טוען...

קניין כ"ד - המכיר את מקומו - חלק ב'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 22.05.2014, שעה: 08:36


המשך המכיר את מקומו.

בדברים שנשא רבי צבי פסח פרנק לזכר רעייתו הרבנית באר את דברי שלמה המלך בקהלת א' ד', "דור הולך ודור בא" לכאורה היה לו לומר להיפך, דור בא ודור הולך, שהרי זהו סדר הווייתו של עולם, אלא רמז יש בדבר, ביאת אדם לעולם הזה אינה נקראת ביאה, לאחר שמהרגע הראשון שבא האדם לעולם הולך הוא למות, ונקרא הדבר הליכה כי זו הליכה אריכתא - הליכה ארוכה, רק ביאת הנשמה לעולם הבא שהיא מעשה של קביעות נקראת ביאה. ולפי זה יובן הפסוק "דור הולך" לעולם הזה, לכן נ קרא הליכה, ו"דור בא" זה היינו המיתה הנקראת ביאה אמיתית. לפי זה תובן המשנה באבות ד' כ"ב, "הילודים למות" כי זה בטבע שמרגע שנולד האדם הוא הולך למות, וכמאמר הכתוב "ויום המוות מיום היוולדו", בכל רגע ורגע הולך ומתקרב האדם ליום המוות, ומובן מאליו שלא זו היא תכליתו של האדם, התכלית היא - והמתים להחיות, שיכין האדם עצמו לכך שהקב"ה יחיהו לעתיד לבוא, זו ורק זו תכלית ביאת האדם לעולם.

אמרנו בהרצאות שמרגע שאדם נולד אז הוא הולך ישר לבית הקברות, רק בדרך הוא נכנס לפה הולך לשם נכנס לחתונה הולך לפה אבל הוא כל הזמן בדרך לבית הקברות, אין הפסק, כל הזמן אדם בדרך לבית הקברות. הולך אדם אל בית עולמו, אז ז"א אדם צריך לדעת שדור הולך ודור בא, הולך זה לבית הקברות ודור בא זה לעולם הבא. זה גם רמז לגלגולים, דור הולך ודור בא, הוא הולך קודם ואח"כ בא עוד פעם.

מובא בפירושי החפץ חיים על התורה, משל לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות ולרגלי מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, עברו שנים ושיער לבן נראה בזקנו, כוחותיו נתדלדלו, התחיל להרגיש כי הוא כבר מתקרב אל התכלית וכי עליו לתת מהר דין וחשבון מפעליו. החליט להכין צידה לדרכו ויעבור עליו מה, התחיל ללכת לבית הכנסת והתפלל בציבור, ואחר התפילה ללמוד שעתיים בית המדרש, והחליט שהוא לא משגיח על הסוחרים והקונים כי הבל המה ולא יועילו. בשובו למסחרו מבית הכנסת אחרי שעשה שם שלש שעות, שאלה אשתו בתמהון, למה אחרת לבוא? חנות מלאה סוחרים שאצים להם לדרכם. ענה לה כי הוא טרוד והיה מוכרח להתעכב. ביום השני, עבר הבוקר והבעל לא שב מבית הכנסת, הלכה בעצמה לראות מה קורה לו שם ונבהלה בעצמה לראותו לומד, החלה לצעוק, מה זה איתך, כלום יצאת מדעתך אתה משוגע? חנות מלאה קונים ואתה יושב ולומד, לא אכפת לך הפסד שאתה גורם לנו? אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות? בעת שמכל העברים חנוונים מתחרים איתנו. ענה בעלה ואמר לה שמעי נא ראייתי תמתי, מה היית עושה לו בא מלאך המוות ואמר לי, הגיע זמנך להפטר מן העולם קום ולך, כלום יכלת לומר לו הלו, אין פנאי עתה החנות מלאה קונים, יש תחרות עם החנוונים. ואם כן תוכלי לחשוב כי כעת הנני מת. ומה אכפת לך אם בעוד שעתיים אקום לתחיה ואחזור לחנות לעזור לך? על זה נאמר "אדם כי ימות באהל", בשעה שלומדים תורה תחשוב שאתה מת, אין עולם, אין אף אחד, תתעסק בתורה ואח"כ תחיית המתים. אם לא תבין ככה לא תחיה אף פעם.

את הרעיון שהמשיל החפץ חיים במשל הורה רבי איסר זלמן מלצר לאחד מתלמידיו, ומעשה היה כך היה: תלמיד היה בישיבת עץ חיים יתום מאב שמידי יום היה פורש מן הישיבה למשך כמה שעות לסייע לאמו האלמנה לנהל את החנות. הגיע לפרקו, עמד להנשא, פנה אליו רבי איסר זלמן מלצר בבקשה, אבקשך להמשיך לבוא לישיבה מידי יום ביומו גם לאחר נישואיך ולהקדיש כמה שעות ללימוד התורה. הבחור אמר, ומה אומר לאמי אם תבקשני לסייע לה בניהול החנות אפילו באותן שעות? השיב רבי איסר זלמן מלצר ברוב חכמתו, תאר לעצמך שלפתע פתאום קרה לך אסון וחס ושלום נסתלקת מן העולם, כמובן אין לתאר את הצער והיגון שיהיו נחלת אמך, אולם בלית ברירה היית נאלץ לנהל את החנות בלי עזרתך, היא תשב בחנות תשרת את הלקוחות ואתה פתאום אחרי שעתיים תופיע בחנות כאילו קמת לתחיה, אין לתאר את השמחה שתמלא את ליבה של אמך, בנה יקירה קם לתחיה. אם כן על אמך לחשוב כי הנך מת ומה אכפת לך אם עוד שעתיים תקום לתחיה ותשובו אל החנות כדי לסייע להם, ומן הסתם שמחתה תגדל שבעתיים אם יתברר לה שאותם שעתיים של מיתה היו גם קודש ללימוד התורה הקדושה.

כן, אז זה אנחנו מסבירים לאנשים שמי שחושב שאם הוא לא יעבוד לא יהיה פרנסה, אז אומרים לו אם תמות המשפחה תמות? היא לא תמות, אז איך היא תחיה? בלעדיך, מה זה משנה איך היא תחיה, אבל בלעדיך, עובדה, אף אחד לא מת אחרי שראש המשפחה מת. אז אל תחשוב שזה אסון אם אתה תשב כמה שעות ותלמד תורה, אדרבא, עוד ה' יתן לך ויעניק לך, אם אתה בא לקראתו הוא בא לקראתך.

