קניין יג'- בישוב- חלק ב'

מח' קנייני התורה

את מעלת "הישוב" פרש הרמב"ם שהכוונה "לישוב הדעת". גם חכמים ז"ל כבר אמרו: "שמעתא בעיא צלותא".

ז"א: צריך אדם כשלומד את ההלכה צריך שיהיה לו "צלותא": צלילות הדעת, ישוב הדעת.

ולכאורה הדברים עומדים מסתירה גמורה למה שאמר שלמה המלך ע "ה "בקהלת " ב', ט', "אף חוכמתי עמדה לי ":חוכמה שלמדתי באף, היא שעמדה לי. וכך הביא זאת הרמב"ם "הלכות תורה", יב',

ויותר מכך כתב הרמב"ם: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפא עצמו עליהן", ולא באלה שלומדים מתוך עידון: באכילה בשתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה".

אמרו חכמים בדרך רמז, "זאת התורה אדם כי ימות באוהל": אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהל החכמים.

אז מה שמענו?: הרמב"ם בעצמו אומר: הכוונה לישוב הדעת, וחכמים אומרים שצריך שמעתא בעיא צלותא. מצד שני אנחנו שומעים שהרמב"ם אומר: ששלמה המלך אמר,"אף חוכמתי עמדה לי" שזו חוכמה שקנה אותה באף, ויותר מכך כותב הרמב"ם: שמי שתרפא מדברי תורה או לומד מתוך עידון, או אכילה ושתיה, ולא ממית את עצמו עליהן ומצער את גופו תמיד, ונותן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אז חכמים אמרו עליו בדרך רמז: אדם כי ימות באוהל: זאת התורה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהל החכמים אז איך זה מסתדר עם "ישוב הדעת"?.

מר"ן רבי מנחם מן ש"ך זוצ"ל מקשה זאת ומישב כדלקמן: לא כחוכמת התורה שאר החוכמות, ושלא כקנייני התורה הן כשאר החוכמות, בשאר החוכמות אופן קנייתן ובדרך הטבע, מי שמתייגע בהן משיגן.

אבל חוכמת התורה שונה היא, בה לא די ביגיעה, אחרי שאדם יגייע בתורה הוא עדיין זקוק לסייעתא דשמיא, "וה' יתן חוכמה, מפיו דעת ותבונה", זה לא אתה משיג בכוח עצמך אם ה' לא יתן אין חוכמה, אם מפיו אז אין דעת ותבונה.

כמו שדרשה הגמרא "בערובין נד': "וממדבר מתנה", אם משים אדם כמדבר הזה שהכול דשים בו, תלמודו מתקיים בידו. כלומר: אדם צריך לשים עצמו כהפקר לכול כמו במדבר שדשים בו, כול מי שרוצה הולך במדבר, אם ישים אדם עצמו באופן כזה, אז תלמודו מתקיים בידו. איך?: "וממדבר מתנה", וגם זה רק מתנה. גם אם תהיה כמדבר ורק אח"כ תקבל תורה במתנה. ועוד אמרו: "יגעת ומצאת תאמין", בשכר היגיעה ממציא לו הקב"ה מציאה, שכן המציאה אינה תוצאה של יגיעה, אלא היא שכר היגיעה!.

"יגעת", אח"כ זה רק מבחינת "ומצאת", והמצאת" זה לא בעקבות "שיגעת ומצאת", לא, זה שכר שאתה מקבל.

עונים: אומרים שזה תלוי באמונה

הרב: שואל מה קשור אמונה?

עונים: לא שומעים

הרב: איזה ברכה? איזה ברכה?. מתנה פירושו שה' נותן, זה לא קשור לאמונה, זה לא קשור לאמונה אם תאמין או לא תאמין זה מגיע בגדר מתנה, ברור שאתה צריך להאמין שכול מה שאנחנו אומרים זה נכון כי אם לא מאמין זה בעיה, אז בשביל מה אתה לומד בכלל תורה אז אתה בכלל לא מאמין, אבל לא צריך אמונה בשביל זה.

עצם זה שאתה ייגע ובאמת מאמין לאמיתה של תורה, ואתה משים עצמך כמדבר ואתה לא מחפש נוחיות, ואין לך שום מטרה אחרת אלא לחפש את בירור האמת מה שה' רוצה, אז בשכר זאת אתה תקבל כ- מתנה, תקבל מתנה, אבל מתנה, זה לא מחייב שאם תלמד תשיג, צריך סייעתא דשמיא, וסייעתא דשמיא מקבלים רק לפי קריטריונים של הקב"ה כשהוא בוחן ואתה עומד בקריטריונים שמתאימים למתנה.

ועכשיו: צריך גם חן וחסד מיוחד להפיק רצון מה': "שיחוננו דעה, בינה והשכל" להבין את תורתו. צריך חן וחסד מיוחד, שאנחנו נפיק מאת ה' יתברך, כדי שהוא יחון אותנו בדעה, בבינה, והשכל כדי שנבין את תורתו.

וכמה לשונות של בקשה תקנו לנו בברכת "אהבה רבה". מה תקנו לנו חכמים? איזה לשונות של בקשה אנחנו מבקשים מה'?: {הרב שר} "אבינו אב הרחמן, המרחם רחם עלינו, ותן בליבנו בינה. למה צריך לרחם עלינו?: תלמד ותדע, לא זה לא כמו חוכמה רגילה מה פתאום?: אבינו אב הרחמן: אנחנו מעוררים רחמים מהקב"ה שירחם עלינו, המרחם רחם עלינו: הוא בכלל לא חייב, ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמווווע, מה זה לשמוע תפתח את האוזניים ותשמע, ללמוד וללמד: אני צריך בשביל להתחנן לקב"ה? אני יפתח את הספר ואני ילמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה.

כלומר: צריך רחמים גדולים אצל הקב"ה לזכות, אתה יודע, כמה לשונות אנחנו צריכים לבקש שהקב"ה: יזכנו ירחם עלינו יתן בליבנו להבין,להשכיל, לשמוע, ללמוד, וללמד לשמור, ולעשות, ולקיים, כל הפרטים האלה תלויים כביכול בה' יתברך, ואין לו לאדם! אלא היגיעה והעמילות! זה בידיים שלי. התוצאות אינן ביד שלך, אתה יכול רק להתייגע ולעמול!, ואינו דומה דבר כלל וכלל שבא ע"י צער ועמל לעומת הדבר שבא בצער ועמל, אינו דומה בכלל בכלל לא.

אבל עיקר עבודת האדם זה להתרומם מה העיקר של העבודה: להתרומם, מעל כל דבר המפריע ועל כל סיבה, זה התפקיד שלנו. לא להתיחס למה שקורה בכול העולם לא למצבים לא לסיבות, לא לעניינים,כלום, להתרומם מעל כל זה ועל קול מפריע מכול סיבה, ומתוך הצער על האדם להמציא לעצמו את הרווחה, שמעת מה אומר הרב ש"ך?

מתוך הצער יש לאדם להמציא את הרווחה,

אז יש לנו סתירה: איך אפשר לבקש ללמוד בישוב הדעת בשעה שצריך ללמוד באף בצער בייסורין, מה הוא אומר?: הוא אומר אדם צריך להתרומם מעל כל דבר מפריע מעל כל סיבה, ומתוך הצער על האדם להמציא לעצמו את הרווחה. ושיהיה לו ישוב הדעת וצלותא. וכיצד עושים כזה דבר? זה פטנט מה זה? אומר כך:

 אחר ההתבוננות בגדלות החוכמה ובעמקותה, אז צריך קודם להתישב ולהתבונן, בגדלות החוכמה חוכמת התורה, ובעמקותה: שאין לה קץ ותכלית, "וארוכה מארץ מדה ורחבה מניה", ואז אתה תתמלא: שמחה ואהבה וחכמה הזו עד שלא ידע וירגיש שום מפריע! וגדלות המצווה עליו! ואור תורה יחיהו! ועל מה יתאונן? כי יקרה היא מפנינים ומפז, והפוך בא דכולה בה, אורך ימים מימינה ומשמאלה עושר וכבוד.

אז איזה מן צער זה? זה נקרא צער כשאתה הולך לקבל את כל זה? הפוך! מתוך שאתה מצטער להשיג את זה, אתה בא לרווחה, אתה בא לישוב הדעת, יש משהו יותר טוב שאני יכול לעשות בחיים? אין יותר טוב מזה: חוכמה אלוקית, חוכמת ה', אין לה גבולות אתה יכול להשיג בלי סוף, אתה זוכה חביבי לעשות את המצוות בגדלות, התורה מחיה אותך מארכת את חייך. מה אתה מתלונן יש לך יותר מזה יקרה מפנינים ומפז, על הון שיתנו לך בעולם לא שווה את זה, אז: איזה צער? אם אדם היה יודע שבשביל להרויח אנשים עבדו פה בפסח במצות בשביל ארבעים וחמש שקל בהתחלה, וכבר הבינו שהיא עבודה קשה חמישים וחמש שקל, עבדו פה בלשון של החבר'ה: "קרעו אותם", בשביל להרויח חמישים וחמישה שקלים, וללמוד תורה זה קשה כזה? לקפוץ קול הזמן: הרב מראה שהם קופצים כמו קפיץ, תק תק תק תק תק תק על הבצק? בלי שכל בלי כלום? זה הפוך שגם מוציא לך מה שיש בראש מרוב קפיצות בכול בורח, אבל חמישים וחמישה שקלים, אתה מבין מה זה חמישים וחמישה שקלים?

 ופה כל מילה או כל אות: תרי"ג מצוות, נו לא כדאי להצטער בשביל זה? אם בשביל מצות כדאי אז בוודאי כדאי לא?

אבל יש רווחה, מה נהיה מזה: בן אדם שעובד ויודע חמישים וחמישה שקלים הוא יודע חביבי, שהוא עובר את העשרת אלפים בחודש, להוצאות שלו זה הרבה יותר ממה שהוא צריך, הוא רגוע, חודש הוא מחייך לכולם, למה?!: סוף החודש יש רווחה! הצער והייסורים היו שווים בשבילו.

אז אם אתה יודע שאתה קונה בצער הזה: שאתה משים עצמך כמדבר, ואתה מתייגע להבין את עומקה של התורה, אתה מקבל את כל ההבטחות האלה, אחיך לא תהיה רווחה?איך לא יהיה "ישוב הדעת" איך אתה מודאג? מה יש פה?

 לכן אומר הרב ש "ך: צריך שאדם יתרומם בעל כול דבר מפריע ומעל כל סיבה ומתוך הצער על האדם להמציא לעצמו את הרווחה, ויהיה לו ישוב הדעת וצלותא.

הבנתם איך מיישב את זה הרב ש"ך זוצ"ל.

טוב זה היה הקטע הזה ועכשיו קטע מאוד מעניין.

עכשיו אנחנו תיאור מקורי המשך למה שלמדנו בבוקר על המנוחה וישוב הדעת ששררו בין כותלי בית התלמוד בקלם, בהנהגתו של רבי שמחה זיסל הסבא מקלם:

 את חותמו העיקרי על הבית הזה הצביעו הסדר והמנוחה, שהיו שרויים בכול פינותיו

ונסוכים בכול מנהגיו והליכותיו. נקבעו כאן סדרים יציבים על כל צעד ועל כל תנועה, שום מקרה בעולם לא הזיז אותם ממקומם, בלט ביותר הדבר בסדר התפילה והלימודים, זמני התפילה והלימודים היו מדויקים, והתלמידים דקדקו בהם כחוט השערה, כשקבעו תפילה בשעה שמונה בבוקר למשל, אז בעת שהשעון צלצל שמונה כבר עמדו הכול על המקומות במנוחה מוכנים לתפילה, בו בזמן שרגע לפני שמונה יש שעדיין לא נמצא שם איש, מי שאחר לבוא דקה אחרי הזמן הקבוע שילם קנס, יפה.

דקה לפני אתה רואה עדיין חצי בית מדרש מלא\רק, חצי דקה: כולם כבר עומדים נינוחים לפני התפילה, זמן זה זמן. אחרת: קנס.

לשם המחשה עד כמה דקדקו בדקה יש לציין עובדה אחת: בשבתות לפני ערב בשעה שאין אור, היו מטפסים ועולים אל השעון התלוי בקיר, ממשמשים במחוגים שבו כדי לכוון בדיוק את הרגע של זמן התפילה, כיוון שלא היה אור ולא היו רואים כל כך, היו צריכים לחוש את המחוגים היכן הם כדי לדעת מתי התפילה.

גם עצם התפילה היתה מתוקנת בסדרים מדויקים:

כולם התפללו ביחד,

בפרקי התפילה שנוהגים לקום: הכול קמו.

בפרקים שנוהגים לשבת: הכול ישבו,

כשאומרים הכול זה הכול בלי יוצא דופן. אין סיבה שתשאיר אותך עומד או יושב,

איש לא הקדים לקום ואיש לא אחר לשבת,- רם רם כמו צבא, בדיוק.

בסוף הפרקים, במקומות ששליח ציבור רגיל לסיים: בו ברגע שהשליח ציבור התחיל הכול השתתקו.

בתפילות שהקהל צריך לקרא ביחד כגון:

'ברוך ה' המבורך', 'קדושה-דסדרא', 'בברכות קריאת שמע', 'בברכות השליח ציבור', 'בבא לציון', ביהא שמיה רבא', 'בשלוש עשרה מידות' וכד'. הכול היו אומרים יחד, בלי יוצא מן הכלל: באותו ניגוד ובאותו קצב כאילו מקהלה מסודרת.

בתפילה בלחש:

היו כולם עומדים ומתחילים בדיוק באותו זמן, כפי הלכות תפליה בציבור, ובו ברגע היתה משתררת דומיה מלאה, הכול עמדו בקומה ישרה, מופנים לצד אחד בלי ניעת אבר, רגל צמודה לרגל ויד מפורחת ביד, בלי להשמיע כל הגה ורחש, וכול המחשבה דרוכה ומרוכזת לנקודה אחת. השקט היה כה מוחלט שכאשר הגיעו לפתח בית התלמוד בעת תפילה בלחש חשבו שאין איש בבנין.

אף בימים הנוראים, שהתירו להרים קול בתפילה: לא שינו בבית תלמוד הקלמאי ממנהגיו. ועוד הוסיפו לדקדק בסדרים במדויקים.

כסימן להתחלה ולהפסקה בתפילה או לקריאה ביחד וכד': שמשה דפיקת השליח ציבור על גבי בתיבה, סדרים מעין אלה הונהגו בכול הליכות הבית.

בזמני הלימודים בעת לימוד המוסר וכד'.: כשהממונה דפק בשולחן לאות של זמן מוסר: היו הכול מפסיקים בו ברגע מכול הלימודים ומהויכוחים הסוערים ביותר, ומעבירים את המחשבות לשטח המוסרי. וכך חזר הדבר בעת דפיקת סיום המוסר! הגעת זמן התפילה, כולם מתנתקים מהמוסר ונדרכים לתפילה.

אתם יודעים כשמגיע זמן וצריך לעבור ללמוד בדבר אחר: נגיד בדף הימני כתוב: "אמר",

ובדף השמאלי כתוב: "רבא", אז אמרו אמר, דפיקה: אין רבא, אחר הדפיקה מחר ממשיכים "רבא". שמעתם? סדר.

גם בעת הלימודים היתה ישיבה מסודרת: כל אחד ידע את מקומו, כל חפץ עמד על מכונו, שום דבר לא היה יוצא דופן, בעת סדרי הלימודים והתפילה לא נשמעו דברי חולין, אם איש היה נאלץ לאיזו שיחה דחופה היה יוצא למסדרון הבית, כן היתה שלוה נשוכה על פני כל הבית, כל איש היה שרוי במנוחה שלמה ולא נראו כל סימני בהילות ופיזור נפש.היו דורשים בכול מי שעבר את מפתן הבית שיתפשט מכול עסקי החולין שלו ויעבור לתכונה רוחנית, אפילו במקרים של טרדות ודאגות היו מתאמצים עם בא אל הבית להבליג על כל בלבולי הדעת, ולעבור למצב של ריכוז מחשבה ושלוות נפש, הכול בבית תלמוד זה נעשה בישוב הדעת ומתוך מחשבה וכוונה תחילה.

שימו לב: שום תנועה ואפילו תנועת ידיים ורגליים לא בוצעה סתם מתוך שכחה או הרגל וכד'. כי אם מתוך שימת לב ובשל מטרה מסוימת, תלמיד שלא היה נזהר בזה: היה מקבל נזיפה ומתאמן לסייג את עצמו.

 מלבד סדרי התפילה, שחונכו למנוחה ולריכוז, הותקנו בהליכות הבית סידורים שונים המכוונים למטרה זו

חצר בית התלמוד היתה גדורה בגדר גבוהה למעלה מקומת אדם: הסבא רבי שמחה זיסל נסע במיוחד לעיר ליבוי להשיג אמצעים לבנות גדר זו, החלונות של הבית שיצאו לרחוב היו סגורים תמיד ואיש לא פתח אותם מעולם, היה בדבר הזה גם משום סמל וסיסמא, בשל אותה מטרה היו חלונות תמיד מוסתרים בחצאי וילונות, כדי למנוע הסך הדעת ופיזור המחשבה.

ז"א: אף לא הציץ לראות מה יש ברחוב, לא עניין אותו מה יש ברחוב.

כן הקפידו שלא יסובו בעת התפילה או בלימודים את הראש להסתכל אנא ואנא, {הנה עכשיו אדם קם וכול אלה שעבר לידם הסתכלו עליו, למה? ראתם?

אתם לא מקלם אולי מחלם}.

ז"א: היתה הקפדה: הראש לא זז סתם, אתה לא עפיפון אתה לא סביבון, והראש לא אבטיח שמתגלגל, יש לך ראש לא? זה המנהיג, אז הוא מסתובב רק לסיבה, לסיבה מוצדקת, אם לא למה אתה מטלטל אותו אנא ואנא?.

הקפידו שלא ייסובו בעת התפילה או בלימודים את הראש להסתכל אנא ואנא לכול רשרוש לכדלת וכד'. או סתם כך לכול כוונה לשם סקרנות גרידא.

רבי שמחה זיסל הביא לזה סימוכין מן התורה: "הכתוב אומר: "וישא אברהם את עניו ", התורה באה להדגיש: שגם נשיאת עיניים צריכה לבוא מתוך מחשבה וכוונה.