מצות פדיון שבויים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום להצלחת עטרה בת אורה, אמן.

אמן.

נדבר מעניין פדיון שבויים,

וחזרה בתשובה זה פדיון שבויים

הכי נעלה.

אבל לפני כן כתוב בתורה בדברים כ״ז, כ״ו,

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.

בירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ט',

שואלת הגמרא, וכי יש תורה נופלת?

אמר רבי עשי בשם רבי תנחום ברחייה

למד ולימד,

שמר ועשה.

והייתה ספקה בידו להחזיק,

דהיינו, הוא היה סיפק בידו, יש לו את האפשרות להחזיק תורה,

ולא החזיק,

הרי זה בכלל ארור.

זאת אומרת, אדם

שהוא למד תורה,

מלמד תורה,

שומר ועושה את התורה.

אבל יש לו גם אפשרות להחזיק אחרים,

והוא לא מחזיק שילמדו תורה ויקיימו את המצוות,

הרי זה בכלל ארור.

והביא את זה הרמב״ן על התורה שם,

והוסיף בזה הלשון, שבידם להקים את התורה,

בידם מבטלים אותה.

אז כל מי שיש בידו להעמיד את התורה ולהקים תורה, ביד אלה שמבטלים אותה ולא מקיימים,

עליו נאמר הארור.

ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו,

והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה,

הרי זה ארור.

דברים ברורים.

ובשאלות ותשובות חתם סופר, חושן משפט, סימן קעזן,

אומר חיוב זה הוא על כל אחד ואחד מישראל.

ובמקום שאין אנשים,

השתדל להיות איש.

פירוש, אם ראית דור שהתורה מתרשלת,

עמוד

והשתדל בה,

ועל זה נאמר,

עת לעשות לה',

הפרו תורתך,

משום שהפרו תורתך,

עת לעשות לה'.

אז כל מי שרואה שהדור הזה הוא

מתרשל בקיום המצוות,

ואנחנו יודעים איזה בעיות יש ומדברים עליהן כל הזמן,

אז צריכים לעמוד ולהשתדל בה. קודם כל אתה נוטל שכר כנגד כולם.

קודם כל.

כל מי שלא מקפיד בין ויילס וטרייפס,

אתם מקבלים שכר לאין שאול.

כל אלה שומעים מוזיקה ואתם לא,

אתם מקבלים שכר כנגד כולם.

כל מה שאתם מקפידים,

בלי עין הרע,

אז מקבלים שכר כנגד כולם.

אבל מה? צריך גם להשתדל להעמיד את התורה ביד המתרשלים גם.

מה שאפשר, צריך לפעול.

וזה אומר רבנו יונה, פרק בית דאבות.

עכשיו, מצוות פדיון שבויים.

במצוות פדיון שבויים כתב השולחן הערוך,

סימן רנב,

סעיף א',

פדיון שבויים

קודם לפרנסת עניים ולכסותן.

צריכים לפרנס עניים, צריך לכסות אותם,

כי תראה ערום וכסיתו.

ואין מצווה גדולה כפדיון שבויים.

ושם, בסעיף ב', אומר, המעלים עיניו מפדיון שבויים,

עובר על לא תאמץ את לבבך,

ועובר על לא תקפוץ את ידך,

ועובר על לא תעמוד על דם רעיך,

ועובר על לא ירדנו בפרך לעיניך,

מבטל מצוות פתוח תפתח את ידיך,

מבטל מצוות וחי אחיך עמך,

מבטל מצוות ואהבת לרעך כמוך,

והצל לקוחים למוות.

ושם, בסעיף ג',

אומר, כל רגע שמאחר לפדות השבויים,

היכא דאפשר, כל מקום שאפשר,

כל מקום שאפשר להקדים,

והוא מאחר לפדות אותם,

הרי זה כאילו שופך דמים.

אז זאת אומרת,

פדיון שבויים קודם

במצוות הצדקה לכל המצוות.

תינוק שנשבע לבין הפושעים,

מסתפר פשוט שנוהג בו כל דיני מצוות פדיון שבויים,

דמע לפדות שבוי מבית האסורים,

שיש שם חשש מיטה,

אז כל שכן להצילו מרדת שחת.

וכבר אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

גדול המחתיאו יותר מן ההורגו.

שההורגו הורגו בעולם הזה,

אבל יש לו חלק לעולם הבא.

והמחתיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.

ועיין שם שמהטעם הזה הרודף אחר חברו לחתיאו מותר להורגו כמו הרודף אחריו להורגו.

כמו שאמרה התורה, צרור את המדיינים כי צוררים הם לכם בנכליהם.

ומזה למדו חכמים שהבא להורגך השכם להורגו.

ממילא דהו הדין שהבלח תיאו מותר להורגו.

ובתשובות

אבננזר חלק יורד דעה סימן תס״א כתב שכן הוא.

אז גם תינוק שנשבע לבין הגויים לבין הפושעים,

אז יש לו דיני פדיון שבויים?

זאת אומרת, מי שבאמת הוא דין של תינוק שנשבע,

מצווה להצילו.

ולא יכולים להתעלה אם אכפת לי מה זה משפחה שלי, מאיפה אני מכיר אותו, מה לי ולא.

וכמה כאלה יש?

השיעור,

אז כמה השיעור בשביל להציל? הרי זה מצוות צדקה לפדות שבויים.

מה השיעור שצריך להוציא ממעותיו למען פדיון שבויים וסכנן נפשות?

כתב בשו״ת עמודי אש, סימן ד' כלל ז'ן.

זה תלוי במחלוקת הפוסקים.

כמה ממון צריך להוציא

שלא יעבור על לא תעשה

בשב ואל תעשה.

האם את כל נכסיו

כמו לא תעשה שבקום עשה?

שכתב הרמ״ה באורח חיים, סוף סימן,

תרנ״ו,

וביורה דעה קנ״ז,

סעיף א',

שצריך להוציא כל נכסיו שלא יעבור על לא תעשה.

אדם בשבילו לעבור על לא תעשה,

צריך להוציא כל ממונו ולא לעבור.

יש אנשים שמוציאים ממון בשביל להיכנס למסעדה, לאכול לא תעשה דאורייתא, כן? ביילס וטרייפס ושקוצים ורמוסים והכול.

האדם צריך למסור כל ממונו,

לא לעבור על לא תעשה.

ואפילו שיש אומרים

שאפילו במקום שיש סכנת נפשות,

אין פה דין שבוי יותר מכדי דמיו.

זאת אומרת, אם הגויים לקחו שבוי מישראל,

ונגיד יכולים לשלם על אחד כזה, סתם דוגמה, 100 אלף דולר, נגיד,

והם רוצים 10 מיליון דולר.

זה יותר נקרא מכדי דמיו,

אז אין פה דין. למה? כי ישתלם להם אחר כך כל פעם,

ואז אתה גורם בעצם שהם כל פעם יעשו את זה.

אז לכן,

יש אומרים

שאפילו במקום של סכנת נפשות לשבוי,

אין פה דין יותר מכדי דמיו.

וכן פסק בשו״ת

יד אליהו,

בסימן מ״ג.

בעל הגאות מימוני, כמדומני, אם אני זוכר טוב.

הוא היה בבית האסורים,

ורצו לפדות אותו,

אבל רצו יותר מכדי דמיו, והוא לא הסכים שישלמו עליו.

והוא נפטר בכלא.

אבל גם לדעה זו שאומרת שהם משלבים יותר מכדי דמיו,

צריך לפזר כל ממונו שלא יעבור על לא תעשה בשב ואל תעשה.

ובשאלות ותשובות, בחתם סופר חושן משפט, סוף סימן כעז,

דווקא יחיד הוא צריך לפזר כל ממונו,

לא ציבור הנדחק,

בפרט בזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל,

אז זה דוחק של הציבור,

וזה גם בכלל פיקוח נפש.

אבל יחיד, צריך למסור ממונו בשביל להציל.

זה צד אחד.

או שזה דומה למצוות עשה, שאין צריך להוציא רק

חומש מנכסיו.

ויכול להוציא עד שליש מנכסיו לקיים מצוות עשה.

ונחלקו בזה הפוסקים.

מעיין שם שדעתו שכדי שלא יעבור על לא תעשה, אפילו בשב ואל תעשה, צריך להוציא את כל נכסיו.

וממילא דוהו הדין בזה, צריך להוציא כל נכסיו.

והחפץ חיים בספרו אהבת חסד

בחלק ד'

אומר שעל פדיון שבויים שיש בו פיקוח נפש, צריך ליתן כל ממונו.

ובשו״ת חתם סופר, חושן משפט, סוף סימן כעז,

בשו״ת לב אריה, סימן מ״ב.

ובמסכת סנדרין דף ע״ג מבואר שצריך

למיטרח

ולמגראגורי אנשים להציל חברו מסכנה.

זאת אומרת, אם אתה לא יכול בעצמך לפעול ולעשות,

אז הגמרא אומרת שאתה צריך לטרוח ולסחור אנשים

להציל חברו מסכנה. זאת אומרת, אתה צריך להוציא כסף ולשלם לאנשים. לכו תצילו את פלוני, אלמוני.

והמאיר, היא אומר, אפילו באופן שהלה לא יחזור לשלם לו.

גם אם אתה יודע שאחרי שתציל אותו, הבן אדם יגיד לך, מי אמר לך להציל אותי? אני, אין לי כסף, אני לא משלם,

אני לא עוזב. אתה יודע שהוא לא ישלם,

אז אתה לא פטור.

מעיין שם במרגליות הים, שכן דעת רוב המפרשים,

ולא כי היד רמה שם של להציל בממון אין צריך.

ויש עוד פוסקים כאלה וכו'.

בקיצור,

מחלוקת.

אבל,

לפי מה שאנחנו רואים,

אז זה מדובר בלהציל שבוי שנכנס לבית האסורים.

והוא נמצא אולי אצל הגויים, הוא נמצא במצב של סכנה וכו'.

והצלת הנפש היא הרבה יותר למעלה מזה שמחויב בזה. זאת אומרת, להחזיר בתשובה אנשים שלא ירדו לגיהינום,

שזה לא כאלה לכמה שנים,

זה לא סכנת נפשות ופיקוח הנפש, זה למות לנצח נצחים.

ובפרט תינוקות שנשבו, לפי מה שאנחנו רואים.

ועוד יותר, אם זה יהודים שומרי תורה ומצוות, שנאמר הוכחת הוכחת, עמיתיך,

עם שאיתך בתורה.

אז חובה שאדם יעשה כל אשר לאל ידו

ולהוציא ממון

בשביל להציל.

ואם הוא לא יודע להציל, אז שישקיע כסף בשביל להציל אנשים.

כי אם הוא יגיע לעולם האמת,

הוא לא יוכל להיפטר. יגיד, מה, יש אנשים שעובדים בזה, זה לא התחום שלי. מה אני לזה? אני לא... אין דבר כזה.

זה מחויב כל אחד ואחד מישראל.

ואם לא, ארור האיש.

שמענו.

אז יש עליו קללה.

אבל כל זה מדובר

במי?

אז ניכנס טיפה פנימה.

מומר

ובכלל מורידין ולא מעלין.

מה זה הכלל מורידין ואין מעלין?

זה כאילו אנחנו לא דואגים לחיים שלו, בדיוק הפוך.

מורידין זה כאילו

אתה עובר לידו והוא נמצא ליד הבור, ככה אתה טוס,

ונתראות.

ולא מעלין, נפל הבור,

אז

לא נותנים לו סולם או ציורים שאני לא רוצה לבאר כל כך.

בקיצור, מורידין ואין מעלין.

זה מומר.

אז יוצא שחשיבות חיי אדם זה רק כששומר תורה ומצוות.

כי אם הוא לא שומר ומומר, הוא בכלל מורידין.

וכבר אמרו חכמים זיכרונם לברכה, בטעם שבן זולל

וסובה נהרג.

כי עמדה תורה על סוף דעתו שאצל תרבות רעה

והתורה אומרת, מוטב שימות זכאי,

ואז ימות חייו.

רש״י אומר על התורה,

ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים.

שאפילו שהיה צדיק,

מפני שהוא היה קל בדעתו להרשיע,

זאת אומרת, הוא יכול להתפתות

וכבר בשמיים ראו שבני הדור

עלולים לפתותו,

אז מיהר הקדוש ברוך הוא והם איתו, לקחו ואיננו.

ובפוסקים

מובא שרבנו גרשום מאור הגולה ישב באבילות

כשבנו נשתמד רחמנא לצלן.

זאת אומרת, בחייו ישב עליו

באבילות

כשהבן שלו נשתמד רחמנא לצלן.

ולעומת זה, במומר שמת,

אחד היה מומר מת.

כתבו הפוסקים שאין צריכים הקרובים להתאבל.

דבעבוד רשעים רינא.

אם יש דברים יותר חמורים, לא נפתח עכשיו.

כתבו האחרונים שאפילו שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת,

שאם כן אין לו חלק לעולם הבא,

אבל אם חושש שמא לא יוכל לעמוד במסירות נפש וישתמד חס ושלום, כאילו אונסים אותו הגויים, נשתמד, הוא עלול להשתמד,

מותר לו לאבד ולהרוג עצמו מדעתו.

בעצמו מותר,

שלא ישתמד.

בספר חסידים כתוב, לא להתפלל על חולה שיתרפא,

שמא כשיתרפא יהיה חוטא ובעל עבירות.

אתם שומעים שאני שואל בהרצאות,

דתי או לא דתי?

וכן, יש ללמוד את הדבר הזה מזוהר הקדוש פרשת בחוקותיי.

חייב אדם לכבד אביו ואמו במותם יותר מבחייהם,

במה שיעשה מצוות ומעשים טובים.

ובין האומר קדיש אחר אביו ואמו, מקיים מצוות כיבוד אביהם.

בעוד שהלוויית המת הוא חסד של אמת.

ועל כל פנים זה נקרא חסד,

שמי שמתפלל לפני התיבה לאביו ואמו,

חסד של אמת שעושה עם המתים, וגדול מכל החסדים שעושה עם החיים.

והמבקר חולה צריך לראות שיתוודה.

זאת אומרת,

אם אתה רוצה לעשות חסד עם החולה שהוא גוסס והולך למות או משהו כזה,

חשוב מאוד לעשות גמילות חסדים כשמבקר את החולה

ובצורכי גופו לנקות לפניו ולסעד אותו וכולי.

אז קל וחומר כשמבקר אותו בצורכי נשמתו.

אז בענייני הרוחניות עוד יותר ועוד יותר צריך להשתדל.

יש פה עוד דיונים?

נדלג.

במשנה מסכת סנהדרין דף ל״ז מצינו בקין שהרג את אחיו,

כתוב דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה.

לא כתוב דם אחיך אלא דמי אחיך,

דמו ודם זרעיותיו.

דמו ודם זרעיותיו עד סוף כל הדורות

התחייב קין במיתת אחיו.

לפיכך נברא אדם יחידי,

ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא.

בכל המקיים נפש אחת מישראל

מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.

אז זה אנחנו שומעים בגוף,

בכל שכן בנשמה.

שאם החזרת יהודי בתשובה,

אז הוא וזרעיותיו עד סוף הדורות,

הכל זה שלך, אתה החיית אותם.

כל ההשלכות שיצאו מהם ומזרעיותיו,

הקול שלך.

ואם איבדת נפש,

אם גרמת לעקור תורה כמו שעשו השסניקים

וירדו אנשים לטמיון,

דמם ודם זרעיותם עד סוף הדורות על צווארם.

כל מי שנפלו

בתשובה בגלל מעשיהם,

כל אלה על צווארם, עד סוף הדורות.

כיוצא בזה מובאה מסכת בבא בתרא, דף יא,

שמידה טובה מרובה ממידת פורענויות.

אז המאבד נפש אחת,

אז דינו

כמו שהוא מתחייב על כל זרעו.

אז המציל נפש אחת,

מידה טובה מרובה פי חמש מאות.

זה לא כאילו אותו דבר בהפוך,

אלא זה פי כמה וכמה לאין שיעור גודל הזכות והשכר.

והמעשה של בנימין הצדיק, שהחיה אישה ושבעת בניה,

קרעו לו גזר דינו והוסיפו לו עשרים שנה על שנותיו.

ומונגבז המלך, שבזבז אוצרות אבותיו בשנים של בצורת,

אמר אבותיי, גנזו בעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא.

והם

גנזו אוצרות ממון, ואני גנזתי אוצרות של נפשות.

כשנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם.

פרי צדיק

עץ חיים.

פירות של הצדיק,

זה שהוא מחבר את הבן אדם להיות מחובר לעץ החיים, לתורה ולמצוות,

וזה נקרא לוקח נפשות חכם, לא נפש.

הוא החזיר בן אדם אחד בתשובה.

זה נקרא לוקח נפשות, כי הוא וצאצאיו עד סוף כל הדורות.

ואין חכם יותר מזה.

אז גם אם אומרים טופש,

פסוק מפורש, שלמה המלך. אם יש לך אחד אומר טופש,

ויש אחד שלמה המלך קוראים לו.

זה אומר טופש וזה אומר חכם. למי שומעים?

שלמה המלך.

שלמה המלך אומר, לוקח נפשות חכם.

וכתב בפה ליועץ,

ואם כל כך גדולה מצוות הצלת נפש מישראל,

אז על אחת כמה וכמה טובה,

כפולה,

להציל את חברו מלאכתו,

ומזכה את חברו לדבר מצווה,

מאחר שאמר שמחתיאו הוא יותר מהורגו,

ככה מזכהו הוא יותר ממחייהו.

מי שמזכה אדם

בתורה ומצוות

גדול ממי שמחייהו.

זאת אומרת, היה בן אדם גוסס.

חונך למות, בא אחד, ריפא אותו, הכיל אותו, השקע אותו, טיפל בו, החיה אותו,

החיה אותו, לא מת בסוף.

מציל נפש אחד מישראל?

כאילו, הציל עולם מולה, יפה.

אבל מי שהציל אותו מעבירות ויחזיר אותו בתשובה,

לאין שיעור יותר גדול מזה שהיהו.

וזה יחיהו לעולם הזה, וזה יחיהו לעולם הבא.

לכן, אין מחיה מתים יותר גדול ממחזיר בתשובה.

אז זה הפלא יועץ,

באות ה' הצלה.

שם הוא כותב את זה.

אז אם כן, אנחנו רואים מה גודל החיוב

והשכר והעונש.

אם לא מחזירים אנשים בתשובה,

ולא מצילים אותם מעוונות ומחטאים,

חוץ ממה שלמדנו כבר, שנתפסים בעוון וכו' וכו'.

ואדם צריך להשקיע ממון בשביל זה. ממון, ממון, ממון.

כמה?

או חומש,

או כל ממונו.

מחלוקת הפוסקים,

הרוב אומרים שצריך אפילו כל ממונו בשביל להציל וכו'.

נו,

אז עד שקם, ברוך השם, ארגון שופר,

שעושה זאת כבר 40 שנה,

יש אפשרות שכל אחד לא ייתפס בעוון של ארור ויגיע לעולם האמת, ויחייבו אותו על כל אלה שיכול להציל ולא הציל.

יחייבו אותו.

יגידו לו,

אתה אכלת נבלות, אתה אכלת חזיר, אתה... אני? מה אני עשיתי?

מאיפה הבאתם את זה?

היה לך שכן?

היה לך דוד?

היה לך אח?

מה עשית?

דאגת להם?

הסברת להם?

השקעת בהם?

בזבזת עליהם?

עשית הכל להציל אותם? לא!

פעם הסברתי.

בשואה נוראה היו רכבות רכבות שלמות,

שלמות,

נוסעים למשרפות, רחמנא צלאל.

והיו שם אפשרויות להציל בכסף.

היו כמה שהצילו בכסף.

היו כמה שהיו מוצאים בכסף.

וידוע ש... אני לא רוצה להזכיר את השמות של הרשעים,

שהסכימו תמורת עשר אלף משאיות לשחרר מיליון יהודים.

ולא עשו את זה ציונים.

היו יכולים להציל מיליון. לא רצו, לא רצו הרבה שיבואו לפה יותר מדי.

תראו את הסרט הרצל והציונות.

אז נשאלת השאלה, אם היו עושים מגבית מכל ישראל,

אומרים כל יהודי שייתן 50 דולר,

אפשר להוריד יהודי מהרכבת.

יש מישהו שיכול לעמוד מנגד ולא לתת 50, 100, 200, 300,

כל ממונו אפילו, בשביל שיהודים ינצלו וירדו מהרכבת ויישארו בחיים ולא ילכו למשרפות?

אז איך עומדים? יש רכבות עכשיו, רכבות

שנוסעות לגיהינום.

מלא אנשים חילונים שרחוקים רחוקים חושבים שהם חכמים,

והם הולכים לגיהינום, למשרפות,

לא של הנאצים, של עצמם, שהם בנו בעצמם.

הולכים למשרפות,

ואתה יכול להציל אותם, ואתה עומד מנגד.

למה? כי הוא נראה נחמד ככה, לא נראה כזה שהוא הולך להיות שרוף.

אבל כמה שתדבר,

יצר רע אלוף העולם,

משכיח את הבן אדם,

נותן לו לזרום עם החיים שלו,

מעלים ממנו את האמת הברורה הזאת,

כל זה שולחן ערוך, פוסקים, גמרות, הכול.

אי אפשר להתחמק מזה.

אבל כמה אנשים מתעסקים בזה?

כמה אנשים חרדים על דבר השם בזה?

לכן צריכים לדעת.

לא יעזור שום דבר.

אתה יכול להגיד על עצמך מה שאתה רוצה, אני עושה זה, אני עושה זה, אני עושה זה.

פדיון שבויים זו הגדולה שבמצוות הצדקה.

בפדיון הנפשות לעילא ולעילא.

שבות שולו.

ומי חנני אומר כשהוא אומר?

שאל נאמר אדוני הסלימאנס ולגויר דילתו רוב יעדי.