מר חשוון תשע"ה - היזהרו בממון חבריכם - ב'

 נמשיך ממקום שפסקנו אנחנו מספרים כמה מעשים ועובדות מהחפץ חיים הקדוש והצדיק הזהיר בממונות.

אופייני גם יחסיו לפועלים שעבדו בהדפסת ספריו, כמה נזהר היה באונאתם ודקדוק בתשלומיהם ובשכרם היומי,

על כך מספר אחד מפועלי הדפוס, בו הדפיס החפץ חיים ספריו, "היה קורה שהחפץ חיים היה פונה, לסדר ומעמד שורות העופרת, ומעיר לו על תיקונים נחוצים, וכבר היה ידוע שלאחר מקרה כזה, היה החפץ חיים נכנס למשרד של הדפוס, ומשלם כ-15 פרוטת כדי לפצותם על ביטול הזמן שגרם לפועל שהוא נזק לבעלים".

(זה קטע שכבר קראנו)

מידי פעם כששלח החפץ חיים חבילות ספריו ברכבת היה מדקדק בתשלומיהן, מבלי להעלים ולהערים במשהו. פעם לא הספיק החפץ חיים למסור את חבילתו למשלוח, והרכבת כבר עמדה לזוז לדרכה, מנהל התחנה מתוך יחס כבוד לחפץ חיים, הרשה לו להכניס את החבילה לקרון הנוסעים מבלי תשלום, מה נשתומם שהחפץ חיים התנגד לזה,

ואמר: "שאיננו אלא פקיד, ואין לך רשות לוותר על תשלומי הרכבת",

נאלץ המנהל לעקב את הרכבת עד שהספיקו לרשום את החבילה ולהטעינה בקרון החבילות.

 פעם כשעמד לשלוח חבילת ספרים ברכבת, בא אדם אחד ממעריציו לעזרתו, ואסף לזכותו כרטיסים מכמה נוסעים, בהיות שיש רשות לכל נוסע לשלוח משקל מסוים חינם, רצה לשחרר בהם את חבילתו מתשלום של החפץ חיים, אולם החפץ חיים מיחה בידו על עורמה זו, והלך לשלם את התשלום במלואו. מדובר כמובן שהוא משלם לגוים, כן!

 כשנסע החפץ חיים מסלוצק לבובוריוסק, ביקש את מכירו שעמד גם הוא לנסוע בקו הזה, שיואיל בטובו למסור את חבילות הספרים לקרון המשא, אותו מכיר ברצותו להשביע את רצון החפץ חיים, לקח החבילות עימו, והטמינן מתחת לספסל של קרון הנוסעים, כשנסתיימה הנסיעה הביא לו הלה את הספרים, הוציא החפץ חיים כסף כדי לשלם לו את הוצאות המשלוח, סירב הלה לקבל,

באומרו "כי ההובלה לא עלתה לו מאומה, שכן העבירם בקרון הנוסעים",

הצטער החפץ חיים לקח את החבילות לתחנה וביקש לשוקלן, ובשלמו את תוצאות ההובלה, קרע את השובר, כהולך להעמיס על הרכבת מחדש, אלא שלקח את החבילה וקרע את השובר, שילם לאחר מעשה.

 שני יהודים מתושבי ראדין, שהיה להם סכסוך בענייני ממון, השלישו {כצד שלישי}, אצל החפץ חיים שלושים רובל, עד שהרבנים יוציאו פסק דינם. משעבר זמן רב ועדיין לא נגמר דינם, פנה החפץ חיים עליהם

ואמר: "עד מתי תמשיכו את דינכם ואינכם דואגים שיסתיים כבר? הרי בגללכם אינני יכול להשתמש בחדרי! כי נאלץ תמיד להחזיק את תריסיו סגורים, כדי שלא להיות פושע בשמירת כספכם", בהתאם להלכה כספים אין להם שמירה, אלא בקרקע סגר החדר הרמטית שלא יגנב הממון.

 מקרה דומה מספרים על אחותו של החפץ חיים, שכנראה הושפעה מאחיה, במשך זמן רב לא יצאה מפתח ביתה, וגם מנעה רגליה מלבוא לבית הכנסת אפילו בימים נוראים,

כששאל אותה החפץ חיים לסיבת הדבר,

השיבה לו בתימהון: "אחי, הכי גם אתה תשאל שאלות כאלה? הרי ידוע לך שבביתי שמורים פיקדונות מיתומים ואלמנות, כיצד אעזוב את הבית ואמעול בשמירתם?!".

 פעם פרצה דליקה ברחוב שהחפץ חיים דר בו, נכנסו להודיע לחפץ חיים שהיה אז ישיש, כולם היו נבהלים ונסערים, והתחילו בני הבית לצרור חפציהם בעלי הערך, והחפץ חיים נשאר שקט ומהרהר מתאמץ להיזכר בדבר מה, איש לא ידע מה היא הסיבה של התופעה המוזרה הזו, עברו כעשר דקות והוא עדיין מהרהר, מאמץ את זיכרונו, תוגה עוטה את פניו המאירות, לפתע התעורר הביע סיפוק והתקרב עם כסא לאצטבא בזריזות טיפס, פשט ידו הוריד שעון קטן והכניס לכיס, אחר כך התחיל לאסוף את חפצי הערך שלו ולצוררם,

 לאחר מכן הסביר החפץ חיים את פשר הדבר: "בחור ישיבה הפקיר אצלו את שעונו, ברוך ה' מצאתיו בתור נפקד מחויב אני בשמירתו",

בשעה שכל אחד השתדל להציל כפי יכולתו את רכושו, דאג החפץ חיים להציל ראשית כל את רכוש הזולת

 פעם שלח יהודי אחד אל החפץ חיים מכתב, בו שאל אותו בעניין מסוים וצרף בול בן שבע פרוטות לתשובה. משום נימוקים מסוימים לא השיב לו החפץ חיים, לאחר עשרים שנה, פגש החפץ חיים את היהודי והחזיר לו את אותם שבע פרוטות על אותו בול, והתנצל לפניו שלא ענה על מכתבו בעת זמנו.

 רעייתו הצדקת של החפץ חיים הייתה רבת פעלים לעניי המקום, ולצורך כך נשקעה בחובות, בשנת תרס"ג לאחר שנפטרה, הדביק בעלה החפץ חיים מודעות על כתלי בית המדרש, להודיע שלכל מי שנושה חוב ממנה, שיבוא ויקבל חובו, {דואג שלא יהיו לה חובות למעלה שלא תצטרך להתגלגל}.

 מעניין הוא, שעם כל דקדוקיו העצומים לפרוטת הזולת עדיין של שקטה רוחו, והיה מביע תמיד דאגתו שמה נכשל בעניין גזל או הונאה, ולכן בשנת תרפ"ה, כשעמד לנסוע לארץ ישראל ולהתיישב בפתח תקווה, כינס את כל יהודי עיירתו ראדין, ובעיניים דומעות ביקש מהם סליחה, שמה נכשל בהונאתם או פגע בממונם. ובהיות עבירות שבין אדם לחברו אין נמחל לאדם, עד שירצה את חברו, אז מבקש מהם מחילה, ומנדב חמש מאות זלוטות1 כדי לבנות באר מים ציבורי בעיירה, בהתאם לעצת חכמים זכרונם לברכה: גזל, ואינו יודע מימי גזל, ילך ויעשה מהם צורכי רבים, מה היא? אמר רב חיסדאי: בורות שיחין ומערות.

 היום נותנים למי שגזל ואין לו למצוא דרך לאנשים שהוא חייב או לא זוכר נותן לאגון שופר ומזכה אותם אנשים למה?

קודם כל הוא נותן את זה על שמם של אותם אנשים שהוא חב להם, וכיון שהארגון מפיץ בדיסקים החוצה את הדברים הזכות שלהם שהם זוכים בכסף הזה, וגם אפשר שהם יהנו מזה בדרך כזו או אחרת שיגיע עד אליהם.

 אני זוכר שלמדתי את ההלכות האלה בתחילת התשובה היה לי אמצעים אחרי ה-7 שנים אז דבר ראשון זה הפרשתי סכום עצום – עצום! שיהיה כנגד כל מה שגזלתי בעבר בהיותי חילוני בכל האופנים שאדם חושב שהם מותרים אפילו ומה שעתיד להיות ועל גלגולים קודמים והחלתי בתוך זה גם כן את משפחתי שגם זה יהיה בשבילהם שהקטע הזה יהיה פחות או יותר סגור שלא חלילה נצטרך לבוא עוד פעם זה לא כל כך מתאים אם אתה יכול לגמור את סיפור פעם אחת למה צריך לבוא כמה פעמים? ולא תמיד זה יהיה במצב טוב...

 אז זה מה שהוא עשה! הוא בא לבני העיר וביקש מהם מחילה ונתן להם 500 זלוטות ובנו באר מים ציבורי בעיירה גם פה בבית המדרש תרמתי את הקולר כדי שישתמשו בו רבים ויבואו וישתו מים חמים ומים קרים כל הזמן תמיד יעשה אדם דברים שהציבור נהנה מהם מעבר לכל הארגון הזה שמהנה את כל עם ישראל אבל גם באופן פרטי לעשות כל מה שאפשר תמיד שהציבור יהנה מהם!

 שח רבי שלמה בלוך: "שמעתי מרבי יוסף הנפח מראדין, כי החפץ חיים הרשה לו לייצר את גוף מבנה המשקולות עבור חנווני העיירה, אולם את הקווים סימוני המשקל הוא לא הניח לאיש לעשותם, כי אם הוא בעצמו היה עובד על כל קו וקו במשך שעות הגונות בכדי שיהיו התכלית הדיוק, כך נהג החפץ חיים שנים רבות הפתיר הנפח. אני יהודי עני מרוד, ואם היו משלמים עשרים וחמש רובל לשעה, להתאמץ כמו החפץ חיים לשרטות הקווים, הייתי מוותר על הרווח ואני עני מרוד",

{כמה המלאכה היתה קשה ורק משום הדקדוק במשקולות עשה אותם בעצמו}.

 כל ימיו היה החפץ חיים עומד ומתריע על המכשול הפרוץ בהונאה וגזל, אם מעל במות בתי הכנסת, בערים בעיירות הרבות בהם סובב, ואם בספריו ומאמריו אותם הפיץ על פני תבל, מעודו היה תמהה נוכח התופעה המפליאה והמוזרה, שהבריות רואים את האיסורים החמורים, רק בדברים של בין אדם למקום, כגון: חילול שבת, אכילת נבלות וטרפות, ואילו עבירות שבין אדם לחברו, כגון: גזל הונאת ממון, הונאת דברים, שקר, לשון הרע, מידות, משקלות עורמה וכו' שניתנו מבורא אחד, אין הבריות רואים ומתחשבים בחומר איסורם ומורים איסורים שונים לעצמם, אין זו אלא שייצר חמדת הממון, מעוורת עיניהם, עד שכמעט חדלו לראות בהם עבירה מן התורה. ולכל היותר רואים אותם מידה ישרה ומידת חסידות {אבל לא חיוב}.

 הגענו עד כדי כך שאיסור גנבה, לא יקרא עד שגונב מכיסו, או חוטף מידיו, זה הוא גזלן. וכן איסור הונאה יקראוהו חריצות והשתדלות. כך היה מתאונן, החפץ חיים יצא להילחם כנגד הבערות הזאת,

והתריע: "לא כן הדבר! אלא כשאדם לוקח חפץ מחברו בסתר..."

כמו פה בבית הכנסת שאנשים גונבים ספרים לא משאילים גונבים ספרים בסתר! לוקחים אותם ולא מחזירים אותם וזה חסר אחר כך לאחרים וזה גזל רבים! רחמנא לצלן! תכף תשמעו מה הוא אומר - דברים איומים! צריך להשמיע אותם פה בהסרטה חוזרת!!

 "לא כן הדבר! אלא כשאדם לוקח חפץ מחברו בסתר - גזלן הוא! או משתמש בפיקדונו או משכונו, - גזלן הוא! {לא להשתמש בדבר שנתנו לך לשמירה} שואל כלי שלא מדעת חברו, - גזלן הוא! מעכב לפרוע לו דמי שכרותו, - גזלן הוא! נוטל ממנו ממון או שאר טובה ששווה פרוטה, - גזלן הוא!"

 עוד פעם!

 "לא כן הדבר!

אלא כשאדם לוקח חפץ מחברו בסתר - גזלן הוא!

או משתמש בפיקדונו או משכונו, - גזלן הוא!

שואל כלי שלא מדעת חברו, - גזלן הוא!

מעכב לפרוע לו דמי שכרותו, - גזלן הוא!

נוטל ממנו ממון או שאר טובה ששווה פרוטה, - גזלן הוא!"

 כללו של דבר אם נשאר בידו ממון הזולת בעוול אפילו רק שווה פרוטה, הוא בכלל גזל, מלבד איסור עושק שכר שכיר, וריבית שימצא לפעמים, והונאה במכר וממכר, אף שמדעתו נתן לו, יש בו עוד איסור: "אל תונו איש את אחיו",

הוא פנה תכופות להמוני בית ישראל: לעזוב הדרכים הנלוזות של רמאות ושקר, תחבולות הונאה ותרמית, ולשוב אל דרכי האמת והיושר, שהנחילה לנו תורתנו הקדושה, וידבר אדם דבריו בלי רמאות, ומשאו ומתנו באמונה, פיו וליבו שווים.

 בנו מציין בזיכרונותיו, כי הדרשה הראשונה לחייו, שדרש החפץ חיים ליד ארון הקודש, היתה לעורר על משא ומתן באמונה, והזהירות במידות ומשקלות, הוא יצא אחר כך במאמר "מידות ומשקלות", ושלחו להרבה רבנים, להדביקן על כותלי בתי הכנסת, וכן היה חוזר בעצמו, בעיירות על החנויות לעורר את החנוונים על מאזני צדק.

 באחד מימי הכיפורים דרש לבני הישיבה דברי התעוררות, מחומר עוון גזל,

וכה אמר: "עומדים אנו עתה לפני גמר דין, ובודאי שבעבירות בין אדם למקום כבר חזר כל אחד בתשובה בחרטה לשעבר וקבלה לעתיד, אך עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו, ויתכן שאחד לווה כסף, ושכח לפרוע וכלל הוא: שדבר זה לא נמחל עד שיסלק חובו. מה נעשה כעת, איך נכריז בתפילת הנעילה, "למען נחדל מעושק ידינו" {איך אפשר לשקר עכשיו בתפילה בנעילה, שיש בידנו עושק, גזל}.

 "לכן נפלה במוחי עצה, שכל אחד עתה, יקבע לו יום, שיקבל עליו לבדוק בו את כל פנקסיו, ויאמץ זכרונו לברר את חשבונותיו שיש לו עם הבריות. ואם ימצא שיש לו חוב יפרענו לו מיד, הקבלה הזאת עתה צריכה להיות בלב שלם, ואז היא תחשב כאילו קיימנוה ונזכה בדין" {אחרת לא זוכים בדין}

בזה סיים את דרשתו וציווה להתפלל תפילת נעילה.

 לבני הישיבה היה מזהיר בזמן שלמדו בבית הכנסת של בעלי בתים,

היה מזהיר: "היזהרו להחזיר למקומם את הסטנדרים, כדי שהמתפללים לא יקפידו עליכם!" {והקפדה פוגעת באדם}

הוא היה מתריע על המשתמשים בסטנדרים האלה בלא רשות, והיה טוען שהם דומים לרועה בהמות של אחרים שלא ברשות שדינם כגזל.

תכופות היה החפץ חיים מציין לתלמידיו: "כי מוטב לשבת בטל מבלי ללמוד, מאשר לקחת בלי רשות גמרא, סטנדר!"

החפץ חיים שהיה מעריך כל דקה של לימוד תורה בחייו,

אומר: "מוטב לשבת בטל מלימוד תורה ולא לקחת ללא רשות גמרא או סטנדר!" כי זה גזל. לימוד כזה אין לו שום ערך. 

בשנים הראשונות לקיום ישיבתו, היו רוב התלמידים ישנים בבית הכנסת המקומי, והיו מביאים להם לשם קדרות תבשיל לארוחתם, בגמר האכילה היו התלמידים רוחצים את הקדרות, בכיור הרחצה ופעמים מחוסר זהירות, היו הכיור או הקערה מתלכלכים משיירי האוכל. מתפללי בית הכנסת שהיו מוצאים לפעמים איטריה מודבקת וכדומה. הקפידו מאוד על הדבר. החפץ חיים ראה בזה חשש של גזל, והיה מזהירם על כך. וכדי למנוע תקלה זו מהתלמידים, היה החפץ חיים בא לבית הכנסת בלילה בחצות, לאחר שהתלמידים היו שוכבים לישון ומנקה את הכיור והקערות. שלא יקפידו על התלמידים.

 אז מה נגיד על כל אלה שנוטלים ידים ומטפטפים "צדיקים" מרימים את הידים חוץ לכיור והולכים לכיון המגבת ומטפטפים וכולם דורכים אחר כך ונהיה שחור ומתלכלך בית הכנסת ובית המדרש או בבית פרטי הוא "צדיק" הוא מרים את הידים לשמים ולא מענין אותו מה שיש בארץ ... מה עם אלה שנכנסים לשירותים ומטנפים ולא מנקים אחריהם וכו' וכו' – אין דרך ארץ! ולא מושגים מינימאליים... אין מושג של חסד ולא נושא בעול עם חבירו ולא מתחשב בזולתו כולם עבדים שלו הוא עושה את המצוות ורומס את כולם – מה איכפת לו בכלל מה יבוא אחריו???...  

 בדורנו זכינו שהישיבות מתגוררות בבניינים משלהם, בכל זאת, ביחס לכוללי האברכים נשאר כמצב הקדום לכשרובם לומדים בבתי כנסת, שם אוכלים ארוחתם בצוהרי היום, ואם כן יש לדברים אקטואליות רבה, כי הם אוכלים ושותים על שולחנות בית הכנסת, ובאם ישנם כאלו שמתרשלים לנקות שיירי מאכלם או לא ינקו היטב מה שנשפך מכוס תה וקפה ששתו, הרי לכשיבוא בעל הבית וימצא פרורים ושיירים, ובפרט כשיניח את שרוולו בלי שירגיש בלכלוך השתיה - הרי נכשלים בזה בכמה איסורים חמורים שבין אדם לחבירו!".

 תראו את פינת הקפה והתה – ותבינו על מה מדברים...

 זהיר היה מאוד החפץ חיים כי קיום המצוות יהיה נקי מכל חשש של פגיעה ברכוש הזולת ובכבודו,

מעשה ויציע לפניו חתנו רבי צבי הירש לוינסון, מנהל הישיבה בראדין, שהוא רוצה לקנות תפילין מהודרות לפי כל החומרות: שיהיה מעור אחד, פרודות וכו', בזמן שאז מעט רכשו תפילין מהודרות כאלו,

החפץ חיים השיב לו: "שזו היא משאלה יפה מאוד, אבל במה דברים אמורים: אם יש לו אמצעים כספיים, לקנות אותם על חשבונו הפרטי, אבל איננו מסכים בשום פנים ואופן שיקנה תפילין מהודרות אלו שעולים במחיר רב על חשבון קופת הישיבה".

 שוב מעשה שבא אליו אחד מחשובי ישיבתו, ובישר לו בשמחה שהצליח לרכוש לו תפילין עם כל ההידורים. את הפרשיות כתב סופר יראה שמים ידוע, את הבתים התקין אומן מפורסם פלוני, והן פרודות ומעור אחד, את הרצועות איבד יהודי כשר, לפי כל החומרות,

שאל אותו החפץ חיים: "באיזה מחיר עלו לו התפילין?",

והוא השיב: "שמונה עשרה רובל!"

שבשעתו היה זה רכוש גדול ביחס למחיר של התפילין,

שמע החפץ חיים את המחיר הנקוב, החל לנדנד בראשו לאות תמהון, וחזר ושינן "שמונה עשרה רובל, במחיר זוג תפילין מהודרים, אבל האם מדקדקים שגם שמונה עשרה רובל יהיו מהודרים? כשם שמהדרים שהתפילין יהיו מהודרים?!".

 מי יודע כיצד השיגו את 18 רובל אם לא על חשבון אחרים, אם לא הסתבכו בחובות, שלא יוכלו לפרוע אותם בזמנם, וכו'.

 אומנם ראוי מאוד להדר במצוות, אבל יש להדר שהממון יהיה כשר, בכל ההידורים.

 את סוכתו נזהר החפץ חיים להעמידה דווקא בקרקע השייכת לו, ובשום אופן לא במקום שרבים הולכים שם.

לא היה החפץ חיים מחמיץ כל הזדמנות, להוכיח על הגזל, הן לכלל והן לפרט, הן לבני תורה והן להמון העם,

פעם בהיותו בבית המרחץ, הבחין באדם שנטל את הדלי והמטאטא של הזולת לאחר שבעליו עזבום כרגע כדי לטבול במקווה,

הרהר החפץ חיים: "לומר לו 'כי גנבה היא' - הרי משמעותה הוראת דין, ובבית המרחץ אסור אפילו להרהר בדברי תורה,

ניגש איפה לאותו שואל שלא מדעת {גזלן} ולחש לו באוזנו: "אדם המתרחץ בדלי או במטאטא של אחרים הרי הוא יוצא מהמרחץ מלוכלך יותר מהיכנסו בו, אולי הוא נטהר בגופו, אבל הוא יוצא מבית המרחץ גזלן!".

 בהיכנסו בבקר אחד לבית המדרש החפץ חיים ראה לפניו תמונה מזעזעת, עומד אדם כשידיו כפותות לאחור, ואנשים חובטים בו על ימין ועל שמאל, הקורבן היה עובר אורח בלתי ידוע לאחר שנתפס גונב מבית כנסת

הצטעק החפץ חיים: "שלחו את היהודי לחופשי! חס ושלום אסור להעניש כך בן אדם! ואפילו הוא גנב, אין זה האמור בשום מקום! שמותר להכותו או לבזותו! עונש הגנב הוא לשלם כפל ולא יותר". 

תוך כדי נסיעה בעגלה, יושב לו החפץ חיים שקוע מהורהר בלימודו, ועיניו עצומות כמתנמנם, לפתע נעצרה העגלה והעגלון קופץ מתוכה, חוטף ערמת שחת מהשדה שבצד הדרך, ומכניסה לתוך העגלה, ואחר נחפז להימלט מהמקום, עצירה הפתאומית הסבה את תשומת ליבו של החפץ חיים, פקח עניו ומיד ידע מה נעשה,

"מה עשית?"

השיב העגלון: "דבר לא עשיתי רק זכיתי במעט מספוא לסוסי העייף",

-         "שמא תאמר בפשטות 'גנבתי!".

 לחץ עליו החפץ חיים, לא היתה לעגלון ברירה עד שהודה שעשה מעשה מעין גנבה בזעיר אנפין,

הוכיח אותו החפץ חיים: "לא מעין גנבה היא זו אלא גנבה ממש והתורה הזהירה "לא תגנובו",

והחפץ חיים בצחות לשונו אמר: "לא תגנובו בלשון רבים נאמר, ללמד שלא רק הדבר שבני אדם קוראים לו גנבה שנאסר, אלא אם גם מסווים את השם גנבה ומכנים לה שם אחר, - גם זה אסור!"

עיני העגלון זלגו דמעות, ונחפז להשיב הגנבה למקומה, מעתה הבטיח שלא ישוב לכיסלה עוד.

 וזהירותו של החפץ חיים גם בגזל שינה - היתה גדולה מאוד!

בואו נראה איפה זה, טוב, זה נשאיר לפעם אחרת.

רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו'.