כסמל ומופת לזהירות בשטח של בין אדם לחברו בכלל, וישרות וניקיון כפיים בפרט, בשיא הגבוה ביותר שימשה דמותו הקורנת של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים.

זהירותו בענייני ממון ומכל פגיעה שהיא בענייני הזולת, היתה מפליאה ומופלאה .תקצר היריעה מספר את זהירותו חרדותיו חומרותיו ודקדוקיו, בחשש הרחוק ביותר מפני אבק גזל והונאה.

 "גם במעלליו יתנכר נער" עוד בימי ילדותו התנכר החפץ חיים בישרותו הבלתי מצויה. פעם בילדותו בהיותו כבן ארבע, שיחק בשוק עם חבריו, נפלו תפוחים מאחד מסלה של אחד הרוכלות, הילדים חטפו כל אחד בשמחה מן התפוחים, וגם ישראל מאיר הקטן עשה כן.

 לאחר זמן כשלמד בחומש את הציוויים "לא תגנוב, ולא תחמוד", ביקש לאחר הלימוד מאימו פרוטות לשם קניית תפוחים, כשקיבל יצא לשוק וקנה תפוחים אצל אותה רוכלת, לאחר ששילם הטיל את התפוחים שקנה חזרה לסל שלה ונמלט.

אחר כך הפטיר תלמידו רבי אלחנן ווסרמן, משמע מכך שתכף משהתחיל החפץ חיים לעמוד על דעתו,  היה לומד על מנת לקיים, והיא תהילתו וגדולתו.

 כארבע שנים לאחר נישואיו: קיבל החפץ חיים ירושה בסך מאה חמישים רובל מאחות אביו, בכסף הזה פתח חנות מכולת בראדין, רעייתי ניהלה את העסק והוא הגה בתורה בבית המדרש.

 בערב היה רושם את ההוצאות ואת ההכנסות, הרווחים וההקפות, במקרה שמצא שחובותיו עודפים על המזומנים,

היה נבהל וצועק: "מה יהיה אם חלילה אמות פתאום? הרי אשאר גזלן!",

עם בואו במגע עם הבריות, הרגישו מיד שהנהגתו אינה רגילה, משאו ומתנו עם דקדוקיו המופלגים, במידות ובמשקלות, בטיב סחורה ובקיצוב המחיר, עם זהירותו בכל דיבור ותנועה, עוררו תשומת לב והתחילו לספר עליו בהערצה, ומתוך כך נמשכו לקוחות רבים אחר חנותו.

 הוא הזהיר את אשתו שתביא רק סחורה טובה וטרייה, מידי פעם היה בודק כל המצרכים שבחנות, ואם מצא דבר שנדמה לו שהוא מקולקל, היה מיד משמידו, את המחיר קבע לפי כל החישובים שבהלכה, המשקלות היו מדויקים ועוד הוסיפו ויתור,

ולאחר הכל היה מודיע לקונים: "שאיננו בטוח אם סחורתו טובה, ויתכן שאצל חנוונים אחרים אפשר להשיג באותו מחיר סחורה טובה הימנו",

לא היה מניח לאשתו להשאיר את החנות פתוחה במשך כל היום, חצי יום דיו. חנוונים אחרים אף הם זקוקים לפרנסה. כשנוכח לאחר זמן שכמעט כל בני העיירה היו באים לקנות בחנותו, נעל את הדלת של החנות הפונה לרחוב,

ואמר לרעייתו: "דיינו בפדיון שנפדה מן השכנים, והם הרי יודעים גם להיכנס דרך הדלת האחורית",

אך כל זה הועיל הכל זרמו לחנותו, ביודעם שסחורתו משובחת, והכל מתנהל במאזני צדק ובהין צדק.

 לא רק בלקוחות יהודים היה החפץ חיים זהיר בכל דקדוקיו, כי אם גם בנוכרים, כנהוג בעיירות היו מביאים הנוכרים את תוצרתן למכירה, אך החפץ חיים ציווה שאשתו שלא תקנה מהנשים הנוכריות את תוצרתן, מחשש שהן מוכרות שלא מדעת בעליהן, יש בזה חשש גזל גויים, כאשר אשתו הסבירה לו כי ירחיקו בזה את המוכרות הנוכריות, נסע לרבי ישראל סלנטר להימלך בו: אם יש בנשים הנוכריות דין, מה שקנתה אישה קנה בעלה? ואפשר לעיין "בשדי חמד", בכרך ג' עמוד 150 הדן בשאלה זו.

