קניין א'- בתלמוד-  חלק

מח' קנייני התורה

השקוע בתורה שקוע בעולמות עליונים

מסופר על רבי יוסף דב סולובויצ'יק בעל "בית הלוי": באחד הימים חלה במחלה קשה והיה צורך לבצע ניתוח בעמוד שדרתו ניתוח קשה ומסוכן, ובקשו הרופאים להזריק לו הזרקת הרדמה לפני הניתוח אך הוא העדיף לוותר עליה והתעמק בסוגיה מן הסוגיות תוך ריכוז מוחין עצום עד שלא הרגיש כלל באיזמל ובכאבים, והרופאים בצעו את הניתוח בשלמות מבלי שיוציא מפיו אפילו הגה ואנחה קלה.

הוא התנגד לזריקת ההרדמה מכיוון שהיא מחלישה את כח הזיכרון וחשש פן יהיה שוכח דבר אחד ממשנתו.

לכן הוא לא הסכים להרדמה ועבר ניתוח בחוט השדרה ללא הרדמה, ואיך הוא הרדים את עצמו מגופו? הוא התעמק בסוגיה, נכנס צלל בפנים ועכשיו אתה יכול מה שאתה רוצה בגוף שלו הוא בכלל לא מרגיש.

שח ריבי שמחה זיסל ברויידה ראש ישיבת חברון: בעת מחלתו רבי אהרן כהן ראש ישיבת חברון, הודיע לו רופא כי הוא צריך לעבור ניתוח, ברם  ומאחר שגופו חלוש אין אפשרות להזריק לו נרקוזה, הרדמה, כך שהניתוח יערך בעת שהחולה יהיה ער ומרגיש לכול המתרחש, כלומר: מכיוון שהגוף חלוש אי אפשר להזריק לו נרקוזה כי הוא יכול לא לקום, רבי אהרן הסכים לעצת הרופא אבל ביקש רבע שעה להתכונן, הרופא שערך את הניתוח הארוך והקשה השתומם לראות כי רבי אהרן שוכב על מיתת הניתוחים שקוע בהרהורים ושלווה פנימית אפופה עליו, בגמר הניתוח שאל הרופא את רבי אהרן: היתכן לעבור ניתוח כה קשה ועל פניך ולבך שרויה שלווה? רבי אהרן השיב לו בתמימות: נתון הייתי במחשבה על סוגיה אחת בש"ס. אתם שומעים מה זה?.

מספרים פעם כשהחפץ חיים ישב בבית המדרש והיה שקוע בלימודו: פרצה אש באחד הבתים הסמוכים לבית במדרש וסכנת תבערה היתה צפויה לכול העיירה, כמובן שנתחוללו בעיירה רעש והמולה, שכול התושבים מנער ועד זקן מבוהלים להציל מן הדלקה, כאשר שאחזה האש גם בקירות בית המדרש נחפזו האנשים להציל משם גם את החפץ חיים, ומה הופתעו שמצאוהו שקוע בלימודו מבלי שידע דבר על הסכנה הצפויה לו, משהביעו אנשים את השתוממותם על שלא נמלט מבית המדרש מכול הרעש ותמרות העשן, השיב בתמימות שעד עתה לא שמע ולא הרגיש דבר רק מפיהם נודע לו מה שנתרחש, אבל הביע צער שלרגלי השרפה הוא צריך להפסיק מלימודו. 

הרב: אתמול למדנו דבר מדהים: שרבי חיים מבולוזין ואחיו רב זלמל'ה נסעו פעם בעגלה והיא התהפכה,  רב חיים כאב מאוד מהמכה ונתעלף, ורב זלמל'ה היה בוכה היה בוכה וכשהתעורר הרב חיים מהעילפון הוא שאל: זלמל'ה זלמל'ה אתה בסדר ? דואג לאח שלו  וזלמל'ה שואל את רב חיים: אוי לנו "כל הפוסק ממשנתו" חשש שמא הפסיק מהלימוד, הפסיק מהלימוד. אייי. אייי. איזה בושות. יש לנו מדרייגס של סוסים. "לא פסיק פומה מגרסא" אתם חייבים לשמוע את השיעור.

התורה היא משוש חייו של רבי עקיבא איגר: שום דבר אחר זולתה לא היה קים בעולמו, כי אם ארבע אמות של הלכה, ראשו ורובו שקוע בתורה ורעיוניו מחפפים ומשותתים בעולם משלו לגמרי.

מעשה: שביקר את בנו רבי שלמה בעיר כהונתו הראשונה "קליש" כך ספרו זקני העיר וביתו ליוותה אותו במרכבתו בה הוא ישב  ביתו נמצאת אתו בעגלה, לאחר זמן ממושך הבחין בה רבי עקיבא איגר והביע משאלתו אליה: מתי באת הנה? היא נוסעת אתו מתחילת הנסיעה ופתאום הוא מרגיש שהיא שם ושואל: מתי הגעת הנה? על התשובה: הלו באתי יחד עם אבי, הרכין רבי עקיבא איגר ראשו ועמד בתימהון ולא ידע בשבתה ובקומה. ואכן בכול נסיעותיו שערך לא נשא עיניו החוצה במשך אורך הנסיעה, וכן לא ראה ולא שמע מכול הכבוד הגדול והרעש אשר נעשה סביבו בהגיעו למחוז חפצו, כל כולו היה שקוע בתורה ועיניו הקדושות לא הביטו  מחוץ לספר אשר שלמד בו, וכך נשנה הדבר בהגיעו לבית אכסנייתו תכף פתח איזה גמרא או ספר וישב ללמוד. אין הפסק, אין הפסק.

