טעותו של איציק | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

סליחה, מוזרה.

פרק עשירי בחולין,

דף קלג עמוד א',

הגמרא דנה האם ראוי לכהן חזר אחר מתנות כהונה.

אמר רבא,

בדק לן רב יוסף

איה כהנדא חטיף מתנתא

חבובי כה מחבב מצווה

או זלזולי כה מזלזל במצווה

ופשטנא לה ונתן ולא שיטול מעצמו.

אמר רבא,

כשרב יוסף בדק אותם בשאלה זו,

יש אומרים שרבא היה כהן,

לראות אם ידעו להשיב לו.

אותו כהן שחוטף מתנות כהונה,

מיד הילדים ממביאים אותם לכהנים.

מתנות כהונה מגיעים לכהנים,

כגון הזרוע על חיים והקיבה,

והיו מביאים אותם ילדים.

מוסבר ברש״י למה דווקא ילדים.

אז השאלה,

כהן שחוטף את המתנות מידי הילדים,

האם זה נחשב שהוא מחבב מצווה ולכן הוא חוטף אותם

וזו הנהגה ראויה,

או שזה נחשב שהוא מזלזל במצווה

ואין לעשות חן.

אני בסוגריים, אתמול

היה קטע בקבלת פנים

של טראמפ.

אז היה שם מישהו שהתפלח לא הוזמן,

קוראים לו חזן, הוא חבר כנסת מפורסם מאוד,

היום בכלל יותר מטראמפ כמעט.

והוא התפלח שם ועשה סלפי עם טראמפ בלי רשות.

ואפילו ביבי יורד לו את היד, כאילו הגזמת,

או במילים עדינות לכלכת אותה.

והוא עשה סלפי, אמר לו אני קוראים לי טראמפ הישראלי,

למה יש לו יציאות?

אז הוא עשה סלפי.

זה לא נימוסי, זה לא דרך ארץ.

לכאורה בא נשיא של מעצמה,

ובא אחד, חבר כנסת שלא הזמין אותו בכלל, מתפלח, נכנס,

ועושה סלפי.

טוב, זה פדיחה שכל העולם כתב על זה. כל העולם, כל העיתונים בחוץ לארץ והכול, כולם כתבו תמונה של הסלפי והכול,

עשו ממנו צחוק והכול.

טוב,

אבל זה לא הקטע.

הקטע,

שהוא גילה למה הוא עשה את זה, כי הוא התערב עם מישהו על אלפיים שקל, שהוא יעשה את זה.

אז זאת אומרת, בשביל אלפיים שקל, עשה תקרית דיפלומטית

מול הנשיא של המעצמה הגדולה במושגים שלהם,

והוא בשביל אלפיים שקל מכר את כל ישראל.

איזה פדיחה, אני אומר לך,

חבר כנסת.

אז זה בסוגריים.

נשאלת פה השאלה,

מה השאלה?

השאלה אם אחד שהוא כהן ובא עם הילדים עם המתנות, אם הוא חוטף מידם,

האם זה נקרא שזה מחבב מצווה או שזה נקרא זלזול במצווה?

כי זה לא ראוי, זה לא הנהגה ראויה לחטוף, לעשות סלפי.

אז מה התשובה?

ככה אמר רבא שבדק אותם רב יוסף ושאל אותם את השאלה.

אז אומר רבא, אני תירצתי לו,

פשטתי לו את הספק מהדרשה שנאמר בפסוק בדברים יח,

ונתן לכהן הזרוע והלחיים בעקביו.

אז מה כתוב? ונתן.

ולא שיטול הכהן מעצמו.

לכן זה לא ראוי לכהן שיחטוף מעצמו את המתנות קודם שניתנו לו.

זה לא ראוי, לא הנהגה ראויה, זה לא דרך ארץ לחטוף.

אחר כך הגמרא מביאה את דברי אבייה בעניין הזה.

אבייה גם היה כהן.

אמר אבייה

מרש

אבא חטיף נא מתנתא

אמינא כמחבבנא מצווה

כבן דשמענה להא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטף לא חטיף נא.

