הצדיקים הזריזים לעומת רשעים ועצלים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

חודש טוב,

ספר משלי,

פרק יוד,

פסוק כ' והלאה

כסף נבחר לשון צדיק

לב רשעים כמעט

שפתי צדיק ירעו רבים

ואווילים בחסר לב ימותו

ברכת אדוני היא תעשיר

ולא יוסיף עצב עימה

יש דיסטורצ'ן

כי שחק לכסיל עשות זימה בחכמה לאיש תבונה

מגורת רשע היא תבואנו

ותאוות צדיקים ייתן

כעבור סופה ואין רשע

בצדיק יסוד עולם

כחומץ לשיניים

וכעשן לעיניים

כן אעצל לשולחיו

יראת אדוני תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה

יש צליל מתלווה

תוחלת צדיקים שמחה ותקוות רשעים תאבד

נבאר

כסף נבחר לשון צדיק

לב רשעים כמעט

מה זה כמעט?

עניינו רגע קטן

זאת אומרת

הרשעים אינם מושלים ברוחם להתיישב במחשבה ולזקק את הדברים

וקופצים ומדברים טרם יכלה לדבר אל ליבו

זאת אומרת האדם לא יושב ומכלקל את דבריו מה הוא הולך להגיד

מה שבא לו ישר קופץ ומדבר

טרם יכלה לדבר אל ליבו

זה לב רשעים כמעט

זאת אומרת לא שהשפתיים קופצות ואומרות מהר

כי הוא רגיל לדבר

גם הלב שלו הוא כזה

שהוא לא מכלקל את מעשיהו

הוא אינו מושל ברוחו

כשבא לו איזה משהו להגיד הוא לא חושב בכלל וישר משחרר את הדברים ואומר אותם

אין לו ממשלה ברוחו להתיישב

במחשבה לזקק את הדברים מה ראוי לומר מתי לומר למי לומר איך לומר

וקופץ ומדבר טרם יכלה לדבר על ליבו

אבל לשון צדיק זה כסף נבחר

הלב שלו ודאי

אלא אפילו הלשון לפעמים בא לאדם לומר משהו

ישר לענות

גם הלשון של הצדיק

היא כמו כסף נבחר לא רק מזוקק אלא גם נבחר

זאת אומרת

לא תיפול שגגה בפיו

כסף נבחר לשון צדיק לעומתו

לב רשעים כמעט

זאת אומרת

הוא ברגע קטן ישר מוציא הגוי

פסוק הבא שפתי צדיק יראו רבים

זאת אומרת השפתיים של הצדיק הזה שאמרנו

שהלשון שלו היא כסף נבחר

השפתיים של הצדיק יראו רבים יראו ינהיגו הם מנהיגים ויועצים רבים

בטובה כמו שרואה שמשגיח על הצאן

ואווילים בחסר לב ימותו

האווילים גם הם את עצמם לא מנהיגים

אפילו את עצמם הם לא מנהיגים כל שכן אחרים

ולא יבינו לאחריתם

גם לא מקבלים את הנהגת הצדיק ותוכחתו

ולא תסור מעליו איוולתו

וחסרון רוחו עד יום מותו

זאת אומרת האבינים האלה הם חסרי תקווה

כיוון שחסר לב

הוא נקרא חסר לב

שום דבר לא מידות טובות

לא שומע תוכחת

לא מתיישב בליבו

אז האווילים האלה בחסר לב ימותו כיוון שליבם חסר

עד היום האחרון זה מה שיהיה איתם

לא תסור מעליו איוולתו

כמו שאומר שלמה המלח במקום אחר אם תכתוש את האוויל במכתש

לא תסור ממנו איוולתו

אם תיקח אותו בהאוון

ותדוקו חזק חזק חזק

לא תסור ממנו איוולתו

במכתשת

כן

אז זה אנחנו שומעים כרגע כמובן שכשאני מדבר כל אחד יראה איפה למקם את עצמו לפי הפסוקים

