וכאשר נודעה לכל אנשי מרץ כי הגאון מווילנה דומה למלאך ה' צבאות שוכן בעירם, נהיה רעש גדול בעיר וכל העיר כולה היתה כמרקחה ומנער ועד זקן טף ונשים לא ראו שינה כל אותו הלילה כשהתאכסן הגאון מווילנה בעירם, וכולם טכסו עצה מה לעשות איך לזכות בראיית פני הגאון הקדוש הזה, ולידע ממנהגיו ומתהלוכותיו בקודש, מה יעשה כל

הלילה?: ונמנו וגמרו להביא סולמות גדולים עד אשר יגיעו לחלונות בקומה השניה

מהאכסניה של הגאון מווילנה, ולהביט ולראות דרך החלונות בהסתר את מעשיו ומנהגיו

של האיש הקדוש הזה.

כדי לכנוס פנימה לאכסניה של הגאון מווילנה ולהביט בפניו הקדוש, את זה לא הרהיבו עוז בנפשם לעשות כי נפל פחד קדושת הגאון על כולם, גם יראו להכניס פנימה באכסניה שלו, פן ישביתו בזאת המנוחה של הגאון הקדוש, אך זאת לא יכלו להתאפק מבלי לטפס על הסולמות הגבוהות מבחוץ לחומה ולראות בדרך החלונות את מעשיו של הגאון, כל מי שזכה באותו הלילה לעלות על הסולם הגבוה ולהביט בהסתר על החלונות של האכסניה של הגאון מווילנה, ולהביט בקומה השניה ולראות שם את הגאון איך יושב לומד בהדרת גאונו ובגודל קדושתו, היה אז בעיניו וכעיני כל אנשי העיר מרץ לאיש המאושר שבעולם.

וסיפרו לו הזקנים הנזכרים לעיל נשמתם עדן ששמעו מאבותיהם: הפלא הגדול שהיה אז באותו לילה איך ששררה באותו לילה סדר ומשטר בכל המחנה הגדול בכל אנשי העיר שהתאספו לראות ולדעת דרכיו של הגאון: לא דחפו, לא דחקו איש את רעיהו, ולא נשמע קול צווחה וקול גערה והומייה בהם, רק דממת קודש שלטה אז על כל הנאספים לראות בהדרת קדושתו של הגאון, ואמרו הזקנים בדורות שעברו כי גודל קדושת צדקותיו ותורתו ויראתו הקדושה של הגאון, פעלה אז והופיעה על כולם, וכולם אז הרגישו אז רגש קודש ונאדר מאין כמוהו, אשר כמה שנים אח"כ לא שכחו את הרגש הקדוש והנעלה הזה.

וכאשר העמידו את הסולמות על החומה מבחוץ לקומה השניה שהתאכסן שם, התנהגו כך: מי שעלה בראשונה על הסולם במעלות העליונות, היה מתמהמה מעט רואה מביט בתהלוכותיו של הגאון הקדוש, אח"כ ירד שוב עלה איש אחר לראות בתהלוכות הגאון, וכה עשו כולם ולא נתנו לאיש להתמהמה על הסולם ולהביט הרבה, כי כולם חפצו לראות באיש הקדוש הגאון מווילנה.

ופתאום לאחר חצות הלילה נתפשטה הבשורה המעציבה בכל העיר מרץ כי הגאון הקדוש והנורא מווילנה התעורר אז משינתו המועטת, כידוע היה יושן מעט מזעיר בלילה וכה אמר אז הגאון מווילנה אז בקול זוועה וחרדה: כי בעיר מרץ אחזתו השינה! וישן יותר בלילה ההוא בערך עשרה מינוטין יותר מכפי הרגלו, ובה הוא חיסר עשרה מינוטין לעבודת ה' יתברך, והערך של עשר הדקות האלה של השינה לגאון והקדוש כמוהו זה הפסד והזק גדול בתורת ה' וצבאותיו, על זה ציער הגאון מאוד! ובלב נשבר ונדכא אמר!: אוי אוי אוי

{הרב אומר למישהו, תסביר לנו מה הוא אמר, הרב אומר אני חושב שאני מבין}

אמר בזה הלשון: "אין מרץ שלף זיך", במרץ ישנים טוב, ותכף כאשר נודע לכל אנשי מרץ הצער של הגאון מהשינה היתירה שחטפה אותו בעשר דקות יותר מהרגלו, הצטערו גם כל אנשי העיר על אשר בעירם קרה זאת, כי גאון וקדוש וטהור, כי הגאון מווילנה חיסר עשר דקות בעבודת ה' בעירם, וכשרע לצדיקים רע להם ורע לכולם.

אמרו חכמים ז"ל בסנהדרין כך אמרו: והשמחה שהיתה בעיר מרץ בקבלת פני גאון ומלאך ה' צבאות, נהפכה להם ביגון וצער משום שהשינה היתירה הזו גרמה העיר לגאון מווילנה גרמה עצר גדול לקדוש ולגאון כמוהו.

הוא היה יושן: חצי שעה כל שש שעות, ופה הוא ישן עשר דקות יותר, על זה הוא צעק צעקה גדולה ומרה.