מימר אמרי

הבו לי.

אבייה אומר, אני בהתחלה הייתי חוטף מתנות כהונה.

הייתי אומר בליבי, אני מחבב כל כך את המצוות,

ובזה שאני חוטף את המתנות אני מראה שאני מחבב את המצווה,

וכך ראוי לעשות.

אבל כיוון ששמעתי את הדרשה הזו ונתן לכהן הזרוע בעל חיים ועקבה,

ולא שיטול מעצמו,

יותר לא הייתי חוטף מתנות ביד.

אלא מהמר אמרי,

הייתי אומר בפה,

בפה מלא,

הבו לי,

תנו לי את המתנות.

כי הייתי סבור שבאמירה שאני מבקש,

אני מגלה בזה חביבות למצווה.

אבל כיוון דשמענה להא דתניא,

בייתו אחרי הבצע.

רבי מאיר אומר,

בני שמואל חלקם שאלו בפיהם,

לכן מימר נא מלא אמינא.

מה הפירוש?

הוא אומר אבל, אני התחלתי להגיד, הבו לי

את המתנות,

אבל אחר כך שמעתי את הברייתא הזו

בפסוק על הבנים של שמואל הנביא,

כתוב בשמואל א', פרק ח',

ולא הלכו בניו בדרכיו וייתו אחרי הבצע.

בצע זה ממון.

רבי מאיר אומר,

אין כוונת הפסוק שהם היו נוטלים ממון ממש

שלא כדין

אלא בני שמואל, הם היו לוויים.

חלקם שאלו בפיהם, הם היו תובעים בפיהם

את החלק שמגיע ללווי,

כגון מעשה ראשון.

וכיוון שהפסוק,

כנא זו כנטייה אחרי הבצע,

מוכח מכאן שזה לא ראוי לנהוג כך.

אז הוא אומר, עד אז שנודעה לי הברייתא הזאת,

הייתי אומר, הבו לי.

מרגע שראיתי שהפסוק מגנה אותם, אפילו שחלקם שאלו,

חלקם מגיע להם,

אבל הם שאלו אותו בפיהם,

וזה גם לא הנהגה ראויה,

הפסקתי גם לשאול בפה, הבו לי.

ולכן, מימר נא מינא אמינא.

אז לא הייתי אומר שייתנו לי מתנות,

אבל מכל מקום, אי יאהבו לי,

שקילנא.

אבל אם בני אדם היו באים ונותנים לי בעצמם מתנות כהונה,

הייתי נוטל.

קודם כל רואים שהבעי, כל פעם שהוא שמע שמשהו לא בסדר אצלו בהנהגה,

מיד מתקן,

מיד מתקן.

אחר כך, כיוון דשמענא להא דתניא,

הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים נמי לא שקילנא.

וואי וואי וואי, אומר, אחרי ששמעתי את הברייתא שמשמת שמעון הצדיק,

נשתלחה מארע בלחם הפנים ולא היו שבעים ממנו.

הכהנים היו לוקחים מלחם הפנים,

היו אוכלים כזית והיו שבעים.

והיו כאלה שאוכלים כזית ומותירים.

ואחרי זה היו אוכלים כמו פול.

אז הצנועים היו מושכים את ידיהם והגרגרנים,

אלה שבלועים, מה שנקרא ביידיש,

היו חולקים.

היינו עוד חולקים בו.

אז הוא אומר,

אחרי ששמעתי את הברייתא הזאת,

אז אני כבר גם לא לקחתי מתנות כהונה בכלל,

אפילו שנתנו לי.

למה שלא יקראו לי גרגרן?

ולא אפסיד לכהנים הצריכים לקח יותר ממני.

אם אתם זוכרים, למדנו שהבעיה עני, עני גמור היה.

הוא היה אצל רבא,

והיו עניים מאוד מאוד מאוד.

אבל הוא דאג, יש עניים יותר ממני.

אז הוא גם לא היה לוקח, אם נותנים לו גם כן, לא היה לוקח.

למה?