הפירוש שאני אומר זה פירוש של רבנו יונה גירונדי

ברכת אדוני היא תעשיר

ולא יוסיף עצב עימה

ברכת השם

היא מעשרת את העשירים

וכשזה ברכת השם

אז אין תוספת של צער ודאגה על ממון אם זה ברכת השם

אם זה ברכה מאת השם

אין בזה צער ודאגת ממון

וזה מדובר כמובן

על הצדיק שדיברנו עד עכשיו

כסף נבחר לשון צדיק, שפתי צדיק הראו רבים

אז העניין על הצדיק הנזכר

כי הצדיק הנזכר הוא לא נבהל להון

לא נבהל להון פירושו לא מזדרז בבהילות כל הזמן מחפש ממון ממון ממון ממון

והוא לא מרבה בצער במיעוט עושרו גם אם הוא לא עשיר

או שיש לו מעט

יש לו עושר אבל מעט

הוא לא בצער

כי הוא יודע שאם יצב השם איתו את הברכה

הוא לא יצטרך לצער וטרדת מחשבה

כי בלתי מחשבתו יגיע ברכתו של הקדוש ברוך הוא

ואל בינתך אל תשען לא הבינה ולא העצה

ולא הזריזות

הם שמביאים את התוצב

אחת מהזכירות שאנחנו צריכים לזכור

זה שהקדוש ברוך הוא נותן לך כוח לעשות חיל

לא אתה

ובמה שלא יגזור השם יתברך לתת לו

אין הרבות מחשבות מועילות

כי אין המחשיבה מועילה

לפעמים המחשבה מקלקלת

וכן כתוב, שב לכם משקים מקום

מאחרי שבט

אוכלי לחם עצבים

אבל כן ייתן ידידו שנה

כשהקדוש ברוך הוא רוצה

אז אם אתה ידיד שלו הוא ייתן לך לישון בנחת

מתוקה שנת העובד עם מעט ועם הרבה יאכל

בשובע לעשיר

איננו מניח לא לישון

התכלית העולם זה שהצדיק מסתפק במה שחנן אותו השם יתברך

ושמח בחלקו

כי יודע הצדיק כי לא יוסיף הצער ממון

עם הברכה שהשם בירך אותו,

אין, אם זה מה שבירך אותך השם, מעט

או הרבה

הצער לא יוסיף ממון, ההשתדלות לא תוסיף ממון

אז נחזור על הפסוק

ברכת אדוני היא תעשיר

היא, היא לבד תעשיר, לא צריך לתאמץ, היא תעשיר

ולא יוסיף עצב עימה, עצב זה צער וכעס

לא יצטרף לזה שום עצב למישהו צדיק

ומבין את זה

כי שחוק לכסיל עשות זימה

וחוכמה לאיש תבונה

כמו ששחוק קל לבוא מן המחשבה

אדם צוחק בקלות, שחוק עולה

תראו אנשים, מישהו עושה איזה עווית בפניו, כולם צוחקים

מישהו שמיע איזה קול מצחיק, כולם צוחקים,

כולם, זה לא משנה

כולם, זה לא ישראלים, זה סינים, יפנים, אותו דבר, כולם, זה בקלות

כמו שהשחוק קל לבוא מן המחשבה

כי השחוק מן התנועות הבאות פעמים רבות בלי כוונה

לא צריך לחשוב, בשביל לבלום את השחוק זה גדלות

שאדם יוכל להתאפק ולא לסחוק, אפילו אם יש משהו מצחיק

אז זה גבורה נפשית, עבדו על זה בכלם

היו דורות שעבדו שלא להניד עפעף, היו כאלה שלא חייכו בכלל, לא חייכו,

לא שלא שחקו,

כן?

ובגמרא מסופר שכשבדחו יותר מדי

אז שברו גם כוסות בשווי יקר מאוד בשביל להפסיק אותם שלא יותר מדי,

ישחקו קצת מהגבול לעבור, וזה שחוק של חכמים, לא של טיפשים.

מכל מקום השחוק הוא מן התנועות הבאות,

פעמים רבות בלא כוונה.

ככה הפועל קל לבוא ממחשבת הכסיל.

הכסיל

לא צחוק.

הפעולות שלו שהוא עושה ביום-יום הן באות במהירות ובפזיזות, בלי

יתרון חוכמה, בלי תבונה, בלי מחשבה,

כמו צחוק.

פתאום הוא עושה זה, פתאום הוא עושה זה, פתאום הוא עושה זה.

כי דרכו לעשות כל אשר יזם

מה שבא לו לעשות, הוא עושה מייד, בלי מחשבה, בלי שיקול דעת, בלי כלום.

ולא יפריש בין מחשבת החפץ ועולה על הרוח בלי עיון

ובלי המחשבה

שצריכה להגיע לפועל.

זאת אומרת, הוא אף פעם לא מתיישב בינו לבין עצמו לשקול

האם מה שעלה בדעתו ראוי להיעשות.

והוא פועל ישר כמו הצחוק.

אז לכן אומר פה שלמה המלך,

כי צחוק לכסיל עשות זימה.

כמו שצחוק אצלנו זה מהתנועות הקלות שיוצאות אפילו בלי שימת לב,

ולא צריך לזה הרבה מחשבה,

כי זו תנועה קלה,

לא צריך מאמץ בשביל זה.

ככה כסיל עשות זימה, זימה זה מזימה,

המחשבה.

עולה לו איזה מחשבה,

טק, מוציא לפועל בלי שום בעיה, כמו שאמרנו קודם.

אבל חוכמה לאיש תבונה,

חוכמה לאיש תבונה,

דהיינו עשות זימה,

המחשבה,

היא חוכמה לאיש תבונה,

כי עיקר חוכמתו

על שפת הפועל,

כי שם מרבה העיון

עד שישלים לו על נכון, הוא לא ממהר.

איש תבונה

הוא מבין דברים.

הוא לא ממהר, הוא לא נחפז.

החוכמה אצלו, זה הוא קיבל מידע,

עכשיו הוא משקלל,

חושב כי הוא איש תבונה,

מבין דבר מתוך דבר, מה ההשלכות, מה התוצאות,

כיצד לעשות ואיך, מתי ומי וכו'.

זה ההבדל בין שני האישים האלה, בין הכסיל

לבין

החכם באיש התבונה.

מגורת רשע היא תבואנו,

בתאוות צדיקים ייתן.

לא יגיע לרשע ממחשבותיו וממה שמשער בנפשו,

רק מגורתו ופחדתו.

אך תאוותיו לא יגיעו.

זה שיושב לו הרשע ומטכס עצות,

מה לעשות, איך להרוויח, איך לגזול, איך לפעול, איך לעשות, כל מה שהוא מתכנן,

למלא את תאוותיו,

אומר לו שלמה המלך, תשמע משהו, מותק, תקשיב לי.

מגורת רשע היא תבואנו.

זה כן.

אם יש לך איזה פחד או חשש,

וזה עובר אצלך במחשבה, זה כן יבוא לך.

אבל מה שיש לך במחשבה, תאוות וכל מיני דברים כאלה,

זה לא יבוא לך.

רק בגזירת הבורא.

אם הבורא רוצה לשלם לך שכרך בעולמך,

אז אתה יכול לקבל תאוות ממה שאתה מתאבה,

ובזה הוא יסגור לך את החשבון בעולם הזה, לעולם הבא,

אין כלום.

אבל אם עלו לך מחשבות של פחד, דאגה וכו',

מגורת רשע,

מגור זה חשש, פחד.