 מעשה הוא באחד מימי השוק: שכח לקוח נוכרי דג מולח בחנותו, התאמץ החפץ חיים לגלות מי הוא בעל האבדה ולא הצליח, הצטער צער רב, בכדי להשקיט את רוחו חילק ביום השוק שלאחריו, לכל אחד מלקוחותיו דג מלוח חינם, מעשה דומה ארע בכפרית גויה שהשאירה קצת מלח בחנותו, ולא עלה בידו לברר מי היא, שכר עגלון ושיגר לאותו כפר שק מלא מלח וחילקו שם.

 מידותיו ומעשיו של החפץ חיים עשו להם כנפיים: ושמו הפך לסמל של מידת היושר והטבה עם הבריות, גם הגויים סיפרו בשבחו בין בני אמונתם, נוכרים תושבי ערייתו הציעו לפניו לאות הערצה, את שדותיהן לזרוע בהן חינם, ויש שהשתדלו שיעבור דרך שדותיהן הזרועות, בהאמינם כי בזכותו יצליח יבולם. גם באה הצעה מצידם להקצות מגרש ציבורי, לבני משפחתו לשם הקמת ביתם, הערצת הנוכרים לחפץ חיים הגיעה עד כדי כך שהכומרים בכל אותו מחוז, דרשו בכנסיותיהם על מעשיו הנפלאים, והציגוהו כדוגמה ומופת, לתואר המידות ולתפארת האדם,

 מובן מאליו כי לאור חששותיו הרבות, ופזרנותו, רבו הפסדיו, ולא היה יכול להישאר חנווני זמן רב, החליט החפץ חיים לרכוש פרה, כדי להתפרנס מהחלב, ושוב נזדמנו לפניו הלכות הליכי נזיקין, שמצא להיזהר בהם, חיפש פרה ללא קרניים, שלא יתחשק לה לנגוח פעם בהמה או אדם, לאחר חיפושים מצא את כאשר חיפש, הוא עצמו היה מטפל בשמירתה, בלילה בעת כניסתה לרפת בדק אם הדלת סגורה היטב שלא תצא ותזיק, ביום שנמסרה לרועה, הזהירו שלא תרעה ותדרוך בשדות אחרים, ארע פעם ויצא לדרך, ושכח לצוות לבני ביתו שיקפידו בשמירת, וכשנזכר שלח שליח להזהירם על כך שהפרה לא תרעה ותדרוך בשדות אחרים.

 גזל!

 מעשה ונסע ללמוד בפרישות בעיר סמוכה, שלח פעם מכתב בידי עגלון בעירו וביקשו שימסור דחוף לאשתו, העגלונים שחשבו שהמכתב מכיל סודות חשובים, לא יכלו להתאפק ופתחו את המכתב, אך מה השתוממו לקרא שהוא מזהיר את אשתו, שלא תיתן לפרה לצאת ביום השוק לרחובות העיירה, כי ביום זה עוברות הרבה עגלות של נוכרים, ועלולה איפוא הפרה לסחוב מהם מעט קש ותבן, ובהיות שבנוח אינו מוחל על אף פחות משווה פרוטה, יכשלו בזה בעוון גזל.

 פעם בשובו הביתה ממסעותיו: מצא שאשתו תיקנה את המדרגות המובילות מרשות הרבים לביתו, וקצתן נוגעות באדמת רשות הרבים, סירב החפץ חיים להיכנס לביתו וטענו שיש בזה משום גזל, וציווה מיד לשנותם.

 סמטאות ראדין בימי גשמים היו שטופות בוץ, במקרים כאלה היו מטילים קרשים פה ושם כדי להקל על המעבר, אבל החפץ חיים היה נזהר לא לדרוך עליהם, באומרו: "כי מן הסתם חטף מישהו קרש והניח אותו פה מבלי לשאול את רשות הבעלים, הרי זה גזל! והעובדה שרבים עוברים בדרך זו, אינה מוציאה את זה מידי גזל".