וסיפר אבי הרב רבי בייניש: ששירת בקודש בעיר מרץ בערך שישים שנה, איך ששמע הוא מפי זקנים ונאמנים בימי ילדותו בעיר מרץ שסיפרו להם אבותם: כי הגאון הקדוש מווילנה תיקן את החטא משינתו במרץ, כי כי בשובו אח"כ בחזרה מסרהייה לווילנה כשנשקטה המחלוקת בווילנה, גם אז דרך נסע העיר מרץ ולן גם כן לינת הלילה בבית האכסניה הראשונה בבית רבי לייב דרבי זלמן ובאותו הלילה ישן הגאון מווילנה עשר מינוטין פחות, מכפי הרגלו לתקן את חטא השינה אשר חיסר עשר מינוטין היתירים שישן בפעם הראשון.

וכאשר ראה הגאון מווילנה כי ה' יתברך עזר לו, שיוכל לתקן את השינה היתירה מעשרה מינוטין, שמח בזה, ותכף נודע גם זאת בכל העיר מרץ ושמחו גם בשמחת הגאון מווילנה ע"ה זכותו, תגן, עלינו, אמן.

אתם רואים מה זה מיעוט שינה, זה הולך עם דקות אצל הגאונים, אצל הצדיקים, ואין בזה משחקים, מיעוט שינה זה הפסד אם לא ממעטים בשינה הפסד שאין כדוגמתו, זה חיי נתח להפסיד, אפשר לקנות חיי נצח, מפסידים חיי נצח.

על מר"ן בעל החזון איש מסופר, במשך הרבה שנים היה ישן שעתיים ומחצה ביממה: נרדם אחרי חצות על גבי השולחן כשאפסו כוחותיו מרוב יגיעה בתורה, או עולה על ערש יצועו, לאחר שקיבל את אחרוני המבקרים אצלו לדרוש אלוקים, והוא ישן בבגדיו ללא כר מתחת לראשו, כי אם לרוחב המיטה שהוא נשען בראשו על הקיר, שמעתם? אם הוא לא ישן על השולחן אז הוא ישן עם הבגדים, המיטה כמלבן ישב עליה ונשען עם הראש על הקיר בלי כרית וכך ישן, על חצי המיתה לא לאורכה אלא לרוחבה,

יש לי תמונה של הרב שטיינמן שכך הוא ישן מנוחת הצהריים, הוא יושב על המיטה כמו שהוא לומד והוא רק הולך אחורה בלי כרית נשכב על המיתה לרוחבה, אתם שומעים? זה עינוי זה, זה לא שינה, זה עינוי, הרגליים למטה לא למעלה, הרגליים למטה וכל הגוף, בן 100, אנחנו בתור תרגיל לא מסוגלים לעשות את זה.

מורגל בפיו של רבי אליעזר גורדון מהלשון שכתוב בפסוק, "ויפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם", נמצאנו למדים כי שהשינה היא מפלה לאדם: "ויפיל ה' אלוקים תרדמה על האדם", הרי כשישן הוא לא מרגיש את החיים, וכיצד זה ישיש אדם לקראת המפלה שלו ומשתוקק לישון, ילך לישון במחשבה תחילה אם לא שתחטפינו שינה, איך אדם הולך מלכתחילה לישון, מה זה אתה הולך לישון? אם חטפה אותו שינה, נגיד, אבל אתה הולך לישון מלכתחילה.

מסופר על רבי נתן ווכטפויגל המשגיח דלייקווד: השינה אצלו כמין קורח שיש כמה שפחות להתעסק עימו, ובעניין הזה הביא דברי חכמים ז"ל: שתחילת מפלה של האדם הראשון היתה שינה, פה ידעו המלאכים שהוא אדם ולא הקב"ה, בהתחלה טעו בו, אז ה' הפיל עליו שינה ואז הם ראו כי אם הוא ישן אז הוא לא אלוקים.

והכוונה הוא הסביר: יש שינה שהיא במהותה הפסק מעבודת האדם, ובהיותה כזו היא תחילת מפלה.

השינה המשובחת היא שינה שהיא אינה הפסק, אלא היא אמצעי שבעזרתו יהיה לך כוח שוב להמשיך.

בשיחה מוסרית שהשמיע הרב מפונוביז' בישיבה הוא הזכיר את דברי המדרש רבא בפרשת ויצא, "ויקץ יעקב משינתו": המדרש אומר, רבי יוחנן אומר: "ויקץ יעקב ממשנתו", משינתו-ממשנתו, הווי אומר: יעקב אבינו היה שקוע כל כלו בתורה, גם כאשר נרדם וישן, הגה בתורה. שינתו ומשנתו היינו הך.

וזה צריך להיות האידיאל שלנו, שאיפה של בן תורה אמיתי שידיעת התורה תתפוס ותמלא את כל חושיו בלא שיור, כך אמר הרב מפונוביז' בשיחה מוסרית לבני הישיבה.

גולת כותרת גדולתו של רבי אהרן כהן ראש ישיבת חברון היתה ההתמדה והשקידה שלו בתורה: בכל שעות היום אף הלילה, היה מוחו וליבו שקועים "דהוויות דאביי ורבא", מספר אחד התלמידים: פעם אחת עליתי לביתו של רבי אהרן והצעתי בפניו חידוש שעלה במוחי תוך כדי לימוד, בסיום המשא ומתן בדברי תורה שאל אותי רבי אהרן: מה חידשת תוך כדי שינה? שמעתם שאלה? מה חידשת תוך כדי שינה?