זה יבואנו.

בתאוות צדיקים ייתן.

אלה שהם צדיקים, למה הם מתאבים?

הם מתאבים אל חסדו של הקדוש ברוך הוא ומייחלים לו.

הם לא יודעים אפילו מה הם רוצים מהשם.

הם רוצים חסד השם.

מה שהשם מתחסד איתם, מתאים.

לזה הם מתאבים.

לחסדו.

אך פחדתו מן האויב ומפני עקת רשע לא יבואם.

בהיפוך

מהרשע

שמגורת רשע היא תבואנו אצל הצדיקים,

רק תאוות צדיקים ייתן. אבל פחדם

לא ייתן עליהם.

השם שומר אותם,

שלא יאונה להם כל רע.

פסוק הבא,

כעבור סופה

ואין רשע.

וצדיק

יסוד עולם.

רשע, כמו שיש סופה והיא עוברת ואוספת ונעלמת,

ככה רשע, היה ואיננו.

בקל,

כמו מקרה קל,

השם מעביר אותו מן העולם.

כמקרה אסופה,

כשהיא ברגע מעיפה את המוץ,

המוץ הוא קל,

מעיפה אותו ולא נודע מקומו,

כך כתוב, תמוטט רשע רעה.

מספיק רעה אחת

נופלת על הרשע,

ממוטטת אותו.

רק דבר אחד.

אבל לעומת זאת, אצל הצדיקים, מה כתוב?

שבע יפול צדיק, בה קם.

זאת אומרת, כל נפילה היא סיבה לתקומה.

אבל אצל הרשעים,

ורשע יפול בה אחת.

אז לעומתו,

כעבור סופה ואין רשע,

וצדיק יסוד עולם.

הצדיק,

צדקתו תציל אותו מן הצרות.

זו שמירה גדולה,

מה שהוא צדיק,

ושגם את הרבים היא מצלת.

הוא לא רק מציל את עצמו במעשיו הטובים,

הוא מציל גם רבים בצדקתו.

והעולם נוסד עליו.

הוא היסוד שכל העולם כולו עומד עליו.

כחומץ לשיניים

וכעשן לעיניים

כן העצל לשולחיו.

זה פסוק שמדבר על כולנו.

שימו לב.

חומץ לפעמים הוא טוב לרפואה.

עשן לפעמים יש בו צורך.

מבערים אור מדורה כדי לשבת נגדה.

אבל לא ייתכן שתגיע תועלת מהם בלי היזק לאחד האיברים.

חומץ זה טוב

לדברים מסוימים,

אבל הוא מזיק לשיניים.

עשן לפעמים הוא טוב של לעשן מאכלים, של לעשות כל מיני דברים,

אבל הוא לא טוב לעיניים.

זאת אומרת,

תמיד יצא מזה איזה היזק.

אז כחומץ לשיניים

וכעשן לעיניים

כן העצל לשולחיו.

זאת אומרת,

לפעמים יש צורך לשליחותו של העצל.

מי זה נקרא עצל? תכף נשמע.

והימצא תימצא בו תועלת.

ונכון, לשלוח אותו בשעת הצורך

מאשר אם יימנע השולח לשלוח את האיש.

עדיף לשלוח אותו

מלא לשלוח אף אחד במקום הצורך.

אך לא ייתכן לשליחותו מבלי קלקול באחד הדברים.

כי מעצלותו להקשיב

לכל דברי השולח

ולצפון אותם בלבבו,

או לכוון את דברי מי ששלח אותו,

או מעצלותו ואיחורו בדרך.

לא תנצל שליחותו מן הקלקול.

הוא יגיע, הוא יעשה את השליחות אבל מקולקלת.

או לא בזמן,

או לא מסר הכל,

או שינה בפרטים, או לא אמר בדיוק.

קלקול יצא מזה.

אז כמו שהחומץ לשיניים

והעשן לעיניים,

ככה עצל לשולחיו.

וייתכן

כי יקרא חסרון התועלת בדבר השליחות.

כאילו שלח בעל השליחות ציר חרוץ,

הכוונה שליח, חרוץ,

אז הושלמה לו התועלת לכל דברי השליחות,

אם היה שולח עד שהוא ראוי.

לא כמו דור ישראל, אחרי חודש, חודשיים.

מגיע אליך כבר מה שלא שייך.

כבר התחתנו, יש להם ילדים.

ועתה,

כי בטח על משענת העצל קראו החסרון בקצת ענייני השליחות.

ואתם יודעים שחסרון לא יוכל למנות.

מה שנחסר, נחסר.

ואם בינה שימעה זאת,

מה לעצל ולשליחותו בתוך העניין של צדיק ורשע?

למה במושגים שלנו, שלמה המלך, אחרי כל הפסוקים שלמדנו, ההבדל בין צדיק לרשע, בין כסיל

לצדיק,

למה הוא תקע לנו פתאום את העצל?

מה הוא קשור פה אלינו, בין צדיק לבין רשע?

אז אומר רבנו יונה, ואם בינה שימעה זאת,

מה לעצל ולשליחותו בתוך עניין המידות של הצדיק והרשע?

הנה הזכיר לנו בפסוק הקודם,

וצדיק יסוד עולם.

ואחרי המקרא הזה,

עכשיו אחרי הפסוק הזה אנחנו נלמד פסוק,

יראת אדוני תוסיף ימים

ושנות רשעים תקצורנה.

אז איך באה השליחות של העצל בתוך הדברים האלה?

מה זה קשור?

אומר לנו רבנו יונה,

אתה עמוד והתבונן.

כי המשל הוא על מלאכת התורה והמצוות

ועל שליחותם.