רבי חיים יצחק פופקא שזכה לשמש את החפץ חיים רבות בעת למדו בישיבתו בראדין, סיפר את העובדה המרטיטה דלהלן, שהיה עד ראיה לה. פעם אחת הגיע רבי לייב שהתגורר בורשא לבקר את אביו, בעל החפץ חיים, ובתום ביקורו נפרד מאביו הגדול והלך לדרכו. פעם אחת הגיע רבי לייב שהתגורר בורשא לבקר את אביו בעל החפץ חיים, הבן של החפץ חיים קראו לו רבי לייב, הוא התגורר בורשא והוא בא לבקר את אביו. בתום הביקור נפרד מאביו הגדול והלך לדרכו. לאחר שיצא ביקש החפץ חיים מהבחור חיים יצחק פופקא שהיה משמש אותו, שיקרא לו בחזרה, לבן שלו. כשקרא לו והוא שב על עקביו, נכנס אל בית אביו בשנית, נטל החפץ חיים את בנו בידו, הכניסו לחדר פנימי בבית, סגר את הדלת אחריו, הסקרנות של חיים יצחק פופקא גברה מאד מה ידברו בסתר, והתאמץ והצליח להציץ לחדר. לתדהמתו ראה את החפץ חיים תופס בזקנו של בנו רבי לייב, ואומר לו כהאי לישנא: אנחנו הרי כבר שני אנשים זקנים אלטע לייט, וצריכים להתכונן לעולם הבא, והזכיר לו את הנאמר בתנא דבי אליהו, ששואלים לאדם בשעת הדין הקרית ושנית ובוחנים אותו. ואם אינו יודע הרי הבושה והכלימה גדולים מאד, ואם כי כתוב שם בתנא דבי אליהו, שאם האדם שכח מה שלמד מזכירים לו את מה שלמד, אולם בכל זאת אמר לו החפץ חיים זה גוף הבושה, שצריכים להגיע למצב הזה שיזכירו לו, לכן אמר החפץ חיים לבנו, הבה נקבל שנינו על עצמנו כעת להתחיל לחזור משניות, וביקש שיתן לו בנו תקיעת כף על כך. אמנם בנו רבי לייב חשש להתחייב, כי אולי יהיו עיכובים שונים שיפריעוהו ולא יוכל לעמוד בזה, אולם מכל מקום נפלא מאד להתבונן מה היו מחשבותיו והרהוריו של מרן החפץ חיים. צריכים להתכונן לעולם הבא. צריכים להתכונן לעולם הבא. מה זה להתכונן? זה לבוא ולדעת את כל מה ששואלים ואת כל המקרא והמשנה ה' יעזור וירחם, צריכים להתכונן לעולם הבא.

שגורים היו על פיו של רבי יהודה יהושע חיים צדקה ראש ישיבת פורת יוסף דברי הגמרא, כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אביו בעזרו, וכשמת אומרים עליו, אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו. תמה על הדברים האלה רבי יהודה יהושע חיים צדקה ראש ישיבת פורת יוסף, וכי בשביל מצוה יחידה זו של קביעת מקום לתפילה זוכה להקרא עניו וחסיד? אלא תפילה היא כינוי לכל דבר שבקדושה, והכוונה אם האדם מתייחס לענינים רוחניים כאל דבר הקבוע ועניני העולם הזה כאל דבר עראי, הבטחתו ודאי שיתעלה דרגה אחר דרגה עד שיזכה להיות עניו וחסיד מתלמידיו של אברהם אבינו, מה שאינו כן למי שמתייחס לענינים הרוחניים באופן עראי בעלמא.

מי ששמע את ההרצאה מאתמול שדיברתי במושב ישעי, יראה איך זה עובד השיטה הזאת, וכשאדם עושה מצוה מוסיפים לו  טהרה בשיעור כזה גדול שודאי שזה ימשיך וימשיך וימשיך ויגיע לכל המדרגות, ואם חלילה עושה עבירה ולו הקלה אפילו בהיסח הדעת אפילו באונס, מתוספת טומאה גדולה עליו שהוא יכול להתדרדר עד כדי כופר בעיקר. אבל בהרצאה אתמול זה היה בהרחבה כדאי לשמוע.

והיה נושא את משלו באותו ענין לנוסעים בתחבורה ציבורית שיש מי שיורד מן האוטובוס מיד בתחנה הראשונה, יש מי שממשיך ונוסע הלאה ויורד בתחנה שניה, ויש מי שממשיך בתחנה שלישית. כך יורדים כל הנוסעים עד האחרון שבהם, אף אחד לא נשאר בתוך האוטובוס ואין טעם לשאול מדוע פלוני ירד בתחנה הראשונה והשני בשניה, הלא עוד היו יכולים לנסוע הלאה אז למה ירדו פה, שכן כל אדם יש לו מחוז חפץ משלו, כל נוסע בבואו אל המקום המיועד לו משלים את נסיעתו ויורד. אז הנמשל הוא, העולם הזה, נוסעים בו בלי שום הפסקה יומם ולילה, חדשים ושנים, יש מי שיורד בתחנה מוקדמת, נפטר בגיל צעיר, יש ממשיכים עד תחנה מאוחרת יותר, חיים עד זקנה ושיבה, סופו של דבר אף אחד לא נשאר באוטובוס בעולם הזה, ואין טעם לשאול מדוע פלוני ירד בתחנה מוקדם ופלוני בתחנה מאוחרת, כי הכל נעשה בחשבון וכל אחד ירד בתחנה מיוחדת שנועדה בשבילו, ואף אחד לא נשאר פה לחיות לנצח.

כלל הדבר חייבים לזכור, העולם הזה אינו מקום של עמידה, אלא בכל רגע מתקדמים לקראת יום המיתה, שזה ענין התחנה הסופית בחיים כלשון התנא בפרקי אבות פרק ד', ולאן אתה הולך, לשון הווה, לרמוז שבכל רגע ורגע האדם הולך ומתקדם לקראת הסוף, ואשרי מי שאינו מסיח דעתו ומתכונן כראוי לקראת יומו האחרון עלי חלד.

חכמי המוסר אמרו שאדם צריך לראות תמיד את היום האחרון שלו, ומה עושה בן אדם עם היום האחרון אם אומרים לו זה היום האחרון, מה הוא עושה? אוכל שוקולדים? מבקש לצאת לטיול? מה הוא עושה? זהו, עוד כמה שעות אתה נפגש עם בית דין של מעלה, מה אתה עושה? אז בודאי שאדם חכם הוא אומר, כל רגע שאני יכול כרגע עכשיו זה הרגעים האחרונים, כמו שאומרים, לנצל זה ללמוד תורה עוד עוד עוד עוד ועוד. אז אם כל אחד מסתכל שהיום זה היום האחרון אז למעשה הוא כל יום ילמד כאילו זה היום האחרון וזהו, שום דבר לא יטריד אותו. כי מה זה טיול עכשיו אם בעוד שעות אתה שוכב בקבר, מה אתה תשב שמה תשכב על הצד ותגיד לחבר שמה בקבר השני, הלו, מה איתך, איך היו החיים, יצאת לטיולים? אני דווקא היום הייתי בטיול, מה אתה תגיד? אז ז"א, בן אדם צריך להבין, חבל על הזמן.

לקראת סוף ימיו היה הרב מטשעבין, רבי דב בעריש ויידנפלד חלש מאד, כדי לסייע לו היה לו הויז בחור, תלמיד שהיה ישן בביתו ועוזר לו בכל צרכיו, בחור שהיה ישן אצלו בבית - הויז בחור, בחור של הבית שיושב בבית. כמו לכל האדמו"רים. פעם ארע באמצע הלילה שהרב השוכב על מיטתו ביקש באופן פתאומי לבחור לבוא אליו, הבחור נבהל, חשש שמא קרה משהו. מיהר לצידו של הרב, אמר לו הרב בקול צרוד, זייט ויר מויחל, כך היתה דרכו של הרב בכל בקשה שהיה מבקש ממישהו לעשות עבורו היה מבקש מחילה על הטרחה שהוא גורם, זייט מיר מויחל, שימחל לו, אולי תוכל בבקשה להביא לי ספר נודע ביהודה מהדורה תנינא, הבחור מיהר למלא את הבקשה והביא את הספר, הרב פתח בתשובה העוסקת בדיני טרפות, עיין בה מעט ושוב סגר את הספר. שאר הלילה עבר כרגיל בלי שום דבר מיוחד. בבוקר הגיע החתן של הרב, רבי ברוך שמעון שניאורסון, שאל את הבחור איך עבר הלילה? הבחור ענה שהכל היה בסדר וסיפר את המעשה עם הספר נודע ביהודה. כשנכנס רבי ברוך שמעון לחדר חותנו שאל אותו לפשר הדברים, ענה ואמר הרב מטשעבין, חכמים ז"ל אמרו, בכתובות ע"ז. אשרי מי שבא לכאן לעולם הבא ותלמודו בידו, עכשיו שהגעתי לגיל מבוגר אני מתכוון כבר לאותו מבחן שבוחנים את האדם לעולם האמת לדעת אם תורתו בידו אם לאו, חזרתי במוחי על תשובות נודע ביהודה ולשונו באמצע אחת התשובות נעלמה ממני, לכן רציתי שוב לעבור על הדברים מתוך הספר. אתם שומעים? בן אדם נשארו לו עוד לא יודע כמה, הוא כבר עושה חזרות למבחן, הא, באמצע הלילה עושה חזרות למבחן. זה היה הרב מטשעבין.

סיפרנו בעבר שהרב מטשעבין הוא פעם אחת גדולי ישראל ישבו, הם היו צריכים איזה עצה בענין שנוגע לכלל ישראל, והיו צריכים את העצה שלו, היתה לו חכמה גדולה מאד ורצו את עצתו בענין, לשמוע מה דעתו. ביקשו להזמינו לכינוס, שלחו שליח, השליח הגיע אליו הוא אמר לו אני מצטער אני לא יכול לבוא. ואני אומר לך למה, אמר לו לפני 13 שנה הוא חלה במחלה אנושה שהרופאים אמרו שאין סיכוי, ואז הוא אומר התפללתי לקב"ה וביקשתי ממנו שיתן לי עוד 15 שנה בשביל שאני אוכל לחזור על הבבלי ירושלמי ושו"ע, שיהיה תלמודו בידו כדי שיוכל לבוא בפני הקב"ה ולעמוד במבחן. והבטחתי שאני לא אבזבז רגע לשום ענין חוץ מהתורה. והקב"ה שמע לי וניצלתי מהמחלה, ועברו 13 שנה, אין לי עוד הרבה זמן ואני לא יכול לבוא. ההוא חזר ובאמת עברו שנתיים הוא נפטר. ה' נתן לו 15 שנה מה שביקש כדי שיחזור על תלמודו, ואתם רואים באיזה שעות הוא היה חוזר, גם בלילה באמצע הלילה סורק את כל הספרים שיש לו במח, תשובה אחת לא היה ברור לו, תביא לי את הספר באמצע הלילה, משלים את החסרון חוזר בחזרה. הבנתם?

בערבית ימיו נזקק רבי יהודה יהושע חיים צדקה ראש ישיבת פורת יוסף לטיפולים, בשיחה שהתקיימה בינו ובין פרופסור חסיד במהלך הטיפולים שאל אותו הרופא, האם כבוד הרב חושש מפני המוות? ורבינו השיב לו, איני מפחד כלל. הרי במקרה הזה אני בסה"כ עובר מדירה אחת לשניה, גם פה וגם שם אחסה בסתר כנפי האל הטוב ישתבח שמו. ועוד, הוא דיבר על יום המיתה בשלוה גמורה ותשחק ליום אחרון. בינו ביתו היו רגילים כל הימים לסגנון האופייני לו, הם גם ידעו כי כבר מכבר הכין לעצמו תכריכים וקנה אחוזת קבר מכספו, אף ערך צוואה קטנה לבניו בה הזהיר בין השאר שימעטו לכתוב עליו תארים במצבה, הסתפקו בהרביץ תורה לתלמידים שהיא תמצית חייו, ואת הכל עשה לא מתוך עצבנות ודאגה כי אם במנוחת הנפש ובמחשבה צלולה כמי שמקיים בהידור דברי חכמים ז"ל, יזכור יום המיתה. ומוכן ומזומן בכל יום להקרא לעולמו אל המלך.

האדמו"ר מאוז'רוב, רבי משה יחיאל אפשטיין היה גר בדירה מצומצמת בתל אביב והיה מרוצה עד מאד מהדירה, סירב להחליפה בדירה מרווחת יותר, גם בית מדרשו נקבע באחד החדרים שבאותה דירה. כשאחד ממעריציו אדם עשיר בשם רבי נטע פרנס ביקש לבנות עבורו בית מפואר מקוה ובית מדרש צמוד לו האדמו"ר סירב. והוא הגיב בבדיחותא ואמר, כתוב בתהילים "בית ישראל ברכו את ה', בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', ואילו ביראי ה' לא נאמר בית יראי ה', כי אם יראי ה' ברכו, כי יראי ה' אין להם צורך בבית.

בהזדמנות אחרת כשאחד מבני משפחתו הרבה לבקש ממנו שיסכים לעבור לדירה מרווחת וגדולה יותר, השיב ואמר, כשאדם עובר מדירה לדירה עלול הוא לעבור כליל מעולם הזה. כאילו אומרים, נו אם אתה כבר עובר דירה אז בשביל מה תחנות ביניים, תגיע כבר לדירה האחרונה וזהו.

בהזדמנות שלישית כשהלכו החסידים שלא בידיעתו וסיכמו עם קבלן מסויים מהשכנים שלו לבנות עבורו חבילה מפוארת עם בית מדרש בלב העיר, כיון שנודע לו מהדבר קרא לקבלן ואמר איני מסכים, והטה אצבעו כלפי שמים ואמר, הכנתי כבר דירה לעצמי שמה, כי זה כמה נכסוף נכספתי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אתם שומעים? בהיכון, המכיר את מקומו, מקומו לא פה. מקומו שם.

בגלל התמדתו הרבה והכרת ערך כל דקה סירב מרן הגר"מ שך לקבל סנדקאות, פנה אליו באחד הימים תלמיד, ביקש ממנו שיאות להיות סנדק, סירב והסביר, אני כבר זקן, עוד מעט אקרא בפני בית דין של מעלה, אם אהיה אצלך סנדק אצטרך להיות גם אצל עוד אנשים, ואז לא יהיה לי זמן לשבת וללמוד. האם רצונך חלילה שאעלה לפני בית דין של מעלה כעם הארץ שאינו יודע כלום בתורה? חובה עלי לנצל את הזמן ללמוד תורה. והעיד רבי משה מרדכי שולזינגר, במשך שנים רבות היה בכיסו הספר 'אבן שלמה' עם קמט בפרק שמדבר על יום המיתה ומה לאחריו. והיה מעיין בו תכופות, כדי לזכור מה יקרה ביום המיתה ומה יעבור עליו. יזכיר לו  יום המיתה, כל הזמן מול העיניים.

בשנותיו האחרונות נעתר בעל החפץ חיים לבקשת גדולי ישראל לקבל פניית פרנסי העיר גרודנא שביקשו לבוא ולעורר בעירם בעניני חיזוק הדת. לשם כך שהה כמה ימים בעיר ודיבר ועורר על שמירת השבת, טהרת המשפחה וכשרות. באחד הערבים סודר שהחפץ חיים ישא דבריו בבית כנסת הגדול שבעיר, עקב חולשתו המרובה לא יכול היה החפץ חיים לצעוד על רגליו, ונשאו אותו מספר תלמידיו ומקורביו על כסא לכיוון בית הכנסת. זכות נפלה בחלקו של רבי זיידל אפשטיין שהיה בחור צעיר לעמוד בסמוך לנושא הכסא, סמוך לבית הכנסת היו מוכרחים לעבור דרך סמטא צרה, אבל המוני אנשים שיצאו לקראת החפץ חיים  נדחקו סביבו בהערצה עצומה ולא אפשרו לנושאי הכסא להמשיך בדרכם. למרות נסיונות הנושאים לפלס דרכם בין ההמון לא עלה הדבר בידם. כיון שאיש מן הנוכחים לא הסכים לעזוב את ארבע אמותיו של מרן, ונאלצו הנושאים לדחוק את הכסא בכח בין ההמון, להכניסו לבית הכנסת בד' צדדים אצל ארון הקודש. תוך שהם דוחקים את הכסא הבחין רבי זיידל שהחפץ חיים היושב מעלה ממלמל דבר כלשהו לעצמו, שם אזניו כאפרכסת לשמוע מה מדבר מרן לעצמו במעמד שכזה, לתדהמתו שמע את המילים הבאות: ישראל מאיר, הנה כאן בין המון ידידים ומעריצים שחושבים אותך למשהו, לא מצליחים להעביר אותך כל כך בנקל, מה יהיה בעולם העליון ששם יהיו הרבה מלאכי חבלה שלא יתנו לך לעבור בנקל, מה תעשה ישראל מאיר. כך חזר ומלמל מרן החפץ חיים לעצמו כמה וכמה פעמים, וזאת שמע רבי זיידל מפורש יוצא מפי כהן גדול וקדוש זה או מה אנחנו נענה אחריו. מה אתה אומר על זה? הא? שם אותנו בבית המדרש כל הזמן לא לצאת, בשביל מה אתה הולך הביתה? תהיה ביום ראשון תלך ביום שישי. כמו הארי הקדוש, הארי הקדוש היה הולך ליער שבוע ימים, יום שישי בא הביתה, שוהה בבית עם אשתו, מוצאי שבת חוזר ליער, שבע שנים, וככה הוא למד גם שבע שנים עם אליהו הנביא. והוא נפטר בגיל 38, וכל מה שהוא הספיק זה בשנים הקצרות האלה, וכל מה שהוא לימד את המרח"ו שהיה תלמידו המובהק זה היה בשנה וחצי. אתם מבינים מה אפשר להספיק אם רוצים? איייי.

משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חכמים ז"ל, תבקש רשות מהאשה אם היא מסכימה, אז תשמע בקולה, כדאי לך, תחליט שאתה מתיש את עצמך, את גופך הכל מפקיר הכל לכבוד ה' יתברך, תוך שנה שנתיים אתה הופך לבן אדם אחר שכולם יגשו אליך לשאול שאלות בהלכה, באגדה, בכל הדברים. שנה שנתיים, אבל ככה, מיום ראשון עד יום שישי פה. שבת הביתה. תחשוב תתייעץ עם האשה, יש לך סיכוי. לא כי אתה עבדת פה קשה והשקעת ימים ולילות אז יש לך כוחות, אם זה בשביל עבודה סזיפית אז כל שכן ללמוד. אמנם יצר הרע בא ומרדים כל הזמן וכל הזמן וכל הזמן, אתה מבין דוקא בזה, אבל אם יגידו לך עכשיו לבוא לפרק דברים אתה חביבי תהיה עירני, כי ליצר הרע יש אינטרס, תישן, תישן, נפשו בטוב תלין, כשיש טוב - תורה, לקח טוב נתתי לכם תישן, תלין, איזה כיף לישון שיש דרשה, פשששש בקריאת התורה פששששש אין תענוג יותר גדול. כי יצר הרע יודע, עכשיו תישן אח"כ הוא יתן לך חביט חביט.

משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חכמים ז"ל, מורגלא בפומי דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא ומתן ולא פריה ורביה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. עוד פעם עכשיו, העולם הבא אין בו לא אכילה, מה שאתם אוהבים, לא שתיה מה שאתם צמאים, ולא שיחה, אתה לא יכול לספר סיפורים ואגדות ומה שהיה לך ומה שיהיה לך ומה שזה, ולא קנאה, מה זה יועיל? ולא תחרות, אחרת את המועד, ולא משא ומתן, אין קנינים בכלל שם. ולא פריה ורביה, מה שעשית זה מה שיש. אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

הרמב"ם אומר שעטרותיהם בראשיהם זה החכמה של אדם זכה בעולם הזה זו העטרה שמתעטר בה לחיי העולם הבא ונהנים מזה השכינה לפי גודל ורוב חכמתו, לפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה .

פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ככה ממשיל משל רבי יוסף לייב בלוך על המאמר הזה, פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים וימים, מכיון שאי אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד האניה נעצרה בצרפת ונחו שבועיים, מצטיידים באוכל וחוזרים ומפליגים. ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב, ושבדרך הוא ישב בצרפת שבועיים, כדי להסתדר באמריקה צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועיים בצרפת צריך לדעת צרפתית. מכיון שתחילה יהיה בצרפת החליט להקדים ללמוד צרפתית, בינתיים עבר הזמן הספיק ללמוד רק צרפתית אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד, הגיע האניה לצרפת, ירד ממנה ונהנה מכל רגע, ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה טובה ביותר. אחר שבועיים חזר לאניה והמשיכו לאמריקה. הגיעו לאמריקה וניסה לדבר גם שמה צרפתית, אף אחד לא הבין אותו, הוא גם לא הבין מה דיברו אליו, אמרו לו אנשים שוטה שבעולם, ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה, הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית? אתה זקוק הרי לה לכל החיים. זה המשל רבותי, מורגל בפומא דרב, רב אומר בן אדם, אתה בא לעולם הזה שבעים שנה זה צרפת שבועיים, אבל העיקר זה שתהיה בעולם הנצח, שם לא מדברים בשפה של קנאה, של שנאה, של תחרות, של אכילה ושתיה, מה עושים שם אנשים? לומדים את השפה של העולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות, מה השפה שם? צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ואז באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו, יצחק, למה לא למדת איך ליהנות מזיו השכינה, הרי זהו העיקר שנשלחת למטה. חנג'רי.

במחלה האחרונה שנפטר בה הסבא מקלם סבל כאבים גדולים, שלפי התיאור היו דוקרים אותו כמחטים הכאבים, בכל זאת שרוי היה במנוחה גמורה. הרופא הנוכרי דוקטור גרוז גילה שימיו ספורים, והוא היה מוכן לזה בלי שתהא ניכרת עליו כל עצבנות. כששאלו את הרופא למה סיפר לו את מר מצבו, הלא זה יכול להשפיע לרעה על בריאותו, השיב שהוא מכיר את האיש ויודע כי אצלו כל ענין המוות זה מעבר מעולם אחד לעולם אחר. בערב לפני פטירתו הוא שח שיחה מוסרית לפני אנשי בית התלמוד על הנושא טוב יום המוות מיום היוולדו. שיחה זו כבר הרצה פעם בבית התלמוד, והוסיף אז שאושר לאדם לחשוב מחשבה זו ביום המיתה, שכמה טוב יום המוות מיום היוולדו. ואמנם העלה על דעתו את הרעיונות האלה בשעותיו האחרונות, וגילה בשעותיו האחרונות שחפצו למות ביום שישי, כי לפי מקורות הקבלה יש ערך מיוחד לבוא לעולם האמת ביום השבת. אתם יודעים מה זה בן אדם נפטר ביום שישי, קוברים אותו ביום שישי, אין לו חיבוט הקבר, וישר שהוא מגיע מלאכי מעלה מלוים אותו לשבת בעולם העליון.

כבוד הרב, יש בן אדם שהייתי בטבריה והוא סיפר שהבן שלו נהרג ארבע שעות לפני כניסת שבת, והוא מתאר את כל המאמצים שעשה כדי שיספיקו לקבור אותו לפני והם הספיקו. והוא מספר בכזאת התלהבות מה הזכות שנפלה בחלקו של בנו שהוא הגיע בשבת לקב"ה ותיאר מה הולך, אתה לא מאמין, ספרדי נראה יהודי פשוט, והוא חווה את זה, הוא מאושר שהבן שלו נהרג וזכה להקבר לפני שבת, לא מעניין אותו שהוא מת, לא מעניין אותו כלום, העיקר שהוא בשבת נכנס לקב"ה קבלת שבת הוא עשה למעלה עם המלאכים. איזה תיאור, אני אומר לך אתה שומע את זה אתה מתרגש, משהו  מדהים, לא שמעתי בחיים שלי בן אדם מדבר ככה, לא שיחת מוסר, אמיתי עבר את זה עם הבן שלו. הוא מספר סיפור, אתה שומע אותו איך הוא מדבר. מדהים. מדהים.

פה בן אדם שמח, שמח שהוא נפטר ונקבר ערב שבת, אז תאר לך איזה שמחה היתה לו בשבת. זה לא יאומן כי יסופר, זה בעל מדרגה לא יאומן.

משפגש פעם בורשא את החפץ חיים אחד ממכיריו, ומחוסר ידיעה שבנו רבי אברהם נסתלק לבית עולמו, שאל אותו לשלומו, השיב לו החפץ חיים בשלוה כי הוא נסע לישיבה, והתכוון לישיבה של מעלה. שמעתם? החפץ חיים ידע שהבן שלו רבי אברהם הסתלק מן העולם, והוא עוד היה בורשא, בחוסר ידיעה שבנו נסתלק לבית עולמו שאל אותו לשלומו, השואל לא ידע שההוא הסתלק לחיי העולם הבא, הוא שאל אותו מה שלום הבן, אמר לו נסע לישיבה. הוא התכוון לישיבה של מעלה. תשובה זו אופיינית לחפץ חיים, הישיבה של מעלה מה עושים שמה? לומדים ועוסקים בתורה, ובית דין של מעלה שבו נבחן כל אדם על למידת ידיעתו בתורה, תמיד נצבו לנגד עיניו כתופעה שבחיים, כאילו זה נוסעים לישיבה. לישיבה של מעלה וישיבה של מטה.

בהגיע רבי יוסף חיים זוננפלד לגיל 75 פנה לבנו ואמר בא ואראך דבר מופלא שלא שזפתהו עין מעולם. סיפר בנו, תוך כדי דיבור נגש בלאט אל המגירה המיוחדת בה שמורים ניירות וכתבים שהוא רגיל לייחס להם חשיבות בלתי רגילה, חיטט רגע קט בין הניירות, שלף מתוכם גליון נייר צהבהב עליו היו כתובים מספר שורות שניכר היו שנכתבו ברטט ובזיע והגיש לי לקרוא. הכתב הטיל עלי פחד מסתורי, התחלתי לקרוא ולא הבנתי מאומה, כי היו אלו חידושים בתורת הסוד. הפצרתי בו לגלות לי מה פשר הכתב, נענה ואמר, כשבאים לעולם האמת מהראוי להשמיע איזה חידוש שנתחדש בעלמא הדין, וכתב זה מכיל את החידוש שהכנתי לעצמי להשמיע בעלמא דקשוט, בעולם האמת, בהגיעי לישיבה של מעלה. אז הוא הכין כבר חידוש שיוכל לחדש, והוא קורא לזה, בא ואראך דבר מופלא שלא שזפתו עין מעולם, כי זה חידוש שהוא חידש בתורת הסוד שהוא יגיד אותו בעולם האמת.

אחד מבני ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד מספר, בשנה האחרונה בקיץ תרצ"א היה כבר רבי יוסף חיים זוננפלד חלש מאד, וזרז את בני ביתו להקדים את שובו לביתו. הרופא ובני משפחתו הרגישו שהאויר יפה לו, אבל הוא עמד על דעתו וחזר יותר מוקדם מאשר בשנים האחרונות. כששאלתי מדוע לא נשאר עוד איזה זמן, הרי האויר טוב עבורו, השיב ואמר, אגלה לך בחשאי אחד הטעמים שלי, אני רואה שיומי קרוב, ולא רציתי שחברי החברא קדישא יטרחו בי דרך כל כך רחוקה, כי אז היו נוסעים את המת על הכתפיים עד להר הזיתים, אז נזדעזעתי למשמע הדברים האלה והרהבתי לשאול, כלום אינו חושב רבינו שלא כדאי להתמסר למחשבות תוגה כאלה המטרידות את הנפש ומביאות לעצבות? אמר לי לא, לי אין זה מזיק, מיום שהגעתי לארבעים לא הסחתי דעתי מהיום האחרון, וזה לא משפיע על בריאותי. אתם שומעים? מגיל ארבעים הוא כבר חושב על יום המוות כל יום, אז ככה שזה כבר לא מפריע לו לבריאות, אבל הוא דואג לחברא קדישא שלא ישאו אותו. היום כבוד הרב לוקחים את המת במכונית, לא במכונית מהבית, החברא קדישא בתוך הבית בקברות כבר יש להם איזה כזה מסוע ששמים עליו את המיתה ראשון שני שלישי טרררר מביאים אותו מעלים אותו הופ קומה שלישית, מכניסים אותו בפנים, סוגרים שמה את הדלת, להתראות. מדהים.

על רבי אליהו לאפיאן מסופר, פעם אחת דיבר בשיחתו על גודל התועלת שיש בהשפעה על חברים. כי מחברים ההשפעה הרבה יותר גדולה מאשר מאחרים, ואפילו שיהיו אנשים גדולים. אז כל אחד צריך לבחור חברים טובים, כי ההשפעה היא גדולה. הבנת שמואל? ולפתע בתוך דבריו הגביה את קולו וצעק, ממי אתם רוצים שישמעו ויקבלו השפעה, מאדם כמוני, שיש לו כבר סימנים מובהקים, והראה על הזקן הלבן, שרגלו האחת עומדת על הארץ ורגלו השניה כבר בקבר, ורקע ברגלו על הרצפה וכפף כל גופו כלפי מטה בהראותו על הקרקע עם היד, וכל זאת אמר בקול רעש גדול, וכי מאדם כזה רוצים אתם לקבל השפעה? כל הרואים והשומעים רעדה אחזתם כי ראו בעליל עד כמה רואה רבינו הרב לאפיאן בחוש את ענין יום המיתה, עד שיכול היה לתאר זאת בצורה כל כך מוחשית כיצד יורד אדם אלי קבר.

לילה אחד ראו שיש אור בחדרו של רבי אליהו לאפיאן, בשעה שהיא מאוחרת מן הרגיל, אחד מבני הבית נכנס אליו ואמר לו שהשעה מאוחרת והבחורים כבר ישנים מכבר. ענה רבינו במתק לשונו בודאי, הם יכולים לישון כי יש להם עוד הרבה זמן להיות כאן בעולם, אבל אני כבר זקנתי, ועומד רגל אחת כאן ורגל שניה בקבר, על כן עלי לחטוף כל מה שאני יכול. אני עוד אישן הרבה, אני עוד אישן הרבה סיים ואמר.

כשהיה רבי חיים שמואלביץ מזכיר את שמו של מישהו שהלך לעולמו, היה עושה אתנחתא קלה לפני שהוסיף את המילים 'זכרונו לברכה', השהות הקלה והנימה המיוחדת בה היה אומר את המילים הבהירו היטב כי רבי חיים חש את מובנן של המילים במלוא משמעותן, וכי זכרונו לברכה לגביו זה לא תואר לואי לשמות נפטרים, אלא מושג בעל משמעות פנימית עמוקה, זכרונו לברכה, אשריו של מי שזכרונו לברכה. אבל יש כאלה ה' ירחם, עליהם נאמר ימח שמם וזכרם.

רבי יחיאל מיכל טקוצ'ינסקי, אחרית ימיו ורגעיו האחרונים מתוארים על ידי בנו בתיאור מקורי ונורא הוד. על אחרית ימיו והרגעים האחרונים. בתקופה הזו באה לידי ביטוי אמונתו המוצקה בה ראה ובחן את עולמו בצד הכנותיו הנפשיות לפרידה מהחיים בעולם הזה, שהיתה בעיניו בחינת פשיטת בגד אחד ולבישת בגד אחר. משך כמה חדשים היה אבי אדוני מורי ורבי מרותק אל ערש דוי בתוך מכאובים עזים שתקפוהו תכופות, אך לא השפיעו ביותר על מהלך חייו וסדריו. כאשר טרדוהו יסוריו קיים בדומיה "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", כאשר רווח לו במקצת שוב עיין בספרים והשתקע בעולם התורה והתעלם ממצבו הקשה. ככה שמשה לו התורה תריס בפני הפורענויות והכאבים בזמן האחרון, ממש כמו שהרגיש חיות ועוז בלימוד התורה בכל שנות חייו, בה מצא מרגוע לכל טרדותיו ותלאותיו השונות. גם בלילות נדודי שינה לא המשיך לשכב במיטה, חבל על הזמן ההולך לאיבוד, ירד  מהמיטה, נטל את ידיו בחצות לילה ושקד על תלמודו, או כתב חידושי תורה, עד שהתנמנם מתוך דברי תורה. בימי חליו האחרון כאשר נכנס המבקר לא היה מאמין שכאן לפניו חולה אנוש כי מיתתו באותה שעה היתה שולחן כתיבה ומדף ספרים בביתו ואף בבית החולים. בימיו האחרונים כאשר הרגיש כבר בקיצו, היו שפתותיו דובבות בדממה דברי תורה וניכר היה שהוא מתרכז בתוך עצמו, בתוך התכוננות נפשית שקטה לההוא יומא, לאותו היום של הפטירה. לרופא היה מבקש שלא יזריק לו זריקות מרדימות נגד הכאבים, כפי שהיה מסביר לו את הדבר, מוטב לסבול מכאובים ובלבד להשאר עד הרגע האחרון בדעה צלולה ושיוכל לצאת מהעולם  מתוך התבוננות ומחשבה, אתם שומעים איזה גבורת הנפש?

ביום שלישי ו' ניסן לפני פטירתו התאספו אנשים בביתו ליד מיטתו אחרי שהיה ניכר על פניו מעין סימן של גסיסה, אך כשהתעורר מעט שאל, מדוע באו כאן האנשים הללו לבית? הם התפזרו כמובן שלא יגידו לו חס ושלום שהמצב כזה וכזה. למחרת ביום רביעי, הביע את צערו שלא יכל להתפלל בציבור בבית הכנסת, כי אם לא עכשיו אימתי, התפלל אבל שחרית מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין. כשגמר את התפילה עמד לסגור את הדלת בפני הרופאים, נו, שאלתי על השאלה אמר לי, בני, הגיע כבר הזמן, זה כבר 99 אחוז, אין צורך ברופא. בכל זאת נקרא בבוקר רופאו הפרטי דוקטור נג'רו, בצהריים הובהל אליו דוקטור היינמן, כי חשבנו לתומנו אולי יש תקוה לחלץ אותו ממצבו הנואש. אך אדוני אבי מורי ורבי לא שעה כלל לרופאים, סרב לקבל מהם זריקה בשום אופן ולאמיתו של דבר הצדיקו הרופאים את עמדתו. הוא מסר אז בצלילות דעת למר דוד דוידוביץ מהוצאת לוי אפשטיין את הגליון האחרון לספרו ארץ ישראל אחרי שהגיהו, ואמר בשמחה, גמרתי. התעניין עוד בידיעות שונות מהמתרחש, סיפרתי לו מעניני רבנות כאשר בינתיים סיפר לו ידיד ידיעה מעולם הגדול אמר לו, עתה זה כבר לא מעניין אותי. בצהריים נאסף מנין ידידים בבית, והרב רוחמקין עבר לפני התיבה והתפללו מנחה גדולה, ואבי אדוני מורי ורבי ענה קדושה ואמן בברכות וקדישין בכוונה עצומה, במשך היום שכב לו בשלות התבוננות על מיטתו וניכר היה היטב כי מתקרב קיצו להפרד מהעולם. כמה פעמים ביקש מאיתנו להקימו מהמיטה, אך הרופא והרב אריה לוין הסבירו שאי אפשר להעמידו במצבו הרציני, תחילה הסכים לדבריהם, אח"כ עמד בתוקף על בקשתו, כדי למלא רצונו ובהסכמתו של דוקטור היינמן הושבנו אותו והורדנו את רגליו לארץ, באותה שעה מיללו שפתיו תפילה חרישית מעומד מספר רגעים, ואח"כ אמר, נו, עכשיו אפשר כבר לשכב. כשאמר לדוקטור היינמן כשנמצא בקרבתו שאין עוד צורך ברופאים, שאלתי אותו אם כן מה לעשות, ענה תפילה. העיר לי הרופא לאמור לו שיגיד אדון עולם, בשמוע האבא את זה עלה חיוך על שפתיו, אני יודע מה להגיד. בינתיים נטו צללי ערב ולפי המצב הרגשנו כי שמש חייו מתחילה לשקוע והשעות ספורות, רבים מידידיו ומכריו ושכנים מחוג משפחתו התחילו להתאסף להיות נוכחים ברגע הפרידה ויציאת הנשמה, כמובן שהיה קשה עליו הדיבור, אך שפתיו מיללו לחש תפילה ודברי תורה. כמה פעמים אמר למשמע אזניהם של הנוכחים, מתוך הצבעה על כסא שעמד למיטתו, מורי ורבי רבי שמואל, מורי ורבי רבי שמואל, רעד עבר בין האנשים, מורו ורבו בא מעולם האמת להקביל את פניו וההוא ישב על הכסא, אף אחד לא רואה והוא אומר, מורי ורבי רבי שמואל, הוא מצביע על הכסא. השמש נטתה לערוב ואדוני אבי מורי ורבי מבקש ממני לתת לו כוס מים לשתות. שאלתי אותו כוס מלאה? רציתי לתת לו על ידי כפית קטנה לאחר שבימים האחרונים לא יכול לשתות מלוא לוגמיו, אך אדוני אבי מורי ורבי התאמץ, לקח את הכוס בשתי ידיו, ביקש לשים עוד כרית למראשותיו, בירך שהכל נהיה בדברו, ושתה את החצי. ואח"כ את החצי השני לתמהון כל הנוכחים, בירך בורא נפשות רבות ברוך חי העולמים, לכן הוא שתה בכוס, אח"כ ביקש מים ונטל את ידיו, נגב אותן, חגר לו את מתניו מתוך התכוננות לקראת המעבר, היכון לקראת ה' אלהיך, בלי התרגשות אמר לנו, דען פנים צו מעריב, הפנים למערב, ושאלתי האם הראש למזרח? וענה כן. וסובבו את מיטתו כך שיהיה הראש למזרח והפנים פונות למערב. אח"כ הורה לפתוח את החלון, ועשו כן, כך הוא דיבר בקול ברור עד שעה שש בערב, חשכת הלילה משתררת לאט לאט בחלל, בחדר הושלך הס, הודלק החשמל, כולנו דרוכים מסביב למיטתו מתוך חרדת ציפיה לבאות. פתאום נתן לי את שתי ידיו והחזיק בשתי ידיו זמן ממושך, כששפתיו ממלמלות, אח"כ עזבני מתוך ידיו, כשרציתי לנגוע בו שוב סירב כדין גוסס שאסור לנגוע בו, יישר ידיו ורגליו, והתחיל נושם בכבדות סימני גסיסה. באותה שעה ביקש ע"י רמזים להטות אותו לצד ימין, כאשר העיר לו הרב רבי אהרן פורוש שבצד שמאל נמצאים יותר אנשים, פקח את עיניו היטב והסתכל שבשני הצדדים עומדים האנשים, הראה בידו שכוונתו נטיה לצד ימין מאחר וגם שם אנשים, אז סיבבתי לימין והתיישבתי על ידו, עברו עוד כמה רגעים ואנו משתהים מחרישים מבלי לדעת, האם זוהי אמנם גסיסה? והאם יש כבר להתחיל לומר איתו וידוי, ואם שהיו מומחים לדבר כגון  חברי החברא קדישא וכדומה, לא יכלו בכל זאת לקבוע את המצב.  ועמדנו ככה על יד המיטה כשהוא שוכב ישר ופניו זוהרות ממש באור אצילות עילאית. לפתע הוציא לאט את ידו מתחת השמיכה והתחיל לדפוק על לבו ללא כל סימן והתרגשות וידוי. בגמרו את אמירת הוידוי יישר את ידו והמשיך למלמל בחשאי, נוכח הסימנים הברורים של הגסיסה, התחיל לומר את הפסוקים המתאימים למעמד זה מתוך הסתכלות על נר ה' נשמת אדם, שעומד לדעוך נגד עיניהם. כך זה נמשך בערך חצי שעה. בשעה שבע בערב אור ליום חמישי ח' ניסן, הוציא אבי אדוני מורי ורבי את נשמתו בטהרה, בהרגשת מעבר חיים בבחינת פושט צורה ולובש צורה, מתוך דברי תורה, במעמד כמה מנינים רבנים ראשי ישיבות מלמדים בני ישיבה, שכנים, ידידים וקרובים. כשפניו הקורנות מזוהר עילאי נאצל מוסבות כלפי העם, ועינינו רואות בהכבות המנורה הטהורה, שנרות חיי התורה הועלו בה מידי יום  לדרכה שמונים ושלש שנים. הלומי תדהמה עמדו האנשים ליד מיטתו, כל אחד חרט בזכרונו חויות עמוקות מהמעמד הנפלא הלזה. במו אזניהם שמעו ובמו עיניהם ראו לאיזו דרגה של עילאיות רוחנית יכול אדם להגיע בחייו בהקריבו את חושיו ומחשבותיו קודש לה' לבדו. כי להסתלקות כזו עם דעה צלולה ומחשבה זכה עד הרגע האחרון, ע"י התכוננות עצמית מופלאה מתוך חשבון נפש מדוקדק, עד כדי מתן הוראות הלכתיות בהתאם למה שהוא כתב בספרו גשר החיים, ובשעות האחרונות דרושים חיי תורה יום יומיים מסירות נפש על קיום המצוות ויגיעה על שקידת התורה, להסתכל על המוות בצלילות הדעת ובחישוב תורני, מן ההכרח לשים לילות כימים ולהמית את עצמו באהלה של תורה. אף הוא היה רגיל לומר בשם הזוהר הקדוש נ"ח ס"ו, מהו המוות, פושטים בגד ולובשים בגד אחר, קל לומר זאת אבל להגשים זאת בפועל ממש מתו הסתכלות צלולה וחודרת על הפרידה מהחיים, כמה זה מבטא את גדלותו האישית של אדוני אבי מורי ורבי שפניו זהרו לקבל פני שכינה, לחזות בנועם ה' ולהתדבק מתוך כיסופי נפש השבה למקורה ולשרשה באור העליון הנצחי האין סופי. יהי זכרו ברוך.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו  יגדיל תורה ויאדיר. 


הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת