טוען...

קניין ל"ד - מתרחק מהכבוד - חלק ב'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 05.06.2014, שעה: 08:42


ז' סיון תשע"ד - קניין לד'- מתרחק מהכבוד – חלק ב' - מח' קנייני התורה

 

אנחנו ממשיכים להתרחק מן הכבוד בקניינם שבהם נקנית התורה

 

בכל שנה בהגיע חג הסוכות נהגו הישיבות מאחד מלילותיו של חוה"מ את "שמחת בית השואבה" במחיצתו של רבי יצחק בלזר: רבי איצל'ה בלזר היה מפזז ומכרכר ומשמח את הקהל בהשמעת חרוזים בניגון מיוחד אותם מטבל בדברי התעוררות בעניינא דיומא, בני הישיבות היו משיבים כנגדו בחרוזים שלהם ומטבלים אותם בדברי שבח והלל לריבם הצדיק, פעם אף רקדו לפניו כשהם מזמרים לו: "צדיק כתמר יפרח" אחרי זה רבי איצל'ה לא מחה בידם והניחם לשיר,

 רבי איסר זלמן מלצר העיז לגשת לרבי איצל'ה בלזר ושאל אותו: כיצד זה הניח להם לשיר לפניו? צדיק כתמר יפרח? השיב רבי איצל'ה מנה ובה: מורי ורבי רבי ישראל סלנטר פסק: שבמידות, אין הלאו שלפני עיוור, על כן מכיון שהתלמידים חייבים בכבוד ריבם אין רשות בידי למחות אף שהדבר עלול להפילני ברשת הגאווה, לתלמידים מותר ואף מצווה וחובה לכבד את ריבם ולשיר לפניו שירי הלל ואין להם לחשוש שמא יכשילוהו במידת הגאווה שהרי הם עושים את המוטל עליהם אולם משכן עלול לחשוש מכך זה הרב עצמו.

ואמנם עדי ראייה ספרו כי ברגע שהרימו את רבי איצל'ה על כיסא ושרו ורקדו סביבו רחשו שפתיו וכשהטו אוזנם שמעו אותו מצטרף על התלמידים ומפזם איתם את הניגון אלא שבמקום המילים: "צדיק כתמר יפרח", שר רבי איצל'ה: "סיחבו את הנבלה סיחבו את הנבלה".

 

אחת מלילות שמחת תורה בשנות חייו האחרונות בא החפץ חיים כדרכו לישיבה להשתתף בהקפות ולשמוח עם תלמידיו בשמחת תורה: בית הישיבה המה כולו בשמחת הריקודים לכבוד התורה, פני החפץ חיים הבהיקו באור עילאי וחדוות ה' היתה נסוכה עליהם, תלמידיו החביבים התרכזו לו והוא השמיע להם מידי פעם ופעם אמרות ופנינים יקרים בטור פירושים וחידושים ע"פ סדר ההקפות, שמחתם של התלמידים שהיו מרקדים בספרי התורה שבידיהם השתבחה עד קלות הנפש ובשאון הזמרה והשירה דומה היה כי המרקדים ונישאים בספרי התורה שבזרועותיהם לשמי מעלה, חובקים זרועות עולם ושטים בין בני מרום, לפתח התחיל משהו מפזם את הפזמון הידוע בישיבות: "צדיק כתמר יפרח", ומיד הקיפה התלהבות את כל בני הישיבה וכולם אחרו החזיקו אחרי המנגן בשוררם בהתרוממות עילאית כשפניהם מופנים לריבם הגדול קדוש צדיק כתמר יפרח, פני החפץ חיים חוורו ובידו הימנית הלית את פניו כקריאת שמע והקרובים אליו שמעו אותו לוחש כמדבר אל עצמו: עלי בכל זאת להמתין עד סוף ההקפות בשביל כבוד התורה כדאי לסבול ביזיון. בשבילו זה היה ביזיון שקוראים לו צדיק.

על רבי אלחנן וסרמן הי"ד, מסופר: שהענוונ אצלו היתה טבעית פרי תום נפשי ותמימות עילאה אספקלריה של משתרה רוח ונשמה ולא שמץ של כחל וסרק, כשדיבר משהו בשבחו גרם לו לסלידה ולבחילה, כשחזר פעם לישיבה אחר מסע ממושך ותכף כשיצא מהרכבת ישר עלה לדוכן להשמיע שיעורו ברבים קידמו לו הבחורים את השיר: "צדיק כתמר יפרח", רבי אלחנן עמד אז לפניהם עמידה חסרת ישע כאדם מסכן המתחנן על נפשו שיחדלו, אבל הערצת הבחורים שצהלו לקראת הרבי הצדיק בבואו ממרחק לא הניחה אותם להפסיק והוא הזדרז לסגור את הגמרא ויצא תכף מעליהם במורת רוח גלויה פראים! איך יכול אני ללמוד עם פראים!, שאינו מוצא הגדרה אחרת למעשה מוזר כזה שחולקים לו כבוד.

 

פעם הגיעו במרכבה אחת רבי עקיבא איגר ולצידו הגאון מניסה בעל "הנתיבות", לעיר ורשה: יצאו בני ההמונים לקראת שני הגאונים והקדושים הללו לכבודה של תורה התירו את הסוסים מהכרכרה ורתמו עצמם את המרכבה, ראה זאת רבי עקיבא איגר והוטב בעיניו הכבוד שבני העיר חולקים לגאון מניסה, הם היו שניים אז הבין שחולקים כבוד לשני, ירד מהמרכבה והצטרף הוא למושכים בעול שמרוב הדוחק לא הבחינו בו ההמון, מאידך הגאון מניסה שאת הכבוד הגדול חולקין לרבי עקיבא איגר וירד גם הוא ומשך בעול, כך הוליכו שני גדולי הדור עגלה ריקה לכבודה של התורה.

 

מספר אחד מתלמידי ישיבת "כנסת חזקיהו": שהתקיימה אספה ומסיבה כל שהיא בישיבה וכל הבחורים היו מתכנסים בחדר האוכל היה המנהג של רבי אליהו לופיאן נכנס ביחד עם המשגיח, בשעת כניסתן היו כולם עומדים שרים: "אור זרוע לצדיק" רבי אליהו גם כן היה רוקד מסביב למשגיח אור זרוע לצדיק, וראינו והרגשנו שאינו עושה כן מפני למעשה ענווה אלא היה פשוט ובטוח ששרים למשגיח.

