מ"ג שומע ומוסיף, אנחנו בארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, שומע ומוסיף. רש"י אומר, שומע כל מה שרבו אומר לו ומוסיף, אבל לא לסתור את דברי רבו. אז הוא שומע מה שרבו אומר ומוסיף על דברי רבו, זה אפשרי, אבל לא לסתור דברי רבו.

המדרש שמואל אומר, כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי החכמים ועם כל זה אינו קץ בה רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחיבה רבה, אז הוא שומע מהרבה, מפי חכמים, ועם כל זה הוא מוסיף אהבה וחיבה רבה, ולא קץ בה. גם אפשר שבכל מה ששומע מרבו מוסיף נופך משלו, וכן אמר שלמה המלך ע"ה, ישמע חכם ויוסף לקח, שיטרח ויגע עד שיוסיף לקח ויהיה שומע ומוסיף. ונבון, שמבין דבר מתוך דבר, יטרח עוד יותר מן הראוי ויקנה תחבולות והמצאות, כמו שנאמר "ונבון תחבולות יקנה". אז הנבון הוא מבין דבר מתוך דבר, שומע מה שאומרים ומבין דבר מתוך דבר, טורח עוד יותר ממה שראוי וקונה תחבולות והמצאות. עליו נאמר "ונבון תחבולות יקנה".

הלחם שמים אומר כענין שנאמר, תן לחכם ויחכם עוד, זה הבחינה של שומע ומוסיף, שומע דברי תורה ומוסיף עליהם זה תן לחכם ויחכם עוד, זה פסוק במשלי פרק ט' ט'. ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ירושלמי ראש השנה ג' ה',  וכל זמן שאדם ממשמש בהם מוצא בהם טעם, על פי הגמרא בעירובין נ"ד, ולעולם היא חביבה כשעה ראשונה. התורה שהוא לומד בכל פעם היא חביבה עליו כמו שעה ראשונה.

הרוח חיים אומר, שומע ומוסיף נבון, וזהו מה שנאמר, נבון תחבולות יקנה. שומע דברי תלמידיו ואינו דוחם, וכשייוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב. אז התפארת ישראל אומר שכשהוא מלמד אז הוא שומע את דברי תלמידיו ואינו דוחה אותם, וכשייוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב. עד כאן זה ההגדרות מה זה שומע ומוסיף, שומע לדברי תורה ומוסיף, בין אם זה התלמיד ששומע את דברי הרב ומוסיף, בין אם זה הרב ששומע דברי התלמידים ורואה שעדין חסר להם הבנה ומוסיף להם תוספת כדי שיבינו.

עכשיו נעבור לעובדות ומעשים להבין את זה מדוגמאות שהיו. בהקדמה לשאלות ותשובות רבי עקיבא איגר, כותבים בני המחבר, בניו של רבי עקיבא איגר, בהקדמה לשו"ת של רבי עקיבא איגר ככה הם כותבים: כי אמנם שתי מידות בחכמים המשיבים, יש חכמים שמשיבים תשובות ויש שתי מידות בחכמים המשיבים, יש אשר הוא בעל אסופות, יאסוף דברי מי שקדמוהו בפסקיהם ובתשובותיהם, וכרובם כן יחתוך ויקצוב הדין, ומידה זו טובה היא, זה מה שאנחנו רגילים היום לראות כל מיני פוסקים שבעצם הם אוספים מה שאמרו קודמים בפסקים שלהם בתשובות, ואח"כ הם לפי הרוב חותכים וקוצבים את הדין. מידה זו טובה היא, אבל יש לך אחרת שאין לך מידה טובה הימנה, והיא כי ייסד המשיב יסודותו בהררי קודש כמעשה הראשון, אבל גם יפרוש כנפי שכלו על כל העברים, ברוחב ובעומק ים התלמוד, ושיטות רבותינו גדולי ראשונים, ויכריע אחת מהנה, כי יתן דעתו ויצדיקה יחזקה במסגרות, וסברות ישרות וראיות גמורות בריאות וברורות. גם ישלח פארות ויציץ ציץ ויגמול לפעמים דינים מחודשים, לא שערום לפניו אנשים, יחפור בעומק ויחתור אל ההלכה על פי היקשים ומהם ישים טעם להבין אמרי ראשונים הקדושים. באלו ואלו ימצאו נועם וטעם גם אוהבי פלפול ואותן אשר רק חדשות מבקשים. אז הטובה, המידה הטובה ביותר היא זה דוקא כשמייסד המשיב את יסודתו בהררי קודש כמעשה הראשון, והוא פורש את כנפי שכלו על כל עברים, ברוחב ובעומק ים התלמוד ושיטות רבותינו גדולי הראשונים, דהיינו הוא מקיף את הים של התלמוד ומעמיק בשביל להבין בכל מקום מה שנוגע למה שהוא פוסק, וגם בשיטות רבותינו הגדולים הראשונים, והוא מכריע אחת מהנה, הוא לא עושה לפי רוב כמה פסקו ככה וכמה ככה ועושה רוב, כי יתן דעתו ויצדיקה, יחזקה במסגרות, דהיינו תומך את הכל במסגרות, בסברות ישרות, בראיות גמורות בריאות וברורות, גם ישלח פארות יציץ ציץ ויגמול לפעמים דינים מחודשים לא שערום לפניו אנשים, ז"א הוא מחדש דברים בדרך מה שלא כתבו את זה לפניו, ויחפור בעומק ויחתור אל ההלכה על פי היקשים ומהם ישים טעם להבין את אמרי ראשונים הקדושים, באלו ובאלו ימצאו נועם וטעם גם אוהבי פלפול ואותן אשר רק חדשות מבקשים. בשיטות האלה נהגו החתם סופר, רבי עקיבא איגר, השאגת אריה, החזון איש ואחרים, הם לא התייחסו מה כתבו פה כתבו שם כתבו, הם למדו את הכל מהתחלה עד הסוף נתנו דעתם מה הם סוברים, הלכו לפי מה שהם רואים סגרו את כל הדברים הרמטי, הביאו ראיות ברורות, סברות עמוקות, ולפעמים יצאו גם חידושים וחילוקים שבלעדיהם לא היינו יודעים באמת למצוא ידינו ורגלינו.

