמת התורה מביאה

להשפעת הנשמה על הגוף,

וזה מתבטא בזיב הפנים.

אבל עיקר קירון עור פניו של משה היה מעינוותנותו,

שהענווה מביאה להשראת השכינה על האדם ולקרבת אלוקים יותר מכל הקורבנות.

ולרוחניות כפולה ומכופלת,

כי מה שעשתה החוכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה.

זה דרשה קטנה על א' זעירה שהתעקש משה רבנו שהוא

לא רוצה שהשם יפתח את ספר ויקרא ויקרא אל משה

איזה חשיבות השם קורא לו וזה וזה.

אז הוא התעקש,

הוא לא רוצה שזה יהיה ככה וככה, והשם הסכים איתו,

תכתוב א',

אבל תקטין אותו. נשאר לו דיו,

עשה ככה,

פשש.

בענווה, פשש.

יביא די כבודו

מקראות גדולות, פרשת ויקרא, אור החיים הקדוש,

ונראה מה הוא אומר על הקורבנות.

אדם כי יקריב מכם קורבן,

נשם,

מן הבקר,

מן הצאן.

מה זה אדם?

אדם זה לשון חשיבות.

אדם.

כי יקריב.

מה זה יקריב?

יקריב מכם.

יקרב אנשים הפחותים שרחוקים מאת השם.

יקריב אותם לשם.

זה הקורבן הנבחר ביותר, ולזה מתאווה הקדוש ברוך הוא יותר מכל קורבן אחר.

זה הקורבן שהשם באמת רוצה.

אדם,

כי יקריב מכם, מן הפחותים שבכם,

קורבן לשם.

לקרב אותו לשם.

אבל לא כולם אנשי חיים

לעשות כן.

אז אלה שלא יביאו מן הבקר, מן הצאן.

בסדר, שיביאו קורבן כזה, שיביאו בהמות.

אבל הקדוש ברוך הוא רוצה,

זה עיקר פרשת הקורבנות. זו ההקרבה הכי נעלה, זה אין ניחוח לפני השם יותר מזה. מה קרה לך, בחור?

אנחנו אומרים את הדברים לרפואת הנפש של משה בן מזל, שהקדוש ברוך הוא יחדיר בליבו רצון לשינוי למעשים טובים.

הוא זכה שיהיה נציב יום. תן לי רק אורח חיים הקדוש.

נתת?

לא, נתת רק.

יש פה אורח חיים הקדוש?

איפה אורח חיים הקדוש?

לא, אתה מבין את זה מקראות גדולות? מה הבאת לי? לא הבאת לי מקראות גדולות.

זה מקראות קטנות, באלף זעירה.

כן.

כן.

יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום י

ימים על ימי מלך עושה שנות הכנות עובדו

יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, יבא ביי, י

‫נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא נא דגא דם דגא דגא דגה דומא ‫כן, מצאתי.

‫בין הדברים הנאמרים כאן,

תשמעו

עוד ירמוז

לצוות את אנשי חיל

להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת השם

ולזה יקרא קורבן לה'.

כי על ידי חטא האדם

ייפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמיים.

דכתיב אתם הדבקים באדוני,

ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה.

על ידי החטא נגרם שאלה שחטאו מתרחקים מהשם ומהדבקות בקדוש ברוך הוא מהשכינה.

והאדון ברוך הוא יקפיד כביכול על הדבר

שעם ישראל מתרחק ממנו

ויתאווה לקרב אותם אליו.

אתם שומעים? יש לקדוש ברוך הוא תאווה.

מה התאווה?

שיקרבו לו את הבנים שיתרחקו.

וציווה להוכיח לכל הרחוק ולקרב לו.

וגם אין איש למי שמעלים עין מן הדבר.

מי שיכול להוכיח ולא מוכיח, הוא מעניש.

וזה לך האות. אתה רוצה לראייה?

אשר ציווה השם להתחיל ממקודשיו.

כידוע שאמר לי חזקאל הנביא, והטבית תיו על מצוחות האנשים.

אז שם הוא התחיל מהמקודשים.

מי שלא מוכיח נתפס בעוון

והגדיל שכר המזכה

כמאמר התנא באבות,

פרק ה' משנה יח׳ כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

למה?

כי ישמרנו אדוני משגיונות.

הקדוש ברוך הוא לא ייתן לו לשגות.

איזה שמירה. אין לאף אחד בעולם כזה דבר. רק למזכה רבים.

זה בש״ס לא יודעים.

הם לא למדו את המשנה הזאת אף פעם.

והם הדברים הנאמרים כאן.

אדם,

מה זה הלשון?

אדם כי יקריב מכם. אדם,

דקדק לומר אדם לשון חשיבות.

כאמור בזוהר,

כי יקריב.

ואת מי יקריב? שואל אור החיים הקדוש.

פרש הכתוב.

ואמר מכם.

מן הפחותים שישנם בכם.

אשר פשעו בה'

ויאמרו לאל סור ממנו.

ונתרחקו מדבקותו יתברך.

את זה יקריב.

האדם,

בעל החשיבות,

את זה יקריב.

את הפחותים האלה שהתרחקו ואמרו לה' סור ממנו.

בדעת דרכיך לא חפצנו.

ולזה יקרא קורבן לה'

כי יקריב נצר מטעיו קודש לשורשו.

מחזיר אותם לשורש, הם נעקרו ממנו.

באדם כזה

אין צורך להביא

לא נדר ולא נדבה.

פטור.

השם לא צריך ממנו לא נדר ולא נדבה. שום דבר. מה שאתם בינים שווה פי מיליונים. אני צריך נדר ונדבה ממך?

גם אין מציאות להביא לא חטאת ולא אשם.

כי הקדוש ברוך הוא שומר אותו משיגיונות.

אז הוא לא יצטרך אף פעם להביא קורבן חטאת או קורבן אשם.

כי השם שומר עליו שלא ישגה.

על דרך אומרם זיכרונם לברכה,

כל המזכה את הרבים אין חטא מה על ידו.

ואם אין שוגג, אין קורבן.

איזה קורבן הוא ימין?

ואמר,

ואחר שגמר עומר מעשה קורבן הנכבד

והמעולה,

אחרי שהסביר לנו בפסוק, אדם כי יקריב מכם קורבן לשם,

אחרי שגמר עומר להסביר לנו מהו הקורבן הנבחר והמעולה,

אמר, מן הבהמה,

מן הבקר ומן הצאן,

או תקריבו את קורבנכם.

זה דבר שישנו בכל אדם.

זה כל אדם יכול להקריב קורבן כזה מבהמות.

כי לא קול ישיגו בחינת

רבים השיב מעוון.

זה רק יחידי סגולה זוכים להשיב רבים מעוון.

לכן עשה השם שאלה שלא זכו לזה יצטרכו להביא קורבנות רגנים מבהמות.

אבל מישהו, אדם,

הוא, אני רוצה שיקריב לי את הבנים שהתרחקו וסרו מן הדבקות ואפילו אמרו לאל סור ממנו.

אותם תביא לי, אותם. ואני לא רוצה ממך שום נדר, שום נדבה.

אתה לא תחטא, לא תשגוג, אני שומר עליך. לך, לך, רק לך, תביא לי אותם.

לזה מתאווה הקדוש ברוך הוא יותר מכל.

ממש חד-ג'ורי.

רבי חנניה ברגע שאומר, עושה קדוש ברוך הוא ישראל,

להפיכו חרבנו עם תורו ומצוות שנה, מורדנו וסלמה על סמגו,

יגדיל תורו יאדיר.