 

מעשה והתכנסה בירושלים אספה נכבדה בבית אחד מגדולי הדור ובא נוכח רבי לייב חסמן בעל "האור יעל": בעל האכסניה היה מוכן להשפיע על הנאספים ולשכנע אותם בכנות כוונתם בתוך הנאום השמיע את המשפט הבא: הלו תבינו שאין אצלי כוונה של כיבוד וכד'. כי איזה יצר של כבוד יש לזקן כמוני שהוא למעלה משבעים שנה, משרק סיים משפט זה קם רבי לייב במלוא קומתו והצהיר ברורות: ואני אומר כי המשתוקק לכבוד בחשבון ובקצבה לפני שהגיע לשבעים שנה הרי הוא תאב לכבוד לאחר שבעים שנה בלא חשבון ובלא קצבה.

ז"א: אם לפני שבעים שנה אתה היתה מגביל עוד את עצמך כמה לקבל כבוד אחרי שבעים שנה אין גבול לכבוד שאתה רוצה. כשהוא אמר שהוא הגיע לגיל שבעים ומה לא ולכבוד אז רייב לייב חסמן אומר: עד שבעים אפשר להאמין שאדם מחפש כבוד אבל עם קצבה עם חשבון, אבל מעל שבעים הוא אומר אני כבר שבעים מגיע לו הרבה יותר בלי קצבה ובלי חשבון.

 

רבי חיים שמולביץ היה אומר: כידוע בשעה שנחלש אצל אדם אחת החושים מיד מתחזק כנגדו חוש אחר, אם כן לעת הזקנה כשהתאווה נרפית אז במקום מתחזקת רדיפת הכבוד, אין כבר תאווה אז מה מתעצם הגאווה, לכן הזקנים חסרי סבלנות אין להם סבלנות אם לא עושים מיד מה שהם רוצים מתפוצצים, כי הגאווה עלתה יותר.

מעשה אחד מותיקי החסידים שבא לרבי חנוך הניך הכהן מאלכסנדר ויאמר לו: ברוך ה' התגברתי על היצר עתה ברצוני להתנהג בחסידות, צחק הרבי ואמר: לו היה לך כוח בגופך היתה ממשיך וחוטא, רק עתה לעת זקנותך עבר היצר מתאווה לכבוד וגאווה, ויש להמליץ בזה את הפסוק: "ונגד זקניו כבוד", מה עומד נגד הזקנים בשאתם בעבודת ה' כבוד.

 

הכבוד היחידי המוחלט בעולם הוא זה של התורה, וזאת על שום מה? האיר והסביר רבי מנחם מנדל שני: אם נתבונן נמצא שהמושג כבוד אינו מוחלט בקרב בני אדם יש בני אדם מתכבדים בחוכמה, יש מתכבדים בגבורה, יש דברים בעיני אנשים מסוימים הוא משום כך יתכן כבוד גדול ובעיני אחרים ביזיון גדול, נמצא שכבוד אינו מושג מוחלט אלא כל אחד יוצר לעצמו את הכבוד שלו, או שהוא נגרר במושגים שלו אחר השגת הבריות על מהות הכבוד. משום כך יתכן שאדם מסתפק בכבוד שתינוקות נותנים לו.

 

כבר שמענו מסופר על אגר"א: שבזמנו בא יהודי לבית המדרש שבעיר והיה יושב כל היום מעוטר בטלית ותפילין ואומר תהילים, כל ילדי העיר נתאספו סביבו ונהנו מהמראה, ואמר הגאון: שברגע שהילדים יפסיקו להסתכל עליו מיד יעזוב את המקום וכך היה, נמצא שע"י דמיונו קיבל הלזה כבוד רב מילדים ותינוקות.כל מה שהחזיק אותו בבית הכנסת עם טלית ותפילין כל הים אומר תהילים זה בגלל שהילדים נתנו כבוד על זה, הוא אמר תפסיקו את הילדים שלא יסתכלו עליו הוא יקום וילך וכך היה. אז ממה הוא נהנה מכבוד של תינוקות.

תראו כמה כוח יש לכבוד להחזיק זקן במשך יום שלם עם טלית ותפילין להגיד תהילים לא פשוט יש לכבוד כוח גדול.

 

ע"פ זה יובן מאמר החכם, "רצונו של אדם זה כבודו": כך זה הכבוד שהאדם מקבל ומתכבד בו הוא רק ע"י רצונו שלו, שאם רוצה הוא בדבר הרי זה מהווה כבוד בעבורו. זה הוא הפן האחד של הכבוד המדומה, שמכל מקום מעניק כבוד כי אם מדומה לבעליו, אז "כבודו של אדם רצונו", הוא ממציא מרצונו את הכבוד שמתאים לו.

 

הרמח"ל ב"מסילת ישרים", פרק יא' חושף פן נוסף של כבוד, חמור יותר מזה וזה לשונו: כללו של דבר: הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות בעולם, ולולא זה והיינו:

לולא הכבוד כבר אדם היה אדם מתרצה לאכול מה שיוכל

ז"א: גם באכילה יש עניין של כבוד, אבל אם לא היה עניין של כבוד היה אוכל כל דבר ללא בעיה.

ללבוש מה שיכסה ערוותו: לא היה מקפיד על בגד מיוחד בגד יפה נקי מגוהץ וכ"ו, היה לובש מה שיכסה ערוותו.

לשכון בבית שתסתירו מן הפגעים: לא היה מחפש דירה ויוקרה וכ"ו,

והיתה פרנסתו קלה עליו: ולא היה צריך להתייגע לעשיר כלל, כי למה הוא צריך? לכל הסלסולים של הכבוד לפני אנשים?

אלא לבלתי לראות עצמו שפל ופחות מרעיו הקנאה הה! מכניס עצמו לעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו. כי תמיד ההוא יותר מסודר יותר יפה יותר נקי , אין קץ לעמלו.עד כאן דברי הרמח"ל, מי גרם לו את כל זה? הכבוד, אז למה הוא משועבד כל כך ומשעבד את עצמו בגלל הכבוד.

 

נגיד את זה במהירות, כללו של דבר: הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות בעולם, ולולא זה היה אדם כבר מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערוותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן פגעים, והיתה פרנסתו קלה עליו, ולא היה צריף להתייגע להעשיר כלל. אלא לבלתי לראות עצמו שפל רעות מרעיו לא היה מכניס עצמו לעובי הקורההזו ואין וקץ לכל עמלו. עד כאן דברי הרמח"ל.

 

אמורה מדבריו שהאדם היה מסתפק במועט ורק בכדי לתת עצמו הרגשה של מכובד הוא מתייגע להשיג דברים יקרים, ואפילו כשהוא מסב לבדו ואין איש רואהו נמצא שהאדם יוצר רק כבוד שהוא יוצר לעצמו. הוא יוצר את הכבוד שהוא נותן לעצמו.

 

צא וראה עד היכן מגיע הכבוד המדומה.

 

נבוכדנצר: לא הסתפק גם בשיא הכבוד שאפשר לקבל מצד אחרים לא היה לו די בכך שהיה שליט בכיפה, אלא רצה להדמות לעליון! כביכול, רצונו ושאיפתו ולכבוד הביאו אותו לשחצנות שלא יוכל לשאת כלל מציאות של כבוד נוספת לזה שלו,

אחרי שלהתדרדרות מופלגת זו שאדם יכול להגיע ע"י יצירת מושג כבוד לעצמו מסיבת רצון שפל.

אז לא הספיקו כל הכבוד העולמי שהוא קיבל שכולם מודים וכולם רועדים ממנו הוא רצה להדמות לעליון.

 

לאחר הבחנה זו של הכבוד המדומה: כל כבוד הוא רק דמיון, כי האדם לא שבע לעולם כי מה זה כבוד זה רצון "כבודו של אדם רצונו" כמה אתה רוצה כבוד? אז כמה שיתנו לו זה מספיק כי הרצון שלו הדמיון שלו, הוא חושב שהוא לא מספיק מכובד או כן מספיק מכובד אי אפשר להשביע אותו, זה לא כמו אכילה, אוכלים נגמר אין מקום, כבוד! כמה שלא יתנו חושב שאפשר היה לתת עוד יותר.

 

לאחר הבחנה זו בטיב הכבוד המדומה, דומה שזכינו להבין מה שאמרו חכמנו ז"ל,

"אין כבוד אלא תורה", שנאמר: "כבוד חכמים ינחלו ותמימים ונחלו טוב", התורה מעלה ומרוממת את עצמיות נפשו של האדם, כשהאדם לומד תורה ומתעסק בתורה, התורה מעלה ומרוממת את עצמיות נפשו של האדם וכבוד זה הינו ערך מוחלט זה לא דמיון זו מציאות שהתורה מעלה ומרוממת את עצמיות נפשו של האדם, שכן העלייה וההתעלות הנפשית המושגת ע"י התורה קיימת לנצח נצחים.

 

אנו קוראים לקב"ה כביכול "מלך הכבוד", בודאי שהוא מושג אחר של הכבוד שלנו וע"י לימוד ותורת ה' מתרוממת נפש האדם בעליות ומדרגות לאין סוף, כשאדם לומד ומקיים את התורה הנפש שלו מתרוממת בעליות ומדרגות לאין סוף, ולהגיע לשגשוג עצמי זה זה הוא הכבוד האמיתי, "כבוד חכמים ינחלו", ז"א: הכבוד הוא דווקא של החכמים, כי החכמים מתעלים בתורה כל הזמן, וזאת תהיה נחלתם לעולם ולעולמי עולמים.

 

זה שאמרו חכמים ז"ל,"אין כבוד אלא תורה": הגם שמצינו שרבי עצמו כיבד עשירים היה זה כבוד מדומה בלבד המושאל בעניינו של הכבוד האמיתי, אבל הכבוד שהוא מושג מוחלט, מושג מוחלט של רוממות ושגשוג פנימי לתוכו של האדם אין כבוד אלא תורה שנאמר: "וכבוד חכמים ינחלו".

 

כלומר: כחמים לא צריכים כבוד מאחרים כי כל כבוד מאחרים הוא כבוד מדומה, כי מי יכול להעריך באמת מעלת האדם? אף אחד לא יודע מי הוא מה הוא מה מעשיו מה תוכנו? הכל כבוד מדומה, אבל כבוד חכמים ינחלו זה כבוד מעצם כבוד התורה וקיומה, הכבוד הזה הם ינחלו.

 

היום אי אפשר שיקבלו את ס"ך הכבוד המגיע להם כי אף אחד לא יכול להאריך אדם, אז כל כבוד הוא מדומה אפילו רבי שהיה מכבד עשירים זה היה כבוד מדומה כעין כבוד שחולקים לחכמים אבל, זה לא כבוד אמיתי כי לעשירים אין את המהות של החכמים מה שהתורה מעצימה את עצמיותו של האדם ומעלה ומרוממת אותו במעלות הכבוד האמיתי, אלא רק בהשאלה זה.

 

על רבי משה דיסקין מסופר שהוא שנא את גינוני כבוד בתכלית השנאה: פעם ארע שנפגש בצעירותו עם ראש ישיבה מסוים שהציע לו משרה תורנית, בתום השיחה אמר לו אותו ראש ישיבה: רואה אני כי אינך אוהב כבוד מיד תיקן אותו: טעות היא בידכם כי אוהב כבוד אנוכי, אלא כשם שאנין אינו אוכל מכל הבא ליד כך גם אני אנין טעם בכבוד, לדידי אין ערך כבוד לכל הצורמניות וגינונים למיניהם הנהוגים כיום ועל כן אינני רודף אחריהם, אבל אם יבוא משהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה או אז תראה כמה אוהב כבוד אני.

מה אתם מבינים? אם יבוא משהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה או אז תראה כמה אוהב כבוד אני, איזה כבוד זה? מה? כן אבל מה זה כבוד התורה: כמה אוהב כבוד אני, הוא אומר שהוא לא אוהב את כל הגינונים והצורמניות מה שעושים היום: צלצולים וסלסולים ומכבדים בן אדם ועושים לו כל מיני פוזות את זה הוא לא אוהב למה? אני לא רודף אחרי דברים כאלה אבל, אם יבוא משהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה או אז תראה כמה אוהב כבוד אני,

מישהו עונה לא שומעים

הרב: אז למה דוקא רק אם יבוא משהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה למה אז תראה כמה אוהב כבוד אני?

ש. הרב כן? הרי אמרנו שהכבוד הוא מגונה והכבוד התורני זה הכבוד "ושכבוד חכמים ינחלו"......

הרב: בקיצור אתם אומרים כרגע: שאם יבוא משהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה שם אני ידאג לכבוד שלי "אז תראה כמה אוהב כבוד אני"? כי על כל כבוד אחר אני יכול לוותר חוץ מהכבוד של התורה שאני חידשתי דבר בתורה ושם אני לא יוותר ואני ילחם וכ"ו וכ"ו כן כך אתם מבינים.

