משנשאל רבי שמעון שקאפ ראש ישיבת גרודנא: "מה ראה לקבל על עצמו לעת זקנה עול כבד כזה על כל טרדותיו ודאגותיו?"

השיב: "מבואר בגמרא ביומא ל"ח, שבזמן הבית היה כהן שידע לכתוב את השם בחמש אצבעות בבת אחת, ושמו נשאר לדיראון עולם בקורות האומה על שלא מסר את סודו לאחרים. כוחי כמחנך וראש ישיבה מחייב אותי, ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו הסוד לעצמם". אז היה אחד שלוקח בתוך החמש אצבעות קולמוסין, וככה בתנועה אחת היה כותב שם השם. היה מסוגל לכתוב שם השם ככה, והוא לא גילה את הסוד הזה והוא נזכר לדראון עולם. מה לומדים? שאם יש לאדם דברים שהוא יודע ולא מעביר אותם לאחרים יהיה לדראון עולם, לכן פחד רבי שמעון שקאפ וקיבל לעת זקנה עול כבד כזה על כל טרדותיו ודאגותיו, וזה מאותו מעשה שכוחי כמחנך וראש ישיבה מחייב אותי ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו הסוד לעצמם.

מעשה היה ונכנסו לרבי שמעון שקאפ תלמידיו, רבי לייב מאלין ראש ישיבת בית התלמוד בניו יורק, והרב דוד ליפשיץ ראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן לשוחח עמו בליבון: נשאו ונתנו עמו, לאחר שעברה שעה ארוכה חשו צורך להתנצל לפניו על שגוזלים הם מזמנו היקר בכל פעם שמאריכים בישיבה אצלו ומונעים ממנו להוסיף ולחדש בתורה ולהכין שיעורים. אז זאת אומרת, אחרי שעה שהם יושבים ונושאים ונותנים איתו, התנצלו על הזמן היקר שכל פעם הם באים ויושבים אצלו וככה הוא נמנע מלחדש חידושים בתורה ולהכין שיעורים.

הרגיע אותם רבי שמעון ואמר להם: "חכמים אומרים 'עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר', זה לא נאמר רק לעניני ממונות אלא גם ברוחניות!" זאת אומרת לעשר זמן גם לאחרים, ומזה תתעשר בתורה.

"וכיון שכך: ראש ישיבה מרביץ תורה לתלמידים הוא מעשר מזמנו עבורם, אינו מפסיד מכך, אדרבא! מתעשר, שאם כדי להכין שיעור על בוריו ולהעמיד סוגיה על תילה היה לוקח לו שעה ארוכה, הרי בשכר שעישר מזמנו יתעשר בזמן ויוכל להעלות חידושי תורה ביתר קלות, ושיעוריו יהיו מתחוורים ומתבהרים לפניו בזמן קצר".

גם בשנותיו האחרונות הורו לו הרופאים שיפסיק להגיד את שיעוריו מפאת חולשתו, סרב וטענתו בפיו: "הן בשביל מה נותן הקב"ה חיים לאדם? כדי שיוכל לפעול למען תורה, ואם לא יפעל למה לו חיים? אדרבא! כיוון שאמרו עשר בשביל שתתעשר, אם כן ככל שאמסור מכוחותי להרבצת תורה ככה יוסיפו לי כוחות אחרים", וכל אותם ימים טען כי אכן רק בזכות זה הוא עדיין חי וקיים.

בשורות קצרות בהקדמה לספרו "שערי יושר" ביטא רבי שמעון בעצמו את הנהגתו המופלאה הזו: "הנה אנכי בחמלת השם עלי שם חלקי בין העמלים עם הציבור, וזכיתי למשוך אחרי לב שומעי לקחי בכל המקומות של מרביצי תורה הנזכרים לעיל, אשר כל זה הוא לא לפי מעשי ולא לפי כישרונותי, רק בסגולת עשר תעשר שמעודי ועד היום איתותי מעושרים לעצמי ולשומעי לקחי". אתם שומעים, אדם שמשקיע לרבים לא מפסיד. הזמן הזה באיכות יהיה הרבה יותר לאחר מכן בשאר הזמן שנותר. לא מפסידים מזה שפועלים עם הציבור, רק מרוויחים לאין שיעור. לא רק בחלק של הזכויות, גם בחלק של ההבנה, של הזכרון, של הסיעתא דשמיא וכו' וכו' וכו'.