תשובתי היתה שלילית, והיא הפליאה אותו, והוא כאילו מדבר אל עצמו אמר: תורת ה' תורת חיים היא, ואדם צריך להיות שקוע בתורה עד כדי כך שתוך שנתו יהיה מוחו וליבו שקועים התורה, תוך כדי כך העלה על דל שפתיו חידוש נפלא שעלה על רעיונו תוך כדי שינה.

הרב: ידוע מעשה שאחד התלמידים הקשיב לארי הקדוש, בשינת השבת שלו, ראה את שפתיו ממלמלות, התעורר הארי וראה שמישהו גוהר מעליו והוא התעורר, שאל אותו מה אתה עושה? ראיתי שהרב ממלמל אז רציתי לשמוע מה ממלמל?, אמר לו: אם יסביר לך עכשיו מה למדתי תוך השינה המועטה הזו, בסוד פי האתון, ייקח לי שמונים שנה להסביר לך. מה שהוא הספיק בשינה בשבת תענוג.

אה?, אצלנו בשינה החמין עולים.

התמדתו הגדולה של רבי נחום כמהורדונה היתה לשם דבר, תמיד מנה וספר עיתותיו ורגעיו הן ביום והן בלילה, כמונה וסופר מרגליות ופנינים יקרות שלא יאבדו, וכך מתוארת שינת הלילה שלו: עת שכב על ערש יצועיו לתת שינה לעפעפיו, פקד עליו שומר להקיצו משנתו בחוזקת היד, הוא מינה מישהו: תשמע בשעה כך וכך אתה מעיר אותי בכל מצב! שפוך עלי מים.

ויהי באחת הלילות כאשר בא איש אחד לביתו לקרא לו, כי הגיע הזמן איזה שיעור משיעוריו הרבים שהתחלפו במשמרתם בלילות, מצא אותו עומד על רגל אחת ושפתותיו דובבות דברי תורה, למה?: כי הוא החל לקשור שרוך נעלו, הוא הגביה רגל אחת לשרוך את הנעליים, כי החל לקשור שרוך נעלו, ובתוך כך העמיק עצמו בסרעפי הלימודים והיה מתנמנם ושונה פירקו בבחינת: "כי הווה מתנמנם אמר רב להשמעת", כך כתוב על רב: שבשעה שהיה מתנמנם אמר את השמועה הזאת, גם שמתנמנם אומר שמועות,

עד כי האיש העמיד אותו על רגליו בקול קורא לבית המדרש, מיני אז לא פשט את בגדיו מיני הלילות אפילו בשוכבו לנוח, והיה מזוין ולבוש בגדים כאיש מלחמה ביום קרב פן יאונה לו איזה עניין קדוש או דבר מצווה איזה פיקוח נפשות ויהיה מזומן וערוך בכל עת ובכל שעה.

פעמים רבות קרה כי בעת לימוד שיעוריו לתלמידיו מקשיבי ליקחו, פתאום אחזה אותו שינה ונלחם איתה בחוזקה, ויעטירו עליו כי ישן מעט ואח"כ ישוב לצבא העבודה בקודש, ויעביר ידיו על פניו ועיניו והקיץ משנתו, והוכיח אותם בצדק באומרו: אם יבוא למשל סוחר גדול אל בעל בית מסחר החפץ לקנות בעד איזה מאות רובל בכסף סחורה, הייתכן כי בגלל השינה הערבה עליו לא יענה לו כלל? הלו יקום ויתעורר וייחרד לקראתו, ואיך נטל על האדם בן תמותה להתעורר ולהתעודד להיות נכון לקראת תורת ואלוקי ישראל, שייקר מפנינים מכרה, וכל חפצי תבל וסגולות המדינות לא יישבו בה, הייתכן כי אתן שינה לעיניי?, כל עוד אוכל להתאפק בכוח, תנו כבוד לתורה הקדושה בניי חביביי וקווי ה' יחליפו כוח.

פעם אחת ראו אותו בחצות הלילה, בשעה שהקור חזק מאוד, הולך הנה והנה במרוצה באישון לילה ואפלה, באולם לפני הבית כנסת הגדול, איייי. והשפתיים שלו רוחשות בדברי תורה, בלשון הפסוק: "מעט שינות מעט תנומות", שאלו אותו על ככה? אז הוא אמר: כשלמוד בבית המדרש החלה השינה לאלץ אותו בחוזקה, לכן הוא קם ויצא להפיג את שנתו להחליף כוח שלא תתקפיהו השינה. אתם שומעים?.

בהקדמה לספרים "נדחי ישראל, אהבת חסד", של החפץ חיים, במהדורה נדירה שיצאה לאור אחרי השואה כותב הבן שלו: והי לך קורא יקר עוד מה ששמעתי מאבי אודות לימוד התורה, אבי קיים: "ושננתם לבנך ודיברת בם" ממש, כמו שכתוב: "בשבתך בבתך ובלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך", בפרט שאני הוא בנו יחידו וכל זמן בהיותו בחיים בימי ילדותי עד יומו האחרון לא זזה ידו מתוך ידי ללמוד עימי כל הימים לרבות הלילות. והסוגיה האחרונה שזכיתי ללמוד אצלו היא "במנחות" כב': -מין במינו לא בטל-.