שלא יקראו לו גרגרן.

מתי הוא כן לקח?

לבר ממעלה יום הדה-כיפורי.

ולמה הוא לקח דווקא אז?

לאחזוקי נפשי בכהנא.

זאת אומרת,

בערב יום הכיפורים הוא כן היה לוקח.

ערב יום הכיפורים זה יום ששוחטים בו בהמות רבות,

ויש מתנות כהונה רבים,

והכהנים נאספים ליטול.

למה הוא לקח באותו יום מתנות?

לאחזוקי נפשי בכהנה,

כדי להחזיק את עצמי ככהן.

כי אם אני לא אטול מתנות אפילו ביום הזה,

יאמרו שאיני כהן.

אז כדי להחזיק את עצמו בעיני הבריות שידעו שהוא כהן,

אז הוא היה לוקח מתנות פעם בשנה,

אחרי כל מה שהוא למד, מה לא טוב, מה לא טוב, מה לא טוב,

וויתר על הכל בסוף.

אבל לוותר על הכהונה הוא לא יכול, הוא לא רוצה גם.

אז לכן הוא היה לוקח בחרב יום הכיפורים, גם היה מספיק לכולם,

וגם שיתראה שהוא בא לקחת בתור כהן,

אז יזהו אותו ככהן שלא תשתכח ממנו כהונה.

מקשה הגמרא

ולפרוס ידיהן,

ולפרוס ידיהן,

אומרת למה צריך שאביה ייטול מתנות כהונה כדי שלא ישכחו שהוא כהן?

יפרוס ידיים. הפירוש כהן עולה לדוכן, ברכת כהנים,

פורס ידיו, וכולם יודעים שהוא כהן.

מה הבעיה?

יש לו ברכת כהנים כל יום.

ומתוך כך היה דבר ניכר שהוא כהן.

מתרץ את הגמרא

אנסלעידני.

הגמרא אומרת

אביה היה אנוס.

מה זה אנוס?

הוא היה לומד עם התלמידים שלו בשעה שהציבור מתאסף

בבית הכנסת להתפלל,

ולא היה יכול לפרוס את כפיו.

זאת אומרת,

שיעור תורה לרבין עדיף על פריסת ידיו ככהן,

ולכן לא היה פורס כפיו.

כי באותה שעה שהציבור היו מתפללים,

אז הוא לא היה יכול לפרוס את כפיו, כי הוא היה נותן שיעור קבוע.

לפי זה מובן שלא היה שטיבל.

והתפללו בשעה קבועה, מן הסתם בנצק הוותיקין,

והוא לא היה פורס.

אז בגלל שהוא לא היה פורס הוא גם לא היה עולה ראשון.

הוא גם לא היה עולה לתואר הראשון.

אז ממילא לא ניכר שהוא כהן.

כל השנה לא רואים אותו, לא פורס כפיים,

לא עולה ראשון.

מתי ידעו שהוא כהן?

אז בערב

יום הכיפורים,

אז הוא היה לוקח את המתנות,

ואז היו מכירים.

איי איי איי,

פעם סיפרתי לכם חנק,

שהייתה אישה תימניה,

פלפלית, פלפלית. היא הייתה מוכרת בשוק הכרמל, היה לה בסטה שם, והיא הייתה מוכרת. והיה שם אחד, תמיד היה עובר

וטועם מכל בסטה. טועם.

זה לוקח מפה אבוקדו, לוקח מפה אפרסק, מפה ג'זיף, מפה ככה.

והוא עבר ליד הבסטה שלה והיא לא נתנה לו.

אז הוא אמר לה, ברוכו, ברוכו.

כאילו, רק בשביל לברך, אני לא, כאילו, מנצל אותך. רק ברוכו.

אני לא אגיד לכם בתימנית מה היא אמרה, אבל היא אמרה לו, לך תעשה קטנים ותברך אשר יצר. מה אתה?

הייתה פלפלית.

אז גם פה אומרים.

אומרים, מה אתה צריך להגיד כשאתה לוקח מתנות בזה,

תפרוס כפיים וכולם ידעו שאתה כהן.

כן, אבל הוא לא יכול, היה לו שיעור,

היה לו תירוץ טוב, הוא היה נותן שיעור,

אז הוא לא יכול.

טוב,

איך מהמעשה הזה עכשיו, ועוד מעשה, מאביי,

אנחנו לומדים שאיציק טועה?

איך אנחנו לומדים?

אז עכשיו יש שאלה.

בספר

חישוקי חמד

או חשוקי חמד.

נשאל על רב שהשתתף בחתונה,

וכשרצה לעזוב את החתונה כדי למסור שיעור,

ניגש אחד מן המשתתפים ולחש לו

החתונה הזאת

אמורה להיות מעורבת,

אבל לכבוד הרב הכניסו מחיצות.

מייד לאחר שהרב ילך,

יוסרו המחיצות.

ועכשיו היה לו ספק.

האם לעזוב את החתונה וללכת למסור את השיעור הקבוע,

או שמע עדיף להישאר בחתונה כדי למנוע את המשתתפים מאיסור חמור של תערובת?

מה יעשה?

ואז הוא השיב

שהוא יבטל את השיעור ויישאר שם כדי למנוע את האיסור.

הוא יבטל שיעור

בשביל

למנוע איסור.

מאיפה הוא למד את זה?

מאיפה הוא למד שלמנוע איסור זה יותר חשוב מלהעביר שיעור לרבים?

הביא ראיה מהסוגיה שלנו.

מבואר בסוגיה שאבאי היה כהן.

וכיוון שהוא שמע את הברייתא,

שהצנועים מושכים את ידיהם

והגרגרנים חולקים, לא לקח מתנות כהונה

חוץ מערב יום הכיפורים,

כדי לאחזו כנפשי בכהנא,

בשביל שיכירו אותו ככהן.

אז מקשה הגמרא, למה היה צריך לקחת מתנות כהונה בערב יום כיפור?

היה יכול לשא את כפיו,

ואז ידעו כולם שהוא כהן.

מתרץ את הגמרא,

אביי לא היה נושא כפיים כיוון שהיה עסוק בתלמידיו ללמד אותם תורה בשעה שהציבור היו נאספים בבית הכנסת.

אז הוא לא יכול להיות

באותה שעה בבית הכנסת לשאת כפיים.

מה ראינו?

שתלמוד תורה יותר מנשיאות כפיים.

אבל מצד שני, מעשה נוסף,

בסוכה נב.

אביי שמע אדם שאמר לאישה,

נקום מוקדם בבוקר

ונלך ביחד בדרך.

אמר אביי,

אני הולך אחריהם להפריש אותם מאיסור.

והלך אחריהם שלוש פרסאות,

12 קילומטר,

הלך אחריהם,

עוקב אחריהם לראות אם חלילה יבואו לידי עבירה, אם לא עברו עבירה.

אבל הוא הלך איתם 12 קילומטר.

הרי שאביי,

בשעה הזאת שהיה לומד עם התלמידים ולכן לא היה נושא כפיים,

הלך אחרי אדם ואישה כדי להפריש אותם מאיסור,

לא מאיסור ודאי,

מספק איסור,

ביטל שיעור דה רבים בשביל להפריש מאיסור אם יצטרך.

מצאנו שהפרשה מאיסור חשובה יותר מלימוד תורה עם תלמידים רבים.

טעותו של איציק.

הוא אומר שלבדוק

מתולעים זה ביטול תורה.

ופה אנחנו לומדים שלהפריש מאיסור,

להפריש מעבירה,

זה יותר משיעור תורה לרבים.

והוא מדבר על ביטול תורה של יחיד שזה יותר חשוב מלפרוש מאיסור ועבירה.

ופה מפורש מהגמרא,

הפוך!

לא עזרה לו הגלימה.

רבי חנניהו בראשי אומר עושות גודל ורוזו גודל ישראל, ויקום אחר בראות הרוצפות שנה אמר אדם אופס למען סגוח דלתרו יא אדיר.