אנחנו נשלחנו לעולם הזה בשביל לקיים תורה ומצוות,

ולחזור לפני הקדוש ברוך הוא,

מלאים ועמוסים במצוות.

כי המחזיקים בהם,

מי מחזיק בתורה ומצוות? אלה שלוחי השם יתברך.

כתוב, וישלחך אדוני בדרך,

כי אדוני שלחני לעשות,

או ארור עושה מלאכת השם רמייה.

זאת אומרת, אנחנו שליחים, נשלחנו, אנחנו שליח.

גם רוב חתימת משלי שלמה,

שחתם בהם דברי חוכמה,

הורתיך להשיב אמרים אמת לשולחיך.

אתה בסוף צריך להגיע,

בתום השליחות שהיית פה, שבעים, שמונים, תשעים,

אתה צריך להשיב אמרים אמת לשולחיך, ישאלו אותך, מה עשית?

מה היה שם? ספר, דבר, דבר, דבר, דבר.

זה למה לא ביצעת?

זה למה לא כראוי?

למה זה באיטיות?

למה זה בעצלות?

למה אתה לא קם השכם בבוקר?

למה אתה לא עושה מצוות ככה?

כל דבר ישאלו אותו,

ותצטרך להגיד אמת לשולחיך.

מה תגיד?

נשיב אמרים אמת.

אז בא להזהיר אותנו שלמה המלך על הזריזות במצוות

ואל גנות העצלתיים

והודיע אותנו כי לא ייתכן שלמות מצווה

שיש תורח בהקמתה

רק עם הזריזות.

יש מצוות שקשה, צריך לטרוח,

אבל אפשר להתגבר על הקושי בזריזות.

אם אדם עושה בזריזות, בחשק, בשמחה,

הוא יכול להתגבר גם על קשיים גדולים.

דהיה עצל,

אם יקיים מצווה,

אם יקיים כבר,

יבטל מחווה.

הוא ייחפף בכמה דברים במצווה, לא יעשה אותה בדיוק.

וגם חוק מחוקיה.

זאת אומרת, דקדוקי מצוות לא נבקש ממנו, כי לא נצפה, הוא עצל.

אז גם הוא לא לומד ודאי את הכל בשביל להקיף את המצווה לעשותה.

וגם

הוא יכול לבטל חלק מחוקותיה.

לדוגמה, יש אנשים שמניחים תפילין.

ואני רואה לפעמים בתפילה.

וכל הכבוד, הם קנו תפילין באימה גסה, והכול טוב ויפה.

אבל הקשר שצריך להיות מאחורה,

אסור לו לרדת לעורף.

הוא צריך להיות על הגולגולת.

ויש כאלה מותחים דווקא שייכנס בשקע מתחת לגולגולת,

בעורף, בשביל לא לצאת ידי חובה.

הם משתדלים.

הם מותחים את זה.

הם מותחים ככה וככה לשני הכיוונים.

אז אם לא הצליחו פה לרדת לעורף, אז מורידים פה למצח קצת.

העיקר שלא יתקיים.

למה?

עצל.

אם היה לו מטה-דינים בדיוק, היה יודע כיצד צריך להניע.

אבל לפעמים

הוא מתעצל, הוא לא יודע בעצמו להצר את התפילין,

אז הוא מניח את זה ככה.

אז הוא חושב, אם הוא יעשה את זה, אתה יודע מה, אני אקדם את זה לפה ולפה,

ואז זה זז לו לפה, ואז שוכב לו לכאן, והוא הולך לו לכאן,

ומתחיל להצדיע ימינה ושמאלה.

עצל, קח את זה,

תן למישהו אם אתה לא יודע, זה לא מסובך,

והוא ייצר לך את זה, תבדוק את זה היטב.

ואז הוא חושב, לא, זה לא טוב, זה לא, מרוב שהוא רגיל, שזה כמו סיר על הראש,

הוא כבר לא רגיל שזה נמצא בצורה כזאת, שזה מתיישב.

הוא מפחד אפילו להזיז את הראש, שלא יפעול לו.

מכל מקום,

זו דוגמה אחת, יש דוגמאות הרבה בכל מיני נושאים.

תפילה, ודקדוק בתפילה, ודקדוק באותיות, ובתיבות.

אין גבול.

הייתי עכשיו בשווייץ, היה שליח ציבור.

אתם יודעים איך הוא קרא קריאת שמע? אתם לא תאמינו.

כמה אנחנו יושבים, מסבירים לאנשים מה צריך לכוון בכל דבר ודבר.

שמע ישראל, השם אלוקינו, יש שם אחד.

זהו.

זו הייתה המהירות.

שמע ישראל, השם אלוקינו, יש שם אחד.

זהו.

מה?

בחיים שלו לא יצא ידי חובת קריאת שמע.

בחיים.

איפה הכוונות?

בשם השם, באלוקינו, בשם, באחד.

איפה כל הכוונות?

איפה כל מה שכתוב בשם העולם?

לא יצא ידי חובה בכלל, בכלל.

שלא לדבר שאחר כך, ואוהב תו את השם אלוקיך ובכל אור ובכל אור ובכל אור ובכל אור ובכל אור ובכל מועדי חום.

מדי פעם מוציא קיטור,

וזהו.

נו,

איפה הכוונה? איפה זה? מה אומרים? מה? הם מדברים? על מה מדברים?

כתוב, היו הדברים האלה על לבביך. איזה דברים? על מה הוא מדבר בכלל? לא יודע אחרי מה הוא מדבר.

אז לכן אומר,

שהעצל אם יקיים מצווה יבטל אחד מחובותיה וחוק מחוקיה.

גם אם ינצל, לא ינצל מן הנזק לנפשו.

הרי יגרם לו נזק לנפש שלו, כי היא לא שלמה,

היא לא עושה את המצוות כראוי.