כותב רבי משה פיינשטיין: "אף הוריתי שכל תלמיד חכם אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד, מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים, וזה הוראה שהוא נתן, אפילו שמתבטל מתורת עצמו. והבאתי ראיה מהא דרבי פרידא, שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמוד עמו 400 פעם, כמו שמובא בעירובין נ"ד, אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם לא למד לעצמו רבי פרידא, והיה לו שכר גדול, מה הוא קיבל? הוא הפסיד מזה שהוא למד 400 פעם כל פעם? הוסיפו לו עוד 400 שנה וכל דורו זכה לעולם הבא. שלכאורה היה אסור, דלעצמו היה עדיף, שהוא למד עמו במקצת הזמן שמחוייב לבטל מזמנו וללמוד עם אחרים. ומסתבר לי שהוא גם כן שיעור מעשר - עשירית הזמן שיש לו ללימוד תורה, ואולי יכול להוסיף עוד חומש. וצריך עיון לעניין השיעור כמה שיעור יכול אדם לתת לאחרים".

בחגיגת הנחת אבן הפינה לישיבת 'כוכב מיעקב' בירושלים, אמר הגאון מטשעבין רבי דב בעריש וידנפלד ראש הישיבה: "על כל תלמיד חכם ובן ישיבה מוטל להאציל מחכמתו גם על אחרים, על יהודים פשוטים שלא זכו לשבת בבית השם כל ימי חייהם, אסור לו לשמור על קניני התורה שרכש בשביל עצמו לבד, אלא גם אחרים צריכים ליהנות מאור חכמתו. עליו לקרבם, לדבר אל ליבם, להשפיע על נשמותיהם, ועל כגון זה נאמר, "אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך" אל תחזיק את התורה בשביל עצמך לבד, כי אם נהוג בה טובת עין ופזר מחכמתך גם לזולת".

מקור לפירוש זה מצינו בדרשותיו של רבי עזריה פיגו: "אפשר איש חכם ממולא בתורה על כל גדותיו, יעלה על דעתו לומר 'אם אני אלמד לאחרים כל חכמתי כאשר היא ולא אשייר כלום לי לבדי, מה יהיה יתרוני על זולתי, הלא טוב טוב, אלמד את תלמידי מהמון חכמתי זולתי משופרא שופרא המיטב, והיותר מובחרים שבהם אחזיק לעצמי ולהיות לי יתרון עליהם, ואת היותר אלמדם', את העודף כמו שאומרים.

אם יגיד בן אדם בצורה כזאת 'במה יהיה יתרוני אם אני אלמד אותם את הכל, אז אני אשמור לי דברים פנימיים מובחרים לי לעצמי ולא אלמד אותם, רק את העודף אני אלמד אותם!'

על זה בא התנא עליו השלום להוציא את זה מלב כל חכם לב ואמר: הבט נא וראה מי היה רבן יוחנן בן זכאי עליו השלום, אשר אמרו עליו חכמים בסוכה כ"ח, לא הניח דבר קטן ודבר גדול, והנה כל עצמת חכמתו קיבל מגדולי ישראל הלל ושמאי עליהם השלום, אשר לא היה בהם שום כילות אצלם חלילה, לא היה להם שום קמצנות לקמץ בחכמתם ליתן לאחרים, אלא לימדו כל מה שיכלו, ומהם קיבל והיה מה שהיה, זכה להיות מה שהוא. ולפיכך בראותו כמה קיבל מרבותיו, כי לא העלימו ממנו כלום.

אף הוא הזהיר לכל אדם ואמר: "אם למדת תורה הרבה" מכמה מינים אשר יש בלימודים שונים בינונים וטובים, כשתבוא ללמד לאחרים "אל תחזיק לעצמך" לבדך את המנה היפה והחלק הטוב לדעתך בתורה שלמדת, אלא את הכל תשפיע ותלמד את זולתך. וטעם זה "כי לכך נוצרת", תכלית יצירתך וביאתך לזה העולם לא היה אלא לזה, להיטיב עם אחרים, כי לולא כן אם לא היה אלא בשביל עצמך כבר היתה זאת עמך מבלי תהיה נוצר, אייי, "כי לכך נוצרת", אתם שומעים? כל התכלית של היצירה והביאה של האדם לעולם היא להיטיב עם אחרים, אם לא - לא היית נוצר בכלל, ואם כן, כל מה שתוסיף יותר ללמד ולהשפיע על אחרים אתה משלים בזה יותר את כוונת יצירתך. שמעתם? "כי לכך נוצרת", בלי זה לא היית נוצר.

מספר רבי יעקב אדלשטיין: "מרן בעל החזון אי"ש ביקש פעם לעשות מהפיכה בישיבת פוניבז', כלשונו: הוא קרא לשני תלמידים בישיבה, אני הייתי שם" הוא אומר, "עם הרב יעקובוביץ מהרצליה, והוא אמר כך, החזון אי"ש אמר כך: "מתוך מה שמגיעים אלי לדבר בלימוד הבחנתי שהגיעו לישיבה בחורים צעירים רבים והם גם בעלי כישרונות, ורואים שהם הולכים חלילה לאיבוד, הם מתייאשים מהר, חשים עצמם בודדים, מוכרחים לעשות משהו כדי שהבחורים המבוגרים ימצאו זמן לקרב אותם. יקחו לעצמם זמן לשבת עמם, והוא ביקש מאיתנו שנטפל בענין". אמרתי לו: 'שהאלטער בחורים - הבחורים המבוגרים לומדים ברמה גבוהה יותר ובעיון, וקשה למצוא זמן בשביל ללמוד עם בחורים שרק עכשיו החלו ללמוד בישיבה, והעיקר שהזמן דוחק וקשה למצוא זמן פנוי לכך'.

החזון אי"ש השיב על דברי ואמר כך: "אם כשתדבר עם הבחורים הם ידחו את הבקשה ויגידו כדברים הנ"ל, את הטעם שאתה אמרת שהם לומדים בעיון וקשה להם לרדת ברמה ולדבר עם הצעירים, אז תגיד להם, 'תפילין אתם מניחים? - הרי אין זמן! צריך ללמוד, למה אתם מניחים תפילין? כיון שזו מצות עשה, נכון, מה הם יגידו - מצות עשה, גם זה מצוה שאינה יורדת בערכה ממצות הנחת תפילין להקדיש ביום זמן לטפל בבחורים הצעירים!'" כך אמר החזון אי"ש.

שבנו להיכל הישיבה וליקטנו סביבנו קבוצה של בחורים מבוגרים ואמרנו לפניהם את הדברים שיצאו מנהמת ליבו של החזון אי"ש, השומעים התרגשו לשמע הדברים, מיד נטלו דף ועט, עשו רשימה של מבוגרים וצעירים וסידרו זוגות זוגות, מבוגר וצעיר, מבוגר וצעיר, וקבעו כל יום זמן כחצי שעה ושעה ללמוד עמם. אתם שומעים?

הצלה של כל הבחורים שמתייאשים אחר כך ועוזבים את הישיבה, והם כישרוניים, למה? כי הם רואים כולם מרחפים בעולמות העליונים, הם עוד נמצאים כמו גוזלים בקרקע, לא מצליחים להתרומם, עוד לא יודעים איך לעוף, ומרגישים פה אוירה חשמל והם אתה מבין מרגישים שזה לא זה, אז הם מרגישים 'אולי אני לא מוכשר?' והם לא יודעים שהם בעלי כישרונות רק צריך להשקיע בהם. ככה הציל החזון אי"ש אלפים בפוניבז', רק באמירה אחת שלו, 'מצות תפילין אתה מקיים? למה? ביטול תורה, לא? לא, אתה מבין שזה מצות עשה, זה לא פחות מהנחת תפילין'. זהו.

יש מצוה בתורה שכל אחד ואחד מצווה בעשייתה, מה זו המצוה? כתוב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", הפירוש: שבנוסף למצוה מספר תרי"ג לכתוב ספר תורה כל אחד לעצמו אפילו אם הוריש לו אביו ספר תורה, כל אחד חייב לכתוב ספר תורה לעצמו, בנוסף למצוה לכתוב ספר תורה, יש מצוה ללמדה את ישראל, יש מצוה ללמד את התורה לישראל.

דבר זה עורר רבי משה סאלאויצ'יק מציריך צריך ביאור: לכאורה הרי כשאדם מלמד הוא משמיע, הוא שם את הדבר באוזן, לא? הוא שם את הדבר באוזן, אם אני מלמד עכשיו איפה זה נכנס לכם? באוזן, זה נכנס לכם לפה או לאוזן? אז מה כתוב "ללמדה את בני ישראל שימה בפיהם", מה משמע "שימה בפיהם"? וכי אדם מדבר לפה של הזולת?

אולם יישב רבי משה סאלאוויצ'יק, לפי דעתי כתוב פה יסוד גדול וחשוב: שהרי בכל המצוות שבתורה על אף שיש גם ענין לדאוג שהשני יקיים מצוות, כמו מצות תוכחה, אין חיוב זה נובע מעצם מהותן של המצוות, אלא שזה חיוב על האיש לעזור לזולתו לקיים את המצוות. אין החיוב הזה נובע מעצם מהותן של המצוות, אלא חיוב לעזור לקיים את המצוות, כי במצות התוכחה מה אתה גורם לו? אתה גורם לו שהוא יעשה את המצוות, אבל בלימוד התורה זה שונה הדבר, החיוב לדאוג וללמד לחברו תורה נובע מעצם המהות והתוכן של מצוות תלמוד תורה.

אין די בכך שאדם דואג ללימוד תורה לעצמו, אלא יש חיוב ללמד תורה ולמסרו לדורות הבאים אחריו ושלא תשתכח תורה מישראל לדורות הבאים עד שהשם יתברך יעזור ותהיה לנו הגאולה השלמה. אז אתה צריך לדאוג שהוא לא רק ישמע ואתה תגיד לו שכדאי ללמוד טוב כי צריך לעשות מצוות, אתה צריך "שימה בפיהם", לדאוג שהוא ילמד גם, זה חלק ממצות לימוד תורה שלך, זה חלק מהמצוה, זה מהות המצוה של לימוד תורה, ללמוד וללמד.

ראיה לכך: בברכת המצוות שאנחנו מברכים על תלמוד תורה, אנחנו מוסיפים תפילה "והערב נא, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל" תפילה זו יחודית לברכת התורה. למה היא לא נתקנה בשאר המצוות? אלא רואים מכאן שזה חלק מברכת המצוות, לדאוג לתורתם של "צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל", ולא כמו בשאר המצוות שאכן צריך האדם לדאוג למצוותיו של השני, לא כמו בשאר מצוות, שמה צריך לדאוג שיהיה לו מצוות לשני אבל זה לא חלק מהמצוה שלך עצמך. פה זה חלק ממצות לימוד תורה שלך, היא לא מתקיימת גם אם אתה לא מלמד לאחרים. ולכן צריך להגיד בברכה גם בנוסח הזה.

הרב: אתם יודעים למה רוב הבנים של תלמידי חכמים הם לא גם תלמידי חכמים? אתם יודעים למה? משום שהם לא מכוונים בברכה הזאת, ולמה אנשים לא מוצאים לפעמים טעם בלימוד או שכאילו מתייאשים, או שאין להם חשק הרבה ללמוד, לומדים חצי שעה ומספיק, כי הם לא מתכוונים בברכה הזאת, "והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו", אם היה אדם מתכוון בברכה הזאת, "והערב נא" שהתורה תהיה ערבה לו, כך היה מתפלל מברך והערב נא, ולא רק אלא גם "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו", תתפלל עליהם, שלא רק התורה תהיה עלי ועליך, גם על הילדים שלך, ועל כל צאצאינו וכל עם ישראל, או, אז זה יהיה כמו שצריך. אתם רואים זה הסידור שלי, והנה פה במצלמה רואים יש פה שמתי סימן בורוד שמגיע ל"והערב נא" לכוון טוב, כי אדם שוכח. "והערב נא", שהתורה תהיה ערבה ועל "צאצאינו וצאצאי צאצאינו", אדם שרוצה לזכור משהו ותמיד הוא שוכח, ישים חץ קטן בצבע נדבק איפה שהוא יודע שהוא לא שם לב ויזכור. כמו שלא זוכר להגיד את הברכה הראשונה בשמונה עשרה בכוונה - תשים לך ארבע חיצים שמה, שאיך שאתה פותח ישר את התפילה, בום! אתה מקבל ארבע חצים, זה יזכיר לך לשים לב לפחות בברכה הראשונה שלא תזוז ממנה.

אדם צריך לזכור – "עשי לך ציונים": צריך לעשות ציונים זכירות כדי שיזכור, אם לא הוא מעביר ככה והחיים עוברים ולא שם לב, יכול להרויח כל כך הרבה, כוונה בברכה אחת יכולה להעשיר את כל חייו וחיי זרעו לעולם. אתם שומעים? בזה תלו חכמים למה רוב בני תלמידי חכמים לא יוצאים תלמידי חכמים, בגלל שהתלמידי חכמים בעצמם לא מתכוונים בברכות האלה כמו שצריך, הם לומדים זה מספיק, הם לא… אבל אנחנו רואים שזה מצוה חיובית, שכל אחד לא רק ילמד לעצמו אלא גם ילמד לאחרים.

קבוצת תלמידים צעירים למדה אצל רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת 'עץ חיים' ובעל 'אבן האזל' פעם בשבוע "אבן העזר" הלכות גיטין, וכך היתה צורת הלימוד: בתחילה עיון במספר שורות בטור, לאחר מכן שמים לב לשינויי הלשון שבין הטור לשלחן ערוך, אחרי זה היה מעיין ברמב"ם, ומשווה את לשון הרמב"ם והטור, ועל כך היה בונה את השיעור. לקבוצה זו נהג לומר: "לא להתכונן לשיעור זה מראש, נלמד יחד ונכין ביחד". כך היה אומר לתלמידיו הצעירים, רבי איסר זלמן מלצר. "לשיעור הזה עליכם להתכונן כאן", כך היה חוזר ומדגיש. כאשר אוכלים פשטידה עדיין אין יודעים את דרך הבנתה, הרוצה לדעת כיצד עושים את הפשטידה חייב לראות בעצמו כיצד מכינים אותה.

אז זאת אומרת: אני רוצה ללמד אתכם ללמוד, אז אני לא רוצה שתכינו, אני רוצה שתראו איך מכינים, כמו שמכינים פשטידה אז ככה יודעים איך מכינים פשטידה, אם אתה רואה את זה, ככה אותו דבר. כאשר שומעים שיעור מוכן, אמר רבי איסר זלמן לתלמידיו, הרי זה כמי שאוכל פשטידה. כאן אתם לומדים כיצד עושים את הפשטידה, כיצד מכינים את השיעור, לאט לאט מעירים הערות, מעוררים שאלות, מגבשים את החומר הנלמד, ובונים. השומע שיעור מוכן, עדיין אינו יוצא ידי חובתו בידיעת סוד הכנת השיעור, הוא יכול להבין את השיעור, אבל איך מכינים שיעור כזה - הוא לא יודע.

רעיון זה הגשים בעל אבן האזל למעשה במשך שנים רבות, ועוד בקלוצק בשנת תרפ"ד לימד בביתו פעמיים בשבוע בשעות הערב "חושן משפט", והדגיש בפני התלמידים שהוא אינו מכין את השיעור הזה, הואיל והינו רוצה שהבחורים יראו כיצד יש ללמוד. זאת אומרת הוא התחיל איתם את השיעור מהתחלה, איך מכינים שיעור כדי שילמדו גם הם איך להכין שיעור, שזה הדבר הכי חשוב.

רבי יצחק הוטנר העיר פעם על הרגשתו בריבוי ספריו של החזון איש ואמר: דוקא מפני שכל ימיו היה החזון איש - איש פרטי, היה מקום לחשוש שהללמד שלו מפגר אחרי הללמוד, ובהפצת ספריו היה מרגיש טעם של תיקון לאי פרופורציה שבין הללמוד והללמד שלו. זאת אומרת, הוא העיר פעם על ההרגשה בריבוי הספרים של החזון איש, שלכאורה ממה שהוא למד לעומת מה שהוא כתב היה ניתן לחשוב שכאילו יש פיגור בין הללמוד לבין הללמד שלו, אבל מהפצת ספריו מרגישים טעם של תיקון לאי פרופורציה ממה שנראה למה שהיה בפועל.

ברוח זו מתבטא גם רבי אברהם מסוכטש'וב: "ומעודי היה דרכי לכתוב את חידושי אשר חנני השם, אך להדפיס הדברים להפיצם על פני תבל - לא עלה על דעתי, ואין לך יפה מן הצניעות", ככה היה אומר רבי אברהם מסוכטשוב. "ואם יהיה מן השמים שיובאו הדברים לדפוס, יהיה לאחר מאה שנים, ככה היתה מחשבתי". אז הוא היה כותב אבל לא מדפיס. "אך בזאת בחרתי ללמוד עם תלמידים מקשיבים, ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתה של תורה, כי בזמן הזה שתורה שבעל פה כתובה המצוה ללמד היא ללמד דרכי הלימוד, אך כעת לעת זקנתי בעוונותי גבר עלי חולי השיעול ולא יכולתי ללמוד עם תלמידים, ונצטערתי מאד על זה, כי מצוה עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וללמד גדול יותר מללמוד, כהא דכתובות י"ז, "למאן דמתני - לית לשיעורא", מי שמלמד לאחרים - אין לזה שיעור. וכמו שהמחטיא את הרבים גדול עוונו מנשוא, כמו כן להיפך, במידה טובה מרובה שהיא פי 500 המזכה את הרבים בתורה אין סוף למתן שכרו. "ובכן נפשי עגומה עלי על מניעתי מהעבודה הגדולה הזאת לעת זקנתי", שהוא לא יכול לשבת עם התלמידים כבר, "ופירש פרק השוכר את הפועלים פ"ג בפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", יצאו צדיקים לקבל שכרם ולעבודתו עדי ערב - במי שהשלים עבודתו עדי ערב, פירש רש"י - עד יום מותו. אמרתי לתקן מעט להדפיס חידושים ותלמידים ההוגים בו ילמדו מתוכו דרכי לימוד".

אז בתחילה הוא היה כותב, היה כותב, אבל כותב את החידושים לעצמו ולא מפיצם ברבים, הוא העדיף ללמוד עם תלמידים את כל הדברים וללמד אותם ללמוד, בזקנותו שהוא כבר לא יכול, והיות ויש מצוה ללמוד וללמד, והוא לא יכול כבר ללמד, אין בו כוחות, אז הוא לקח מחידושיו והחליט לתנותם ולדפוס וליתן לאחרים ללמוד ויצא שהוא מלמד.

"ובאתי להזכיר פה, היות כי שמעתי כי בזמן הזה עיקר עיון התלמידים בסברות ולא בפשט, ולא בבירור השיטות, כל שיטה ושיטה איך יפרש את הגמרא לפי שיטתו, ושתי אלה גם המה עיקר להלכה, ושמעתי ממורינו האדמו"ר מקוצק, שגם בזמנו התרעם על העולם אשר מעיינים מעט בהלכה מיני וביה, יותר בסברות ולא בפשט ולא בירור השיטות, ואותי הזהיר מאד לישא וליתן גם בפשט כעין ספר מהרש"א וספר מהרש"ך, ובספרי ימצא הרבה פלפולים גם בפשט ובירור השיטות בעזרת השם יתברך, ואם יבואו התלמידים לקבל ממני גם דרך זה הוא העיון בפשט ובירור השיטות, יהיה להם לטובה גדולה.

ועוד: אם יהיה ברצון השם יתברך שיתברכו הדברים בלב המעיינים, יכולים לחדש מתוך דברי חידושים אחרים להבין דבר מתוך דבר, כמאמר הש"ס בחגיגה ג': "מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרים ורבים". בזאת אקיים מעט המצוה ללמד".

זה בהקדמתו ל"אגלי טל". אז זה הסיבה בסוף שהוא כתב והדפיס, כיון שלא יכול היה ללמד בפועל אז לפחות שספריו יופצו בקרב הלומדים ויקיים מצות ללמד, אתם מבינים למה הוא חרד, למה? אתם זוכרים למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא עשה את זה בסוף? למה? כי בריש פרק השוכר את הפועלים בפסוק כתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", מה הפירוש? יצאו הצדיקים לקבל שכרן, זה כל זמן שהם במשך חייהם, אבל עד מתי תהיה עבודתו? "עדי ערב", כמו מי שמשלים עבודתו עד מתי? עדי ערב. אז רש"י פירש עד מתי? עד יום מותו. נו, אז אם צריך עד יום מותו והוא כבר אין לו כוחות לשבת וללמוד עם התלמידים מה יעשה? אז הוא העלה את דברי תורתו וחידושיו וכו' ודרך לימודו על הכתב, וכל זה היה בשביל שיוכל להמשיך לקיים מצות "וללמד". ללמוד הוא למד, אבל ללמד כבר לא היה לו כח פיזי, אז הוא העביר את זה לספרים שהדפיס שבהתחלה מחמת הצניעות לא רצה להדפיסם, ואמר מאה שנה אחרי שאני אהיה בעולם האמת ידפיסו אותם. אתם שומעים?

אז אם בן אדם, נגיד אתם לא יודעים לכתוב ספרים, מה תעשו? אתם לא יודעים ללמד, מה תעשו? אם תפיצו תורה של אחרים, זה נקרא שאתם מלמדים תורה. לדוגמא, אם היה לכם ספרים של החפץ חיים והייתם הולכים ונותנים לכל אחד ספרי החפץ חיים, נגיד משנה ברורה לכל אחד ואחד, הייתם מזכים את הרבים. כך אדם יכול לקחת תורה של אחרים ולהפיצה, והיום זה לא בעיה, יש אימילים, אס אם אסים, צ'יק צא'ק, הרצאות, הכל, דף היומי, מה שרוצים אפשר להפיץ. מה שרוצים, אפשר לזכות את הרבים לאין שיעור, הדור הזה יכול לזכות מה שדורות אחרים לא יכלו אלא הם עמלו יומם ולילה, היום ברגעים בן אדם יכול להפיץ, ברגעים! ברגעים יכול לזכות, ברגעים. והנה עכשיו נתתי רעיון לסמן "והערב נא", אני מאמין שלפחות חמישה אנשים יעשו את זה, והנה כבר זכינו בחמישה אנשים שיכוונו ואפשר שכוונתם בברכות האלה יצמיח להם בנים תלמידי חכמים, שווה או לא שווה? אבל אם זה לא היה מופץ עכשיו בשידור ישיר ובשידור חוזר אז זה היה נשאר פה בבית המדרש, חמישה אנשים פה שמעו, לך תדע מי יעשה, ושלום, לא קרה כלום. היום יש אפשרויות ללא גבול, רק צריך לדעת לנצל את הרשת ואת המדיה ולהפיץ, במקום להפיץ את כל הקישקשתא של מי שמפיץ - ואתם יודעים למי אני מתכוון, אפשר להפיץ דברי תורה - בלי סוף!.

יותר מכל, כך מסופר על רבי אהרן קוטלר: השגיב פלאים את החסד ברוחניות, חסד התורה, זהו החסד האמיתי והנצחי. מאמרו תורת חסד מוקדש להיכרות עם חסד השם שנתן לישראל את התורה. ועם החסד שגומלים ישראל כשלומדים ומלמדים תורה.

במסכת סוכה דרשו חכמים זכרונם לברכה על המקרא "ותורת חסד על לשונה": 'וכי יש תורה שאינה של חסד? אלא תורה ומלמדה - זאת "תורת חסד", ביאר רבי אהרן: אפילו שעצם לימוד התורה הוא חסד גדול עם העולם, עם הבריאה, ועם האומה הישראלית, כמאמרם: 'כל הלומד תורה לשמה - כאילו העמיד פלטרין של מעלה ושל מטה', הוא המעמיד את הפלטרין של מעלה ושל מטה, אבל תורה מלמדה זה הפסגה, זה בחינת חסד שבחסד. ומורגל בפיו: "ותלמוד תורה כנגד כולם", כלומר חסד של מלמד תורה חשוב כנגד כל עניני החסד המפרטים לעיל במשנה ובברייתא ד'אלו דברים', כי הוא חסד שכולל את כל החסדים יחדיו. אם התורה היא המציאות, היא החיים, היש בנמצא חסד גדול יותר מהחיים עצמם? הניתן להתחסד יותר עם הזולת מאשר להעניק לו חיים? וזה להעניק חיים.

הרב: ועלה בדעתי עכשיו לחדש שזה כתוב בתוך המילים 'ותלמוד תורה - כנגד כולם', נו, אתם עומדים על מה שאני מתכוון? כל מה שלמדנו עד עכשיו נמצא במילים "ותלמוד תורה - כנגד כולם", צריך שהתלמוד תורה יהיה כנגד כולם, דהיינו: להעביר את התלמוד תורה שלך כנגד כולם, לתת לכולם שיזכו מהתלמוד תורה שלך. זה הדרך של תלמוד תורה, כנגד כולם. לא להסתפק, אני לומד ועוד שנים ועוד חמישה ועוד עשרה, 'כנגד כולם', עד כמה שניתן להגיע ולהבקיע, לכל העולם כולו, זה תלמוד תורה. לא מבטלים את התורה - אפילו אם יש נגד, וממשיכים עם תלמוד התורה כנגד כולם.

בעל החפץ חיים המחיש במשל את זאת: משל למה הדבר דומה? מי שנפל לבור עמוק ונפצע פצעים רבים וקשים במקומות שונים בגופו, מיהרו האנשים לקרוא לרופאים ומומחים בסוגי פצעים קשים אלה, הרופא מגיע, מתבונן בחולה, פונה לעומדים ואומר: "מדוע אתם מחפשים עכשיו מומחה לפצעים וכדומה? אתם רואים שאדם זה מאבד כמעט רוח חיים שבקרבו, דבר ראשון צריך להשיב את רוחו, שלא יתעלף, אחר כך נוכל לחפש גם להצליח לרפאות את הפצעים!".

הנמשל- כך הוא ממש בתורה: פצעים רבים יש בעמנו, עוברים עבירות שונות וקשות, דבר ראשון זה להשיב להם את עצם חיותם וחיות נפשם, זה על ידי אור התורה, קודם כל להשיב את נפשו, קודם כל שישב ללמוד תורה, קודם כל לשבת ללמוד תורה. כמו שנאמר בפרשת נצבים: "כי הוא חייך ואורך ימיך", ממילא שיכנס בו רוח חיים של התורה, ממילא יתרפאו להם גם שאר איברי הנפש, כמו שאמרו חכמים, המאור שבה מחזירן למוטב.

הרב: על כן העיקר הראשון לאותם יהודים הרחוקים מתורה ומצוות :- ללמד אותם את תורת השם, אם זה בלימוד ילדים בחדרים, אם זה בישיבות, אם זה בשיעורי גמרא ומשניות לבעלי בתים וכדומה, העיקר לחבר אותם את האנשים לתורה.

מה עדיף, תורה לרבים או משרת רבנות?

בשבוע של שבת 'נחמו' תרי"ג, כחודש ימים לפני שרבי יוסף דב סאלאווצי'ק נתמנה למשנה ראש ישיבה בוולאז'ין: קיבל כתב רבנות מקהילת טעלז, ולפי המוסכם היה צריך לעשות את הימים הנוראים של שנת תרי"ד בטעלז, וגם לדרוש ב'שבת שובה'. כשנודע לו דבר התמנותו בישיבת וולאז'ין, החזיר את כתב הרבנות בצירוף בירור הלכה שהיות והוא חוזר מהסכמתו לרבנות טעלז לא מחמת כסא רבנות יותר מכובד או הכנסה יותר גדולה… אלא אך ורק מפני שניתנה לו ההזדמנות להרביץ תורה שזה משאת נפשו מאז ומתמיד, הרי שמשום תורה דרבים רשאי הוא להתחרט על ההסכם שביניהם, הוא מפר הסכם. אתם שומעים?