ז"א: הוא זכה, למה הוא זכה?: בגלל הענוה היתרה שהיתה לו, מה היתה הענוה היתרה שלו? החיד"א מביא: בשם אדם גדול , שקיבל מאדם גדול, שקיבל מזקנים שהיו בזמנו של האר"י הקדוש, וזה היה מפני שאין דרך הבית יוסף לספר בגנות הפוסק שלא כמותו.

וכך האיר ריבי מרדכי זאב שולמן את דברי הגמרא המתייחסים לענוותנותם של בית שמאי ובית הילל: תשמעו עכשיו טוב טוב, למה זכו בית הילל שנפסקה הלכה כמותם?: מן המודגש בתורה נראה שהיתה עיקר מעלתו של משה רבנו ע"ה ושבגללה הוא זכה ללמוד תורה מפיו של הקב"ה ולהיות מקבל התורה לעם ישראל זו היתה מידת הענוה. וכתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכול האדם", גם בנבואה שהיא במצב הרוחני שבו אפשר לשמוע את דבר ה' היה הוא הגדול שבכולם, אבי הנביאים.

מה המיוחד שבענוה דוקא?: כשמעיינים בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, שעליו מבוסס כל הספר "במסילת ישרים" רואים שבדרגת הענווה היא לא הכי גדולה, כי אחריה יש עוד יראת חטא, וקדושה, והם נמצאים מעליה, אבל, כאשר מדובר בתורה בדבר ה', יש לענוה שייכות ישירה ומיוחדת, כי ענווה פירושה: שהאדם עם כל רצונותיו ומחשבותיו הרי הוא כמי שאינו, אדם שיכול לבטל את עצמו לחלוטין כמי שאינו, זה מאפשר לו לקבל מאחרים , איזה הוא חכם?- הלמד מכול אדם. מה זה הלמד מכול אדם? זה עניו- זה החכם, מה זה מכול אדם? זה צוציק מה הוא יגיד לי מתי הוא נולד? כשאני הייתי קטן כבר פטטטן פטטטן כבר הספקתי לשכוח פטטטן פטטטן, אתם מכירים את הפטפוטים האלה.

תורה ודבר ה' הם מותנים בקבלת הדברים עם מידת האמת, סילוק כל הרצונות והמחשבות הוא תנאי ראשון לעמוד על האמת. הס מלחשוב שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, הס! מלחשוב, שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, הס מלחשוב.

סילוק כל הרצונות אמרנו, והמחשבות הוא תנאי ראשון זה לעמוד על האמת, לכן: הס! מלחשוב, שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, שהרי מדובר בתנאים הקדושים אולם כדי לקבוע הלכה זוכה לכך מי שהצלחתו במידת בקשת האמת גדולה יותר!, ודאי שהם היו ענוים, אבל מי גדולה יותר? הבית יוסף זכה בגלל שהיתה לו ענוה וגם להם היתה, אבל שלו היתה- יתרה. הס! מלחשוב שלבית שמאי חסר היה משהו במידת הענוה, שהרי מדובר בתנאים הקדושים. אולם כדי לקבוע הלכה זוכה לכך מי שהצלחתו בבקשת האמת גדולה יותר!, הגם שלא חסר דבר בשלמות המידה אצל בית שמאי, כפי שהיא מיוחדת ומצויה ברגיל בענווה השייכת למדרגת התנאים, אולם: ומה שמוסיפה הגמרא, מה היא מוסיפה? "ושונין דבריהם ודברי בית שמאי", בית הילל: מהיא טעמה שזכו בית הילל לקבוע הלכה כמותן, מה גרם שזכו שהלכה נקבעה כמותן? מפני שנוחין ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי בית שמאי.

מה זה שונין דברי בית שמאי? זה לא למה שונין הם מבחינת בית שמאי שמא תומר זה מבחינת פיוס, להרגיע אותו: אני יודע מה שאתה מדבר כאילו לפייס, לא, אולי מדרכי הנמוסין שתדע שהקשבתי לך, לא, אולי זה צורה של כיבוד לחלוק כבוד, לא, כדי שלא ליפול ביוהרה, לא, לא,לא.

שונין דברי בית שמי: זה חלק ממידת בקשת האמת שהמקור שלה בענוה.

היינו: שהיו בית הילל חוזרים על דברי בית שמאי ומתכוונים לרדת לכול כוונת עומק דבריהם, כי רק ע"י ידיעת הכוונה הנגדית עד לשורשה תוך רצון אמיתי ולהתבטל לפני הדעה הזאת, רק אז אפשר לחלוק שאם לא כן, אולי דברי השני אמת.

הרב: עשו סקר לא מזמן, תוך כמה זמן אדם קוטע את חברו, ונכנס תוך כדי דיבורו?: היהודים קבלו מקום ראשון. לא נותן לסיים משפט, תן לסיים משפט, נתתי לך לדבר תן לי לדבר, למה אתה לא נותן לי לדבר תן לי לדבר.

זה נובע מענווה: אתה מוכן לשמוע אתה נותן לשמוע, אתה מעמיק בדברי בשני אתה חוזר על דבריו, ברור לך, אחרי שאתה מנוע מלחשוב בעצמך תכף תשמעו למה?.

הגמרא מוסיפה עוד ואומרת," ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם": כך היא צורת בקשת האמת השלמה מה היא?: להקדים את בחינת, לבחון את הדברים של השני קודם, את המחשבות שלו, להבין אותן עד לשורשן, ורק אח"כ לחלוק ולהכניס לעניין את ה- אני- של המחשבות שלך, משום כך זכו בית הילל שתיקבע הלכה כמותם, כי הענווה שלהם הצטיינה בבקשת האמת בענוה שלהם כה גדולה, תקשיבו טוב, עד שהם חששו תקשיבו טוב להבדל דק, שבין הירידה לדעת ולדעת בית שמאי הם פחדו וחששו להבדל הדק שיהיה, שבין הירידה לדעת בית שמאי אחרי שהם כבר גיבשו את דעתם שלהם ואמרו את ההלכה, כי אם בית הילל יקדימו ויגידו את דבריהם אז לא יוכלו לשמוע את הצד השני, אז הם לא רצו שהדעה שלהם תהיה לפני שהם למדו את הדעה של השני, כי אז: "עביד אינש להחזוקה דיבורי", טבעו של אדם שאם אמר משהו, הוא רוצה לקיים אותו, לא הבנת אותי אני יסביר לך עוד פעם, ויתפתל ויתפתל להעמיד את דבריו, טוב מה לעשות לא הבנת אותי לא נורא, לא נורא, לא קרה כלום.

הם דאגו וחששו להבדל הדק, שבין הירידה של דעת בית שמאי אחרי שהם כבר גיבשו את דעתם שלהם ואמרו את ההלכה, לבין בחינת בית שמאי לפני שדעתם שלהם באה לידי ביטוי כלל. לכן בית שמאי דאגו להקדים את דבריהם בדבריהם.

שקודם כול הם יבינו מה הצד השני אומר, מה אתה אומר אני רוצה לשמוע שוב פעם, חוזר ואומר ומבין ויורד לשורש הדברים לאחר שמבין זאת עכשיו מכניס את האני שלו דהיינו: את המחשבות שלו את ההבנה שלו ושם מתחילים לנתח את העניין.

ולכן זכו בית הילל שנפסקה הלכה כמותן לכול בית ישראל.

אתם שומעים: כל התורה שלנו זה בית הילל, במה הם זכו? בענוה. זה לא זכייה סתם יש פה הבנה.

רבי מרדכי זאב שולמן איייי. ראש ישיבת סלובודקה, גאון עצום אומר: זה היה העניין, זה היה העניין, אומר: "מה טעמה שזכו בית הילל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין הן", ולא רק זה אלא שונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד: אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

כמה אנשים יכולים לחזור כל פעם על מה שהצד השני אומר מה כוונתו, ומה עומק דבריו? שומעים שמיעה נימוסית מה הוא אומר והמחלוקת כבר מחכה לו בדרך, אולי מכבדים אותו לסיים את דבריו ואח"כ סותרין אותם ימינה ושמאלה שבעצם לא ירדו עד שורש העניין.

מדברי הגמרא עולה שאף "שבית שמאי" היו מחודדים יותר "מבית הילל": אתם שומעים? ולמרות שהיו יותר מחודדים מבית הילל, זכות הענוה של בית הילל הכריעה את הכף מבחינת קביעת ההלכה.

במבט שטחי מאיר ריבי אהרן קוטלר נדמה: כי בית שמאי ובית הילל מסמנות שתי קבוצות בעלות אופי שונה ואפילו מנוגד, ככה נראה, "לא מינה ולא מקצתה", ידועים דברי רבי ישראל סלנטר כי הקפדנות של בית שמאי היתה ע"פ ההלכה בדיוק כמו הענוה של בית הילל, כתוב: "שלעולם לא יהיה האדם קפדן כבית שמאי".

ריבי ישראל סלנטר אומר שהקפדנות של בית שמאי היתה לפי ההלכה, בדיוק כמו שהענוה של בית הילל היתה ע"פ ההלכה, בדיוק, היא לא היתה קשורה כלל וכלל למידות טבעיות, שלא נחשוב שהם קפדנים מצד טבעם!, "אלה ענוים ונוחים מצד טבעם", והיא לא אפיינה את הצד האישי שלהם! חילוקי הדעות שביניהם, בין בית שמאי ובית הילל, נסבו רק סביב ההנהגה הראויה והנדרשת ע"פ ההלכה בנושאים שונים, בדיוק כמו שנחלקו "בצרת הבת".

כבוד התורה: כך סברו בית שמאי, כבוד התויירה מחייב נקיטת הנהגה תקיפה, כשם שסבור ריבי חייא בר אשי, בגמרא בסוטא ה: שתלמיד חכם צריך שיהיה בו בשמונה בשמינית גייבה: גאוה, צריך אחד חלקי שישים וארבע, ומפרש רש"י: שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיה דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם.

אתם שומעים למה? למה צריך שיהיה שמינית מהשמינית של גאוה בתלמיד חכם?: רש"י מסביר: שלא יהיו קלי הראש מסתוללין בו, ויהיו דבריו מתקבלים עליהם בעל כורחם. הווי אומר: שאין המדובר בגאוה לשמה, אלא מדובר לצורך השלטת דבריו של

התלמיד חכם כדי שדבריו יתקבלו, ולא יהיו קלי הראש מסתוללין בו. אומר: שאין

המדובר בגאוה לשמה, אלא לצורך השלטת דבריו של התלמיד חכם.

אין גם כל ספק שבעובדה שבית שמאי קבלו שכר על ההנהגה שלהם כמו בית הילל לפני שנפסקה הלכה כמו בית הילל, הם קבלו שכר ודאי ע"פ הנהגתם כמו בית הילל,

"עד שנפסקה הלכה כבית הילל", אך מכול מקום כיוון שבפועל לא היתה הנהגתם נוחין ועלובין כל כך כבית הילל גדם הדבר שלא נקבעה הלכה כמותם אפילו שהיו מחודדין יותר, עד כאן דברי אהרן קוטלר זוצ"ל.

מסופר מעשה בתלמידו של רבי חיים מוולוז'ין גאון מופלג מפורסם בתורה, שמנהג יפה עשה לו, לבוא ולקבל את פני ריבו פעם אחת בשנה: קודם שהיעה יוצא את וולוז'ין היה שוב מתייחד עימו שעה ארוכה , וקול יצא בישיבה : שבאותה שעה היה מוסר לו רבי חיים סתרי תורה.

סקרנים וזריזים מצאו נקב להצצה , נקב, עשו נקב לראות מה קורה שם, ועשו את אוזנם כאפרכסת לשמוע את שיחתם, והנה רבנו מראה לו לתלמידו העילוי מקום בתוספות ומבקש אותו לבאר, תקשיבו: משקיף התלמיד על הדברים אחת ועוד אחת, מאמץ את מצחו להבין ולהשכיל, אך כל כישרונותיו לא עמדו לו, ולא ידע לפרש את כישרונותיו, שנאת בו ריבי חיים: דברי התוייספייס פשוטים המה, ואי אפשר שלא תדע לפרשם!, אין זה אלא שרוח גאווה נכנסה בלבך שאתה יודע שבני הישיבה מתקנאים בך על שריבם מתייחד עמך, והלו אמרו חכמים ז"ל: "כל המתייהר אם תלמיד חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו", פרץ התלמיד בבכי מר ששמע את פצעי האוהב, ואז הורה לו ריבי חיים: תסתכל עכשיו שוב בתוייפייס, ורק נתן עיניו כדי הבטה גרדה ונתבארו לו הדברים לאשורם, אחרי שהוא בכה ונישפלה גאוותו אתם שומעים? טיק הוא הביו הכול.

"שכול המתייהר אפילו חכם גדול הוא מסתלקת חוכמתו ממנו", זה בטבע.

הוא מתייחד עם הרב והוא יודע שכול בני הישיבה מקנאים בו עכשיו שהוא נכנס לייחוד עם הרב שעה, והחבר'ה שמציצים שם זה מה שהם שמעו, "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", איייי. אפילו הילל הזקן נפל בדבר כזה.

על גודל הודאה מעלת האמת הוסיף וכתב רבי הכהן כץ מהמבורג ואלה דבריו, "לכמה יש לאדם להתעורר וליקח מוסר להודות על האמת": ואם טעה לא ייבוש ויאמר טעה, ועי"ז יזכה לתורה, ועי"ז שיודה על טעות יזכה לתורה, כמו שאמרו חכמים ז"ל בגיטין ג': "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן, נכשל בהן", וכמו שפירש רש"י ז"ל, ואם ח"ו מחמת בושה יחזיק בטעות ולא יודה על האמת, תצא תקלה ומכשול על ידו, יהיה הקולר תלוי בצווארו, וישים אל ליבו את המאמר של הרב עמרם חסידה: "מוטב שתיכספו בי בעמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיני לעלמא דאתא".

היה מעשה: בריבי עמרם קראו רבי עמרם חסידא: החסיד הגדול רבי עמרם, לא לכול אחד גדול קוראים החסידי "רבי עמרם חסידי", הוא היה קדוש מאוד, שבו שביות והיו צריכים לשים אותם באיזה מקום, ואיזה מקום הכי בטוח בעולם לשים את השבויות? אתם יודעים ש"אשת יפת תואר" שבויות, היצר שם עובד חזק, התורה התירה מפני יצר

הרע, עם הגדרים שהיא התירה, שמו אותם אצל רב עמרם חסידה שהיה חסיד לעניינים

אלה גדול מאוד כמו שאומרים יוסף הצדיק, אמרו הרב עמרם חסידה.

שמו את השבויות אצלו בעליית הגג והוא כמובן למטה, עכשיו בשביל לעלות לעליה הזאת היה צריך להזיז סולם מעץ, שצריכים עשרה אנשים להרים אותו ולהזיזו למקום העליה כדי שיהיה אפשר לעלות או לרדת, אז שמו אותן בעליה, ואין מצב שאפשר לעלות, אין מצב, ורב עמרם כבר זקן, ופתאום כשהוא עבר ראה שהאור נפל על ירכה של אחת מהשבויות, ויצר הרע תשששששש תפס אותו ככה חזק, בלי לחשוב אפילו הלך לסולם הרים אותו לבד! והצמיד אותו לעליה והתחיל לעלות! הוא עולה!, באמצע הוא צעק: אש! בבית עמרם! אש! אש!, התלמידים ששמעו את הדברים: רצו, פתחו את הדלת מה הם רואים את הריבי החסיד עולה לשבויות וצועק: אש! יו איזה פדיחות היו לתלמידים, הריבי שלהם החסיד, אז מה אמר להם? "מוטב שתיכספו בי בעמרם בעלמא הדין: עדיף שתתביישו בי בעולם הזה, ולא תתביישו ממני בעולם הבא", הוא צעק אש של היצר! אש של היצר!, תצילו אותי תצילו! הוא צעק אש, כתוב בגמרא שהיצר יצא ממנו ונפל התעלף. ואמר לו: אתה רואה אתה מלאך ואני בשר ודם וניצחתי אותך {הרב מבסוט}, כי יצר הרע יהיה אדם בעולם והוא לא יחטיא אותו, איך זה יכול להיות? אז הוא הביא לו אותה כמו שאומרים עם כוחותתתת!!! של עשרה גברים, להרים את הסולם בלי לחשוב, אבל הוא צעק, הוא הבין שעכשיו זה המלחמה על החיים, הוא צעק הוא ידע שיהיה פדיחות, אבל אמר: עדיף בעולם הזה ממה שיהיה בעולם הבא.

כמה ייחרד האיש בזוכרו שהחסיד הזה לא חס על כבודו, ונתבייש ברבים, מספק, שמא לא יוכל לכפות את יצרו, אז מה יעשו אזובי קיר כמונו? שלא לחוס על הכבוד המדומה בעולם העובר ולחוס על כב' שמים, "כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו" וישים האדם אל ליבו: הלו נבראתי לכבוד המקום ברוך הוא, ואיך אחוס על כבודי! שיתמעט כבוד שמים חס וחלילה על ידי? הלו באתי לעולם אלא לכבודו של הקב"ה.