 

עונים: וזה הכבוד החיובי טוב מה אתם אומרים אם נגיד כך: שאם יבוא מישהו לסתור דבר מה שחדשתי בתורה שם אני ידאג לכבוד שלי ואז תראה כמה אוהב כבוד אני? פירושו של דבר שאני יתמודד עם הבן אדם על אמיתה של תורה ולא העמיד דוקא את דבריי על החידוש שחידשתי אלא אני יתמודד כלפי כבוד התורה היוצא מן החידוש, שאין הכבוד משתייך אליי אלא הכבוד משתייך לתורה, ואם יש כבוד יחידי שאני מוכן להילחם בעבורו או להחשיב אותו: זה כב' התורה. אז לא כל חידוש שהוא מחדש בתורה זה ברור שהחידוש אין עליו פרכה יכול להיות שיפריכו את החידוש שהוא חידש "אבל שם תראה כמה כבוד אוהב אני" כי יכול להיות שאני יוותר ואגיד שאתה צודק, החידוש באמת יש עליו פרכה, זה כבוד אמיתי!, אני לא רוצה להתהדר בכבוד שלא מגיע לי אם אתה תגיד שהחידוש שלי לא טוב ותוכיח שהוא לא טוב, אני יסכים איתך כי כבוד תורה עדיף לא הכבוד שלי, שמה תראה איזה כבוד אני אוהב, זה כבוד!, הכבוד היוצא מן התורה ולא הכבוד שמגיע לי,

 

ש. לא שומעים

הרב: הפוך זה הכבוד היחידי האמיתי, כבוד התורה זה הכבוד שמגיע לחכמים, שהם מכבדים את התורה זה הכבוד, אם הם לא יודעים לכבד את התורה והם מכבדים את עצמם במקום התורה: זה ביזיון זה לא כבוד!, אתה עושה את התורה קרדום לחפור בה, כי אתה מחדש חידושים תכבדו אותי על החידוש, ואם החידוש לא עומד יש פרכה עליו? איזה כבוד אתה רוצה על מה? החידוש לא עומד!, הוא אומר: בא תראה אותי, איפה אני מתמודד עם הכבוד ושמה אתה תראה כמה אני אוהב כבוד, איזה כבוד אבל? כבוד שהוא כבוד התורה, אם יוצא מהמעשים שלי מהלימוד שלי מהחידושים שלי כבוד תורה: זה הכבוד שלי זה שלי זה נחלתי זה כבוד לא שאני הענקתי לעצמי זו המציאות שלי. המציאות שלי שפעלתי וזה כבוד התורה, התורה אומרת: עשית לי כבוד. מימלא אני ראוי להתכבד בכבוד התורה שעשיתי לה, אבל כבוד שמגיע לי כאדם ואל על חשבון התורה או בגלל התורה אע"פ שזה לא אמת? איזה מן כבוד זה? זה ביזיון אני לוקח דבר שלא מגיע לי כאילו, הנה החידוש לא עומד הוא בא מפריך אותו ואני מתעקש כאילו זה כן.

 

כל דבר שהוא חיצוני צורמני וכ"ו זה אני לא מוכן, כבוד תורה אמיתי כן, אבל מה שהתורה אומרת שזה כבוד אם זה אמת לאמיתה אז צריך להילחם על זה, זה כבוד תורה.

 

 ש. לא שומעים

הרב: לא זה משהוא אחר לא צריך.

אבל אם יבוא מישהו לסתור, לסתור דבר מה שחדשתי בתורה או אז תראה כמה אוהב כבוד אני, אם נגיד שהוא אומר את הדברים כפשט כפי שמשתמעים פה באים לסתור! אז תראה שאני אוהב כבוד!, איזה מן דבר זה? מה קרה מה אתה תורה מסיני? אי אפשר לסתור שום חידוש שאתה חידשת? ודאי שאפשר לסתור, אז מה אתה תלחם על כבוד שלא מגיע לך? אלא לא, "שם אתה תראה כמה אוהב כבוד אני", כבוד של מי? של התורה האמיתית, אם זה תורה אמיתית אז מגיע הכבוד, אבל אם זה לא תורה אמיתית וניתן לפרוך אותה אני יודה על האמת וזה יהיה כבוד התורה, וזה כבוד גם אמיתי לחכם!, שיכול להגיד שהכן ניתן לפרוך את דבריו והוא טעה והוא חוזר בו מדבריו ואין שום בעיה זה הכבוד, אתה מתעקש אז לא אכפת לך בכלל אם התורה אמיתית או לא, אתה משתמש בה בכדי שהיא תיתן לך כבוד, יש אחד מהשרירים שלו רוצה כבוד ויש אחד מהתורה שלו רוצה כבוד, אפילו אם החוכמה לא עומדת בקנה המידה האמיתי הוא רוצה כבוד מה זה משנה?.הוא כבר לבש פראק הוא שם כובע תן לי כבוד גמרנו יש כפתורים מה אתה רוצה? גמרנו למדתי פעם זה מספיק.

 

נשאל פעם רבי חיים מבריסק, אם כן "כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו", אז הוא שואל, נשאל פעם רבי חיים מבריסק, אם כן שניהם נמצאים רחוקים מן הכבוד?

כתוב: כן "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו" אז יש מרחק, וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו" אז יש מרחק, בקיצור יש מרחק תמיד אז שניהם שווים, מה ההבדל ביניהם?: שניהם רחוקים מן הכבוד.

 

תרץ רבי חיים הבדל גדול ביניהם: הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו" נמצא הוא בראש והכבוד אחריו, ואילו הרודף אחרי הכבוד: הכבוד בורח ממנו נמצא: הכבוד בראש והוא אחריו. אז מה יותר פדיחה? אם אתה רואה מישהו רודף אחרי מישהו מי יותר חשוב מי שבראש, אדם בורח מן הכבוד אז הוא בראש מי רודף אחריו הכבוד, זה לא יותר מכובד שאתה בראש והכבוד רודף אחריך? והכבוד רוצה להשיג אותך והכבוד רוצה לתפוש אותך והכבוד רוצה להתלבש עליך והכבוד אומר שאתה ראוי לזה? ואתה בורח ממנו אז אתה למעלה מן הכבוד, אתה בראש! הכבוד רודף אחריך ואתה לא רוצה אותו.