וגם מן העונש בקיום המצווה.

יש מצוות שאתה לא עושה אותן כראוי.

אתה תקבל עונש, לא רק עונש.

יש דברים אפילו שהם קלים לעשייה, שכתוב שיעקר מן העולם.

המזלזל בנטילת ידיים

נעקר מן העולם.

מה הבעיה? אתה כבר נוטל, תלידה ברז, איש מים בשפע.

מילאת את הנטלה, תיטול ידיים כמו שצריך עד כאן, עד המרפק.

לא, הוא שופך ככה, פה הכל יבש, פה הכל יבש.

שפריצים, פם פום פים פם, יש כאלה פם פם פם פם, פים פים פים.

והוא מבסוט.

זהו, בדרך הוא נוטל, מברך, בפני, אחרי, לא משנה.

העיקר, יש כאלה אפילו כבר בדרך, אומר המויצי.

המויצי לעמליו.

וכמובן, עוד לפני שהוא בולע הוא כבר מתחיל שיחה.

כן?

צריך לבלוע לפני שמדברים.

גם לא משיחים בשעת הסעודה, אבל נגיד שהוא היה צריך לדבר,

הוא מדבר.

עוד לא בלע, אז על מה הייתה הברכה?

בקיצור,

אז גם עונש יש בקיום המצווה,

אף על פי שעשה מצווה מצד אחד והועיל תועלת

ושכרו איתו,

אבל גם יש עונש והזק.

גם בהגותו בתורה העצל, לא יכוון

אל כל דברי מלמדיו.

זאת אומרת, יושב בן אדם בשיעור,

שומע את השיעור,

ולמרות שהוא שומע את השיעור, הוא לא מכוון לשמוע היטב את דברי המלמדים.

ואז תקרנה אותו השגגות בהוראות תמיד.

אחר כך מתחילים ויכוחים.

הרב אמר ככה, לא עכשיו.

לא עכשיו.

הרב אמר ככה, הרב אמר ככה, מתווכחים. מה מתווכחים? הרב אמר פעם אחת, הוא לא אמר פעמיים.

אז איך אתה אומר ככה ואומר ככה?

כי מישהו פה לא הקשיב.

הוא עצל.

וכן אמרו זיכרונם לברכה בסוטם אמזן,

משרבו זחוחי הלב,

רבו מחלוקות בישראל.

זכוחי עליהם

אנשים שהם בעלי גאווה.

זכה עליהם דעתם,

וגם לא מיושבים בדעתם.

וזה גורם לזכיחות.

ואדם לא מקשיב היטב.

ומאז רבו מחלוקות בישראל, ומדובר על חכמים גדולים.

וכן במצוות תפילין שצריכה זריזות, לא יינצל מן העונש בהיסח הדעת.

בלי כל מה שאמרתי.

עצם זה שאדם מסיח את דעתו מן התפילין,

או שלא שומר על ניקיון גופו בשעה ששם את התפילין וכו'.

הרי נאסר שלא יפיח בהן

ולא יישן בהן,

למרות שפעם הייתה מצוותן כל היום.

אך העוסק במצוות הוא לבדו פטור מן המצוות.

וכן, בכל חובת השם יתברך תתחייב הזריזות.

תקשיבו טוב, ויקרא עוון בעצלתיים.

כל מצווה שאתה עושה בעצלתיים זה ייקרא עוון.

אפילו אם עשית את המצווה.

אבל עשית אותה בעצלתיים זה נקרא עוון.

שש אנוכי על אמרתך, כמוצא שלל רב.

מי שמוצא שלל רב, איך הוא שמח, איך הוא קופץ על זה.

שלל רב.

אבל אם אתה הולך בעצלתיים למצוות, אז אתה לא יודע את ערכן.

אתה לא יודע מי ציווה אותך, אתה לא יודע מה ממתין לך, אתה לא יודע כמה הוא רוצה להנאות אותך.

החידה אומר,

צדק צדק תרדוף.

למה צריך להגיד צדק, צדק תרדוף?

אם אתה עושה מצווה רגיל,

צדק

תרדוף זה בסדר.

אם צדק הכוונה המשפט, ואם צדק הכוונה צדקה, לא משנה מה שנסביר צדק.

אבל הוא אומר, לא, אם תרדוף, אם אתה עושה את זה בזריזות,

אתה תקבל על מצוות צדק אחת, שתיים.

צדק צדק.

זה אם תרדוף.

כשאתה עושה מצווה, אתה מקבל פי שתיים, אם זה בזריזות.

כמו שאומר הברטנורה,

מצווה גוררת מצווה, זה מצוות השמחה.

כשאתה עושה כל מצווה עם שמחה, זה שתי מצוות.

מצוות המצווה ומצוות השמחה.

ותחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.

אז הנה, רואים שעוון זה נקרא מי שעושה מצווה בעצלתיים.

גם ביחדו את הבורא,

אם בפיו ובשפתיו יכבדהו ולבו ירחק ממנה,

הנה גדול עוונו.

גם אדם שמשבח לשם ואומר דברים,

והכול טוב ויפה,

אבל הלב שלו רחוק משם,

זה העוון שלו גדול מאוד.

ככה גם בעת התפילה,

כאשר יטור אחר לבבו וזנה אחרי עסקיו.

הוא טרוד באמצע התפילה, מה הולך להיות? עכשיו צריך לנסוע, צריך להגיע, איך יגיע, מחכים לו, יפסיד, לא יפסיד, ירביח, לא יאללה.

הוא זונה אחר לבבו בענייני עסקיו.

זה במקרה הקל.

אז זה עוון פלילי?

הרי הוא לא יעשה חן כי ידבר ידבר עם מלכים יועצי ארץ וכהנה רבות עם העצל.