תביעה היתה שגורה תמיד על לשונו של רבי אפרים נחום ברודיאנסקי, מה התחדש? כל מי שהוא פגש מה התחדש? דיינים שהיו אורחים מצויים במעונו, דיינים שעוסקים בטבע הדברים בנושאים שברכת החידוש אינה מפרה אותם, שמעו מפיו תמיד תביעה דוחקת מה התחדש, כי דיינים פוסקים על מה שקיים כבר, ואצלם הברכת החידוש אינה מפרה אותם, בכל אופן היה שואל אותם מה התחדש. כי חידוש איננו הרכבה של רעיונות, חידוש הוא תפיסה פנימית חדשה. הוא אסר על בנו לשוב הביתה מן הישיבה אם לא יימצא דבר מחודש באמתחתו. החידוש הוא שאלת חיים לנפש המשכלת, אתם שומעים, הוא לא מרשה לבן לחזור מהישיבה אם לא יימצא באמתחתו דבר מחודש, כי החידוש הוא שאלת חיים לנפש המשכלת. אז פעם טען הבן לאבא ואמר לו, אבא, חידושים אינם נובעים ממוחי, מאיפה אני אביא, אין, אז האבא היה מצווה עליו, תגיד, תגיד חידוש, פחות טוב, יותר טוב, בלבד שתהיה כאן הגדה, רוצה שתגיד, בחור חייב להכניס את עצמו לתהליך של התחדשות, לא להיות רק תוכי, מעתיק דברים, שומע ומעתיק שומע ומעתיק, תלמד חפש את החידוש, מה מתחדש לנו מפה, מה יוצא לנו מכאן.

לנגד עיניו של רבי חיים שמואלביץ בלימוד תורה עמדו דבריו של הגר"א וז"ל: וכן אמר שלמה, בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתיים אך למחסור, משלי י"ד כ"ג, הורה לנו כלל גדול, שהריבוי בדבר הוא אך למחסור, גם להבין את כוונתו לזולתו, אם אתה רוצה שיבין מישהו את מה שאתה מתכוון אז צריך לצמצם בדיבורו, כדי שזולתו יעמיק בדבריו, ועל שפתיו  יוסיף לקח. אם אתה מאריך מאריך מאריך אין סבלנות, ולא רק שאין סבלנות, אתה לא נותן מקום לבן אדם לעיין בדברים ולחדש חידושים, כי אם אתה אוווו פותח אותו על זמן, הוא כבר לא יכול לחזור על כל הדברים. אלא יצמצם בדיבורו כדי שזולתו יעמיק בדבריו ועל שפתיו יוסיף לקח. זוהי כוונה שכתב שלמה המלך בכל עצב יהיה מותר, אם תצמצם דבריך יהיה מותר שחברך יקיים את דבריך, ז"א ע"י זה שאתה תצמצם את הדברים אז אתה מותיר לחברך שיוכל לקיים את דבריך, והוא יקשור חבל בחבל ונימה בנימה להוציא לאור כוונתך, נימה בנימה זה שערה בשערה, להוציא לאור כוונתך. ודבר שפתיים, מה שתוסיף להרחיב דיבורך, יקוץ חברך להקשיב עוד בקולך, ויתאמצו לסתור דבריך זה את זה, או ממקום אחר. לכן זה יהיה למחסור, ועד כאן לשון הגר"א. ז"א העקרון לצמצם בדיבור גם במקום שאתה רוצה שיבינו את כוונתך, אדרבא, תגיד את הדברים מתומצתים, מרוכזים, ככה יהיה יותר קל לזכור, לעיין בהם ואפילו להוסיף, אבל אם תגיד הרבה בלבלבלב דיבורים, אז עוד יסתרו אותך מדבריך על דבריך במשך הדיבורים שאמרת, ויקוצו בדברים. בן אדם, רמת הקשב שלו היא מאד קצרה, לא כל אחד מסוגל להטות אזנו ולהסכית, לשמוע.

הדברים האלה היו  יסוד חשוב בשיעוריו של רבי חיים שמואלביץ, נקוט היה עליו חיתוך דיבור חד וממצה, הצטיין במשפטים קצרים, פעמים היה קוטע משפטים באמצעיתם ומניח לשומעים לסיים בעצמם. גם לבני השיעור עצמו היה מיוסד על אותו עקרון, רבי חיים היה מציב את היתדות, מכסה ביריעות, קושר את המיתרים, ומוליך אותם אל קצה אחד כשכל חוליה וכל  טפח מקרבים את השומעים אל השלמת הענין. אבל את המתיחה האחרונה, את הקשר הסופי שמאיר את הענין בשלמותו היה מניח לתלמידים לעשות בעצמם. היה רגיל לומר, צריך לעשות את השני שותף לדברים שאני אומר. רבי חיים נטע בתלמידיו את האמונה ביכלתם להאמין ואת היכולת להוסיף על דברי רבם. ביסוד החשוב הזה ראה רבי חיים שמואלביץ תנאי לקנין התורה, והסביר, בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם - שומע ומוסיף. כמי שראה בשיעור את אחד מאבני יסוד בבנין התלמידים, הוא ראה בשיעורים שלו את אבני היסוד בבנין התלמידים, השתדל רבי חיים להקנות לתלמידים גם כלי זה שיהיו שומע ומוסיף לקנין התורה. אז הוא היה מתחיל ונותן להם לסיים, כדי שיהיו בבחינת שומע ומוסיף.

בהיותו ראש ישיבת נובהרדוק בפינסק, מסר מרן הסטייפלר שיעור מידי יום ביומו ולימד דף גמרא, כל יום. פעם או פעמיים בשבוע היה מתפלפל עם התלמידים בעניני מסכת הנלמדת. לא בכל פעם היו לי חידושים אמיתיים, כך שח פעם על אותה תקופה, ואז לקחתי פסקה או ענין בספר שער המלך וכדומה, והוספתי לו נופך משלי. ולפעמים זה היה השיעור. כדי לחדש שיהיה חידוש.