וזוכר אני שביום השישי היה סדר הלימודים של אבי עימדי באופן כזה: בבוקר למד איתי בשנים האחרונות מסכת "פסחים", בערב אחר סעודת שבת למדנו חומש עם פירוש רש"י ורמב"ן, אז הלך לישון שעתיים, אח"כ הקיץ אותי ללמוד עימדי מסכת שבת כל הלילה עד זמן תפילת שחרית, פעם אחת בחורף היה קור גדול מאוד בבית, וכשהקיץ אותי באמצע הלילה, אמרתי לו שחפץ אני לישון עוד מעט, לא חפץ חיים, אלא חפץ אני לישון עוד מעט, אז ענה לי כדברים האלה: ווי ווי ווי, זה ביידיש, יביי אז אני יגיד לכם את זה בתרגום זה ארוך {הרב צוחק} הוא אמר ווי ווי ווי האם זה ראוי אצלך עכשיו לישון, אתה שוכח שיבוא פעם כזה לילה ארוך, שאדם יהיה בקושי מסוגל עוד לחכות, מרוב השתוקקות שיעירו אותו מהקבר ויתנו לו רשות ללמוד תורה, ולך כעת מתחשק לישון?, יהיה לך עוד לילה אחד ארוך שאתה תחכה מי יבוא יפתח לך את הקבר שתוכל לקום ללמוד תורה, עכשיו שאתה יכול לקום אתה הולך לישון?. ככה אומר לו החפץ חיים.

הדברים האלה נכנסו עמוק לתוך ליבי והיו לי למורה דרך כל הימים, בפרט בימי נדודיי, ובבטחה אוכל לומר: "כי לולא תורתך שעשוע אז אבדתי בעוניי". אתם שומעים? איזה חינוך.

להלן דברים שנאמרו ע"י מר"ן רבי יוסף שלום אליישיב לאחר הסתלקותו של מר"ן הגאון הרב ש"ך זצוק"ל: בזמנו שמעתי כי באחת הלילות בא מר"ן ראש הישיבה למר"ן הגרי"ז, להציע לפניו רמב"ם שנתקשה בו מאוד.

שמעתם?: הרב ש"ך נסע למר"ן הגרי"ז להציע לפניו רמב"ם שנתקשה בו מאוד.

אחרי שהגרי"ז עיין בדבר לא מצא ליישב הקושיה, ראש הישיבה פרש לביתו, בשעת לילה מאוחרת העיר מר"ן הגרי"ז את אחד מבניו משנתו, וציוה עליו לברך ברכת התורה, ולילך לראש הישיבה ולמסור לו מה שהעלה מר"ן הגרי"ז ביישוב הרמב"ם, אמר הבן למר"ן הגרי"ז: הרי בשעה כל כך מאוחרת ודאי ראש הישיבה עלה על משכבו, השיב לו מר"ן הגרי"ז: בטוחני ברבי אלעזר שלא יתן שינה לעיניו כל עוד שלא יתן דברי ההסבר להרמב"ם.

בטוח שהוא לא ישן, כי כל זמן שהוא לא מצא את הטעם וההסבר, הוא לא ילך לישון אתה יכול להיות בטוח תמצא אותו ער.

על גודל התמדתו בלילות על "חידושי הרים", נוכל ללמוד ממה שסיפר רבי יחיאל מיכל טוצ'ינסקי, ששמע מסבו חורגו רבי שמואל סלאנט: שפעם לבקר בשעות הבוקר את "חידושי הרים", אותה עת כבר היה רבי שמואל אחר התפילה וישבו ודברו ביניהם בדברי תורה, לפתע פנה חידושי הרים לרבי שמואל ואמר: שמכיוון שעדיין לא התפלל הוא מוכרח להפסיק את שיחתם, שתמה רבי שמואל למה לא התפלל עדיין? אמר לו כשלומדים עד מאוחר קמים מאוחר, אמר לו רבי שמואל: אפשר לישון מוקדם וללמוד בבוקר, אמר לו החידושי הרים: מה פירוש לילך לישון מתוך יוזמה עצמית? לומדים ולומדים עד שהשינה חוטפת, ואז בהכרח הולכים לישון על המיטה אבל איך אפשר לסגור גמרא וללכת לישון!?.

פעם פנה הרב מפונוביז' לקבוצת תלמידים שעמדה סביבו ואמר: חוב של שינה בא תמיד על פירעונו, הנושה בא וגובה את חובו, "דמשלופן מאנד אוף", אי אפשר להישאר בעל חוב בשינה, לא כן כאשר מחסירים מלימוד התורה, זו היא אבידה שאינה חוזרת, "דרלנרנד מאנטד ניט אופ".

 את כל רוחו ומרצו בגוף וברוח השקיע רבי חיים שמולביץ בתורה: את כל רוחו ומרצו לא היה לו רגע שבו לא היה לומד, גם בשעת האכילה ניכר בעליל שמוחו סוחף אותו אל מרחבי סוגיה כל שהיא, הריכוז בתפילה עלה לו במאמצים קשים, המח עבד תדיר מקשה ומפרק, משווה ודוחה, היום והלילה היו שווים בעיניו, כל עוד הצליח להחזיק את עיניו פקוחות למען הדיוק: ככל שהשעה היתה מאוחרת יותר מוחו צלול יותר והריכוז גובר.