כשהוא מדבר עם מלך הוא ידבר איתו בבלבול הדעת, וידבר איתו דברים שלא כהוגן,

ופתאום יפנה לשם, ויביט לשם,

ויענה לטלפון באמצע.

מה זה?

זה הוא יעשה עם מלך ועם רוזנים?

הוא לא יעשה ככה.

אז למה אצל הקדוש ברוך הוא כן?

זה עוון פלילי גדול.

לכן לא יימלט בקיום המצווה מן הנזק באחד העניינים,

מדובר על העצל עכשיו באמת בענייני התורה והמצוות,

כאשר לא ייתכן לתועלת החומץ בלי נזק לשיניים.

עכשיו מובן הפסוק נפלא.

כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים

כן עצל לשולחיו.

ואמרנו שיגידו לנו שמה שאנחנו צריכים להשיב אמרים אמת לשולחיו. מה נגיד לבורא עולם?

עכשיו הבנו למה זה תקוע הפסוק הזה של העצל בין הצדיק לכסיל ולרשע.

אמרנו מה עניינו פה?

זה ענייננו.

תחליט, אתה צדיק או אתה כסיל,

אתה רשע,

אבל עצל הוא לא שייך לצדיקים,

הוא שייך לצד השני.

אז זה אומר לנו מה השליחות שלנו בעולם הזה ואיך להתייחס.

הפסוק שבא אחרי זה אמרנו, יראת אדוני תוסיף ימים

ושנות רשעים תקצורנה.

הדאגות מחלישות את הכוח

ומקרבות קץ המוות.

אדם יכול למות

מרוב דאגה.

אבל יראת השם יתברך, אדם שפוחד, יש לו יראת שמיים.

והדאגה על העוונות, הוא פוחד מהעוונות, אם יש בידו או שמא יבואו לידו.

והוא דואג על חסרון עבודת האלוקים, זה לא יקצר את הימים.

אבל הימים על ימי היראה תוסיף.

חוזרים לפסוק.

יראת אדוני, אמרנו שיראת דאגה זה מקצר את הכוח וזה גורם למוות.

אבל יראת אדוני,

אותה דאגה רק על המצוות וחסרון בעבודת השם, זה יוסיף ימים.

זו דאגה ברוחה שתוסיף ימים.

ושנות רשעים תקצורנה.

מי שירא השם ודואג מיראת השם

זה יוסיף לו ימים.

אבל הרשעים שדואגים, אמרנו שמגורת רשעים תבואנו,

זה תקצור את ימיו.

כמו שנאמר,

ימים על ימי מלך תוסיף.

פירוש ימים על ימי זה כשני דורות.

כי משני שני חייו יוסיף לו.

כמו שהוסיפו לאיוב,

פי שתיים על חייו.

או כמו שכתוב אצל ירבעם בן נבט,

אצל חזקיה מלך, סליחה.

והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה.

ומתחילה לאומלך רק ארבע עשרה שנה.

עד שבעל אבישעיה ואמר לו כי מת אתה,

ולא תחיה.

ואוסיף לו.

כי תוספת של הקדוש ברוך הוא מרובה על העיקר.

אז זאת אומרת, רואים שיראת אדוני תוסיף ימים.

אז אם יגיד לך אדם, מה אתה מודאג כל כך? מה אתה דואג? מה אתה בודק כל דבר? מה אתה מפחד?

תאכל.

כולם אוכלים.

זה נקרא, ושנות רשעים תקצורנה.

אבל יראת אדוני תוסיף ימים.

כמה שאתה מבזבז את הזמן כאילו

מיראה שמא יימצא חרק, או יימצא משהו,

או משהו, או משהו, משהו.

אתה חי ביראה כל הזמן, כל דבר בודק.

אתה לכאורה מאבד, אתה לכאורה מאבד הרבה מהחיים שלך על בדיקות.

לא חבל? במקום זה יכולת לאכול שבע פעמים כבר.

כן, הוא אומר, אבל יראת אדוני תוסיף ימים.

אתה לא תפסיד אותם.

לא תפסיד את הימים. יוסיפו לך.

כתוב, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך.

למה במצווה זו מאריכין ימין במפורש?

כל המצוות מאריכות ימין, אבל למה זאת במפורש?

לומר לך,

כשאתה מתעסק בכיבוד אב ואם, זה על חשבון החיים הפרטיים שלך.

ואם ההורים שלך האריכו ימים עד גיל מאה,

אתה כבר בן 80. מתי תתחיל לחיות אם אתה כל הזמן מטפל בהם?

אומר, אל תפחד. זמן שהשקעת בהורים, תקבל אותו עם תוספת.

יאריכון ימיך.

אל תחשוב שהימים שאתה מבזבז בכיבוד ההורים זה על חשבון החיים שלך.

לא.

יאריכון ימיך.

גם פה, יראת אדוני תוסיף ימין.

לכן, לא צריך לדאוג.

אבל שנות רשעים תקצורנה.

התענוגות של בני האדם

הן מעמידות בעניין הגוף של האדם מתולדתו.

אבל שנות הרשעים שמתענגים במלאת תאוותיהם,

אבל שוברים מצד שני עול שמיים

ומנתקים מוסרות,

אלה תקצורנה בחטאים מן המספר של ימי חייהם.

רשעים לא יחצו ימיהם.

היה צריך לחיות 80 שנה

והוא לא יעבור 40. רשעים לא יחצו ימיהם. למחצית של חייהם שנקבעו להם מראש, לא יגיעו.

למה?

כי הם חושבים רק למלות תאוותיהם על חשבון השם יתברך.

והעוונות שלהם מקצרים את ימיהם, כמו שלמדנו בשנים קדמוניות,

ששלוש כיתות נכנסות לפני הקדוש ברוך הוא,

וכת של רשעים גמורים, הם מתים לאלתר.

ואנחנו רואים שבראש השנה וביום הכיפורים לא מתים בבית כנסת רשעים גמורים.

אז איך זה אומרים שהם מתים לאלתר מיד?

הם מתים לאלתר.

אמרנו שמקטינים להם את החיים.

בשנה פלוניית גזרו עליו שבע שנים הפחתה מחייה.

שנה אחרי זה עוד חמש, ואחר כך עוד שבע, ועוד שתיים עשרה, ועוד שלוש, ועוד שתיים, ועוד עשר.

בקיצור, בגיל שלושים, עשרים, נפטר.

אה,

בחור צעיר, בריא,

מה קרה לו?

אני לא מדבר עכשיו על תאונה וזה,

בוא נדבר שבן אדם פתאום שבץ לב,

מה קרה לו?

אדם היה במכון ספורט, פתאום זה, זה, שבץ לב, מה קרה לו?

כל שנה הוא מת.

הורידו לו מחייו.

רשעים לא ייחצו ימיהם.

ואם רואים רשעים, כן מאריכים ימים.

אז בצד של המצוות שלהם, למרות שהם רשעים, יש מצוות כאלה שבשביל לשלם להם בעולם הזה את השכר,

אין ברירה, חייבים להשאיר אותם טיפה יותר זמן.

אחרת לא ייתנו להם את התשלום ויצטרכו לשלם להם שם.

וזה השם לא מוכן לתת למי שלא האמין בשכר בעולם הבא.

מי שחשב שהשכר זה רק העולם הזה,

השם נותן לו כפי מידתו.

אתה מעריך את העולם הזה, תקבל רק פה.

שם לא תקבל,

שם תקבל רק את העונש.

אז אם כן, אנחנו רואים ששנות רשעים תקצורנה.

צדיקים אמרנו, עכשיו, תוחלת צדיקים שמחה,

ותקוות רשעים תאבד.

הנה כתוב בעניין התאוות לעושר ולכבוד,

אדם שמאוד מייחל ומקווה ומתאווה לכבוד,

לעושר,

אומר על זה שלמה המלך עליו השלום,

תוחלת ממושכה,

מחלה לב.

אדם שמייחל הרבה זמן ולא מגיעה תוחלת מה שהוא מייחל,

זה מחלת לב.

אבל תוחלת הצדיקים איננה מחלת לב,

כי ששון בשמחה יימצא בה. אפילו שהם עוד לא קיבלו את מה שהם מייחלים.

ששון בשמחה יימצא במשך התוחלת. כמה זמן תוחלת?

הוא מצפה שיהיה כך וכך, נגיד בעבודת השם, שהוא יזכה לכך וכך.

וזה לקח עשר שנים, עשרים שנה, שלושים שנה, עוד לא הגיע.

האם האדם הזה יקבל מחלת לב כמו הרשעים שמחכים לכבוד, לתפקיד, לג'וב, וכל הזמן עובדים עליהם ועובדים עליהם

עד שמתפוצץ ליבם?

לא.

אומר לו, ששון בשמחה ישיגו.

מי? הצדיקים. מתי?

במשך כל התוחלת אפילו לא הגיעה.

למה?

כי תוחלתם

לא על כוחם בעוצם ידם.

והם לא על בינתם נשענים.

כי אם על רחמי השם יתברך,

ככתוב, ביטח אל אדוני בכל לבביך.

והם לא דואגים שזה נמשך,

וממתינים וממתינים,

כי אינם דואגים למיעוט העושר.

והם יודעים פסוק

של שלמה המלך במשלי,

טוב מעט ביראת אדוני.

גם מעט זה טוב מאוד,

העיקר שזה ביראת השם.

כל זמן שאתה ירא השם,

אם יש לך הרבה, אם יש לך מעט,

טוב מעט ביראת השם.

אך שמחה היא הסיגון מן התוחלת על כל פנים.

אבל בכל אופן יש להם שמחה

במשך כל זמן התוחלת. למה?

קודם כל, כי הם שמחים בכל עת

על אשר השיגו לערוך תוחלתם לאלוהים

ולשום תקוותם לחסדו. קודם כל, כל הזמן שאני מייחל רק לשם יתברך,

זה כבר מספיק.

פעם סיפר הרב גלינסקי, זיכרון אחריו לעולם ממש, פעם הוא ראה בן אדם אחד

באוטובוס לבד,

שר לעצמו,

תופה,

פסוק, שמח,

עומד מדי פעם, ככה עושה, ככה.

לא הבין אותו מה מקפיץ אותו, אולי הוא שדה, אולי משהו.

בסוף הוא לא התאפק, שאל אותו, תגיד לי, מה?

הוא אומר לו, אני בדרך לחתונה.

יש חתונה, אני יורד לחתונה.

אז הבן אדם, כשהוא בדרך לחתונה, הוא כבר מתחיל להרגיש.

אדם שיודע שהקדוש ברוך הוא, שמצפים ממנו למשהו והוא רוצה לעזור ליראיו,

רצון יראב יעשה ואת שבועתם של משהו.

אז כל משך הזמן שהוא מייחן, הפוך, זה כל תחנה, כמו שאומרים, אתה מגיע לחתונה עוד מעט,

יותר קרוב, אז הוא נהיה יותר שמח.

זה לא מפריע לו שזה נמשך הרבה. אז מה, אם צריך לנסוע עשר תחנות, או חמש עשרה, או עשרים?

אבל אני יודע, בתחנה האחרונה שהוא ירד, הוא מגיע לחתונה.

ואם לא מקבלים את התוחלת בעולם הזה, אז לאן אתה מגיע? לגן עדן. אז בגן עדן זו החתונה הכי גדולה.