 

רוצים להעניק לך כתר מלוכה ואתה בורח, אז מי יותר חשוב הכתר מלוכה או אתה? אז אם אתה רודף אחריהם אז אתה סתם פוליטיקאי, אתה רודף אחרי מה שלא מגיע לך ואתה לא ראוי לו, לכן הוא בורח ממך, הבנתיוך?.

 

שאלו מישהו אחר: אז הוא אמר שיש הבדל מה ההבדל?: אומר כשאדם רודף אחרי הכבוד הוא אף פעם לא ישיג את הכבוד, למה? כי הכבוד בורח ממנו, נו כמה אתה יכול לרדוף אחרי הכבוד 10 שנים 20, 30, 40, בסוף אתה תתעייף כבר אין לך כוח כבר לרוץ אחריו, אתה רץ רץ רץ ובסוף הוא יתרחק ואתה לא תשיג אותו, אבל אחד שבורח מן הכבוד: והכבוד רודף אחריו הכבוד לא מתעייף, אבל זה שבורח ממנו כמה הוא יכול לברוח בן 60, 70, בסוף הכבוד יתפוש אותו. אז לכן הסיכוי שמי שבורח מן הכבוד הכבוד יתפוש אותו. טבל מי שרודף אחריו הוא ודאי לא יתפוס אותו.

 

המשגיח רבי אליהו לופיאן היה מספר לעיתים קרובות סיפור זה כדי לצייר כיצד נראה אדם המוכן להתבזות ברדיפתו אחר הכבוד: מעשה באחד שהיה איש פשוט מאוד אבל הצטיין מאוד כבעל חסד גדול, תמיד היה מוכן ומזומן לעשות ולפעול לטובת הזולת, ופעם הזדמן לו שהציל את מושל העיר מסכנה שריחפה עליו, והיה המושל מכיר לו טובה על כך, עד שפתח בפניו את דלתות ביתו באופן שהיה יכול להיכנס אליו כל אימת שרצה, והאיש ניצל זאת ופעל גדולות ונצורות למען אנשים במצוקה ואף עזר ככל שהשיגה לשחרור בחורים מהצבא וכיו"ב.

כיוון שאיש פשוט היה וגם לא ניחן בחוכמה יתרה, הביאו אותו הצלחותיו למעשה החסד לזחיחות דעת ולהרגשת חשיבות עצמית שהוא לא נמנע מלתבוע בגלוי שיתנו לו כבוד, בטענה שאם היו מכבדים אותו יותר היה יכול להביא עוד יותר תועלת.

פעם אחת בא האיש לישיבת סלובודקה, נכנס לשיחה עם הבחורים בישיבה, שגם כאן הוא מרבה לתאר את גודל מעשיו ומדבר אליהם בזלזול כעל בטלנים בעוד שהוא כה גדול וכה ראוי לכבוד שצריכים להעלותו לשישי בקריאת התורה, שכן רק כך הוא יוכל להצליח עוד יותר במעשיו.

 

ולא נרגע עד שטען שיש לו ראייה מהחפץ חיים שגם הוא סבור כך. ואומנם מה שסיפר היה נכון כי זה היה הסבר נפלא של הסבא קדישא בדברי חכמים ז"ל, אלא שאי זה ברוב פשטותו ורדיפת הכבוד שלו לא השכיל להבינו כראוי.

 

וכך סיפר האיש שנכנס לחפץ חיים וגם לפניו התלונן על מיעוט הכבוד שמעניקים לו ושוב שטח את נימוקו: כי אם יכבדוהו יותר יוכל לפעול יותר אצל מושל העיר למען יהודים במצוקה.

 

תשובתו של החפץ חיים היתה, הנה אמרו חכמים ז"ל, "כל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו", וכל הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו":

 "כל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו", וכל הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו", והקשה: למה אמרו חכמים ז"ל: "כל הרי אפשר לכתוב: הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו", והבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו", על כורחך שתיבת כל כל באה לרבות עוד עניין.

 

וההסבר לשאלה זו ענהו החפץ חיים היא כך: כל הרודף אחר הגדולה פירוש, אפילו שמגיע לו באמת כבוד כמוך ריבי יהודי שהינך מלא חסד ומרבה לעזרה לזולת אעפ"כ כיוון שרודף אתה אחר הכבוד, הכבוד בורח ממך ואינך זוכה להשיגו, אבל כל הבורח מן הכבוד, פירושו ההפך, שבה לרבות אפילו מי שלא מגיע לו כבוד בדין כגון: אני ישראל מאיר כי מי אני ומה אני אעפ"כ כי הנני מתחזק לברוח מן הכבוד לכל מקום אני מרגיש שהכבוד רודף אחריי, הנה הכריז האיש בנימת ניצחון כלפי בחורי ישיבת סלובודקה רואים אתם כי אפילו החפץ חיים הסכים שמגיע לי כבוד?

 הנה כי כן היה מסיים רבי אליהו לופיאן את סיפורו ואומר: ראו איך אדם משתטה בשביל מעט כבוד.

 

זה הבנה של איש פשוט חולה כבוד. אומר לו במפורש החפץ חיים: אייי. "כל הרודף אחר הגדולה", אפילו מי שמגיע לו באמת כבוד כמוך ריבי יהודי שהינך מלא חסד ומרבה בעזרה לזולת, אעפ"כ כיוון שרודף אתה אחר הכבוד, הכבוד בורח ממך ואינך זוכה להשיגו, אבל כל הבורח מהכבוד פירושו ההפך: כל מי שבה לרבות אפילו מי שלא מגיע לו כבוד בדין כגון אני ישראל מאיר כי מי אני ומה אני, אעפ"כ מכיון שהנני מתחזק לברוח מן הכבוד לכל מקום אני מרגיש שהכבוד רודף אחריי.

אז תגידו לי מאיפה הבין היהודי הפשוט שהחפץ חיים מצדיק אותו? מה הוא אמר להם? שאם אני יקבל יותר כבוד אני יוכל לפעול יותר אצל המושל, אז הוא תבע כבוד ביקש כבוד כי מגיע לו כבוד.

 

אבל מה הוא שמע? הוא שמע רק את החלק הראשון מה שאמר לו החפץ חיים, אבל את המסקנה הוא לא שמע. מה הוא שמע? תראו איך יהודי שומע מה שהוא רוצה לשמוע?: הוא שמע שאומר לו בפירוש החפץ חיים "שכל הרודף אחר הגדולה" פירוש: אפילו שמגיע לו באמת כמוך ריבי יהודי שהינך מלא חסד ומרבה בעזרה לזולת, אז הוא אומר אתם רואים החפץ חיים מצדיק אותי שמגיע לי כבוד, אבל הוא שמע את המסקנה, שאעפ"כ שמגיע לך כיון שאתה רודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממך ואתה לא זוכה לו, את החלק הזה הוא לא שמע, ואת החלק השני שרבי ישראל אומר שלו לא מגיע כבוד כי מי אני ישראל מאיר מה אני?שאפילו שאני ע"פ דין לא מגיע לי כבוד, אבל עצם זה שאני בורח מהכבוד ואני לא מזכיר שמגיע לי כבוד, לא שחושש שמגיע לי כבוד אלא יודע שלא מגיע לי כבוד אז אפילו שלא מגיע לי כבוד עצם זה שאתה בורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריך. נו אז אם היה נוקט בשיטה של החפץ חיים הוא לא היה צריך להסביר לאנשים שיכבדו אותו היו מכבדים אותו לבד, אבל הוא תבע את הכבוד והכבוד ברח ממנו.

 

ש. אפילו שמגיע לו

הרב: אפילו שמגיע לו.

ככה זה הכלל זה חוק: אנשים לא אוהבים לכבד מי שמבקש כבוד, למה? אתם יכולים לתת סברה למה?:

עונים: כי הוא דורש יותר

הרב: למה? מה פירוש מה מפריע לך לתת כבוד? אז למה אם בורח מהכבוד אתה כן נותן לו כבוד?

הרב: אתם יודעים למה?: כשמישהו תובע ממני כבוד, אז הוא תובע ואני צריך לשמוע בקולו ולתת לו, כלומר: הוא דורש ואני נשמע ומציית לו, כשהוא לא מבקש אני נותן מעצמי, לאדם יותר קל לתת מעצמו "בא לי לתת לך, אני רוצה לתת לך", אבל אם אתה תובע ממני כאילו אני כפוף לך, אני משועבד לך, אני העבד שלך? אני צריך לשמש אותך? אתה תובע ממני ואני צריך לתת לך? תשכח מזה. אה! אתה לא מבקש כלום אז אני יתן לך, אני נותן לא אני נשמע לך אני הנותן, יותר קל לאדם לתת

עונים: מאשר בעל חוב

הרב: אייווה.

 

אייי. היה אחד שטבע ואחד עם החסקה הגיע אליו ואמר לו תן את היד! תן את היד! לא מסרק לו את היד ההוא הצילו הצילו הצילו , תן את היד!!! לא נתן לו את היד טבע, הגיע המציל לחוף ואמר: וואלה הגעתי עד אליו אמרתי לו תן לי את היד לא נתן, אמרו לו טיפש: היתה אומר לו כך את היד כך את היד היה לוקח, אמר לו תן את היד הבן אדם לא רוצה. זה הכל חביבי בתוך הפנימיות של הבן אדם.

אדם אפילו לא מודע לנקודות האלה שיש אצלו.

 

"כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו" אני רוצה להגיד לכם משהו שקראנו קודם,

קודם אמר החפץ חיים לשון אחרת והיא מאוד מעניינת: החפץ חיים אמר לו בהתחלה : חכמים אמרו: "כל הרודף אחר הגדולה , הגדולה בורחת ממנו, זהו אני חושב זה לא טעות וכל הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו" כל הבורח מן התורה, איך זה יכול להיות , זהו , אם אתה בורח מן התורה אז אתה תזכה להיות חבר כנסת, רק מי שבורח מן התורה יכול לקבל גדולה, מה יש לכל אלה שמקבלים גדולה, בגלל שהם לא בתורה, שבבניקים, איך הם קבלו גדולה? נהיו שדרנים ונהיו זה ונהיו זה, מאיפה הם קבלו את זה, אם היו בתורה היתה להם גדולה איזה גדולה היתה להם? הם מעריכים שלומדים תורה? מי מעריך אותם בכלל? 

אבל הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו, מי שעזב את הישיבה מה הוא יהיה? הוא ימצא איזה תפקיד איזה ז'וב כדי שתהיה לו גדולה ,הוא יהיה מישהו שעוסק עם הציבור יהיה לו איזה גדולה איזה משרה, אז הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו יבבייי רק צריך למצוא את המקור של הדברים האלה.

 

ש. אולי זה טעות! 

הרב: זה לא טעות אני יגיד לך למה?: הוא התחיל ככה: 

"כל הרודף אחר הגדולה: בדרך כלל אנו רגילים כל הרודף אחרי הכבוד, אבל הוא התחיל

"כל הרודף אחר הגדולה הגדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו", הוא התחיל בגדולה וסיים בגדולה. זה בכלל לא הולך על אותו משקל,

אבל יש עוד לשון של חכמים שאומר את הדבר הזה, והיא גם משנה בכוונה. אבל יש עוד לשון בעוד מקום,

מי זוכה לגדולה זה כמו שתגיד: "היו צריה לראש", מה פתאום שיהיו צריה לראש? דוקא בגלל שהם צריה "כל המצר לישראל נעשה ראש", כל מי שבורח מן התורה הגדולה רודפת אחריו", זה על אותו משקל צריך לבדוק אם יש מקור לזה

 

"כל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו וכל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו", דבר זה אומר רבי יהודה לייב בלוך מובא מאוד בכמה פנים: הרודף אחרי הכבוד ניכר הוא שתובע כבוד שיתנו לו,

 ומכיון שכן מתעורר אצל הסביבה רצון לעיין אם באמת מחויבים לכבדו, אם אתה תובע משהו,

רגע אני חייב לך? איך אני חייה לך?

אחד תובע ממך ממון: אתה בודק, וכל מה שידרוש יותר את הכבוד עוד יותר יסרבו מלתת לו, כאשר אנו רואים אדם בתביעת כסף אחד תובע מחברו מה לפי דעת הנתבע אינו חייב לו אז אפילו אלולא היה תובע ממנו היה מוותר נותן לו, 

אבל מכיון שזה תובע ממנו מתעוררת רגש התנגדות ודוק בשביל התביעה לא רוצה לוותר בשום אופן. אה אתה אומר לי ככה, אני חייב לך? תוכיח תביא ראייה, לא אין לך לא תקבל שלום.

אם היה בא לבקש ממנו בדרך קלילה לא בדרך תביעה אז אפשר שהיה נותן אפילו היה מוחל אם היה כזה דבר וכ"ו.

 

הרגש הזה אין בו ממקור מוצאו ברע, אלא יסודו גם במידת היושר והצדק, רצונו של אדם לפעמים לוותר משלו, אבל אינו רוצה לוותר ולמסור משלו ולתת לזה שסובר שחייב לו

כך גם בעניין הכבוד שאלמלא לא היה דורש שיכבדו אותו אולי היו נותנים לו את אותו כבוד, אבל אין חפצים להיכנע לתביעתו ולהיכנע לו, באשר הוא דורש זאת..

ועוד שהאדם התובע כבוד בודאי דורש הוא יותר מאשר שימצאו אחרים הראוי לו, וזה יעורר התנגדות עד אשר יתקבצו מלתת לו אפילו הכבוד הראוי לו וינחל קלון תחת כבוד. זו היא נחלת הרודף תחת הכבוד

ועוד שהאדם התובע כבוד בודאי דורש הוא יותר מה שימצאו אחרים הראוי עד אשר יתקבצו מלתת לו אפילו הכבוד הראוי לו וינחל קלון תחת כבוד. זו היא נחלת הרודף תחת הכבוד

 

לעומת זה מי הבורח מן הכבוד אינו מעורר אצל חבריו אי רצון לכבדו, נכבד הוא מצד עצמו ולמה זה לא יכבדוהו? אם הוא מכבד את עצמו ומכובד הוא בפני הבריות ולא מבקש מהבריות למה שלא יכבדוהו?.

 

וזאת עוד אחרת: המבקש כבוד ורודף אחריו לא ימנע גם להשתמש באמצעים שונים גם שפלים שאינם מנחילים לו כבוד כלל, כי בשעה שמתעורר בו רגש של רדיפת הכבוד מתפרץ אצלו כוח זה ע"י כעס והקפדה וכד'. שאינם מנחילים לו כבוד כלל. וזה נותן בו ללעג ולקלס

 

ויש הבורח מן הכבוד על מנת שירדפוהו: אבל גם זה לא קולע למטרה, הסביבה מרגיש בזה ובני אדם מכירים במעשיו, כי אף ההוא רודף אחר הכבוד והכבוד בבורח ממנו

יש עכשיו כחם בעל גלימה חכם שכל הזמן הולך ככה כפוף, כאילו הוא עניו אבל הוא לא שם לב כמה הוא מזלזל באנשים ומבטל אותם. אז מה מועיל עם האצבעות ככה כאילו הוא מפקר אותם שהוא משחק ככה שהוא הולך כך כפוף ומשחק אותה עניו זה לא מועיל. אדם צריך לראות את התנהגותו ואת מידותיו.

 

סוף דבר לא מלכות כזאת תקרה מלכות, אם אדם צריך וזקוק לבריות כדי להגיע לכבוד ולמלכות לא מלכות היא זו אלא עבדות, לא כבוד אלא קלון, לא שררה אלא שפלות 

ז"א: אם אתה זקוק שהבריות יתנו לך כבוד ואתה תלוי בהם בכדי שיהיה לך כבוד שיתנו לך מלכות אז זו לא מלכות זו עבדות אתה עבד שלהם, זה לתוי בהם אתה תולי בהם אם יכבדו אותך או לא אז מה מלך או אתה עבד, זה לא כבוד זה קלון כי אתה מתחנן כמו קבצן: תנו לי כבוד, זה לא שררה אלא שפלות זה מראה שאתה כלום אתה גורנישט ואתה מחכה שיחשבו אותך 

 

לזה יקרה מלך: תרומם על מעלות נפשו על סביבתו בהיותו תקיף בדעתו אמיץ בשכלו בלי שהוא ינהג מן הסביבה בלי שהוא ינוע לאוח הבא מכל צד, לא מושפע מאחרים, אלא יודע מה הוא עושה ולמה הוא עושה.

 

זו היא ברמת עבודה קשה לאדם, טבע האדם להיות מושפע מהחברה, כל מה שמושפע על ההמון אינה ....על נפשו ולא רק קטני השכל אנשי ההמון שאין להם יוזמה עצמית אלא אפילו המשכילים בעם ואנשי הדעת, קשה להם מאוד להשתחרר מן הדעות וההשקפות והדעות השוררות בעולם, ומעמידים הם את השקפת עולמם ושכלם על יסודות, ומונחים המקובלים בעולם קשה לו לאדם למצוא את עצמו ודעתו והשקפתו הנכונה שהיא בלתי משועבדת לחברה ולסביבה

 

הרב: בזמנו הוצאתי קלטת שביב הוא הגה, הוא לא מנהיג הוא הגה, למה? כי הגה שמים עליו שתי ידיים ימין ושמאל ההגה עושה מה שהידים עושות, אם ימין מטה ימינה פונה ימינה, אם היד מושכת שמאלה אז הוא נהיה שמאלי, זה נקרה הגה הוא לא מנהיג, תלוי מי יש באופוזציה ומי עומד באופוזיציה, הוא רוצה לתקוף את אירן כבר 3 קדנציות 12שנה והוא עוד לא תקף כי הוא מושפע מהסביבה מושפע מהקבינט מושפע מאנשים מושפע מהאיומים מהעיתונות מאובמבה מכולם הוא מושפע, והוא כל הזמן מושפע שהאמריקאים יעזרו ויעשו ככה, הוא לא מנהיג הוא לא קורה את המפה הוא לא קורה את הערבים ולא את אבו מאזן ולא את אף אחד, אבו מאזן החליט שהם ירשמו באו"ם 12 ועדות כאלה ואחרות, אז הוא איים טראפ ולא עשה כלום, ועכשיו שהוא חבר לטרור לחמאס והופכים להיות ממשלה אחת וארה"ב ואובמבמה, ואומבמבה אמר שהוא לעולם לא יכיר בחמאס והנה אמריקה היום מכירה בחמאס, בארגון טרור והוא נותן תקציבים לארגון טרור כדי שירצחו יהודים, עכשיו רק ביבי החליט להיות מנהיג, מה הוא החליט שהוא יבנה 1500 יחידות דיור ביו"ש יהודה ושומרון, פששש... איזה גיבור, איזה חד צדדי הוא החליט לבנות ביו"ש, הם צוחקים עליך 12שנה זה מה שהם רוצים שחררת להם את כל הרוצחים לא קבלת בתמורה כלום הם עושים מה שהם רוצים, מה עשית עד עכשיו תגיד? אתה מנהיג אתה הגה, שמים עליך את הידיים ימין והשמאל והם עושים איתך מה שהם רוצים, אתה נוהג בניוטרל, אתה לא מנהיג אתה מונהג!, כפני הדור לפני הכלב, הכלב רץ לפני העגלה חושבים שהוא המנהיג העגלה אחריו! עד שמגיעים לצומת והוא לא יודע לאן ללכת ימינה שמאלה ישר לאן? ואז הוא מחכה שהעגלה תפני ואז הוא רץ שוב מלפנים

 

ש. אבל הכל זה בגזרת שמים 

הרב: הכל זה בגזרת שמים ודאי , העם זוכה כפי שהם ראויים, מה שהעם ראוי זה מה שהוא מקבל

ש. לא שומעים 

הרב: יפה מאוד אז הם זכו בבי ובאובמבה זה הוא. יפה מאוד

אבל זה מה שרואים מונהג ולא מנהיג רוב בני אדם מושפעים מהסביבה, אפילו כאלה שהם חושבים הם לא, הם כן

 

אני חוזר כדי שתזכרו:

 זו היא עבודה קשה לאדם, כי טבע האדם להיות מושפע מהחברה, כל מה שמושפע על ההמון אינה ....על נפשו ולא רק קטני השכל אנשי ההמון שאין להם יוזמה עצמית אלא אפילו המשכילים בעם ואנשי הדעת, קשה להם מאוד להשתחרר מן הדעות וההשקפות והדעות השוררות בעולם, מעמידים הם את השקפת עולמם ושכלם על יסודות ומונחים המקובלים בעולם קשה לו לאדם למצוא את עצמו ודעתו והשקפתו הנכונה שהיא בלתי משועבדת לחברה ולסביבה

רק שהסביבה כבר לא מסכימה איתו לשום דבר ומכתיבה לו אז 1500יחידות דיור, גם זה היה מותנה אם יקבל טלפון מאובמבה ויאמר לו: לא אני שחררתי את זה לתוכניות זה לא זה עדיין לא לבניה

 

שמעתי בשם ישראל סלנטר "על אחד ממאמריו שבעת שפני הדור כפני הכלב": כשרואים עגלה וכלב רץ לפניה אי אפשר לדעת מי המנהיג ומי המונהג, לכאורה הכלב הוא המנביג כי הוא רץ לפני העגלה והעגלה נוסעת אחריו אולם כשמגיעים לפרשת דרכים הכלב עומד והוא מחזיר פניו לראות לאן העגלה נוסעת מזה נדע כי לא הכלב הוא המנהיג אלא רץ הוא לצד זה שתכוונו העגלה.

כל זה יהיה בעקבתא דמשיחא: פני הדור מנהיגי האומה לא ינהיגו את דורם ע"פ דעתם ושכלם אלא יסיבו את פניהם תמיד לראות לאן דעת הדור נוטה שינהיגוהו.

קוראים לזה היום "סקר קהל", שואלים את הקהל: מה אתם אומרים האים הוא צריך לעשות כך או לא צריך לעשות כך ואז לפי הסקר פועל המנהיג. אז זה נקרא: "פני הדור כפני הכלב"

 

דברי רבי יהודה לייב בלוך: ובאמת כל זמן שהאדם מלובש בחומר ויש לו מגע ומסע עם החברה אי אפשר לו להשתחרר קליל מזה אך, אם אדם מתנשא במידה גדולה על החברה תקיף הוא בדעתו דעת תורה בה מגיע הוא לתקיפות דעת מקורית להשקיף הוא מעל ראשי המון מאותה מידה הוא מולך על החברה, משפיע ומושל בה וסביבתו אומרת לו כבוד, אם רק יש בו כמובן יחד עם זה מן המשקל להיות משאו ומתנו ביחד עם הבריות כי לולא זה יכעיס את חבריו ויקציפם בהנהגתו הקשה. אע"פ שיש לו מעלות הנפש לנחול כבוד מעורר הוא קצף ואינו מקובל על הבריות.

אבל אם אין מזגו והנהגתו הקשה דוחים את הכבוד אז כל העולם יכיר גדלותו ויכנעו מפניו ויתנו לו כתר מלוכה.

 

אצל משה רבינו ע"ה בתוך הדברים הגדולים שנאמרים עליו כתוב: שבני ישראל התאבלו עליו 30יום, ולעומת זאת על אהרן התאבלו כל האנשים וכל הנשים על משה רבינו התאבלו רק האנשים ולא הנשים אז אם מזכירים זאת זה כאילו ממעט בכבודו.

אך מדוע מזכירים: שראה את ה' פנים מול פנים, וכל המעלות וכל השבחים ותוקעים אה הדבר הזה? הרי שם זה מקטין אותו ביחס לאחיו.

ומסבירים: לא, זה בדיוק הפוך, כי הוא לא פחד להגיד תוכחת לישראל אע"פ שהוא שידע שיתמעט כבוד, הוא לא עשה את החשבון: הוא עשה תוכחה במקום שהיה צריך להוכיח "ממרים אתם מעתיי אתכם", הוא אמר להם דברים קשים כדורבנות וזה כמובן בעת בכבודו, אבל התורה קבעה: שזה הכבוד האמיתי אצל הקב"ה! מי שמוכן למעט את כבודו לכבוד כבוד שמים ולכן שאותו הספידו ובכו פחות זה מראה שכבוד שמים היה חשוב לו יותר מכבודו שלו.

 

אצל אהרן זאת היתה מידתו: לא בגלל שיכולים כאלה ואחרים של כבוד "אוהב שלום רודף שלום, אוהב את הבריות מקרבן לתורה", אבל מנהיג צריך להיות אחראי להוכיח את העם!, מי שלא מנהיג אז בסדר, הוא יכול לעשות רק שלום, אין לו הבריות של מנהיגות אבל מי שמנהיג לא יכול לשתוק הוא חייב להוכיח את העם אחרת יתבעו אותו בשמים, וזה כבודו של משה רבינו. מה שלא כיבדו אותו כולם זה כבודו!

 

 אני אחזור על הקטע אז מה שכתוב כאן: אם האדם מקבל כבוד ובאמת כל זמן שאדם מנוגע בחומר ויש לו מגע ומסע עם החברה אי אפשר לו להשתחרר קליל מזה כי הוא מוגבל אבל, אם האדם מתנשא במידה גדולה על החברה לא בגאווה אלא בגלל שהוא תקיף הוא בדעתו שהיא דעת תורה, ובא במדרגה שהוא מגיע לתקיפות דעת מקורית להשקיף מעל ראש ההמון, לא עושה חשבון מה המון אומר ומה לא, הולך עם הדעת תורה שלו עד הסוף, ובאותה מידה

הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת