לימוד בתענית דיבור - דבר גדול ביותר! [טבריה 2008] | חוזרים בעבר
במקום שאחרים לא מתחזקים בדבר והוא כן מתחזק - זה פלא!
אם כן כל מי שעושה פלא כזה ושובר את תאוותיו
נעשה מיד קדוש כקדושת נזיר וכהן גדול!!
כי בטבע האדם הולך אחר הרגליו והרגלי חבריו,
והכלל הזה נאמר בנזיר, ואילו כל התאוות הם פרקים שנלמדים מענין הנזיר:
שכל הפורש מתאוותו והולך נגד הזרם השוטף, ששוטף את כל בני האדם!
- זוכה לס"ד גדולה!! וגדולה מעלתו בעיני הקב"ה!!!
עד הגיעו למעלת ולמדרגת כהן גדול - שהיא המדרגה העליונה ביותר!
אתם שומעים מה זה?
ומתוך יסוד זה עלינו להבין: מהי הנקודה המרכזית הנדרשת בעצם מן האדם?
התגברות על התאוות, והתחזקות בדברים שרוב בני האדם אינם נזהרים בהם!
כל אחד יבדוק, יראה: כמה קשה לו להתחזק בענינים שאינו רואה רבים שמתחזקים בהם,
לדוגמא; לקום בבוקר מוקדם בשעה 4 בבוקר - זה קשה לאנשים!
יש כאלה קמים ב-3:00!! זאת אומרת זה קשה לאנשים,
אפילו אנשים שלא עמלים קשה במשך היום,
כל שכן אם זה אנשים שעמלים קשה כל היום
- על אחת כמה וכמה כמה מעלתם גדולה אצל הקב"ה
חוץ מהסגולות של לימוד, ולימוד בלילה!! וכו'.
ואֵלו דברי הגאון מוילנא: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר,
לא בתעניות ובסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו - וזהו התשובה!"
אומר הגאון מוילנא: עד יום המוות אדם צריך להתייסר,
אבל לא בתעניות, לא בסיגופים ולא ביסורים אלא ברסן פיו
- לרסן את פיו מדיבורים אסורים, מאכילות מיותרות,
ומהתאוות שלו - לרסן את עצמו וזהו התשובה!
התשובה של האדם הגדולה ביותר: שהוא מסוגל לרסן את פיו ואת תאוותו,
וזהו כל פרי העולם הבא!! על זה מקבלים את כל הפירות בעולם הבא!
אומר הגאון מוילנא: "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו כג)
אתה רוצה דֶרֶךְ חַיִּים לעלות למעלה?
תּוֹכְחוֹת מוּסָר שתהיה מוכן לקבל תוכחות של מוסר לתקן את עצמך.
"וזה יותר מכל התעניות והסיגופים! ובכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו
- זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולין לשער!"
דהיינו; אדם שגוזר על עצמו 'תענית דיבור'
ותענית דיבור תוך כדי לימוד - זה דבר מדהים! זה דבר אדיר!!
הגאון מוילנא אומר: שאם אדם חוסם את פיו וסותם
משעה שהוא הולך לבית הכנסת עד שעשה שהוא חוזר
ולא מדבר שום דבר בטל באמצע
- זוכה לראות את אור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער!
"ובזה יכופר לו כל העון וניצול משאול תחתית!
כמו שכתוב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא כג)
שֹׁמֵר פִּיו מאכילה יתירה, וּלְשׁוֹנוֹ מדברים בטלים, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ
דהיינו; רוב הצרות שהאדם מקבל
זה מאוכל יותר מדי, הלא מה שצריך אלא תאוות,
ובזה שהוא לא שומר את הפה שלו מדברים בטלים, כי: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח כא)
וזוהי עיקר החובת העבודה: להתגבר על תאותו וזה כענין הנזיר.