אז מה, מה קרה?

אבל כל הזמן אתה ידעת מה הכיוון, לאן אתה נוסע?

נו, אז מה יש?

אז לכן הם שמחים בכל עת על אשר השיגו לערוך תוחלתם לאלוהים

ולשום תקוותם לחסדו.

וכל מה שנמשכה ומתאחרת תוחלתם,

הם מתענגים על העבודה אשר יעבדון את האלוהים בתוחלת ובביטחון.

אז לכן תוחלת צדיקים, שמחה.

עצם זה שהם מייחלים לקדוש ברוך הוא,

משך כל הזמן זה שמחה.

אבל תקוות רשעים תובד.

למה? כי הרשעים בוטחים,

במאמצים שלהם

או בהבטחות של אנשים.

ואם התוחלת הזאת לא תתקיים, תתבדה, היא תובד, אין יותר.

כי אם שמחת על מישהו שיקנה וייתן לך, הוא יעשה והוא אומר לך לא,

או שהוא לא מגיב, לא עונה,

אין.

זהו, כי שמחת עליו, זהו, אין יותר.

אבל אצל הבורא, זה שאתה לא מקבל בינתיים זה לא אומר שלא תקבל אחר כך.

לכן, תקוות רשעים תובד.

עוד פירוש הוא אומר?

כי אין ממושכת תוחלתם של הצדיקים, כי קרובה ישועתם לבוא.

ואם לא יגיע עניין שהם מייחלים עליו,

תקשיבו טוב,

תהיה צדקת התוחלת סיבה לתועלת.

עצם זה שהם מייחלים להשם,

אפילו אם הם לא יקבלו בסוף את מה שהם ייחלו,

אבל זה יהיה להם לתועלת,

לחסדים רבים ונכבדים מן העניין שביקשה נפשם.

הוא ייחל לדבר מסוים,

והשם החליט לא לתת לו.

אבל על עצם הצדקה הזאת שהוא מייחל להשם,

השם יפצה אותו בדברים אחרים.

רבים חסדיו של הקדוש ברוך הוא לתת.

אז התוחלת תהפוך להיות תועלת.

ככתוב הבוטח באדוני חסד יסובבנו. מה זה יסובבנו?

כשאדם מצפה למשהו אז הוא מצפה משם, אז זה צריך לבוא משם.

אבל אם זה לא הגיע משם, הוא אומר לך תקבל יותר, תקבל מסביב.

מסביב זה 360 מעלות,

זה לא זווית אחת.

אתה תקבל מכל הכיוונים,

חסד השם יסובבנו.

אבל תקוות רשעים תאבד,

בהיעדר העניין שמקווים עליו, תהיה תקוותם עובדת,

כי אין שכר על תקוותם,

כי הם לא בטחו בישועת השם.

גם אפשר לפרש ששלמה המלך מקלל אותם

באבדון תקוותם.

בתקוות רשעים תאבד, פירושו,

זה לא המציאות, זה קללה.

תקוות רשעים תאבד.

כעניין שכתוב,

אל תיתן אדוני מאוויי רשע,

זממו אל תפק.

זאת אומרת, זו בקשת קללה על הרשעים.

כי פעמים אומר כלל רבנו יונה,

כשמזכיר שלמה המלך מידת הצדיק, לא תמיד הוא מביא את ההפך, את הרשע.

בדרך כלל זה כך, אבל לא תמיד.

וכשהוא לא מביא את ההפך,

אז זה נזכר רק הקללה שזוהי מידתו הראויה לו לרשע.

וכן, פי צדיק ינוב חוכמה,

ולשון תהפוכות תיכרת.

אז פה זה לא ההפך.

לשון צדיק מניבה חוכמה,

אז לשון תהפוכות

היה צריך להגיד שהיא מניבה טיפשות, הפוך.

כסילות, איוולת.

לא אמר.

מה אמר? ולשון תהפוכות תיכרת.

זה לשון קללה.

כי ככה כלל.

אומר רבנו יונה, במקום שהוא לא מהפך

צדיק מול רשע,

אז הוא מביא את הצדיק בלשון קללה.

את הרשע בלשון קללה.

עכשיו התוחלת היא תבוא על הציפייה וההמתנה.

זאת אומרת,

זה לאורך זמן.

מייחל.

וייחל עוד שבעת ימים.

בטרק ינוחלה.

עבדה תקוותה ותיקח עד מגוריה.

וכן אמר הכתוב תקוות רשעים תאבד

גם בדבר שהם מתעתדים בלבם על הגעתו.

טובת תקוותם.

גם מה שבריא להם

שמכן ישיגו את זה בהישג יד,

גם זה הם יאבדו.

נסכם את הפסוקים שאמרנו,

ואם תזכרו משהו מהם,

הבעיה זה זכרנו.

כסף נבחר, לשון צדיק,

לב רשעים כמעט.

שפתי צדיק ירועו רבים,

דאבינים בחסר לב ימותו.

ברכת אדוני היא תעשיר

ולא יוסיף עצב עמה.

כשחוק לכסיל עשות זימה,

וחוכמה לאיש תבונה.

מגורת רשע היא תבואנו,

ותאוות צדיקים יתנו.

כעבור סופה ואין רשע,

וצדיק יסוד עולם.

כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים,

כן אעצל לשולחם.

יראת אדוני היא תוסיף ימים,

ושנות רשעים תקצורנה.

תאכלת צדיקים שמחה,

ותקוות רשעים טובה.

חנג'רי בסרי.

זה קצת,

על קצת מזלג,

מחוכמתו של שלמה המלך,

עם פירושו של רבנו יונה.

ברוכים תהיו.

זה לא יפתר על המצבות.

כן.

תודה.