לאורך תקופות ארוכות נקרב בלב רבים השאלה אפופת התעלומה: מתי וכמה ישן? בפרקי זמן בסדר גודל של שנים, היו לו חברותות איתם למד עד לשעה של אחרי חצות ולאחריה למד בחברותא מן השעה שלוש לפנות בוקר, בחור ששאל אותו: אם יאות ללמוד איתו לפני תפילת שחרית? נענה בחיוב, אחת אחר חצות תהיה שעה נוחה לך?, זה היה רבי חיים שמולביץ. כל עיתותיו כוחו ומרצו לתורה.

התלוויתי פעם סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א לרב מפונוביז' זלה"ה בעת ביקור שערך בישיבת סלובודקה, וזכיתי אז לשמוע ממנו וורט נפלא: בשירת הים אומרת התורה: "אז ישיר", אבל יש שירה שהיא תמידית, ולא רק בגדר "אז", שירת זאת היא שירת התורה.

אמר רבי יוסף שלמה כהנמן: והביא ראייה לדבריו ממה שאמר המלאך ליהושע בין-נון, "עתה באתי", התורה אומרת שהמלך התריע על כל שהתבטלו מן התורה, ז"א: הם גמרו יום מלחמה עם האויבים, והם לא למדו תורה בלילה בעיון, למדו אבל לא בעיון, אז מלאך עם חרב לאיים עליהם, "וילן בעמק", מיד לן יהושע בין-נון בעומקה של הלכה.

לכאורה: היכן רמוזה בתורה המילה "עתה"? "עתה באתי" אמר לו המלאך עתה באתי, והתורה אומרת שהמלאך התריע כל כך, אז איפה לומדים?: מסבירים התוספות: כיוון שבפסוק אחר נאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", אז הכוונה היא על התורה, לכן אמר הרב מפונוביז': גם עתה באתי מוסב על שירת התורה שאסור לה להיפסק.

וכך מסבירים את הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה ג' יג': אע"פ שמצווה ללמוד ביום ובלילה, מצווה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חוכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן, בשינה, אכילה, שתיה, שיחה וכי"ב, אלא בתלמוד תורה ודברי חוכמה.

ושאל רבי יצחק קוטנר: וכי בלילה אחד שלא למד בו אפשר לאבד את הכתר כולו!?: כי הרמב"ם מדייק לומר: לפיכך מי שרצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן, בשינה וכ"ו, אז רבי יצחק קוטנר שואל בלילה אחד מאבדים את הכתר? והשיב: התורה היא בגדר שירה, ואת שירת התורה באמת אי אפשר להפסיק,

יש מנגינה שהיא פועלת כמה פעמים בשעה,

יש כזו שמתנגנת רק פעם אחת בשעה,

את צלליה של מנגינת החיים המושתתים ע"פ תורת ישראל, לא ניתן לעצור היא נמשכת ונמשכת לאורך כל החיים.

אם כן ברור איפה: שהאדם הפוסק מלימודו רק לילה אחת, כבר הוא מוכיח שהתורה אינה בגדר ניגון תמידי לדידו וממלא אינו יכול לזכות בכיתרה של התורה.

לפני יומיים למדנו שהמלאך המגיד למר"ן הבית יוסף, אמר לו: למה הלילה לא קמת לשנות משנה כמו שאתה רגיל? ורצה להפסיק להתגלות לו, רצה להפסיק להתגלות לו, רצה להפסיק את המגיד, וביקש ממנו לקום וללמוד, והוא קם ולמד וכ"ו, בשביל לילה אחד שהוא הפסיק מללמוד את המשניות כפי רגילותו כי הוא ידע את כל המשניות בע"פ, מזה נברא לו מלאך שהיה מדבר מתוך גרונו, בגלל לילה אחד ממש כמו דברי הרמב"ם.

ואגב יש שם המעירים שהרמב"ן דייק וכתב "כל המאבד" דהיינו שמאבד זמן לבטלה, כל המאבד שזה הולך לאיבוד, אבל אם ישן בלילה לצבור כוח ללימוד שילמד למחרת היום, אין זה מגדר איבוד, וממלא לא איבד את כתר התורה. אבל מאיבוד של לילה אחד אפשר לאבד את כל מה שאדם זכה.

מעשה בתלמיד שזכה בשיחה עם רבי מרדכי זאב שולמן: ובתוך הדברים הזכיר קושייה של "המקדש דוד", לרבי מרדכי זאב נדמה היה, כי מן הדברים עולה נימה של חוסר הערכה לקושיה, משל היתה זו רק הערת אגב, והוא נזדעזע כולו והדבר ניכר היה עליו.

אספר לך מי הוא "המקדש דוד", שח תלמידו חרש,:כדרכו מכיוון שבא לכולל מקובנה ממרחקים, שכר דירה מגוי מקומי והשניים נקבו את גובה דמי השכירות, בסוף החודש כשהגיע עת התשלום דרש בעל הבית שכ"ד כפול, לתדהמתו של הדייר הסביר לו המשכיר: כל הדירות שאני משכיר משמשות את האנשים רק במחציתו של היום, בחציו השני הם רק ישנים, אבל אני רואה שאתה יושב לילות שלמים עם הספרים ומשתמש בדירה גם ביום וגם בלילה, אז אתה משלם כפול, זה היה המקדש דוד שאתה מזלזל ככה משמיע את הקושיה בדרך של הערת "אגב". אתה יודע מי זה? חייבו אותו לשלם כפול בגלל שלא ישן.