משנחלש רבי עקיבא איגר לעת זקנותו החליט בנו רבי שלמה לנסוע למקום נופש, היה שם גן שעשועים ונוף נהדר למראה, היכלות וארמוני תפארה כבשו כל רואה, 

חשב רבי שלמה: פה ישקטו רעיוניו קמעה וישקוט עיונו, כשהגיעו ליעדם לנכבדי ועשירי העיר הושיבו את רבי עקיבא איגר על אחד מספסלי הגן, אבל הוא לא התחשב הכול הנעשה סביבו ולא הביט כלל אנה ואנה ולא התפעל מאומה, שוב ריכז את מחשבותיו לתורה ועיונה כשהוא יושב בתוך הגן, כעבור זמן מה נשמע קולו של רבי עקיבא איגר:  והוא שואל את בנו איפה התינוק? הוא חשב שודאי קראו לו פה להיות סנדק, {הרב צוחק וצוחק} הוא יושב ומחכה אומנם לומד תורה, אבל מחכה לתינוק.הוא אפילו לא יודע מה עושים אותו לקחו אותו הביאו אותו הוא אפילו לא מרגיש, איייי.  השתוממו כולם והתפלאו עד היכן מגיעה דביקותו בתורה. 

סיפר רבי יחזקאל אברמסקי: זוכר אני במלחמת העולם הראשונה ראיתי לרבי חיים מבריסק בבית כנסת במינסק שעמד במשך שש שעות על רגליו, וידיו מאחוריו, והיה כל כולו שקוע  בעיוניו, ורבי חיים מבריסק לא הרגיש באף אחד, כי היה לגמרי שקוע בעיון בפשטות הגשמיות, עד שאחרי שש שעות הללו פתאום התעורר וזעק: מה זה תולה עלי? הוא פתאום הרגיש את ידיו שאחוריו שלא הרגיש בהם עד עכשיו, הוא פתאום הרגיש שיש לו איזה משקל מאחוריו ולא ידע מרוב שהיה שקוע לא ידע שאלו היו ידיו. 

על רבה כתוב כשהיה יושב ולומד בעיון הוא היה יושב על האצבעות של הרגליים שלו והיה יוצא דם ולא היה מרגיש, אייי. אני אומר לכם סוסים אנחנו.

יהודי נקלע לעיר רוגוצו'ב בימי מלחמת העולם הראשונה : והנה לפתע התחילו חילופי יריות מבהילים ומפחידים נצמד האיש לקיר להחליט להיכנס לבית הראשון שהזדמן לו כדי לתפוס מחסה, כשהגיע לעד בית זה היה הבית שבו התגורר הגאון הרוגוצ'ובי, אשר עמד ליד החלון וצעק ליהודי: מהר מהר תכנס אלי נתחדש לי עכשיו חידוש נפלא ! בקוראו בתוספתא ולידו אפשר ליישב את הרמב"מ, בחוץ יריות בלגן והוא בתוספתא מחפש יהודי להגיד לו חידוש אמר לו: בא בא תעלה תשמע עכשיו חידוש.

אייי. נדהם היהודי שחשב בתחילה שהרוגוצ'ובי מתייחס ליריות והוא קורא לעלות להציל אותו והוא בכלל לא יודע שהוא שקוע ומרוכז בלימודים למטה מטח יריות ומה שמעניין אותו זה ליישב את הרמב"ם. ממש סוסים אנחנו.

הרב: אתם יודעים מספרים שהרוגוצ'ובה גידל את השערות הוא הסתפר היה לו שער ארוך מאוד, למה? כי כשהוא ילך להסתפר הוא יצטרך להוריד את הכיפה והוא לא יוכל להרהר בדברי תורה אז הוא לא מסתפר אז הוא גידל שערות ויש אומרים: שהיה קושר את הקוקו שהיה לו לתקרה עם חוט למה? שאם הוא ירדם וראשו ירד ככה על הספר זה יחזיר אותו בחזרה שלא ישן.

יש אנשים שבאים ומתחילים רק לצלול ישררררר וכשמתחיל השיעור טזזזזז' אתה רואה אותו עושה גליצ'ה לשינה. אייי.

בשעה שהיה רבי צבי פסח פרנק לומד תורה היה שוכח עולם ומלואו,  היה לו כח הריכוז והיה יושב שעות רבות ומתעמק בסוגיה שלפניו, הוא לא היה מרגיש כלל כי משהו ניכנס לחדרו: פעם נכנס לבקרו רב חשוב רבי צבי פסח בהיותו שקוע בעומק העיון לא הרגיש כלל בכניסתו של האורח, האורח לא העז להפריעו ונשאר עומד לידו שעה ארוכה, עד שמרוב התרגשותו מהמחזה המרהיב הזה התפרץ בקריאה: או!, מקנא אני בו!, לא היה יכול כבר להתאפק, לקול הקריאה הפנה רבי צבי פסח את ראשו וראהו, אף בעת הפגזת ירושלים בשנת תש"ח לא הרגיש שפגז עבר לו מעל הראש והמשיך בלימוד, פגז עבר לו, אנשים רק שומעים קש. קטן והופ כולם מסתובבים זה עבר לו פגז מעל הראש ובכלל לא מרגיש. 

מספרים זקני ירושלים: כי בתקופת צעירותו עת שהיה גר במטה ברויידר בעיר החדשה, מסר פעם במוצ"ש את ביתו לערוך מסיבת נישואין כנהוג אז בירושלים, והוא עלה לבית המדרש בשכונה לעסוק בתורה עד לאחר המסיבה, 

למחרת בבוקר כשבאו לבית המדרש ראשוני המתפללים מצאו אותו הוגה בתורה ששטריימל חבוש לראשו, מתברר שבהיותו שקוע בעומק העיון שכח לחזור למנוחת הלילה ונשאר לילה תמים בבית המדרש. זה אחרי יום שלם כמובן שהוא היה ער.

סיפר רבי יוסף שלמה קהיימן גייבה דפונוביז' שלמד עם רבי אלחנן ווסרמן ה.י.ד. למדו בחברותא: יום אחד באמצע הלימוד הביאו לרבי אלחנן מבית הדואר מברק, שמבשר שנולד לו בן רבי דוד, באותו רגע היינו שנינו עוסקים בהבנת דברי התוספות "במסכת חולין", כיוון שפתח רבי אלחנן את המברק וקרא מה כתוב בו, קם על רגליו ברך בשם מלכות "הטוב והמיטיב" מבלי להוסיף אפילו מילה אחת וחזר להמשיך בעניין שהתווכחנו בו.

איייי. כל מעייניו היו משוקעים בעומק הסוגיה כאילו לא התרחש לגביו שום מאורע מרגש. מה החוב? להגיד ברכת "הטוב והמטיב", הוא אפילו לא אמר תגיד מזל טוב, מזל טוב, שום דבר רק עמד קרה את המברק אמר את ברכת הטוב והמיטיב וישב המשיך ישר לעיין בסוגיה. אייי.

על רבי עקיבא מסופר: שבאו להודיע לו בבית המדרש שהבן שלו חולה, אז הוא אמר שלא מפסיקים בשביל זה תורה והמשיך ללמוד, באו אמרו לו אח"כ שהבן שלו בסכנה אמר לו מפסיקים בשביל זה ללמוד, אמרו לו הבן שלך גוסס אמר להם לא מפסיקים בשביל זה ללמוד, הודיעו לו הבן שלך נפטר אמר עכשיו אני צריך להפסיק, חנג'רי?.

על מאורע דומה משנים מאוחרות מעיד תלמידו על רבי אריה זאב גורביץ ראש ישיבת בית יוסף בגייצה: שרבי אלחנן למד אתו "שער ביחידות" בביתו בברנוביץ זה היה ב- יב' שבט שנת תרפו, שנתקבל באמצע הלימוד מברק שבישר ידיעה מעציבה על פטירת חמיו רבי מאיר אטרס, הור פתח את הטלגרמה ונשתומם כחדה שעה ונכנס לחדר אשתו ומסר לה טלגרמה והמשיך בלימודו כאילו לא קרה דבר, אח"כ חזר לישיבה כי דרכו בכול יום לבוא לישיבה לשעת לימוד המוסר לפני מעריב, והיה יושב על הספסל האחרון ולומד מוסר, אבל באותו ערב הבחנתי שרבי אלחנן יושב ובוכה כל העת בכי תמרורים. 

שרידי ראדין מספרים עוד: שפעם אחת יצא רבי אלחנן לטייל באפר מחוץ לעיר, בצוותא עם רבי נפתלי טרופ, והיו שניהם מפליגים בשיח תורה ומתעמקים בסוגיה עד שלא הרגישו שרגליהם שוקעות הלוך ושקוע בביצה טובענית, רק אחר עמל רב עלה בידהם להיחלץ מן הבוץ. 

הם לכו לטייל באפר היה שם אפר, ובאפר היתה ביצה והם נכנסו לתוך הביצה ולא חשו בכלל עד ששקעו ורק אחרי עמל עלה בידם להינצל משם.

כאשר היה רבי נפתלי הולך לרצות את שיעוריו ובוודאי בשעת אמירת השיעור כל העולם כולו לא היה קיים בשבילו, לא פעם אחת קרה שכאשר שהגיע להיכל הישיבה נתקל באחד העמודים שתמכו את התקרה או באחד הספסלים מבלי שהוא מרגיש בכלל בחבטה.

 על הרב ש"ך מספרים: שפעם הלך ברחוב שמתוך דיון בסוגיה קיבל מכה בראש מעמוד ואז אמר לו סליחה, והיה מגיע לבית המדרש והיה נחבט מידי פעם בעמודים ולא מרגיש בכלל, לא מרגיש את החבטה.                                                                        מאות התלמידים שהיו כבר דרוכים לקראת השיעור לא התפלאו הם ידעו שהדבר לא נוגע

מתוך פיזור הנפש אדרבא: הם הכירו היטב את תכונותיו של רבם שהיה שאנן ורגוע וסבלן תמיד, אלא פשוט משום שבשעה זו עולמיו של רבם נצטמצם אך ורק בסוגיה ואפס זולתה, האם לא כך כתוב: "והגית בו"? האם לא כך אנו מברכים "לעסוק בדברי תורה"? אדם שיש לו עסק לא עוזב את העסק באמצע כך ומתחיל לטייל, ראיתם משהוא עוזב את העסק ואומר: "אני יוצא לעשן" או שבאמצע העסק שיוצא לקניות? יש לו עסק, אז כתוב שאנו צריכים לעסוק בתורה אז לעסוק בתורה זה כמו עסק מי עוזב את העסק? אפשר לעזוב את העס?.

ביום בו נתבשר רבי משה שמעון דיסקין מראשי ישיבת כל תורה ובעל משאת המלך בשורת איוב: כי נחלה במחלה הקשה, היו בני המשפחה המומים וחרדים בשל האווירה הקשה אפילו חששו לדבר עמו, לפתע צלצל הטלפון בבית אחד מבני המשפחה, היה זה ריבי שמעון משה שהתחיל מיד להקשות קושיה על רבי עקיבא איגר שזה עתה עלה במוחו בחיות וברעננות רבה.

כלומר: לאחר שנודע לו שהוא חולה במחלה הקשה, כולם היו בחרדה בבהלה המומים והיה לו חידוש אז הוא רוצה להגיד אותו למישהו ואז הוא צלצל לאחד מבני המשפחה להגיד לו: תרוץ על קושיית רבי עקיבא איגר שזה עתה עלה במוחו אבל, איך הוא אמר את זה: בחיות וברעננות רבה, אפילו לא מילה אחת גם לא רמז לשמיע בכול הקשור לכול הידיעה הקשה מנשא שזה לא מכבר התבשר בה, לאחר שנגזרה גזרה זו היה צריך לעבור בדיקות נוספות קשות וארוכות, האחות הציעה לו אזניות עם מוזיקה להפחית את הרעש של המכשירים, אז הוא ענה לה לא תודה, כלום אתה חושש לשמוע מוזיקה בגלל הספירה? יש לנו אפשרות להשמיע גם חזנות אמר לה תודה אין צורך, יש לי קושיה בלימוד והיא תסיח את דעתי מהרעש.

שמעתם על ההרדמה החדשה איך גדולי ישראל היו מרדימים את עצמם?.  

בדברי ההספד שנשא רבי זלמן גרוסמן על מר"ן הגאון מר"ן ש"ך זוצ"ל סיפר בין שאר דבריו את הסיפור הבא המעיד על גודל התמדתו בתורה: היה זה בחודש תמוז תש"ן חזרתי בחצות הלילה מירושלים משליחות שהטיל עלי ובאתי להודיע לו את תוצאות השליחות, שראיתי שהוא שקוע בלימוד לא רציתי להפריעו, והמתנתי בחדר בסמוך, בעודי ממתין שמעתי לפתע כל חבטה בחדרו רצתי בבהילות לחדרו ועימי אחד מנכדיו ששהה בבית, לנגד עינינו נגלה מחזה מבהיל: מר"ן מוטל על הרצפה שרוע על גבו מסתבר שתוך כדי לימוד רצה להתיישב על הכיסא ולא ידע שהכיסא אינו במקומו, הוא הולך לפי ההרגל צריך להיות שם כיסא הוא צריך להסתכל שהיה כיסא לא הסתכל ולא היה כיסא, והוא התיישב ונפל על הרצפה וקיבל חבטה קשה מאוד שהיא כואבת ומסוכנת גם לאדם צעיר, ועל אחת כמה וכמה לאדם בגיל מבוגר כזה שזה סכנת נפשות ממש, היו לו כאבים איומים והוא גנח מייסורים, תכף ומיד הרמנו אותו בזהירות ולהשכיבו במיטה ולהביא רופא ולטפל בו, אך מיד כשהרמנו אותו ביקש ממני תוך כדי גניחות להשעין אותו על השולחן כי הוא רוצה לגמור את "הנתיבות" והמשיך כמה דקות ללמוד את הנתיבות תוך כדי גניחות מהכאבים והייסורים הנוראים שהיו לו, תוך כדי ייסורים הוא רוצה לגמור את הנתיבות , עמדנו משתוממים ונדהמים לנוכח המחזה הנורא שראינו, רק שגמר את העניין לקחנו אותו לשכב במיטה והביאו רופאים לטפל בו. מה זה דבקות התורה, מה זה דבקות התורה, אנחנו אפילו לא סוסים.

סיפר רבי זלמן גרוסמן: פעם עלה מר"ן הרב ש"ך זצ"ל לישיבה כולו שקוע במחשבה, בחור אחד רץ ותוך כדי מרוצתו הפיל את ראש הישיבה אל הארץ שלא במתכוון, מיד רצו אליו כמה בחורים והרימו אותו והמשיך ללכת לבית המדרש, הבחור שהפיל אותו לארץ היה שבור ורצוץ ניגש אליו בדחילו ורחימו ובבקשת סליחה ומחילה על המעשה הנורא שעשה מבלי משים, אך מר"ן ראש הישיבה דחה אותו ואמר: שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, אז שלח הבחור  שידבר עם ראש הישיבה ויבקש סליחה בשמו על המעשה שקרה, ושוב אמר ראש הישיבה אני לא יודע על מה הוא מדבר והוא אינו זוכר כלל את המעשה שהפילו אותו לארץ. כל כך היה שקוע בלימוד שהוא הרגיש שהוא נפל, הוא לא יודע על מה הוא מדבר מה אתה רוצה ממני?.

באחד משיעוריו התייחס רבי אשר וייס מתלמידיו של האדמו"ר מצאנז קלויסנבורג מדברי המדרש: אותם 40 יום שמשה היה בשמים מהיכן אכל? מן התורה אכל, המדרש אומר: אותם 40יום שמשה היה בשמים מהיכן אכל? המדרש עונה מן התורה אכל, מהתורה אכל, ואנחנו עומדים ותמהים: מה הכוונה השאלה מהיכן אכל? הרי הוא היה בשמים, שם זה למעלה מהטבע והפסוק במפורש אומר: "לחם לא אכל ומים לא שתה".

אבל כנראה שחכמים ז"ל מדייקים: "לחם לא אכל ומים לא שתה אבל בכול זאת אכל", מה אכל?: ואח"כ שואלים מהיכן אכל? משיבים חכמים ז"ל מן התורה אכל, כאשר היה בשמים: אכל תורה, חיי תורה, נשם תורה, ינק חיותו מן התורה, היא נתנה לו כוח ועוז ותעצומות, כמי שנפשו קשורה בנפש התורה, יכול לחיות מן התורה, לינוק ממנה את חיותו ואת שמחת חייו, בספר יסוד העבודה בשם ספר הקנה אומר, איזה הוא תלמיד חכם: מי שנפשו קשורה לנפש התורה.