 והיה מזכיר את דברי הגמרא בעירובין ג' ב': במענה של אותה תינוקת לרבי יהושע בר חנניה, שביקש להצדיק את הליכתו בדרך מסוג זה

ואמר: "לא דרך כבושה זו?"

והשיבה לו: "ליסטים שכמוך כבשוה!".

 בזמן מסוים למד החפץ חיים בפרישות בווילנה, ולפי הסידורים המקובלים אז היה ניזון עם הפרושים האחרים, מהקדרה שהביאו להם לבית המדרש, באחד הימים כשבאה אשתו לווילנה כדי לרכוש סחורה לחנותה, טרוד היה החפץ חיים כל היום לסייע לה, בערב כששב לבית המדרש, סרב להשתתף בסעודה, בנימוקו עימו: כי בהיות שלא למד כל אותו היום, יהיה בזה משום הונאה אם יאכל, למרות כל השידולים של המנדב שהוא מוחל לו, לא נאות לסגת מעמדתו.

 פרקים שלמים של זהירות מופלאה בלכות גזל והונאה נגולו: עת התחיל החפץ חיים לעסוק בהדפסת ספריו ומכירתם, כשסיים את כתיבת סיפרו הראשון "חפץ חיים", והיה עליו לדאוג לגייס כאלף רובל לשם הדפסתו. לא הלך בשיטה שהיתה נהוגה בזמנו, לרכוש מינויים: היינו שהמחבר היה פונה לחובבי תורה, והם היו משלמים לו מראש את מחיר הספר שעתיד להופיע.

 ברם: החפץ חיים סרב לקבל כסף מאיש, בטרם יש לו ספר לתת תמורתו ונימוקו עימו: כי הרי אז הוא מקבל עליו אחריות, להמציא למנוי את הספר או להמציא לו את הספר, ואולי בינתיים יעתיק הלה מושבו לעיר אחרת, ויצטרך ללכת אחריו ולחפשו, או שמא יעדר מהעולם, ויצטרך לחקור אחר יורשיו אולם החפץ חיים רוכש מינויים בהבטחה בלבד, והסביר: היות שנחוץ לו כאלף רובל שבדעתו ללוות ממכריו, ליבו נוקפו לקחת ממון אחרים ללא שום סמך. אבל כאשר הוא מקבל הבטחות חתומות מאנשים, שיירכשו את הספר בצאתו לאור, הוא סומך עליהם ללוות כספים על סמך זה, כי הרי מסתמא לא יתחרטו.

 החפץ חיים היה בעצמו משגיח על ההדפסה, שלא יצאו שיבושים וקלקולים, ולא סמך בזה על שום אדם, למרות שספריו נדפסו בוורשה רחוקה מביתו, גלה וישב שם במשך כל זמן ההדפסה חודשים אחדים, והיה נכנס ויוצא מבית הדפוס,לפקח על העבודה, והוא נימק: מלבד החשש שמא תיפול איזו שגיאה בדבר הלכה, הרי אם יחסרו שורות או יצאו מטושטשים, יהיה במכירתם משום הונאה וגזל, הרי מוכרים את הספרים ומקבלים תמורה של ספר שלם וטוב, חייבים איפה להיזהר שלקונה לא תהיינה תרעומות היה אומר, לחפץ חיים היה אמנם כל רגע יקר עד למאוד, אך מה יכול היה לעשות, על זרים אי אפשר לסמוך על עניין חמור כגזל.

 על כך מספר בנו רבי אריה לייב: "לאחר שהתיישב בוורשה, סמך עליו אביו בהדפסת הספרים, לאחר מכן ארע שהחפץ חיים קיבל מכתב מאחד הקונים, שקנה משנה ברורה ונמצאו כמה עמודים שלא במקומם,

החפץ חיים הצטער וכתב ברטט לבנו: "ראה בני מה עוללת לי, לא ימי דאגתי שלא אכשל חלילה באבק גזל, אך מעולם לא עלתה על דאגתי שאכשל בגזל גמור, והנה עתה לרגל אי זהירותך נלכדתי בפח גזל גמור!",

עם זאת הוא מצווה עליו להדפיס את הקונטרס מחדש, ולפרסם בעיתונים מודעה: "שכל מי שימצא בספרו קונטרס משובש, יודיענו ונישלח מיד מתוקן".

 וגם לאחר ההדפסה, עדיין לא נרגע ופיקח על הכריכה, שכר מגיהים מיוחדים שעלו לו בהוצאות כספיות מרובות, שיבדקו כל ספר אם לא חסר, או נתחלף בו קונטרס ודף בשעת הכריכה. ואם לא נפלו בו קונטרסים מטושטשים ומקולקלים, לאחר הבדיקה הזו היו מציינים על הספר "מוגה", במשך כל חייו היה החפץ חיים נזהר שלא למכור שום ספר שלא היה עליו מוגה.

 פעם כשנסע החפץ חיים עם עגלון מראדין: שח להלה צרותיו, ושאל: "מדוע נגזר על יהודי עני כמוני להתייסר?"

הרגיעו החפץ חיים ואמר: "צדיק השם בכל דרכיו", אך העגלונים עומדים בפני ניסיונות וכישלונות משלהן, פעמים שהם משתווים ביחס למחיר נסיעה והובלה, ולסוף הם דורשים הוספה, או בנוסעם בדרך, הם חוטפים תבן משדות אחרים, או משלחים סוסיהם לרעות במרעה של אחרים, לפיכך עליך להרהר יפה אם לא נכשלת בזה. שהרי הגמרא בקידושין אומרת: "החמרים רובם רשעים מפני גזלותם".

טען העגלון: "רבי אם כך מדוע נגנבה פרוותך בחורף האחרון מתחנת הרכבת?"

נאנח החפץ חיים והשיב: "סבור אתה שאני צדיק גמור, לדאבוני לא כן הוא, אף לי כישלונות משלי, עוסק אני בהדפסת ספריי, ולפעמים מזדמן בספר דף קרוע או מחוק או שחסר לגמרה, אומנם זהיר אני להגיע תחילה כל ספר וספר, ברם אדם הוא רק אדם אי אפשר להישמר לחלוטין ודא עקא, הקונים מתביישים לתבוע זאת ממני, אך בליבם פנימה מקפידים המה, ובכן מה לך להתפלא שגם אני נענשתי?!".

 שח אחד מתלמידי ישיבתו שעזר לו בהעתקת כתב ידו: "בהכשרתם לדפוס החפץ חיים קבע לו שכר קצוב, בשכר העתק כל גיליון בן וכך שורות,

באחד מימי אלול נחפז החפץ חיים כשהוא אחוז כולו אימה וחרדה לאותו תלמיד והחל גונח במר ליבו: "אוי לי! איך אבוא ליום הדין בעוד שנכשלתי בגזל?!"

הוא סיפר לו שמצא בין הגיליונות שהעתיק, כמה מהם שיש בהם יותר שורות ממה שהוסכם בינם, ובעוד שחישוב המחיר היה לפי גיליון, בן עשרים שורות ומצאתי כמה גיליונות שנכתבו בהם עשרים ושתיים שורות, נמצא איפה ששילם פחות מהמגיע,

התלמיד השיב שהוא מוחל לו על ההפרש במחילה גמורה,

אך החפץ חיים לא הסתפק בכך, חקר ובדק את מספר השורות המיותרות, והחזיר למעתיק את ההפרש שהוא שמח "כמוצא שלל רב" על תיקון המעוות.

חייך התלמיד ואמר: "רבי זכית עתה למצוות עשה והשיב את הגזלה",

הפטיר החפץ חיים: "מצווה זו על כל אחד ואחד להתפלל שלא יזדקק לקיימה כל ימיו".

 אופייני גם יחסיו לפועלים שעבדו בהדפסת ספריו, כמה נזהר היה באונאתם ודקדוק בתשלומיהם ובשכרם היומי, על כך מספר אחד מפועלי הדפוס, בו הדפיס החפץ חיים ספריו, היה קורה שהחפץ חיים היה פונה, לסדר ומעמד שורות העופרת, ומעיר לו על תיקונים נחוצים, וכבר היה ידוע שלאחר מקרה כזה, היה החפץ חיים נכנס למשרד של הדפוס, ומשלם כ-15 פרוטת כדי לפצותם על ביטול הזמן שגרם לפועל שהוא נזק לבעלים.

 כן מספר בנו: "בערב שבת אחד בעת הדלקת נרות, ראו פתאום את החפץ חיים רץ במהירות באחד הסמטאות בוורשה, והדבר היה פלא, ואחר כך נודע הדבר כי אחד מפועלי הדפוס שעבד בערב שבת בהדפסת ספרו, נשמט מעינו בעת תשלום השכר, כדי שלא יעבור על מצוות עשה "ביומו תיתן שכרו", והלאו של "לא תלין פעולת שכיר", חקר אצל הפועלים על מקום מגוריו, ונחפז אל ביתו בזמן הדלקת נרות, לפרוע את המגיע לו".

 פעם העיר את ביתו באמצע הלילה באחד מלילות החורף הקרים, וביקש ממנה ללכת איתו לביתו של חייט אחד, כדי שישלם שכר עבודתו שנשמט קודם מזיכרונו, בית החייט היה בקצה העיר, והקור היה עז,

אומנם אמר לה: "הכל כדאי והעיקר שלא נעבור על לאו, "לא תלין פעולת שכיר".

 פעם בעיצומו של חורף ביום כיפור, בנוסעו מוורשה, נסע בעגלה מראדין לתחנת הרכבת בבוסטון, פתאום נזכר שבהיותו שקוע בענייני נסיעתו, שכח לשלם לחייט בשביל תיקון פרוותו, הותקף בצער עמוק, ובלא שהיות ציווה על העגלון להובילו בחזרה לראדין, כדי לשלם את שכר החייט ביומו דווקא, כשהעירו לו הרי שהיה יכול לשלוח את הכסף ביד העגלון שהיה תושב ראדין, לבקש ממנו שבחזרתו מבוסטון לראדין למסור את השכר לחייט,

השיב החפץ חיים: "משנוגע הדבר ללאו דאורייתא, אין סומכין על שליח".

 סיפור על מעשה נורא שסיפר רבי אליהו לופיאן, כפי ששמע אותו ממורו רבי צבי ברויידה,ששמע מרבו וחמיו רבי שמחה זיסל מקלם {הסבא מקלם} ששמע מרבו רבי ישראל סלנטר,ששמע מרבו מרבי יוסף זונדל מסלנט, ששמע מפי רבו רבי חיים מוולוז'ין בעל המעשה:

 אחד הבחורים המצוינים מישיבת "עץ חיים", מוולוז'ין חלה, בהיותו נזקק לטיפול ארז חבילותיו ונסע לבית הוריו, אחד מחבריו בישיבה התלווה אליו כל הדרך, לעת ערב הגיעו לאיזו עיירה והחליטו ללון שם באכסניה, בבקר נקב בעל הבית את סכום התשלום, מנה התלמיד החולה את כספו וראה שחסרים לו שבע פרוטות,

בעל האכסניה הצהיר: כי הוא מאמין לו שהוא בהזדמנות יפרע לו את החוב הקטן,

משם המשיכו בדרכם עד שהגיעו לבית הורי החולה, כאן נפרד החבר מהחולה בברכת 'רפואה שלמה במהרה!', החולה זכר מהחוב של שבע הפרוטות שחייב לבעל האכסניה, נתן ביד החבר, סך שבע פרוטות,

וביקש: כי בחזרה לישיבה - לא ישכח לשלם לבעל האכסניה, והודה לו על הטרחה והלה הבטיחו לפרוע חוב ונפרדו בשלום.

בינתיים התגברה מחלתו של הבחור, ואחר זמן קצר שבק חיים לכל חי. כשהגיעה הבשורה המעציבה לישיבה, ספדוהו ובכו עליו, כי עתיד היה להיות אחד ממאורי הדור.

 נהוג היה בישיבת וולוז'ין כי כל עשרים וארבע שעות היממה, לא פסק קול התורה בהיכל הישיבה, והיו משמרות מתחלפות במשך כל היממה, נוהג זה נקבע על ידי ראש הישיבה רבי חיים הקובע על יסוד הפסוק: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

 אם היה העולם פנוי לגמרה אפילו רגע אחד מעסק: בהתבוננות בתורה, תכף היו כל העולמות היו נחרבים ומתבטלים לגמרה חס ושלום. וגם איש אחד מישראל, רב כוחו, כי בידו לקיים את כל העולמות, על ידי עסקו והתבוננותו בתורה הקדושה לשמה, ואיך לא יתלהב האדם בעניין הזה הנורא? {ככתוב בנפש החיים עד' כה' ועוד מקומות שם}.

 באחד הימים כשרבי חיים מוולוז'ין הסתובב במסדרוני הישיבה לאחר חצות הלילה, כשהוא משקיף, משגיח ומעודד את שקידת התורה בהיכל הישיבה, והנה רואה הוא לתדהמתו עין בעין את הבחור הנפטר צועד לקראתו,

רבי חיים לא נבהל הרבה, ניגש לבחור הנפטר והגיש לו יד "שלום עליכם! מה נשמע בדינך למעלה?" שאל אותו רבי חיים,

כאן גילה לו הנפטר כי בהגיעו לבית דין של מעלה, החלו לערוך זכויותיו מול חובותיו, התברר כי הינו זך ונקי מכל חטא ועוון, הבחור הזה היה אחד המצוינים בתורה וביראה, ומעט עוונות כי: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" מירק אותם כבר במחלה שלו ובתשובה שהוא עשה, ונפסק דינו להיכנס ישר לגן עדן.

 בהגיעו לשערי גן-עדן, התייצב השטן, וחסם את הכניסה לפניו, וזעק: "כי לא יתן לו להיכנס, היות ועוון גזל בידו, לתדהמת כל בני הפמליה, גילה השטן כי אותו הבחור עזב את העולם הזה והשאיר חוב של שבע פרוטות לבעל האכסניה, ואף כי אינו אשם בעוולה זו, כיוון שמסר לחברו פרוטת, ועשהו שליח לפרוע חוב, אין זה מעניין אותו אם הוא אשם או לא אשם, המעניין הוא שבעל האכסניה נשאר חסר שבע פרוטת, והוא גם לא ויתר עליהם בעל האכסניה אלא האמין שיפרעו לו בהזדמנות!",

במצב ביש זה, שהעסיק את בית דין של מעלה, החליטו מצד אחד אין הבחור אשם כלל וכלל כי כל מה שבאפשרותו עשה. אף מאידך גיסא נשאר בעל האכסניה עשוק שבע פרוטות!

לכן, באופן יוצא מן הכלל, ניתנת רשות לבחור הנפטר להתלבש ולהראות כאדם חי, להיפגש עם רבו רבי חיים מוולוז'ין, לבקש אותו לסדר את תשלום החוב",

כל אלא היו דברי הבחור הנפטר שסיפר באוזני רבי חיים.

 רבי חיים הבטיחו שיסדר העניין, לפתע נעלם הבחור, חלף ואיננו.

רבי חיים קרא את החבר, והלה אישר כי אכן קיבל שבע פרוטות לפורעם, והצטער מאוד ששכח מתשלום פעוט זה, נסע לבעל האכסניה ופרע לו את החוב, ומאז לא נראה יותר הנפטר, כי הגיע למנוחתו בגנזי מרומים.

 את הסיפור הזה סיפר הרב שבתאי יודילביץ זכר צדיק לברכה מפי רבי אליהו, ויש לציין כשסיפרו את העובדה הזאת המעשה הזה, לרבי יצחק זאב סולובייצ'יק, עם מסורת המקורות שהזכרנו בתחילת הסיפור,

כשהגיעו לרבי ישראל סלנטר, הפסיקם בהתרגשות והכריז: "מספיק לי, אין בודקים מן המזבח ומעלה!"

אם רבי ישראל סיפר את זה, אין צורך שהוא שמע את זה מפי רבו מרבי זונדל מסלאנט, ולא שהוא שמע את מבעל המעשה הרב חיים מוולוז'ין בעצמו. אין בודקין מן המזבח ומעלה. מאמין באמונה שלמה בכל המעשה הזה.

 אז החפץ חיים לא הסכים לשלוח את העגלון,

למה?

כי בדברים של דאוריתא וכסף וכו' אין לסמוך על אף אחד! אתה בעצמך תעשה.