וכך מסופר על דרכו של רבי ראובן יוסף גרשונוביץ במסירת שיעורו לתלמידים, מעולם לא הדגיש את חידושיו בשיעוריו אלא היה מסדר קודם את דברי רבותינו ז"ל, והיה מקפיד לקרוא כל דבר במקור, גם את דברי הראשונים וגם את דברי האחרונים כולם קרא את לשונם הזהב, והוא מבאר כל תיבה ותיבה מדבריהם, ותוך כדי הסברת דבריהם היה מבליע את הערותיו והארותיו, פריך ופריק, מקשה ומתרץ. ולבסוף מוסיף היה, ואפשר עוד לבאר, זה הוא מוסיף מדילי מעצמו, ומתחיל לבאר בדרך משלו. אך מצניע היה שלא ירגישו כי יש בדברים בנין מחודש, והכל היה נראה כאילו המשך לדברי האחרונים, רק אחרי החזרה והעמל על השיעור היו התלמידים רואים כי סלל בפניהם דרכים חדשות בביאור הסוגיה ביסודות וחידושים שאחרים היו מאריכים בזה שיעור שלם. אז הוא גם תמצת, גם הבליע את זה וגם בנה בנינים חדשים שאח"כ כשחזרו על השיעור שלו הבינו מה הוא עשה פה.

בעת שלמד רבי חיים שמואלביץ בישיבת גרודנא תחת הנהגתו של רבי שמעון שקאפ, נבחר על ידו בהיותו כבן 19 שנה לאמירת שיעורים בפני תלמידי הישיבה. וכך מסופר: מגיד השיעור הצעיר נהג לשנן בעיון רב, פעמים רבות את שיעוריו של ראש הישיבה, ולחזור עליהם בפני התלמידים. מי היה עושה את זה? מגיד השיעור נהג לשנן בעיון רב פעמים רבות את שיעוריו של ראש הישיבה ולחזור עליהם בפני התלמידים, מי היה עושה את זה? מגיד השיעור. את השיעורים של ראש הישיבה, מי זה היה ראש הישיבה? אמרנו בעת שלמד רבי חיים שמואלביץ בישיבת גרודנא תחת הנהגתו של רבי שמעון שקאפ נבחר על ידו כבר בהיותו בן 19 שנה לומר שיעורים בפני תלמידי הישיבה, וכך מסופר, מגיד השיעור הצעיר - זה רבי חיים שמואלביץ, היה נוהג לשנן בעיון רב פעמים רבות שיעוריו של ראש הישיבה ולחזור עליהם בפני התלמידים, של ראש הישיבה רבי שמעון שקאפ, ויודעי דבר מציינים כי לשיעוריו של רבי שמעון שקאפ כאשר הושמעו שוב מפי רבי חיים סטוצ'ינר, ככה קראו לו לרבי חיים שמואלביץ, רבי חיים סטוצי'נר, נלווה טעם חדש ומעורר שמילא את הלבבות במתיקות וברוממות של אהבת תורה. השיעורים עצמם בשעה שנמסרו לכלל תלמידי הישיבה ע"י ר' שמעון, היו הופכים עד מהרה להתנצחת רבתי ולמשא ומתן ארוך, מייגע, מעמיק ומרתק בין ראש הישיבה לבין רבי חיים. הרבה ספג רבי חיים בבית מדרשו של רבי שמעון, בתוך יסודותיו היו כלולים רבים מן היסודות התלמודיים שנבנו בשיטת הניתוח של רבי שמעון שקאפ. רבי חיים נהג לרשום את שיעוריו של רבי שמעון שקאפ ושנים ארוכות היו מחברותיו למקור יחיד כמעט ללימוד שיטתו של רבי שמעון, גם כאשר יצא לאור ספרו שערי יושר, התברר כי חותם של יחודיות טבוע במחברותיו של רבי חיים. בני הישיבות, אלה שכתביו של רבי חיים הזדמנו לידיהם, נוכחו עד מהרה כי הדברים שנרשמו בשעתם כפי שרבי חיים שמע אותם במקור, מאירים נקודות מוצלות שנראות בצל כאילו, בכתבי רבי שמעון, ומוסיפים נופך מיוחד בהירות וחדות לענינים המורכבים. בקיצור הוא לא היה עצל והיה יושב בשיעורים וכותב את הניתוחים של ראש הישיבה ר' שמעון שקאפ, וזה מה שגרם שהוא הלך בשיטתו ומסר על פיו וגם הוא שמר את מה שהבהיר גם דברים שהיו מוצלים ולא בהירים ונהירים, כשהסתכלו אח"כ בחומרים שהוא כתב בזמנו התלמידים האחרים, אז התבארו להם ענינים מורכבים. בקיצור, לא להיות עצל, להיות שומע ומוסיף. זה לא לומדים תורה בשביל התלהבות רגעית כאילו לצאת מהשיעור, ווי איזה שיעור היה פשששששש פש פשששש והולכים, אחד שרוצה באמת ללמוד אז גם כותב את כל הדברים או חוזר אצלנו זה יותר קל, אצלנו מקליטים אז אפשר לחזור על השיעורים עוד פעם ועוד פעם, אבל היו כותבים כל דבר וממילא היו מוצאים בזה את הדרך, את ההבנה, את ההסתכלות, את הביאור, את העמקה, את הכל, וככה היו  יכולים בהמשך להבין את שיטת הרב ולהמשיך הלאה גם בכוחות עצמיים. זה בן אדם שרוצה ללמוד באמת. זה לא כאילו שיעורי אוירה, אלא לומדים, לומדים תורה בשביל לדעת תורה. אמנם אנחנו לומדים כרגע גאונים וגאוני הדורות, לא נכנסים לתוך ספריהם, אבל אנחנו לומדםי כרגע את המידות שלומדים איתם את הקנינים בשביל לדעת איך לעבוד, לדעת מה צריך, איפה להשקיע, מה משקיעים, איך עושים, מה עושים, זה חשוב מאד לדעת.

סיפרתי, אחרי שהייתי בשבעה אצל הרב יעקב יוסף זצ"ל, שסיפרו הבנים שהוא היה אוסף כל פיסת חידוש בין אם הוא שמע אותו מאדם תלמיד חכם או אברך, או סתם אדם, שאמר איזה חידוש, אם זה היה בעל פה הוא כתב אותו, אם זה היה איזה עלון של שבת והוא ראה משהו שהוא חושב שהוא חשוב הוא גזר אותו, אם הוא ראה איזה פיסת משהו באיזשהו מקום הוא חתך הוא צילם, והוא דאג לשים את זה, היה לו  מקום שהוא היה מכניס את זה באותם ענינים שיש לו כבר חומר על זה. וצירף את זה, לכשיגיע הזמן והוא ירצה לכתוב משהו בענין זה או לדרוש בענין זה או לפסוק בענין זה, אז היה לו הכל מרוכז באותו ענין באותו מקום. הוא לא ויתר על פיסת תורה שהוא שמע. זה לא כאילו איזה ווארט פשש פעם שמעתי ווארט לא זוכר, היה משהו, פששש פששש פששששש פשש הוא שמע, כל דבר תורה הוא שמע. זה נדיר אצל תלמידי חכמים גדולים, זה נדיר, כי הוא כבר תלמיד חכם, מה צריך להוסיף עוד חתיכת  ווארט ככה ועוד דיבור אחד, עוד משהו, יפה, יפה כל הכבוד, כל הכבוד, והוא הולך, יפה מאד, הוא לוקח את זה שומר זהו, קנין.

סיפר רבי חיים יעקב לוין, רבה של פרדס חנה. פעם ראו תלמידיו של רבי ברוך דב ליבוביץ, בין כתביו שיעור מצויין. תמהו התלמידים, מפני מה אינו אומר את השיעור בפניהם. כאשר שאלו אותו על כך השיב ואמר, שהרבי, רבי חיים מבריסק מתרץ אחרת, ולכן אינני רוצה לומר, כיון שאותו שיעור שהוא הכין זה שיעורנ פלא והכל טוב ויפה, סדור מוכן, אבל כיון שהוא לא הולך באותה הדרך שהלך רבי חיים בריסק, כי הוא מתרץ אחרת, אז לכן הוא לא רוצה להגיד, לא רוצה לומר. אז הוסיפו התלמידים לבקש, הרי יש כמה וכמה שיעורים שרבי ברוך בער ליבוביץ מתרץ אחרת מהרבי, אבל בכל זאת הוא מוסר את אותם שיעורים בישיבה. אז הוא אומר כן, כל אותם השיעורים שאני אומר אחרת מהרבי, הרבי ראה אותם, וכיון שהוא ראה אותם אז אני מרשה לעצמי אחרי שהוא ראה אותם להגיד את השיעור. אבל השיעור הזה הואיל ולא ראהו לכן איני רוצה לאמרו. ז"א כל זמן שזה לא עבר בכור ההיתוך של ר' חיים מבריסק הוא לא היה אומר.

משהוסיפו התלמידים להפציר בו, נזכר בדבר שסיפר הרבי בהקשר לאותו ענין, רבי חיים מבריסק תירץ פעם רמב"ם מוקשה בצורה יפה ועמוקה, אח"כ הוא מצא שתירוצו זה לא משתווה עם תירוצו של רבי עקיבא איגר, לא ידע רבי חיים כיצד לנהוג, מצד אחד חידוש יפה ועמוק, מצד שני רבי עקיבא איגר אינו מתרץ כך, החליט רבי חיים שיאמר את אותו שיעור בלשון הווה אמינא, ז"א הרמב"ם הזה קשה, ניתן לתרץ אותו באופן מסויים ועדיין יקשה, על זה ניתן לתרץ כך וכך ואמר את כל השיעור עם תירוצו ולבסוף סיים ואמר, כיון שרבי עקיבא איגר אומר אחרת, אינני יכול לומר את תירוצי. היינו, הרבי אמר את מה שרצה, אבל אמר זאת בלשון הייתי אומר, כיון שלא השתווה תירוצו עם תירוץ רבי עקיבא איגר. אם כן אמר רבי ברוך דב, גם אנכי אעשה, אומר את שיעורי בצורת הווה אמינא, ואכן בא לישיבה והחל לומר, הרמב"ם קשה, וניתן לומר כך, ועל זה יקשה כך, וניתן לתרץ כך וכך, אבל מכיון שהרבי אמר אחרת כל זה הוא רק הווה אמינא, ומשאמר זאת ירד מהבימה. מעשה הרב למעשה. אתם רואים זה גם כן מידת האיפוק שבן אדם לא יקפוץ להגיד טוב אני מאבותי, טוב אני מרבותי, יש לי פשששש מה שלא חשבו קודם ומה שלא זה, מאד זהירים התלמידים חכמים האמיתיים בכבוד רבותיהם ובפרט הגאונים לפניהם וכו' וכו'.

על דברי המשנה, והוי שותה בצמא את דבריהם, דקדק רבי חיים מוולאז'ין, והוי שותה בצמא ולא כצמא או כצמא, וזאת משום שאדם צריך כל עת להיות במצב של צמאון לתורה, אילו היה תנא גורס כצמא, מתפרש היה הדבר על דרך הדמיון, דהיינו שציווי התנא הוי שותה בצמא את דבריהם צריך להיות בדומה למי ששותה מים לצמאון, אז לכן הוא אמר בצמא, שיהיה שותה כמו מי ששותה מים מלוחים. שכל מה שהוא ישתה יותר יוסיף צמא ביותר, כי מים מלוחים מצמיאים. וכן התורה, כי כל מה שילמוד יותר יתאווה וינעם לו עוד לדעת תורת אלוקיו, וזה מה שאמרו בצמא, רוצה לומר שותה ועדיין צמא. כל הזמן צמא לדברי תורה. זה אמר רבי חיים וולאז'ין.

מאן דהוא שוחח עם רבי נחום פרצוביץ בענין מחלוקת הנטושה בין ראשונים, תוך כדי שיחה הראה לו הלה כי בספר תוס' חכמי אנגליה, ספר חדש שהוציאו מגנזי הראשונים, מובאת שיטתם הסוברת כאחד מצדדי המחלוקת. רבי נחום שש ושמח כמוצא שלל רב, אכן איזו ידיעה נפלאה, הראשון ההוא סובר כן, וכי מה, והלא המחלוקת על כל צדדיה עתיקה וידועה היא, ולא נוספה עתה לרבינו אלא עוד דעה אחת מאחד הצדדים, אלא שרבינו כל ידיעה חדשה קטנה ככל שתהיה, בשבילו היתה עולם ומלואו. כל ידיעה, כל ידיעה. אז אפילו שהמחלוקת לא הוכרעה ושומעים שיש עוד מי שמצדד בצד אחד מהמחלוקת, נו, אז יש עוד אחד, לא, כל ידיעה אפילו קטנה שתהיה זה בשבילו עולם ומלואו.

ידוע המעשה המובא בגמרא על רבי פרידא שהיה לו תלמיד שלימד אותו 400 פעמים, וחכמים ז"ל מאריכים שמספר בשבח סבלנותו של רבי פרידא. את האמת אומר לכם, היה אומר רבי חיים שמואלביץ לתלמידיו, אני מתפעל מהתלמיד, 400 פעם לרצות לשמוע שיעור, כזאת אהבת התורה, פששששש.

על הרב יש פחות פליאה, זה מידה עצומה שבזכותה הוא זכה לארבע מאות שנה נוספות ועוד שכל הדור שלו יזכה לחיי עולם הבא, אבל הרב מחוייב ללמד תלמיד, אבל התלמיד אם רואה שהוא לא מסוגל לקלוט, לכאורה הוא פטור, כאילו המח שלו לא מסוגל לקלוט, וכתוב שאם בן אדם למד חמש שנים ולא עלתה בידו, לא מצליח, לא מצליח אז אין מה לעשות, זהו, זה המצב. אבל ארבע מאות פעם לא להבין דבר אחד שחוזרים וכל דבר שלומדים איתו ארבע מאות פעם צריך, לא 399, 400. הוא אומר אהבת התורה כזאת של תלמיד כזה, איפה יש תלמידים כאלה? למה אתה לא לומד, אה, אני לא מבין דברים כאלה, מה אני אשב סתם? לא, אני לא מבין, הולך. ארבע מאות פעם, לא מבין פעם ראשונה פעם שניה פעם שלישית, כולם מבינים אחרי פעם ראשונה שתיים שלש, הוא 400 פעם, רק מהפדיחה הוא היה צריך לברוח מהעיר, לא? ולא. ולא. אומר הרב חיים שמואלביץ, זה לא אהבת התורה, איפה ראית אהבת התורה, איפה ראית צמא כזה שמוכן לשבת תלמיד והוא יודע שעכשיו מתחילים ללמוד וזה יקח לו 400 פעם. אחד שתוקע מסמר בפעם אחת ואחד שתוקע בארבע מאות פעם, הוא יתקע מסמרים? שכח מזה. אם היית צריך להתקין מזגן 400 פעם עד שהוא יהיה מותקן, היית עובד במקצוע? אייי.

שח רבי חיים שמואלביץ, מקנא אני במורי חמי רבי אליעזר יודל פינקל, ראש ישיבת מיר, לא בהרבצת התורה, גם לי יש חלק בהעמדת תלמידים, אני מקנא בחוש הטעם שלו, בים האין סופי של התאוות הרוחניות, לשמוע ולקרוא מאה חבורות, מאתיים חבורות על ברירה ועל הילך, באותה רעננות, באותה תנופה עם אותו טל תחיה. ברגע של איתערותא גילה רבי אליעזר יהודה, כי במוחו ארוזות מאתיים ושבעים חבורות על יאוש שלא מדעת, ששמע מאות תלמידים, ומהן יחדיו ירכיב מערכה שישא בעלמא דאתי, לפני ישיבה של מעלה. אייי. אייי. רבי אליעזר יודל פינקל גילה לו ברגע של התעוררות לרבי חיים שמואלביץ, תדע לך שאצלי במח ארוזות מאתיים שבעים חבורות, על יאוש שלא מדעת, על סוגיה אחת בגמרא שהוא שמע את זה ממאות תלמידים, והוא זוכר כל חבורה שעשו, שניתחו את הכל כל סוגיה מהתחלה עד הסוף עד למסקנה, 270 חבורות שונות ארוזות אצלו, הוא זוכר אותם, ומכולם, מכולם הוא ירכיב מערכה שהוא ישא אותה בעולם הבא לפני ישיבה של מעלה. שמעתם דבר כזה? אתם יכולים לארוז מאתיים שבעים פסוקים רק? איייי. זה מח אנליטי, זה ברגע שאדם כל כך לומד לומד המח שלו נהיה כזה משופשף שהוא יכול לשים שמה, אתה מבין, לסדר כמו בספריה פה לסדר דברים דברים דברים דברים דברים, זה מח אנליטי.

במסיבת אירוסין של אחד מן התלמידים, נכח ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ, אז במסיבה של האירוסין של אחד מן התלמידים נכח ראש הישיבה רבי חיים שמואלביץ, חותנו של רבי נחום פרצוביץ. החתן אמר דברי תורה כנהוג, למחרת ניגש רבי נחום אל החתן ופנה אליו, אנא בטובך חזור לפני על דברי התורה שאמרת אמש, החתן נדהם, זאת רוצה רבינו ממני? מה ענין מוצא רבי נחום בתורה שנאמרה במסיבת האירוסין? רבי נחום מסביר, אני שמעתי  מחותני, רבי חיים שמואלביץ, שהדברים שאמרת הם חשובים ביותר, על כן רציתי להאזין להם. הואל נא חותני המליץ בפני ויעץ לי לשמוע את הדברים, מלבד זה לי עצמי יש ענין רב בכך. מעשה זה אומר אותו חתן שנים לאחר מכן,, אני חוזר ומספר תלמיד לבני משפחתי, למען יקבלו השגה באהבת התורה, שלא להפסיד דברי תורה שאמר מישהו אתמול והוא לא היה נוכח, והוא שמע שהדברי תורה היו מיוחדים, הוא לא רוצה להפסיד אותם אז הוא מבקש ממנו. ממי הוא מבקש? תלמיד חכם גדול ועצום מבקש מבחור ישיבה שמתחתן, תגיד לי את הדברי תורה שאמרת.

סיפר רבי דוד פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז' ובעל הישועות דוד, בשעה שהסבא מקלם נפטר השאיר אחריו תלמידים גדולים, בין תלמידיו היו כאלה שהיו גדולים יותר מהמשגיח רבי ירוחם, אך מכולם המשגיח נתגדל ביותר, ואמר על זה רבי הירש ברוידא, חתנו של הסבא, שהסיבה לזה כי כאשר המשגיח שמע מוסר למרות ששמע פעם אחת, וחזר ושמע אותו דבר פעם אחרת, הוא היה מוכן לחזור ולשמוע בפעם השלישית כמו בפעם הראשונה ולכך הוא גדל. מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, יש אחד אומר לא, זה אני שמעתי, שמעתי אותו אני כבר מכיר אותו, אני יודע מה הוא אומר, כן, שמעתי, שמעתי, אחד שהוא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, למה? ה' אומר גם כן, שמעתי שמעתי, אתה כל פעם אומר שמונה עשרה אותו דבר, שמעתי שמעתי, כל הזמן אותם בקשות ואותם בקשות, שמעתי שמעתי, אה, אתה לא רוצה לשמוע את שלי אני לא אשמע את שלך, אם תשמע את שלי גם אם אתה חוזר על אותו דבר אני גם אשמע לך, אבל תשמע את שלי כמה פעמים, לא להגיד שמעתי שמעתי.

סיפר רבי יוסף הכהן רוט, פעם נכנס מרן ראש הישיבה הגר"מ שך למרן הרב מבריסק, ושמע ממנו איזה דבר תורה שהתחדש לו, לאחר שסיים הרב מבריסק את דבריו, חפץ היה מרן לשמוע אותם פעם נוספת, אך חשש שזה לא דרך ארץ לבקש מהרב מבריסק לשוב על הדברים. לבני הבית נודע לו כי לרב מבריסק אמור להגיע איזה תלמיד חכם, ורבינו הניח כי מסתמא הרב מבריסק יחזור לפניו על הדברים, כיון שהוא חש שאין זה מכובד להמתין בבית עד לבואו של אותו תלמיד חכם, הוא יצא מהבית והמתין בחוץ. אתם שומעים דרך ארץ, לא להתקע בחיים של בן אדם, אל תתקע, גמרת? היה זה ליל חורף ירושלמי קר ומקפיא עצמות, הוא אפילו לא ביקש רשות להמתין או לשבת או משהו, גם זה לא דרך ארץ. אך רבינו אינו חש בכלום, הוא עומד וממתין עד שהגיע אותו תלמיד חכם, ויחד עמו נכנס פעם נוספת לבית מרן הרב מבריסק לשמוע את דברי התורה של הרב. אז כיון שכבר נכנס מישהו אז הוא כבר נכנס איתו עוד פעם, בלאו הכי הוא כבר יגיד לו דברי תורה ואז הוא ישמע עוד פעם את מה שהוא רצה בשביל לא להטריח ולהגיד לו עוד פעם שהוא יחזור על הדברים, למרות שברור שאם הוא היה מבקש אז הוא היה חוזר, אבל דרך ארץ. לא להטריח, לא לכפות את עצמך על אנשים. לא לבקש, אולי הוא לא מסכים ולא נעים לו אז הוא יגיד כן ואולי ככה ואולי ככה, אבל הוא לא ויתר, הוא היה מוכן לעמוד בקור המקפיא בחוץ עד שיבוא התלמיד חכם, בשביל לשמוע עוד פעם את אותו דבר תורה. זה חנג'ורי.

לבן ישיבה שבא לפניו ואמר כי אינו מרגיש שהוא עולה במעלות התורה ע"י שקידה וחזרה, ולדעתו עדיף ללמוד מסכתות חדשות שטרם למד, השיב רבי צבי פסח פרנק, אני באחת, כי השקידה מביאה חידושים והתעוררות בלימוד, אין בית המדרש בלא חידוש. מה התלונן בן הישיבה? מה התלונן? שמה? שהוא לא פששששש הקשבה עשר, הוא לא מרגיש שהוא עולה במעלות התורה ע"י שקידה וחזרה, זה שהוא שוקד וחוזר שוקד וחוזר הוא לא מרגיש שהוא עולה עם זה, ולעדתו עדיף לא לשקוד ולחזור אלא ללמוד מסכתות חדשות שטרם הוא למד, על זה השיב לו הרב, איזה? צבי פסח פרנק, אני באחת, אני אוחז בדרך אחת, כי השקידה מה שאתה שוקד וחוזר, מביאה חידושים והתעוררות בלימוד,  חידושים והתעוררות בלימוד, כי אין בית המדרש בלא חידוש, גם אם תחזור על אותו דבר תמיד תמצא חידוש. זה כמו הרמח"ל מסביר את זה, כמו גחלת עמומה, שמניפים בה אז עולה הלהבה בגוונים הרבה. האותיות הן שחורות כמו גחלים עמומות, אבל כשאתה חוזר וחוזר וחוזר וחוזר, זה מלהיב, מתלהב ויוצא גוונים הרבה, חידושים הרבה מאותם דברים שאתה לומד. מן השמים מאירים את עיניו של הלומד ומוצאים לו עוד חידוש, עוד חידוש, עוד גוון, עוד צבע, כחול, אדום, צהוב, לבן.

ש. מה הוא אמר

הרב: הוא אמר שהוא לא מרגיש התעוררות, אבל חידושים אפשר להוציא מזה להנפיק מזה, וממילא אם יהיה לו חידושים אז זה גם יביא אותו להתעוררות בלימוד, כי אתה לא מוצא דבר חדש, אם אתה לא מוצא דבר חדש אז כאילו אתה אומר לעצמך, מה הטעם שאני אחזור על אותו דבר? אבל אם אתה תלמד בשקידה חזור חזור אין דבר כזה שיהיה בית המדרש בלא חידוש, תמיד יצא לך עוד חידוש, עוד מבט, עוד התבוננות. גם לפעמים בן אדם היום שמע שיעור, עכשיו קחו את השיעור הזה שאתם שמעתם, תשמעו אותו בשידור חוזר אח"כ, תראו שתשעים אחוז לא שמעתם בכלל. ופתאום אתם תקלטו שלא קלטתם כלום ועכשיו תבינו, תחזרו עליו בעוד כמה ימים עוד פעם, תגלו עוד דברים חדשים שלא שמתם לב, ואחרי זה תשמעו עוד פעם אז תראו שיוצא מזה ככה ואם ככה יוצא מזה ככה עכשיו אני מבין ככה וככה, אין דבר כזה בלא חידוש. אין דבר כזה. אין דבר כזה, זה מה שאומר לו ואני באחת. אין דבר כזה, אני באחת, שמעת? אין דרך אחרת, זהו, מי שלומד בשקידה באמת לא תוכי, אחד יושב קורא בלבלבלב חוזר על זה מדקלם, לא, חוזר, קורא עוד פעם, מבין את המילים, את ההקשרים, את הרעיון, מה רוצים פה, מה למדנו, מה יש כאן, למה לא אמר ככה, למה ככה, למה צמצם פה, למה לא הרחיב כאן, למה ככה, תוך כדי התבוננות כזאת לכל הצדדים לפרטי פרטים, ואתה שואל את עצמך שאלה על מה שכתוב פהם, ולמה לא ככה וכן ככה, אז למה ככה וככה וככה יצא לך אוווווווווו הרבה חידושים, ואז ממילא אם אתה תלמד ככה ויצא לך חידוש ועוד חידוש, זה יתן לך התעוררות, אה, ישתבח הבורא, עכשיו אתה מרגיש שאתה פתאום מגלה דברים מטמוניות, אז זה נותן לך חיזוק, זה לא אתה קורא קורא קורא רק ידיעות, זה לא חדשות נייעס, זה לא לדעת איזה דברים שכתובים, זה להעמיק, לחפור ולהוציא לדלות מבפנים, אם דוד המלך אחרי כל מה שלמד וידע והלכה כמותו בכל מקום, אמר לקב"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, זה אחרי כל מה שהוא ידע. עדיין תגלה לי את העיניים שאני אוכל לראות עוד דברים באותם מקומות, כי אין מקום אחר, התורה זה אחת. אבל יש בה אין סוף פירושים, אין סוף דברים, אין סוף. יש רבדים רבדים רבדים, שבעים פנים בפשט, שבעים ברמז, שבעים בסוד, שבעים במדרש, ז"א זה יסודות וראשים, זה לא סוף הפירושים. אז תאר לך מה זה. אז אדם בהתחלה לומד שטחי, בד"כ תלמידים אתה מבין אין להם סבלנות, הם רוצים להתקדם שיהיה להם ידע שיהיה להם זה שיהיה להם על מה לדבר, מה על אותו דבר לחזור על אותו דבר באותו ענין, כאילו כולם מתקדמים ואני תקוע באותו ענין, הרי אנשים בתחרות כל הזמן, הספק הספק וזה וזה וזה ..... רוצה להשיג את החברים שלו, אבל צריך איכות גם.

וכך הוא פירש לו את שני מאמרים ז"ל, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וזכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים תנחומא ביתרו, זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה, זה ביומא ע"ב. שני המאמרים האלה יש להם כוונה אחת, על ידי התמדת התורה נעשית התורה כחדשים, אבל זה בזכה, שאדם הוא זך, כשלומד בעיון ובחשק, כשלומדים בעיון, לא מלמעלה, לא שטוח, לא רדוד, כשלומדים בעיון ובחשק זה זכה, זה סם חיים, יש לו חיים מזה, מאושר. אבל אם לא זכה אז חלילה התורה מאוסה עליו כלענה, כמו דבר מר, לא זכה מה לעשות, אין לו סבלנות, אין לו זה אין לו זה. יצר הרע אומר מה יצא לך, מה יצא לך, מה ישבת וזה מה יצא לך? מה יצא לך? יצר הרע אלוף היאוש, הוא לייאש מומחה גדול.

סיפר רבי שמעון סופר, אב"ד קראקא  נכדו של רבי עקיבא איגר, מעשה בגאון רבי עקיבא איגר שפעם נסע מחתונת אחד מבניו מפולין והיה לן בכפר אחד. בחפציו עדיין לא היו עמו באכסניה שנתאכסן שם אצל כפרי. וביקש מבעל האכסניה שיתן לו איזה ספר כדי שלא ישב בטל. אמר לו הכפרי שספריו הם תחת ידי בנו שהוא ל ומד בעיר, אך אחד יש אתו ונתן לו. והיה ספר הרשב"א, פתח ומצא שחסר דף שלם מהספר, אמר לו רבי עקיבא איגר, חלף טובו יעתיק לו להשלים החסרון, אז חלף טובו בתמורה למה שהוא היטיב לו ונתן לו את הספר כדי שיוכל ללמוד ממנו, הוא אמר אני יעשה לו טובה, אני ישלים לו את הדף החסר, והעתיק מזכרונו גליון שלם מה שהיה חסר מהרשב"א, אתם שומעים דבר כזה? אח"כ למד מתוך הספר כל אותו הלילה בשקידה רבה, נשמע הדבר בעיר הקרובה שרבי עקיבא איגר היה לן באותו כפר, ובאו הנכבדים והלומדים לבקרו, ולא מצאו אותו כי אם העתקתו, אותו כבר לא מצאו, כבר הלך, מה מצאו אבל, את הספר עם העתקה שהוא כתב. בדקו ומצאו שלא החסיר לא תיבה ולא אות אחת מלשון הרשב"א. הוסיף המספר, מי זה המספר? או, אשריך אתה כבר למדת את השיטה, הרב שמעון סופר, הוסיף המספר ואמר, אינני מספר למען תתפלא על עוצם זכרונו של רבי עקיבא איגר, אלא על עצם חיבתו ואהבתו וחשקתו לשקוד על התורה, שדבר שכבר היה חקוק בזכרונו וחדרי מוחו עד שאפילו הלשון היה רגיל על לשונו, בכל זאת היה בעיניו כתורה חדשה כאילו היום ניתנה מסיני, ושקד על דברי הרשב"א כל אותו הלילה. הרי הרשב"א מונח לו בראש בעל פה, אז מה הוא צריך את הספר? והוא יושב עם הספר ולומד בו את מה שהוא יודע כבר בעל פה, והוא חוזר ולומד את מה שהוא יודע בעל פה, לא רק שהוא יכול ללמוד בלי הספר, הוא חוזר ולומד דבר הידוע לו. ושוקד על דברי הרשב"א כל אותו הלילה. על זה יש להתקנאות קנאת סופרים, מי שעוסק בתורה בחשק כזה איננו שוכח לעולם, כי רק אחד ששקד על הרשב"א ולמד אותו עשרות אם לא מאות פעמים הלוך וחזור, אדם כזה ודאי שיש לו זכירה גדולה כי שקידה כזאת בחשק כזה באהבה כזאת איך הוא ישכח דבר כזה? אייך הוא ישכח דבר כזה? ודאי אבל החזרה זה בגלל אהבת התורה, אם אין אהבת התורה מי חוזר על דבר שהוא לא אוהב?

והיום ראיתי מעשה, מעשה נפלא, מדהים, לא יאומן כי יסופר, מהספר שהביא הרב שמעון רחמים חי, פלא יועץ מורחב עם מעשיות בצד. שיש יהודי שנקבר בסמוך לקברו של הרבי מבלעז בירושלים, ועל המצבה שלו כתוב, שהוא למד את הגמרא ביצה וראש השנה, שתי המסכתות האלה הוא למד אותם ארבעת אלפים פעם! מה היה הסיפור? הסיפור שלו היה כך, יום אחד ראייתו נחלשה, והוא הלך לרופא, והרופא בחן ואמר לו שאם הוא לא יעבור ניתוח אז כנראה שהוא יסתמא בעיניו, וגם אם הוא יעבור את הניתוח אין הסיכויים גדולים להצלחה. אבל ניתוח הוא צריך לעבור, אם לא זה ודאי עיוורון. אז הוא שאל אותו כמה זמן הוא יכול עוד לדחות את ה ניתוח? אז הוא אמר לו לא יותר מחצי שנה, אז הוא אמר לו בסדר, חשב חשב מה יעשה, והחליט לשבת ללמוד תורה במסירות נפש כל החצי שנה, ולמד למד למד אחרי חצי שנה הגיע לבית החולים, עבר ניתוח ואחרי ניתוח עיניים עוטפים את העיניים וצריכים שבועות ככה לחכות ולהמתין עד שאפשר יהיה לראות מה יצא מזה. בינתיים היו באים מבקרים ורואים אותו והוא היה ממלמל כל הזמן דברי תורה, ממלמל כל הזמן דברי תורה. אז לא שמעו אותו מיצר ומודאג שהוא יאבד את הראיה ושאוי ואבוי לי ותתפללו עלי ואני לא יודע מה, כדרך האנשים שחוששים, אז שאלו אותו, אתה לא מוטרד מזה שחס ושלום הניתוח לא יצליח ואתה לא תוכל לראות כל ימי חייך ולא תוכל יותר ללמוד תורה? אז הוא צחק ושמח, אמר להם אני כבר שריינתי את עצמי, אני למדתי את שתי המסכתות בעל פה, ושתי המסכתות האלה אני חוזר עליהם כל הזמן. אחרי כמה שבועות הסירו מעליו את התחבושת, והתברר שהניתוח הצליח. ולמרות שהניתוח הצליח, הוא החליט שכל ימיו הוא ילמד את שתי המסכתות האלה, כאילו הוא לא רואה. והוא חזר עליהם עד יומו האחרון ארבעת אלפים פעם. מבהיל, הא?

עכשיו אם נקח את זה ככה בהשאלה, הוא עשה בחכמה או לא עשה בחכמה? עשה בחכמה, לא? מה יעשה אם לא, מה ישב ויאכל רק לבניה ופרוסת לחם עם גבינה ויחכה עד שהוא ימות? מה הוא יעשה? מה אפשר לעשות בחיים אם אין לך ראיה אתה לא רואה שום דבר לא כלום, מה זה רק מארוחה לארוחה, אתה לא רואה כלום, שלום, זה כמת נחשב. נכון? אז הוא הספיק עוד לפני לשריין על כל מקרה. מעשה חכם או לא חכם? חכם. עכשיו בואו נעשה מזה השלכה אלינו, מה ההשלכה? כשאנחנו נצא מן העולם הזה אנחנו נהיה עיוורים, נכון? לא נוכל ללמוד שמה גמרא או את כל הספרים שיש פה בספריה, נכון, לא יהיה שמה, מה כן נוכל ללמוד רק מה שלמדנו, אז אם הכנו משהו יהיה לנו מה לשנן שם, אבל אם לא - לא יהיה לנו כלום, מה תביא, את החדשות, מה היה, מה תגיד? מה תגיד? אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, אז זה כאילו חס ושלום אנחנו עתידים להסתמא, לא? ומה  צריך לעשות אמרנו? להכין גמרות בעל פה, לא? לכן אמרנו שקודם כל לפחות אדם יגרוס את הש"ס, לפחות תוך שנה יגמור, שאז הוא יגיע לעולם האמת אז ילמדו אותו לפחדות את מה שהוא למד, אבל מה שהוא לא למד, מה שאין בידו, לא ילמדו אותו. קודם כל את הש"ס, זה שעה ביום שבעה דפים, דפים, לא עמודים, ביום שבעה דפים אתה גומר את הש"ס, אז אתה יכול להיות רגוע, אומר החפץ חיים, תגיע לעולם האמת שמה ילמדו אותך הכל. בד בבד אתה יכול ללמוד גם בעיון, אם אין לך מספיק זמן אז בנגלה הבאה, אם יש לך יותר זמן אז תלמד שעתיים שלש אבל תתקדם לפחות שבעה דפים תוך שנה תגמור סיום הש"ס. מאות אנשים לפחות. אני הכרתי מישהו שהיה גומר מסכת ביום. ואז בן אדם אתה מבין, לפחות עבר את זה, זה עוד לא בעל פה, אבל זה לפחות אומר שמה שלמדת אפשר יהיה ללמד אותך מתוכו, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. אבל אם הוא לא ראה אף פעם את הגמרא, לא למד אותה לא כלום, מה יהיה? אז זה משימה, הרבה לא האמינו שמסוגלים ועשו את זה, אלפים קיבלו על עצמם, מאות, מאות אני יודע שלפחות ג מרו.

אז ז"א, זה בדיוק אותו ציור, עוד מעט לא יהיה לנו אפשרות להסתכל בספרים, היום עוד אפשר, ויגיע הזמן שלא נוכל להסתכל בספרים, מה נעשה? מה יהיה לנו? אתם רואים מה אפשר להספיק - ארבעת אלפים פעם, זה לא הרבה שתבינו, זה לא הרבה, יש כאלה שסיימו את הש"ס לא בשטחיות, בעיון, כמובן עם כל נושאי הכלים והכל, מאה ואחד פעם, יש כאלה מאות פעמים, מאות פעמים, הרב קניבסקי לומד כל שנה מסיים תלמוד בבלי ירושלמי והרמב"ם, ובפסח הוא עושה סיום. הוא גם לומד שבע דפים ליום, גם הרב שטינמן לומד עם חברותא שבע דפים ליום. ויש עוד רבים טובים, אבל זה אומר שיש שישים מסכתות, אחד שלמד מאה פעמים שישים מסכתות אז הוא למד ששת אלפים מסכתות, בזמן קצר אפשר לעלות ולהתעלות לאין שיעור. אם משקיעים כמה שנים ברצינות, ברצינות, אם אתה בא לפה כל יום, אתה גומר את זה. אתה הופך להיות תלמיד חכם אמיתי. אבל צריך להחליט שזה יותר שווה מכל השטויות וההבלים של העולם הזה. העולם נ וצץ, אבל מזוייף. מה שנוצץ בסוף מתפוצץ.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.