הספדו של ר' עקיבא בפטירת בנו [טבריה 2005] | חוזרים בעבר
לעולם יגיד אדם: 'אף אחד לא חייב לי, ולא מגיע לי כלום!'
אם בן-אדם יחיה תמיד בהרגשה שלא מגיע לו כלום, ואף אחד לא חייב לו,
לא יסתכסך ולא יריב, לא יטור, ולא יקנא ולא ינקום!
מה הבעיה של אנשים?
- "מגיע לי!", "הוא חייב לי!", "חייבים לי!".
לא מגיע ולא חייב!
לעבוד על נקודה אחת: "מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה (משנה אבות ד ד, ד י)
בסוף בסוף בסוף... שמים את הבן אדם בפנים, מכסים, תולעים רצות, אוכלות, ולהתראות! ואיפה כל הגאווה?
אפילו לא שמים אותו בישיבה! בשכיבה!
אבל בשביל להגיע לענווה מהגאווה, חייבים לרדת הרבה קיצוני למטה,
ואז לאט לאט מתמצעים עד האמצע, מגיעים לענווה שהיא הנבחרת במידות.
אז קודם כל צריך לדאוג: שהקב"ה לא יתעב אותנו, אז צריך לתקן את המידות האלה...
כשמתקנים את המידות, אז גם יותר קל לקבל קבלות ולקיים אותם!
כי אנחנו יודעים: שאנחנו חיים בחסד עליון!
איך זוכים לחיי העולם הבא? אבל זה לא הפטנט שלי. רבי עקיבא, אתם מכירים כן?
סומכים עליו יותר ממני נכון?
רבי עקיבא מגלה את הסוד: איך יודעים בטוח לפני שקוברים בן אדם, אם הוא בן העולם הבא?
מסופר במסכת 'שמחות' (פרק שמיני): כשלרבי עקיבא נפטר בן,
והוא ביקש שיעמידו ספסל בבית הקברות, הוא רוצה להספיד.
ובדברי ההספד לאחר הפתיחה, שהוא הסביר כמה הוא לא חשוב...
הוא אמר: "מובטח אני שבני זה בן העולם הבא! שזיכה את הרבים!"
("יודע אני שהוא בן העולם הבא שזיכה את הרבים" שמחות ח הלכה יג).
הוא לא אמר שהוא תנא קדוש הבן שלו, ושהוא למד תורה בלי הפסקה, ושהוא היה בעל מידות תרומיות,
הוא לא ציין אף אחת מן המעלות שלו,
הוא רק אמר דבר קצר, ברור ובטוח: "זיכה את הרבים!", "אני מובטח שהוא בן העולם הבא".
אומר 'אור החיים' הקדוש: "והגדיל את השכר של מזכה הרבים".
כמו שאומר התנא: "כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים - אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ" (משנה אבות ה יח)
"הקב"ה שומר אותו בשמירה מעולה שלא יחטא, ושומר אותו מן השגיונות". טעויות!
לא הרבה אנשים זוכים להיות כאלה, כמו שנאמר באהרן הכהן: "וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן" (מלאכי ב ו).
אבל זה הדבר הנבחר!
ומי שמזכה את הרבים, אומר רבי עקיבא: "בן העולם הבא!".