האדמו"ר מצאנז קלויסנבורג שימש המחשה חיה לכך: מי שזכה להכירו ראה מול עיניו יהודי שמן התורה אכל, שהיתה נפשו קשורה בנפש התורה, שאכל שתה ונשם וחי מן התורה, היה זה עניין של יום ביומו, בפרט משנותיו האחרונות שבהם הרביץ תורה מתוך ייסורים, במשך שנים רבות הוא סבל מכאבי ראש נוראיים עד כדי כך שבשנים האחרונות היתה רצועת גומי קשורה על ראשו במשך כל היום כולו, כל כך סבל מכאבי ראש ושום תרופה לא עזרה לו, אבל כאשר נכנס לשיעורו היומי בפני קבוצה קטנה של תלמידים: היו תומכים בו משני צדדיו ללכת בעצמו כבר לא היה יכול, היה נראה כשבר כלי, עד שזר, לו נקלע למקום לא היה מאמין שאדם זה מסוגל לפתוח את פיו ולומר דברי תורה. אולם אך פתח את פיו בדברי תורה ראו כל הנוכחים איך הוא מקבל כוחות עליונים וזוכה להארת פנים, שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו, וכאשר היה מסיים את השיעור היה מתמוטט, והיו משמשיו מוציאים אותו מן החדר. הרי לנו נפשו קשורה בנפש התורה.

לאחר הקדמה מתחייבת זו סיפר רבי אשר וייס סיפור מדהים שהיה עד לו בעיניו כתלמיד היושב לפני ריבו: אחד מאנשי השררה עשיר נודע הזמין פעם את עצמו לפגישה עם האדמו"ר, אותו אדם היה ידוע בכך שלא היה לו ערך מהמילים שיצאו מפיו, כל קשר בין הבטחותיו לבין המציאות היה מיקרי לחלוטין, כשהיה קובע פגישה לשעה תשע טבעי שיגיע בשעה שתיים עשרה, כנראה שמכיוון שכולם היו צריכים למראי דחיטאי  והאיש היה נדבן גדול לכול דבר שבקדושה אז לא רבים העירו לו על הרגל מגונה זה שנשאר טבוע בו והלך לפניו לכול מקום, אבל הפעם כאשר ביקש להיפגש עימו ביקש האדמו"ר: במיטוטה ממך יודע אני שזמנך יקר וחשוב עד למאוד אולם גם אני לא הולך בטל ועל כן אבקש ממך פעם לדייק בזמן, אם נקבע לשעה תשע בבקשה תגיע בשעה תשע, הבטיח הנדיב כי הפעם באופן חריג וחד פעמי הוא יעמוד בדיבורו ויגיע בשעה  היעודה בתשע ואכן בתשע בדיוק הופיע הלה לפגישה.

התעניין אצל הגבאי האם אפשר להיכנס אל הרבי וזה השיב כי עתה הרבי מוסר שיעור לתלמידיו, חמישה שישה תלמידי ישבו בפנים והאזינו לדברי התורה, מילא חשב הנדיב בעצמו שיעור אי אפשר לתכנן בדיוק וקורה ששיעור מתארך, מישהו מקשה שאלה טובה וזה דורש תשובה, נו זה קורה.

המתין בסבלנות, חמש דקות חלפו, ועוד חמש דקות, העניין החל להראות מוזר בעיניו, הרבי בעצמו הזהיר אותו לדייק בזמן, חלפה רבע שעה מן הזמן המיועד ניגש לגבאי ושאל בעדינות: מתי צריך להסתיים השיעור? הביט בו הגבאי בתימהון, יסתיים? השיעור התחיל רק לפני כמה דקות לתשע, בד"כ זה נמשך שעה שעה וחצי יש עוד זמן רב, בנקודה זו הנדיב כבר לא הבין כלום וכעס, הרי הרבי הזהיר אותו לדייק ולבוא בתשע והוא הגיע בתשע לשמוע שעשר דקות קודם לכן החל הרבי שיעור שאורכו שעה שעה וחצי?

ובפנים הרב קיצר הפעם את השיעור וסיים את השיעור במספר דקות וסיים לפני עשר, התלמידים יצאו והנדיב הכעוס נכנס לחדר מצפה לשמוע מה יש לרבי לומר לו, ואכן הרבי פתח בהתנצלות, אני יודע שאתה כועס עלי ובצדק תכעס עלי, אולם אספר לך גופה  דעובדה הכה הווה אספר לך מה היה: הנדיב החל להתרצות להתרצות והתחיל להקשיב, דע לך אמר הרבי: מן הבוקר סבלתי כאב ראש נורא, נטלתי תרופות, עשיתי כל מה שאני רגיל לעשות כשזה קורה לי אבל הכאב לא הרפה ממני, הרגשתי שאין לי שום עצה עוד מעט ופרחה נשמתי, לא היתה לי שום ברירה רק תרופה אחת נשארה בידי: נאלצתי לקרא לבחורים שיכנסו לשיעור ונלמד ביחד.

זו הרפואה היחידה שהיתה לו נגד כאבי ראש העזים, בשעה שהוא לומד עם התלמידים הוא יכול ללמד והכול בסדר רק גומר חוזרים הכאבים כמו שהיו לו, שמעתם? זה נפשו קשורה בנפש התורה. חי מן התורה נושם מן התורה אוכל תורה.

רבי יצחק לז'ימיטרובסקי דיבר בשיחה אחת אודות חביבות ותשוקת התורה הקדושה ובין דבריו אמר: שמעתי מתלמיד החפץ חיים שהקשה בשם ריבו החפץ חיים על הכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", דרשו חכמים ז"ל: "ואין מים אלא תורה", מדוע משלו את התורה למים?: הלו יש משקים יותר טעימים מן המים, ותרץ החפץ חיים ע"פ המובא בשולחן ערוך: שדווקא שותה מים לצומאו ,זה הדין, חייב לברך, אך מי שאינו צמא ושותה מים פטור מלברך, על כן המשילו חכמים ז"ל את התורה למים, ללמד אותנו יסוד חשוב עד מאוד, כדי לבוא בתוך שערי קניין התורה: שידע אל נכון שרק מי שצמא לתורה זוכה בה, אך מי שלומד ואין לו צימאון לתורה אין זו תורת אמת ואינו זוכה לתורה.

ז"א מי שיכול לישון בשעה שלומדים תורה סימן שהוא לא צמא כי מי שצמא לא יכול לישון, אפילו שהוא עייף הוא מחפש מים כי הוא צמא, אז לכן הצימאון מראה שבאמת האדם הזה מחפש תורת אמת והוא יזכה לתורה. לכן נמשלה התורה למים ולא לשאר משקין, כי שמה מברכין על מה? השותה מים לצומאו, אבל מי שלא מצא כל כך לשמוע תורה: אז כנראה שלא יכול לברך. אתם שומעים דבר כזה?.

על גודל צמאונו של רבי משה פיינשטיין מסופר: הרבנית פיינשטיין היתה אומרת לבעלה ספק בצחוק ספק ברצינות: הגמרא עבורך היא כמו בקבוק משקה למכור לשתיה, אינך יכול בלעדיו. ז"א הוא היה כמו שיכור, אדם שהוא שיכור לא יכול בלי הבקבוק הוא והבקבוק תמיד הולכים ביחד, כך הוא היה שיכור, שיכור מן התורה. היא אמרה לו: התורה והגמרא עבורך היא כמו בקבוק משקה למכור לשתיה, אינך יכול בלעדיו.

והיא צדקה: התורה היתה חייו והוא היה זקוק לה לא לפחות מאשר לחמצן, אהבתו לתורה החלה מאז עמד על דעתו ונמשכה עד סוף ימיו.

רבי יצחק חיים קרסניצקי ראש הישיבה למצוינים: הכיר את רבי משה עוד מימי נעוריו עוד ברוסיה, כאשר נתבקש לספר אפיזודות מעניינות מהתקופה ההיא הקשורות במשה  פיינשטיין הצעיר ענה: אין מה לספר, את כל זמנו היה מבלה אך בלימוד. אין אפיזודות אין שום דבר זהו.

קשיש יהודי מברונקס סיפר לתלמידו של רבי משה: זוכר אני אותו כילד קטן באוסדה    

תמיד היה יושב ולומד, כולנו ידענו שהוא יגדל להיות תלמיד חכם גדול, אך לא חלמנו שחברינו יהפוך להיות גדול הדור.

ראש ישיבת טלס רבי מרדכי גיפטר: ציין שרבי משה היה באופן קבוע באמצע לימודו, באופן קבוע היה באמצע לימודו, אפילו שהיה עסוק בפעילות אחרת כל שהיא היתה זו רק הפרעה זמנית מלימודו, התורה  היתה אהבתו היא היתה ניחומיו היא היתה שאיפתו, אם נתפתתה חצי דקה מכול עיסוקיו היה מציץ בספרו, בעת שהיה מקפל את התלית והתפילין , או בעת לכתו ברחוב, או ביושבו בחתונה מצפה לחתונה ולטכס הקידושין, ובכול פעם שהיה עליו להתעסק במשהו כזה או אחר תמיד חזר ושינן משניות בע"פ.אין דבר כזה שפיו לא יהגה תורה. אתה שומע? מקפל תלית ותפילין ואומר משניות בע"פ ותמיד היה כותב ומוסיף על אלפי הדפים שכבר כתב.

הרב גיפטר נזכר כיצד הגיע מוקדם מידי לאסיפה שהיתה צריכה להתקיים בביתו של רבי משה, בעת שציפו ליתר המשתתפים ישבו שניהם ולמדו, הרבנית בקשה שרבי יבוא לסעוד את סעודת הצהריים לפני תחילת האסיפה, הוא קם ממקומו מבלי לסגור את הגמרא, אף כי חייבים לעשות זאת שעה שמפסיקים את הלימוד, הוא הסביר לרב גיפטר

שאינו חייב לסגור את הגמרא כיוון שהוא מתכוון לחזור אליה ברגע שיסיים את ארוחתו,

כך שהוא עדיין נחשב כמי שעסוק בלימודו. זה שהספר פתוח הוא ממשיך עדיין ללמוד.

פעם באו נכדתו ובעלה לבקרו ומצאו אותו יושב ולומד בחדרו כשגבו אל הדלת, כיוון שלא רצו להפריעו המתינו בני הזוג בשקט בפתח החדר עד שיפסיק לרגע את לימודו, חלף זמן מה ורבי משה עדיין שקוע בלימודו, הרבנית שעברה שם וראתה את המחזה קראה: אם תמתינו עד שיפסיק מלימודו תצטרכו לעמוד כאן כל היום כולו, בשומעו זאת הפנה רבי משה את עצמו אל נכדיו ואמר בצחוק: הלוואי שלעולם לא תמצאוני יושב בטל.

הרב: איייי. אני רואה שאתם משתוקקים כל כך להדמות לצדיקים האלה שאתם נכנסים לשינה עמוקה ולחלום, כאילו אתם כבר במעלה ומדרייגס הזאת שאתם כבר שואבים מן השמים מן המלאוכים,  משהו.

אתם יודעים יש מעשיות שכשאומרים יש מעשה מעשייה כולם דרוכים וזה, זה מעשיות מעשים שהיו, איך אנשים , זה יצר הרע לא רוצה שתהיו כמוהם אוי ואווי אם יהיה לו עוד אחד כזה, או ואווי , אז אומרים תשנו מתוקים תשנו זה לא בשבילכם. אתם סוסים אתם, "כסוס כפרד אין הבין".

סיפר רבי איסר זלמן זלצר: כשחיפש רבי אייזן חריף שידוך עבור ביתו חתן גדול בתורה, קם ונסע לישיבת וולוז'יו על על הבימה והכריז באוזני מאות התלמידים: שהוא מחפש אחרי הלמדן המופלג ביותר, אבל מאחר ואין בכוחו לבחון את כל אחד ואחד על כן יציע לפניהם קושיה עצומה והאיש שיגלה את התירוץ יבחר לחתן. כך עשה: אחרי שהשמיע את קושייתו פנה והלך לאכסנייתו, במשך כמה ימים צבאו בחורים רבים על פתח חדרו כל אחד ניסה לתרץ את הקושיה מי אינו משתוקק להיות חתנו של אחד מגדולי הדור? רבי איין חריף, אבל הדברים לא התקבלו על ליבו של רבי אייזל הוא התאכזב על שלא מצא אפילו למדן אחד כלבבו ויצא מבולוז'ין לשוב הביתה.

על אם הדרך הדביק במרוצה את העגלה אחד הבחורים, רבי יוסף שלופר ומי שהיה אב בן דין לסלונים, הוא קרה לו לעצור! לעצור!,  היה הגאון סבור כי וודאי מצא זה תירוץ חדש  לקושייתו, אך לא. את התירוץ רבי! אני מבקש לשמוע!, צהל רבי אייזל לקראתו בך בחרתי, התשוקה לתורה אין דעתך נתונה למבחן שלך אלא הקושיה עצמה מטרידה אותך!. אתה תהיה חתני והשיא לו את ביתו.

הרב: לא ראיתי עוד משהו שקם מן השינה ואמר: מה הפסדתי אני רוצה לשמוע מה הפסדתי? בכלל לא מפריע לו שהוא ישן מבסוט דווקא חבל שהעירו אותו, למה הרב הזה צועק מידי פעם למה הוא לא נותן לישון?

אתם יודעים אם לאדם היתה משכורת בכיס ופתאום הוא מרגיש שהוא איבד את הארנק מחפש את הארנק אין ארנק, ה' ירחם איפה שמתי את הארנק, הולך לאותו אין ארנק מחפש בכיס אין ארנק מסתובב מחפש אין ארנק ושואל מישהו ראה פה ארנק? שום דבר לא מוצא הבן אדם עצוב, כל המשכורת חובות יש לו תשלומים אין לו במה לשלם ינתקו לו את החשמל, הבן אדם מסתובב מסתובב לא מוצא, שואל שואל אף אחד לא ראה. יום אחרי הוא עוד חוזר מזיז פחים מזיז פה אולי דחפו אולי, שום דבר לא מוצא, אתם יודעים מה זה אבל וחפוי ראש הוא איבד את הארנק.

אתם ראיתם פעם מישהו יוצא ממנחה שבכלל לא שם לב מה הוא אמר וצעק בחוץ: משהו ראה את המנחה, משהו ראה את המנחה? נפלה לי המנחה איבדתי את המנחה, איפה מנחה היתה מנחה הלכה מנחה, הלכה המשכורת, היתה יכול לבקש במנחה לא ארנק את כל מה שאתה רוצה: שכל, ובריאות, וחוכמה, ורפואה, וברכה, והכול יכולת לבקש הלכה המנחה הלכה, איזה משכורת חרטה, מה זה משכורת, אתה בכלל חושב לחפש את המנחה? לבכות על המנחה? בן אדם נרדם באמצע הלימוד, איך אתה לא מפחד הפסדת חיים, הפסדת נצח, אולי באת לעולם לשמוע את המעשה הזה, כתוב: "ותן חלקנו בתורתך", לכול אדם יש חלק בתורה שהוא יורד לעולם בשביל לגלות אותו, ואם הוא לא קרא אותו ולא למד אותו יבוא בגלגול עוד פעם יחזור שוב, ואם נרדמת יכול להיות ר"ל שהפסדת את הקטע ועכשיו תצטרך לחזור עוד פעם,

משהו בציבור אומר: שיש שידור חוזר

הרב: כן,אבל שידור שידור חוזר אתם לא רואים, יש שידור חוזר אבל אתם לא רואים, בן אדם מאבד את עצמו לדעת, אתם זוכרים מה למדנו אתמול: שאחד נוסע באוטובוס וכול הזמן זורק שקלים, בן אדם זורק שקלים נו, מה אתה אומר על אדם שכול הזמן זורק שקלים הוא מאדם רציני? אחד כזה כשסיים לזרוק את השקלים אומר סליחה יש לך עוד שקלים נגמר לי, הוא רוצה שקלים מה אתה משוגע? אתה רואה אחד זורק את החיים, זורק את החיים זורק דקה ועוד דקה, זורק דקה ועוד דקה, זורק זורק זורק, מה זה רוצח זה, הוא הורג את עצמו, מה זה? בן אדם נכנס לתנומה דב, הולך לישון מה זה? באת ללמוד, התורה נקראת חיים, אז אם אתה עוזב את החיים והולך לישון זה כאילו אתה מת, כאילו אתה לא רוצה חיים אתה רוצה למות, כתוב: "ינוחו על משכבותם", חכה, אתה תשכב בפנים בתוך הקבר אתה תמות אתה תנוח יש זמן לנוח אבל לא עכשיו, עכשיו הם חיינו.

כשיישנתם אני אמרתי: למה התורה נמשלה למים, מי אמר את הוורט הזה? החפץ חיים, יש אחד שלא ישן מההתחלה, החפץ חיים למה התורה נמשלה למים ולא לשאר משקים? משום שההלכה היא: שהשותה מים לצומאו מברך, אבל מי שלא שותה לצומאו לא מברך, אם הוא לא מצא הוא לא מברך, התורה צריכה להיות בצימאון, בצימאון, היא נמשלה למים למי שצמא למים "הוי כל צמא לכו למים", זה ראוי לברך, אבל מי שלא, לא ראוי לברך אפילו, אתם פעם ראיתם משהו מצא ובאמצע השתיה הוא נרדם? מי נרדם באמצע השתיה? אפילו שהוא יהיה הכי עייף הוא לא ירדם בשעת השתיה, עצם זה שהוא מחזיק כוס שתיה איך הוא יכול להרדם?.

בבחרותו למד רבי אהרן קוטלר בישיבת "כנסת ישראל" סלובודקה, והוא נחשב לעילוי: מקום מיוחד היה לו לרבי אהרן קוטלר בישיבתו של רבי ברוך בר לייבוביץ, בעל "הברכת שמואל" בקמניץ, ולשם החיה בא לשמוע את שיעוריו, אהל לא לבדו בא רבים מישיבת כנסת ישראל היו באים לשם למטרה זו אך המארחים לא נהגו עין יפה באורחים, בואם עורר תסיסה בקרב בני הישיבה, המצב הכלכלי בישיבה של רבי ברוך בר היה דחוק עד מאוד, בעוד ישיבת סלובודקה נהנתה מרווחה יחסית, זה לא הוגן טענו בני כנסת "בית יצחק"  שתלמידי סלובדקה יהנו משני עולמות ויזכו לשני שולחנות: יוכלו בסלובודקה ויבואו לשמוע שיעורים מראש הישיבה שלנו, מי שחפץ ללמוד תורה מפיו שיבוא ללמוד בישיבה, נמנו וגמרו לנעול את הדלתות של בית המדרש בשעת השיעור. שיעורו של רבי ברוך בר החל והכן הדלתות היו נעולות אך למרבה הפלא ולמרות הסגר ניצב רבי אהרן קוטלר במקומו הקבוע, כיצד?: צימאונו לתורה לא ידע רוויה, הוא השחיל את עצמו דרך החלון! ובלבד שלא יפסיד את שיעורו של רבי ברוך בר.

אתם שומעים יהודים יקרים? מה זה מסירות נפש, לשמוע שיעור, להשחיל את עצמו דרך החלון כדי להיכנס לשמוע.

הילל הזקן שכב ושלג נערם עליו שלוש אמות כדי לא להפסיד שיעור של רבי שמעיה ואבטליון כי לא היה לו כסף לשלם לשוער להיכנס לשיעור.

אתם באים לשיעור וב"ה ישנים טוב, תבואו עם כריות אז יהי יותר נעים לישון אז יהיה יותר מכובד כמו במטוסים אתם יכולים להביא את הכרית הזאת ששמים על העורף ולישון יפה כמו ילד טוב ואפשר גם להביא מוסיקה נומי, נומי, אולי נביא לכם גם מוצץ.

היום אני מספר את זה כללית ופעם הבאה אני ינקוב בשם של הנרדמים.

מספר רבי אברהם גולד לא אוכל לשכוח את המחזה המרטיט הבא: פעם הגעתי אל מר"ן הרב ש"ך בשבת, בערוב היום עת נטו צלילי הערב, הוא עמד ליד החלון עם גמרא כבדה שהחזיק אותה בשתי ידיו, לעת זקנה מופלגת עם עיניו קשות הראיה למד והגה במשך חצי שעה לאור הבוקע מבחוץ אור שמעמיה עמיה ואזיל.

אתם שומעים? הוא הגיע בשבת בערוב היום עת נטו צלילי ערב, ז"א יש שקיעה כרגע, הוא לא היה משתמש בחשמל ונר כנראה כבר לא דלק, אז הוא לקח את הגמרא והלך לחלון, גמרא כבדה מאוד בשתי ידיו בהיותו בן מאה! אתם שומעים? והוא מחזיק אותה כשעיניו קשות ראיה!, והוא לומד כחצי שעה וחוטף לימוד כל עוד שניתן לו לראות ולעיין בגמרא, אשרי עין ראתה זאת.

איייי. נו, נראה מי יהיה לו שאיפה ככה, זה קנייני התורה זה בתלמוד, זה הראשון שצריך לקנות את הקניין הזה "בתלמוד".

הרב: תחברו את השיעור של אתמול בצהריים לשיעור של אתמול בערב לשיעור של היום ועדיין לא גמרנו זה "בתלמוד", איך לומדים ומה המטרה שאנו צריכים לשאוף? מה  

מציבים לפנינו? איך לא מפסיקים ללמוד? איך הופכים להיות לומדי תורה? אבל  בלי הפסקה, בלי הפסקה, ז"א שכול מעיינינו יהיה בתורה, גם אם אתה לא ליד ספר אז להחזיק בראש: תורה תורה תורה, ללמוד קטעים בע"פ כדי שיהיה אפשר לשנן אותם תוך כדי הליכה, לעיין בהם לחשוב בהם, להתעסק בהם, זו השאיפה שיהודי צריך להגיע אליה, אבל כל שאר הדברים בטלים ומבוטלים אין להם שום קיום זה רצח ממש, רצח שאדם רוצח את עצמו, רוצח את חייו, הוא הרבה יותר גרוע מהשוטה שמשליך שקלים דרך האוטובוס כל מהלך הנסיעה, הוא יותר שוטה ממנו לאין ערוך.

אז צריך לשים לב רבותיי שיהיה לנו אהבת התורה שיהיה לנו שאיפה לתורה שיהיה לנו רצון, תשמעו לאן מגיעים אנשים, מלאכים, אנשים הפכו להיות מלאכים, שליטה גמורה על הגוף על השכל על המחשבה, שליטה גמורה, אתם יודעים מה זה לעבור ניתוח ללא הרדמה? בחוט השדרה אתם יודעים מה זה? זה רק מי שמחובר לתורה במאה אחוז, ואדם יכול להגיע לזה רק עוד לא מכירים את הערך של התורה אין עוד אהבת בתורה לא יודעים בכלל מעלתה של התורה, לא מבינים שזה חיים: "כי הם חיינו ואורך ימינו", ולכן "ובהם נהגה יומם ולילה ללא הפסק.

אבל יפה אתם מתקדמים יש כבר חלק שהחליטו לא לעבוד זה יפה מאוד זו התקדמות. אבל אתם יודעים לי יש שאיפה להפוך אתכם למלאכים, כן, אני מסוגל להפוך אתכם למלאכים, כן, אם לא תפריעו לי אני אהפוך אתכם למלאכים,   

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.