בגיל ארבע עשרה שנים, הגיע רבי אריה לייב גרוזנץ בגפו לראשונה לראדין: נכנס לישיבה וביקש ממזכיר הישיבה להירשם בה כאחד התלמידים, בראות המזכיר את מלבושו הייקי, דחף אותו בטענה שאינו מתאים לישיבה, מכיוון שהיה זה מנסיעתו ממרחקים ואחרי הרבה תלאות, ירד רבי אריה לייב למדרגות של הישיבה, פרץ בבכי מר על מרירות גורלו ועל בדידותו בארץ ניכר, כעבור זמן ניגש אליו אדם עטור זקן לבן נשוא פנים ושאל: בני מדוע אתה בוכה? ולמה ירע לבבך? ענה לו ברצוני להתקבל לישיבה, באתי הנה מגרמניה ולא רוצים לקבלני לישיבה, חזר הזקן נשוא הפנים: וכי מדוע אתה חפץ ללמוד כאן ולא בגרמניה? ענה לו: בגרמניה לומדים רק ביום, כאן לומדים גם ביום וגם בלילה, מצאה תשובתו חן בעיני הזקן, לקח אותו בזרועותיו והכניס אותו לישיבה תחת כנפיו, לימים נודע שאותו זקן נשוא פנים היה רבי נפתלי טרופ ראש ישיבת ראדין. גאון הגאונים.

אתם שומעים?: ילד בן ארבע עשרה לא רוצה ישיבה שלומדים רק ביום, גם בלילה. יש כאלה שואלים: מתי יש מנוחה מתי יש הפסקה, מתי אוכלים, מה שותים? איך נראה החדר, יש מזגן, על איזה כיסא יושבים?.

בנעוריו כך מספרים, היה מר"ן יעקב ישראל קנייבסקי זוצ"ל הסטייפלר: נעור לילות שלמים כדי להבטיח את רציפות הלימוד, היו לו סדרים רצופים של 36 שעות רצוף יום ולילה ויום, כשנחלש היו לו סדרים של 24 שעות רצוף, ועד סוף ימיו לא ישן על מיטתו בקבע, יותר מארבע שעות בערך, אלא אם היה נרדם זה היה מחולשה, עד לסוף ימיו היה לומד הרבה פעמים לילות שלמים ומתפלל כוותיקין וישן אח"כ, ועל כל פנים לפני השעה שלוש אחר חצות לא היה שוכב לישון בדרך כלל.

בלילות שבת היה מסתובב הלוך ושוב, כיוון שלא למד ללא שומר בגלל האור, ומשנן משניות ודברי תורה ע"פ, גם כשהיה חולה עם חום גבוה המשיך ללמוד בחדרו ולא שכב במיטה, לא הסכים שיכניסו מיטה לחדר לימודו, אפילו לעת תשות כוחו וחוליו, שלא חלילה יתפתה לישון, כמה פעמים אמר שעיקר צורת לימוד התורה ברציפות, ולפי זה פירש את הנאמר: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו", הפסקה קלה גרידא, ואומר: "כמה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו", למה?: הפסיק את הרציפות שזהו העיקר.

ופעם סיפר שבצעירותו היה רגיל לגזול את שנת הלילה, כדי לשמור על רציפות הלימוד, ואמר שאף לאלה ששואלין אותו, אינו מורה לעשות כן, כי עלול לגרום לחולשת הגוף, כל זה לכלל שאינם יכולים לעמוד בכך, אבל יש יוצאים מן הכלל.

אחד ממשמשי האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג העיד: במוצאי שמחת תורה, אחרי שבועות שלמים של עבודה מאומצת, החל מימי הסליחות, ומיעוט שינה במיוחד בשלושת היממות האחרונות מהושענא רבה כדרכו בקודש, לא היה מסוגל הרבי זיע"א לעמוד על רגליו, וליוו אותו לחדרו שיוכל לנוח מעט, רציתי להציע את מיטתו שיוכל לשכב אך הוא פנה אלי להביא לו בינתיים גמרא, כשהבאתי רמז לי לעזוב את החדר ללכת לישון ואמר שהוא יסתדר בכוחות עצמו.

ויהי השקם בבוקר כשנכנסתי אליו כהרגלי, מצאתי אותו עדיין יושב עם הגמרא וגורס מתוכה בשקיקה רבה, כמי שלא יכול בשום אופן להרוות את צימאונו ולא פסי מפומה מגרסא כל אותו הלילה. זה אחרי שהוא מותש כבר למעלה מחודש וחצי.

וכך כתב מר"ן החזון איש באיגרתו: ללמוד שעה אחת ולהפסיק שעה אחת, זהו קיום התוהו האפס וההעדר, הרי זה זורע ושולח עליהן מים כדי לסוחפן, עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק.

על דברי המשנה: הנעור בלילה, ומפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו,

הקשה רבי חיים מבריסק: מדוע לא התייחס התנא "המפנה ליבו לבטלה ביום, שדינו גם כן מתחייב בנפשו? למה הנעור בלילה, למה התנא לא מתייחס למפנה ליבו לבטלה גם ביום, שגם זה מתחייב בנפשו? אלא כידוע ישנה מחלוקת: הלילה נברא לגרסא או לשינה? הלילה נברא ללימוד או לשינה?: נמצא שהנעור בלילה הוא סובר כאותו מאן דאמר שהלילה נברא לגרסא, אם אינו לומד הרי הוא מתחייב בנפשו, שכן אינו עושה כאף מאן דאמר. אם אינו לומד הרי מתחייב בנפשו כאינו עושה כמאן דאמר, לא כזה שאומר לשינה ולא כזה שאומר ללימוד.

רבי אלחנן ווסרמן כל ימיו שעתו אינה פנויה לישון די הצורך, להחליף כוח כהרגלם של הבריות, "הזמן קצר והמלאכה מרובה": כאשר שואלים אותו, מדוע אינו מבקש לנוח כמעה?: תמיד היו שגורים על פיו דברי הרב חיסדא לביתו השואלת: לא בא עימאר פורתא והוא משיבה: השתא אתו דיומי דאריכי וקטיני ונינום כתובה", אייי. עוד יבואו ימים בקבר שיהיו ארוכים לישון וקצרים לעסוק בתורה ובמצוות ולישון הרבה.

הרב של רבי חיסדא היתה שואלת אותו: אבא אתה לא רוצה לישון קצת? הוא אומר לא צריך לדאוג לשינה עכשיו כי עוד מעט יבואו ימים שנהיה בקבר יהיו ימים ארוכים ונוכל לישון הרבה, אבל הם יהיו קצרים, קצרים לעסוק בתורה והמצוות, אז אנחנו נישן הרבה, "השתא אתו דיומי דאריכי וקטיני ונינום כתובה. גם כשהוא מתרצה לעלות על ערש יצועו להתאושש מעייפותו רבי אלחנן ווסרמן כגון שעת הצהרים לפני לכתו לשיעור היומי או ביום השבת לפני השיעור שהוא אומראת השיעור השבועי לתלמידי הקיבוץ אין שינתו מתארכת אפילו כדי שינת הסוס. 15-20 דקות לא יותר, בימות החול: הרי הוא מעמיד ליד מיטתו שעון מעורר, בשבתות: היה מבקש מבחור שסעד על שולחנו שיעורר אותו שיחלפו רגעים שהקציב לישון, אבל מעולם לא נזקק להם, הבחור שבעם הראשונה נתמלא רטט איך יהין להעיר את הרבי? נרגע לחלוטין כשראה למועד הקצוף הקיץ רבי אלחנן מעצמו, וכך היה מידי שבת בשבתו. גם השעון המעורר שלא תמיד פעל כהלכה היה מיותר. מוזר בעיניי אמר רבי אלחנן בתמימות לרבי ישראל יעקב למשגיח: שהרבה פעמים השעון לא מצלצל ובכל זאת בבוא השעה המדויקת כאילו קול קורא אליי להקיץ אותי: אלחנן, אלחנן, קום אל השיעור,

מעיד רבי נחום מגוז'ינסקי: מר"ן החזון איש ציווה עליי לישון לא פחות משבע שעות ביממה, מפעם לפעם שאל אם אני מקפיד על זה, ואמר אפשר לחלק את שעות השינה:

שעה אחת ביום ושש בלילה, פעם שאל אותי: כמה ישנת בלילה? ובאקראי באותו הלילה ישנתי רק שש שעות, הגיב על כך בחומרה ואמר: שצריך להשגיח על הבריאות, כי הדבר עלול לגרום לאחר זמן לביטול תורה, והוסיף שבשנות הזקנה אפשר להקל.

וסיפר לי ידיד שלמד בישיבת סלובודקה והיה מקורב לרבנו החזון איש, ששאל פעם את החזון איש כמה שעות לישון, והשיב לו שמונה, אז הוא שאל אותו הרי כתוב במיעוט שינה והשיב לו רבנו: זה נקרא מיעוט שינה, מה פירוש: העיקר לא לישון יותר ממה שצריך, ומה שצריך הוא הנקרא מיעוט שינה. לחזון איש היתה שיטה מיוחדת להבנת דברים.

אם כי הזמן השינה שהקציב רבי אלחנן ווסרמן הי"ד- לעצמו היה מוגבל ביותר, הרי שביחס לשומעו לקחו צעירים לא כך הורה להם, כך מסופר: תלמיד שהתגורר במעונו של רבי אלחנן הרי שהתאלמן מזוגתו הרבנית, סיפר כי בכל לילה ולילה היה נוהג להיכנס אל חדרו כשהוא מוצא אותו לומד ומעיין בספר, היה קורא לו בקול הבהיר רך: די, די, זמן תורה לחוד, וזמן שכיבה לחוד.

גם בבקר כשהתאסף המניין לתפילת שחרית והבחור עודנו ישן במיטתו, לא הזדרז רבי אוחנן להקיצו, אלא בעת שכולם מעוטפים ומעותרים בטליתות ובתפילין ניגש אליו ומעורר אותו בנחת בזהירות אצבעו נוגעת במצחו נגיעה קלה, וכך לאט אעביר מעליו חבלי שינה ותנומה עד שיגיע ל- "ברכו".

פעם כשיצא ביום שיש מביתו לתפילת שחרית נתקל בבנו רבי נפתלי בינוש, כשחזר הביתה לאחר שלמד בפנים מלאות אחר שלמד משמר במשך כל הלילה, שאל רבי אלחנן: מה יום מיומיים?: סיפר הבן שלמד כל הלילה בצוותא עם הבחור אריה לייב מהורדו, אמר לו: תמסור גם לשותף שלך מכאן והילך לא תוסיפון ללמוד משמר, עצת היצר היא, למעלה מכוחותיכם, אמנם גם אנוכי מגיל עציר למדתי משמורים, אך בימים ההם נתנו לי לאכול כראוי וגווי היה חזק, הייתי אוכל מקודם פרגית שלמה, אבל אתם, כה דל מזונכם, חלילה לכם.

בתקופה מסוימת כשנודע לו שיש בישיבה רבים מאחרי שבת המאריכים ללמוד בהתמדה רוב שעות הלילה, הלך רבי אלחנן אחרי חצות דרך ארוכה מביתו להיכל ישיבה, כדי לכבות את האורות ולזרז את התלמידים שילכו לישון ולהחליף כוח.

אז רואים מפה שבגיל מסוים לצעירים, טוב שישנו את מלא הזמן שהם צריכים לגופם כדי שיוכלו במשך כל היום לתת ברן וללמוד כמו שצריך ולנצל את השעות.

רבי מרדכי גיפטער ראש ישיבת טלז: מעלה על נס את דעתו העמוקה של מר"ן הסטייפלר לשלומם של בני תורה, כפי שבא לידי ביטוי באחד הפגישות שנשאו על התמדתם הגדולה של תלמידי ישיבת לייקווד, היה זה באותן שנים בהם שהיינו בארצנו הקדושה עם חבורה מבני הישיבה בקרית טלז שעל יד ירושלים, הייתי נוהג להיכנס אליו להתייעץ בענייני הישיבה, פעם כשנכנסתי ולא הספקתי עדיין להתיישב, פנה אליי מיד בתרעומת: ואמר לי שהתלמידים אצלכם ערים בשעות המאוחרות של הלילה, דעו לכם שאסור לנהוג כך, הם יהפכו ח"ו לעמי הארץ, עד אשר הם לא יבינו אפילו משנה פשוטה, עליהם לדעת שבוולוז'יו ישננו בלילות, ואם כן, כיצד אתם מרשים להם לא לישון בלילות

ואינם מספיקין להחליף כוח? כה היו דבריו אז.

השבתי לו: שאין זה בא משום ציווי או הוראה שלי, אלא שהבחורים עצמם ביוזמתם ערים בלילות מרוב אהבת התורה שבקרבם, אבל אני עצמי נהנה, שבשעה שאני שוכב לישון בלילה נרדם אני מתוך נעימת קול תלמודם, ובשעה שאני מתעורר בבוקר, אני נעור מקול לימודם, ורווה הרבה נחת מאהבת התורה שלהם.

נתחייך רבנו הסטייפלר מטוב ליבב ומאור פניו ומחה כפיו ואמר: אוי כמה טוב אוי כמה נעים, אולם מיד שינה את טעמו, הלם על השולחן בתקיפות ואמר לי: אמור להם שהם מוכרחים לישון בלילות!.

הדברים נאמרו מאדם שהוא בעצמו לא פסק פומה מגרסא, והיה נעור ימים ולילות שלמים ביגיעתו העצומה בתורה, וכאשר ראינו כמה פעמים איך שהוא נרדם מרוב עייפות על הגמרא, ימים ולילות היו שווים אצלו בשקידה נוראה בלימוד התורה, אולם כל זה רק כלפי עצמו, ביחס לאחרים, לבני תורה ללומדי תורה נתן מחשבה לדאוג לדאגת עתידם ולדאגת בריאותם, והעריך לנכון את כוחות נפשו של בן ישיבה, שלא לכולם יש את אותם הכוחות של הנפש העצומים של בסטייפלר זצוק"ל.

נו- אז קבלנו קצת מושגים במיעוט שינה, היוצא מכל זה: שמי שצריך לגופו לבריאותו כמובן מי שמנצל את כל עיתותיו לתורה, צריך מה שצריך, צריך, ולפי החזון איש: זה נקרא מיעוט שינה. אבל אם הוא לא מנצל את כל עיתותיו לתורה אז עליו לא מדברים, הפוך: עדיף שלא ישן ויצטער אפילו בגופו ורק יחטוף כמה שיותר תורה, כי מה יישאר לו בסוף? הרי רב חיסדא אמר לביתו : עכשיו ללכת לישון? איך אני ילך לישון? יגיע הזמן שנישן ימים ארוכים קצרים, שמה נישן באריכות, צריך להספיק פה כמה שיותר.

אז זה תלוי באדם בהכרה בהבנה בכוחות גופו והכל, אבל מכל מקום שבודאי שמי שיושן יותר ממה שהוא צריך, אז הוא לא יזכה בכתרה של התורה, והרי למדנו שהרמב"ם אומר שאפילו שמאבד לילה אחד אז הוא יאבד את כל הכתר תורה שהוא השיג אפילו שהשקיע עמל רב, אבל אם הוא ישן בלילה זה לא נקרא איבוד, כי הוא רוצה לצבור כוחות שמחר יתחיל מהבוקר ללמוד כמו שצריך, זה לא נקרא מאבד.

אבל אם הוא יושב בטל אוכל שותה שוחק מדבר, כתר תורה לא קשור אליו בכלל. אולי יהיו לו ידיעות בתורה, אבל כיתרה של התורה הוא לא יזכה.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכו