טוען...

קניין מ"ד - הלומד על מנת ללמד

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 24.06.2014, שעה: 09:38


כו' סיון תשע"ד – קניין מד'- הלומד על מנת ללמד - מח' קנייני התורה

 

מ"ד: ארבעים ושמונה דברים שבהם נקנית התורה, הלומד על מנת ללמד,

"המתפלל על חברו הוא נענה תחילה", גמרא בבא קמא צ"ב: ועל כן מי שכל תכלית לימודו כדי ללמד אחרים הוא נענה תחילה, ומלמדים אותו מן השמים ושערי תורה נפתחים לפניו.

הגמרא כשאומרת 'המתפלל על חברו - הוא נענה תחילה', מה אני שומע? שהוא מתפלל על חברו, והוא נענה תחילה, ועל כן אומר ה'מדרש שמואל': "מי שכל תכלית לימודו כדי ללמד אחרים הוא נענה תחילה", זה כמו המתפלל על חברו. מי שהתכלית שלו זה ללמד לאחרים, הוא לומד כדי ללמד, הוא נענה תחילה, שיצליח הוא בלימודו. מלמדין אותו מן השמים, לא כמו אדם שלומד על מנת לא ללמד, זה עוזרים לו סיוע מן השמים ומלמדין אותו מן השמים ושערי תורה נפתחים לפניו.

ואפשר עוד: כי כאשר האדם לומד על מנת ללמד "תתקיים בו תורתו ולא ישכחנה", בזכות שהוא לומד על מנת ללמד אז תתקיים בו התורה ולא ישכחנה, כי התורה שלו היא צורך רבים, אז עוזרים לו מן השמים שהתורה לא תשכח ממנו. כי בהיותו חוזר ומלמדה לאחרים בכל עת שמלמדה זוכר ותלמודו מתקיים בידו. אז פה הוא מביא טעם, שכשחוזרים ומלמדים לאחרים, אז כל פעם שאתה חוזר על אותו שיעור ועל אותם דברים, ממילא זה נחקק והוא זוכר ותלמודו מתקיים בידו.

הסטייפלר זכר צדיק לברכה אמר: שמי שמלמד לאחרים שיעור זה כאילו הוא חזר בעצמו על החומר עשרים עד שלשים פעם, או ארבעים, יש כמה גרסאות. למה, כי אדם, הריכוז שלו כשהוא מדבר לאחרים זה אחרת לגמרי מה שהוא לומד לעצמו, כשהוא לומד לעצמו יכול להעביר דברים ככה מלמעלה כאילו הבין באופן שטחי והוא לא הבין, והוא לא ירד לעומק הענין, אבל כשהוא מדבר לרבים צריך לשים לב שהוא באמת הוא כבר מחשבן בראש מה יכולים לשאול על מה שהוא אומר כרגע וכו' וכו' וכו', אז זה נזכר אצלו הרבה יותר.

הדרך חיים אומר: כי זה עצם התורה שילמד אחרים גם כן, עצם התורה היא ללמד לאחרים גם כן, לא ניתנה התורה שתעמוד אצלו, הרי משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאחרים, נתן אותה לעם ישראל. אז יש אומרים שהוא קיבל רק את התורה להעביר את התורה ומצוותיה, אבל טעמיה הוא לא התחייב לתת, לא היה מחוייב ולמרות כל זאת הוא נתן הכל, לא השאיר אצלו, שיהיה לו בלעדיו רק לעצמו, אלא נתן הכל. מה משה נתן תורה בחינם אף אתה בחינם, שצריך לתת תורה בחינם. אבל אם אין אנשים שנותנים תורה בחינם – "אמת קנה ואל תמכור", בכל אופן בשביל האמת כדאי לשלם, אבל אל תמכור.

צריך להרים קול בלימודו על ידי כך תלמוד ומתקיים שכן ברית כרותה לשפתיים כמו שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם" אל תקרא למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. ועוד: שחבריך יקיימוה בידיך. מתלמידי יותר מכולם, אז הלחם שמים אומר שהלומד על מנת ללמד צריך גם להרים קול בלימודו וכך מתקיים כי ברית כרותה לשפתיים ועוד שחבריך יקיימוה בידיך ומתלמידי יותר מכולם, כשאתה משמיע את קולך אז שומעים אחרים וממילא גם יכולים להגיב, ומתלמידי יותר מכולם.

גם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו, אם הוא לימד התלמידים אז התלמיד יזכירנו: מלבד זכות הלימוד עם זולתו, שכשאדם לומד עם זולתו זה זכות גדולה שעומד לו להקנותו התורה שהיא קנין עולם. זה לא אחד נותן לשני מתנה מאה שקל, הוא נותן לו עולם הבא. אתם יושבים עכשיו שומעים תורה אתם מקבלים עולם הבא, על כל מילה שאתם מקשיבים תרי"ג מצוות. זאת אומרת, זה שמקנה לחברו תורה זה קנין לעולם.

לכן אם כבודו יפיץ את הסרטים שלנו באימילים באס אם אסים לאחרים ויעבירו מאחד לשני, כל מה שאנשים מקשיבים תורה זה זכויות שלך. קנין עולם אתה מקנה לאנשים, וגם אם הם לא רוצים לקבל את זה אתה גם זוכה. "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה כמי שעשאה", כמה שרצית לזכות - כך אתה זוכה. ואם זה היה בפועל וגם אנשים חזרו בתשובה והמשיכו וכן הלאה, אז אין לדבר סוף.

התפארת ישראל אומר: אף שהוא כבר גדול בתורה, אפילו הכי מתייגע אף בדברים שאין בהם מעשה, כאמונות ודעות, כדי ללמדם לאחרים. אז אפילו שאדם הוא כבר גדול בתורה, אפילו הכי מתייגע אף בדברים שאין בהם מעשה, כגון לא דוקא דברים שיש בהם מעשה שאתה מלמד הלכות שעושים אותם, כמו אמונות ודעות, כדי ללמד אותם לאחרים. אז לא דוקא נגיד שלימוד תורה זה לימוד הלכות בלבד, אלא גם אמונות ודעות צריך ללמד לאחרים.

עד כאן זה ההגדרות, מכאן למעשים ולעובדות:

למרות חובת האדם ללמד אחרים, ברור הדבר שקודם לכן עליו ללמוד בעצמו, הבה נתבונן: מעשה בצעיר ממיודעי מרן בעל החזון אי"ש, שהיה להוט בטבעו להועיל לזולת ולזכות את הרבים ונמשך לעסקנות. כיון שהבחין החזון אי"ש בנטייתו זו אמר לו: "חכמים זכרונם לברכה מספרים על רבן יוחנן בן זכאי שלמד ארבעים שנה ואחר כך לימד ארבעים שנה, וכלום באותם ארבעים שנה שלמד לא היה את מי ללמד?" אם כתוב שרבן יוחנן בן זכאי למד ארבעים שנה ואחר כך כתוב לימד ארבעים שנה, האם בארבעים שנה הראשונות לא היה את מי ללמד? אלא משמע כך הוא הסדר הנכון, כך מצליחים יותר. גם החפץ חיים עמל הרבה שנים להיות חפץ חיים ואחר כך הפך את העולם בזמן קצר. אז זאת אומרת, קודם ללמוד ואחר כך ללמד.

משנשאל רבי שמעון שקאפ ראש ישיבת גרודנא: "מה ראה לקבל על עצמו לעת זקנה עול כבד כזה על כל טרדותיו ודאגותיו?"

השיב: "מבואר בגמרא ביומא ל"ח, שבזמן הבית היה כהן שידע לכתוב את השם בחמש אצבעות בבת אחת, ושמו נשאר לדיראון עולם בקורות האומה על שלא מסר את סודו לאחרים. כוחי כמחנך וראש ישיבה מחייב אותי, ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו הסוד לעצמם". אז היה אחד שלוקח בתוך החמש אצבעות קולמוסין, וככה בתנועה אחת היה כותב שם השם. היה מסוגל לכתוב שם השם ככה, והוא לא גילה את הסוד הזה והוא נזכר לדראון עולם. מה לומדים? שאם יש לאדם דברים שהוא יודע ולא מעביר אותם לאחרים יהיה לדראון עולם, לכן פחד רבי שמעון שקאפ וקיבל לעת זקנה עול כבד כזה על כל טרדותיו ודאגותיו, וזה מאותו מעשה שכוחי כמחנך וראש ישיבה מחייב אותי ומפחד אני להיות נמנה בין אלה ששמרו הסוד לעצמם.

מעשה היה ונכנסו לרבי שמעון שקאפ תלמידיו, רבי לייב מאלין ראש ישיבת בית התלמוד בניו יורק, והרב דוד ליפשיץ ראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן לשוחח עמו בליבון: נשאו ונתנו עמו, לאחר שעברה שעה ארוכה חשו צורך להתנצל לפניו על שגוזלים הם מזמנו היקר בכל פעם שמאריכים בישיבה אצלו ומונעים ממנו להוסיף ולחדש בתורה ולהכין שיעורים. אז זאת אומרת, אחרי שעה שהם יושבים ונושאים ונותנים איתו, התנצלו על הזמן היקר שכל פעם הם באים ויושבים אצלו וככה הוא נמנע מלחדש חידושים בתורה ולהכין שיעורים.

הרגיע אותם רבי שמעון ואמר להם: "חכמים אומרים 'עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר', זה לא נאמר רק לעניני ממונות אלא גם ברוחניות!" זאת אומרת לעשר זמן גם לאחרים, ומזה תתעשר בתורה.

"וכיון שכך: ראש ישיבה מרביץ תורה לתלמידים הוא מעשר מזמנו עבורם, אינו מפסיד מכך, אדרבא! מתעשר, שאם כדי להכין שיעור על בוריו ולהעמיד סוגיה על תילה היה לוקח לו שעה ארוכה, הרי בשכר שעישר מזמנו יתעשר בזמן ויוכל להעלות חידושי תורה ביתר קלות, ושיעוריו יהיו מתחוורים ומתבהרים לפניו בזמן קצר".

גם בשנותיו האחרונות הורו לו הרופאים שיפסיק להגיד את שיעוריו מפאת חולשתו, סרב וטענתו בפיו: "הן בשביל מה נותן הקב"ה חיים לאדם? כדי שיוכל לפעול למען תורה, ואם לא יפעל למה לו חיים? אדרבא! כיוון שאמרו עשר בשביל שתתעשר, אם כן ככל שאמסור מכוחותי להרבצת תורה ככה יוסיפו לי כוחות אחרים", וכל אותם ימים טען כי אכן רק בזכות זה הוא עדיין חי וקיים.

בשורות קצרות בהקדמה לספרו "שערי יושר" ביטא רבי שמעון בעצמו את הנהגתו המופלאה הזו: "הנה אנכי בחמלת השם עלי שם חלקי בין העמלים עם הציבור, וזכיתי למשוך אחרי לב שומעי לקחי בכל המקומות של מרביצי תורה הנזכרים לעיל, אשר כל זה הוא לא לפי מעשי ולא לפי כישרונותי, רק בסגולת עשר תעשר שמעודי ועד היום איתותי מעושרים לעצמי ולשומעי לקחי". אתם שומעים, אדם שמשקיע לרבים לא מפסיד. הזמן הזה באיכות יהיה הרבה יותר לאחר מכן בשאר הזמן שנותר. לא מפסידים מזה שפועלים עם הציבור, רק מרוויחים לאין שיעור. לא רק בחלק של הזכויות, גם בחלק של ההבנה, של הזכרון, של הסיעתא דשמיא וכו' וכו' וכו'.

כותב רבי משה פיינשטיין: "אף הוריתי שכל תלמיד חכם אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד, מחוייב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים, וזה הוראה שהוא נתן, אפילו שמתבטל מתורת עצמו. והבאתי ראיה מהא דרבי פרידא, שלימד לתלמיד קשה הבנה שהוצרך ללמוד עמו 400 פעם, כמו שמובא בעירובין נ"ד, אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם לא למד לעצמו רבי פרידא, והיה לו שכר גדול, מה הוא קיבל? הוא הפסיד מזה שהוא למד 400 פעם כל פעם? הוסיפו לו עוד 400 שנה וכל דורו זכה לעולם הבא. שלכאורה היה אסור, דלעצמו היה עדיף, שהוא למד עמו במקצת הזמן שמחוייב לבטל מזמנו וללמוד עם אחרים. ומסתבר לי שהוא גם כן שיעור מעשר - עשירית הזמן שיש לו ללימוד תורה, ואולי יכול להוסיף עוד חומש. וצריך עיון לעניין השיעור כמה שיעור יכול אדם לתת לאחרים".

בחגיגת הנחת אבן הפינה לישיבת 'כוכב מיעקב' בירושלים, אמר הגאון מטשעבין רבי דב בעריש וידנפלד ראש הישיבה: "על כל תלמיד חכם ובן ישיבה מוטל להאציל מחכמתו גם על אחרים, על יהודים פשוטים שלא זכו לשבת בבית השם כל ימי חייהם, אסור לו לשמור על קניני התורה שרכש בשביל עצמו לבד, אלא גם אחרים צריכים ליהנות מאור חכמתו. עליו לקרבם, לדבר אל ליבם, להשפיע על נשמותיהם, ועל כגון זה נאמר, "אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך" אל תחזיק את התורה בשביל עצמך לבד, כי אם נהוג בה טובת עין ופזר מחכמתך גם לזולת".

מקור לפירוש זה מצינו בדרשותיו של רבי עזריה פיגו: "אפשר איש חכם ממולא בתורה על כל גדותיו, יעלה על דעתו לומר 'אם אני אלמד לאחרים כל חכמתי כאשר היא ולא אשייר כלום לי לבדי, מה יהיה יתרוני על זולתי, הלא טוב טוב, אלמד את תלמידי מהמון חכמתי זולתי משופרא שופרא המיטב, והיותר מובחרים שבהם אחזיק לעצמי ולהיות לי יתרון עליהם, ואת היותר אלמדם', את העודף כמו שאומרים.

אם יגיד בן אדם בצורה כזאת 'במה יהיה יתרוני אם אני אלמד אותם את הכל, אז אני אשמור לי דברים פנימיים מובחרים לי לעצמי ולא אלמד אותם, רק את העודף אני אלמד אותם!'

על זה בא התנא עליו השלום להוציא את זה מלב כל חכם לב ואמר: הבט נא וראה מי היה רבן יוחנן בן זכאי עליו השלום, אשר אמרו עליו חכמים בסוכה כ"ח, לא הניח דבר קטן ודבר גדול, והנה כל עצמת חכמתו קיבל מגדולי ישראל הלל ושמאי עליהם השלום, אשר לא היה בהם שום כילות אצלם חלילה, לא היה להם שום קמצנות לקמץ בחכמתם ליתן לאחרים, אלא לימדו כל מה שיכלו, ומהם קיבל והיה מה שהיה, זכה להיות מה שהוא. ולפיכך בראותו כמה קיבל מרבותיו, כי לא העלימו ממנו כלום.

אף הוא הזהיר לכל אדם ואמר: "אם למדת תורה הרבה" מכמה מינים אשר יש בלימודים שונים בינונים וטובים, כשתבוא ללמד לאחרים "אל תחזיק לעצמך" לבדך את המנה היפה והחלק הטוב לדעתך בתורה שלמדת, אלא את הכל תשפיע ותלמד את זולתך. וטעם זה "כי לכך נוצרת", תכלית יצירתך וביאתך לזה העולם לא היה אלא לזה, להיטיב עם אחרים, כי לולא כן אם לא היה אלא בשביל עצמך כבר היתה זאת עמך מבלי תהיה נוצר, אייי, "כי לכך נוצרת", אתם שומעים? כל התכלית של היצירה והביאה של האדם לעולם היא להיטיב עם אחרים, אם לא - לא היית נוצר בכלל, ואם כן, כל מה שתוסיף יותר ללמד ולהשפיע על אחרים אתה משלים בזה יותר את כוונת יצירתך. שמעתם? "כי לכך נוצרת", בלי זה לא היית נוצר.

מספר רבי יעקב אדלשטיין: "מרן בעל החזון אי"ש ביקש פעם לעשות מהפיכה בישיבת פוניבז', כלשונו: הוא קרא לשני תלמידים בישיבה, אני הייתי שם" הוא אומר, "עם הרב יעקובוביץ מהרצליה, והוא אמר כך, החזון אי"ש אמר כך: "מתוך מה שמגיעים אלי לדבר בלימוד הבחנתי שהגיעו לישיבה בחורים צעירים רבים והם גם בעלי כישרונות, ורואים שהם הולכים חלילה לאיבוד, הם מתייאשים מהר, חשים עצמם בודדים, מוכרחים לעשות משהו כדי שהבחורים המבוגרים ימצאו זמן לקרב אותם. יקחו לעצמם זמן לשבת עמם, והוא ביקש מאיתנו שנטפל בענין". אמרתי לו: 'שהאלטער בחורים - הבחורים המבוגרים לומדים ברמה גבוהה יותר ובעיון, וקשה למצוא זמן בשביל ללמוד עם בחורים שרק עכשיו החלו ללמוד בישיבה, והעיקר שהזמן דוחק וקשה למצוא זמן פנוי לכך'.

החזון אי"ש השיב על דברי ואמר כך: "אם כשתדבר עם הבחורים הם ידחו את הבקשה ויגידו כדברים הנ"ל, את הטעם שאתה אמרת שהם לומדים בעיון וקשה להם לרדת ברמה ולדבר עם הצעירים, אז תגיד להם, 'תפילין אתם מניחים? - הרי אין זמן! צריך ללמוד, למה אתם מניחים תפילין? כיון שזו מצות עשה, נכון, מה הם יגידו - מצות עשה, גם זה מצוה שאינה יורדת בערכה ממצות הנחת תפילין להקדיש ביום זמן לטפל בבחורים הצעירים!'" כך אמר החזון אי"ש.

שבנו להיכל הישיבה וליקטנו סביבנו קבוצה של בחורים מבוגרים ואמרנו לפניהם את הדברים שיצאו מנהמת ליבו של החזון אי"ש, השומעים התרגשו לשמע הדברים, מיד נטלו דף ועט, עשו רשימה של מבוגרים וצעירים וסידרו זוגות זוגות, מבוגר וצעיר, מבוגר וצעיר, וקבעו כל יום זמן כחצי שעה ושעה ללמוד עמם. אתם שומעים?

הצלה של כל הבחורים שמתייאשים אחר כך ועוזבים את הישיבה, והם כישרוניים, למה? כי הם רואים כולם מרחפים בעולמות העליונים, הם עוד נמצאים כמו גוזלים בקרקע, לא מצליחים להתרומם, עוד לא יודעים איך לעוף, ומרגישים פה אוירה חשמל והם אתה מבין מרגישים שזה לא זה, אז הם מרגישים 'אולי אני לא מוכשר?' והם לא יודעים שהם בעלי כישרונות רק צריך להשקיע בהם. ככה הציל החזון אי"ש אלפים בפוניבז', רק באמירה אחת שלו, 'מצות תפילין אתה מקיים? למה? ביטול תורה, לא? לא, אתה מבין שזה מצות עשה, זה לא פחות מהנחת תפילין'. זהו.

יש מצוה בתורה שכל אחד ואחד מצווה בעשייתה, מה זו המצוה? כתוב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", הפירוש: שבנוסף למצוה מספר תרי"ג לכתוב ספר תורה כל אחד לעצמו אפילו אם הוריש לו אביו ספר תורה, כל אחד חייב לכתוב ספר תורה לעצמו, בנוסף למצוה לכתוב ספר תורה, יש מצוה ללמדה את ישראל, יש מצוה ללמד את התורה לישראל.

דבר זה עורר רבי משה סאלאויצ'יק מציריך צריך ביאור: לכאורה הרי כשאדם מלמד הוא משמיע, הוא שם את הדבר באוזן, לא? הוא שם את הדבר באוזן, אם אני מלמד עכשיו איפה זה נכנס לכם? באוזן, זה נכנס לכם לפה או לאוזן? אז מה כתוב "ללמדה את בני ישראל שימה בפיהם", מה משמע "שימה בפיהם"? וכי אדם מדבר לפה של הזולת?

אולם יישב רבי משה סאלאוויצ'יק, לפי דעתי כתוב פה יסוד גדול וחשוב: שהרי בכל המצוות שבתורה על אף שיש גם ענין לדאוג שהשני יקיים מצוות, כמו מצות תוכחה, אין חיוב זה נובע מעצם מהותן של המצוות, אלא שזה חיוב על האיש לעזור לזולתו לקיים את המצוות. אין החיוב הזה נובע מעצם מהותן של המצוות, אלא חיוב לעזור לקיים את המצוות, כי במצות התוכחה מה אתה גורם לו? אתה גורם לו שהוא יעשה את המצוות, אבל בלימוד התורה זה שונה הדבר, החיוב לדאוג וללמד לחברו תורה נובע מעצם המהות והתוכן של מצוות תלמוד תורה.

אין די בכך שאדם דואג ללימוד תורה לעצמו, אלא יש חיוב ללמד תורה ולמסרו לדורות הבאים אחריו ושלא תשתכח תורה מישראל לדורות הבאים עד שהשם יתברך יעזור ותהיה לנו הגאולה השלמה. אז אתה צריך לדאוג שהוא לא רק ישמע ואתה תגיד לו שכדאי ללמוד טוב כי צריך לעשות מצוות, אתה צריך "שימה בפיהם", לדאוג שהוא ילמד גם, זה חלק ממצות לימוד תורה שלך, זה חלק מהמצוה, זה מהות המצוה של לימוד תורה, ללמוד וללמד.

ראיה לכך: בברכת המצוות שאנחנו מברכים על תלמוד תורה, אנחנו מוסיפים תפילה "והערב נא, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל" תפילה זו יחודית לברכת התורה. למה היא לא נתקנה בשאר המצוות? אלא רואים מכאן שזה חלק מברכת המצוות, לדאוג לתורתם של "צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל", ולא כמו בשאר המצוות שאכן צריך האדם לדאוג למצוותיו של השני, לא כמו בשאר מצוות, שמה צריך לדאוג שיהיה לו מצוות לשני אבל זה לא חלק מהמצוה שלך עצמך. פה זה חלק ממצות לימוד תורה שלך, היא לא מתקיימת גם אם אתה לא מלמד לאחרים. ולכן צריך להגיד בברכה גם בנוסח הזה.

הרב: אתם יודעים למה רוב הבנים של תלמידי חכמים הם לא גם תלמידי חכמים? אתם יודעים למה? משום שהם לא מכוונים בברכה הזאת, ולמה אנשים לא מוצאים לפעמים טעם בלימוד או שכאילו מתייאשים, או שאין להם חשק הרבה ללמוד, לומדים חצי שעה ומספיק, כי הם לא מתכוונים בברכה הזאת, "והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו", אם היה אדם מתכוון בברכה הזאת, "והערב נא" שהתורה תהיה ערבה לו, כך היה מתפלל מברך והערב נא, ולא רק אלא גם "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו", תתפלל עליהם, שלא רק התורה תהיה עלי ועליך, גם על הילדים שלך, ועל כל צאצאינו וכל עם ישראל, או, אז זה יהיה כמו שצריך. אתם רואים זה הסידור שלי, והנה פה במצלמה רואים יש פה שמתי סימן בורוד שמגיע ל"והערב נא" לכוון טוב, כי אדם שוכח. "והערב נא", שהתורה תהיה ערבה ועל "צאצאינו וצאצאי צאצאינו", אדם שרוצה לזכור משהו ותמיד הוא שוכח, ישים חץ קטן בצבע נדבק איפה שהוא יודע שהוא לא שם לב ויזכור. כמו שלא זוכר להגיד את הברכה הראשונה בשמונה עשרה בכוונה - תשים לך ארבע חיצים שמה, שאיך שאתה פותח ישר את התפילה, בום! אתה מקבל ארבע חצים, זה יזכיר לך לשים לב לפחות בברכה הראשונה שלא תזוז ממנה.

אדם צריך לזכור – "עשי לך ציונים": צריך לעשות ציונים זכירות כדי שיזכור, אם לא הוא מעביר ככה והחיים עוברים ולא שם לב, יכול להרויח כל כך הרבה, כוונה בברכה אחת יכולה להעשיר את כל חייו וחיי זרעו לעולם. אתם שומעים? בזה תלו חכמים למה רוב בני תלמידי חכמים לא יוצאים תלמידי חכמים, בגלל שהתלמידי חכמים בעצמם לא מתכוונים בברכות האלה כמו שצריך, הם לומדים זה מספיק, הם לא… אבל אנחנו רואים שזה מצוה חיובית, שכל אחד לא רק ילמד לעצמו אלא גם ילמד לאחרים.

קבוצת תלמידים צעירים למדה אצל רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת 'עץ חיים' ובעל 'אבן האזל' פעם בשבוע "אבן העזר" הלכות גיטין, וכך היתה צורת הלימוד: בתחילה עיון במספר שורות בטור, לאחר מכן שמים לב לשינויי הלשון שבין הטור לשלחן ערוך, אחרי זה היה מעיין ברמב"ם, ומשווה את לשון הרמב"ם והטור, ועל כך היה בונה את השיעור. לקבוצה זו נהג לומר: "לא להתכונן לשיעור זה מראש, נלמד יחד ונכין ביחד". כך היה אומר לתלמידיו הצעירים, רבי איסר זלמן מלצר. "לשיעור הזה עליכם להתכונן כאן", כך היה חוזר ומדגיש. כאשר אוכלים פשטידה עדיין אין יודעים את דרך הבנתה, הרוצה לדעת כיצד עושים את הפשטידה חייב לראות בעצמו כיצד מכינים אותה.

אז זאת אומרת: אני רוצה ללמד אתכם ללמוד, אז אני לא רוצה שתכינו, אני רוצה שתראו איך מכינים, כמו שמכינים פשטידה אז ככה יודעים איך מכינים פשטידה, אם אתה רואה את זה, ככה אותו דבר. כאשר שומעים שיעור מוכן, אמר רבי איסר זלמן לתלמידיו, הרי זה כמי שאוכל פשטידה. כאן אתם לומדים כיצד עושים את הפשטידה, כיצד מכינים את השיעור, לאט לאט מעירים הערות, מעוררים שאלות, מגבשים את החומר הנלמד, ובונים. השומע שיעור מוכן, עדיין אינו יוצא ידי חובתו בידיעת סוד הכנת השיעור, הוא יכול להבין את השיעור, אבל איך מכינים שיעור כזה - הוא לא יודע.

רעיון זה הגשים בעל אבן האזל למעשה במשך שנים רבות, ועוד בקלוצק בשנת תרפ"ד לימד בביתו פעמיים בשבוע בשעות הערב "חושן משפט", והדגיש בפני התלמידים שהוא אינו מכין את השיעור הזה, הואיל והינו רוצה שהבחורים יראו כיצד יש ללמוד. זאת אומרת הוא התחיל איתם את השיעור מהתחלה, איך מכינים שיעור כדי שילמדו גם הם איך להכין שיעור, שזה הדבר הכי חשוב.

רבי יצחק הוטנר העיר פעם על הרגשתו בריבוי ספריו של החזון איש ואמר: דוקא מפני שכל ימיו היה החזון איש - איש פרטי, היה מקום לחשוש שהללמד שלו מפגר אחרי הללמוד, ובהפצת ספריו היה מרגיש טעם של תיקון לאי פרופורציה שבין הללמוד והללמד שלו. זאת אומרת, הוא העיר פעם על ההרגשה בריבוי הספרים של החזון איש, שלכאורה ממה שהוא למד לעומת מה שהוא כתב היה ניתן לחשוב שכאילו יש פיגור בין הללמוד לבין הללמד שלו, אבל מהפצת ספריו מרגישים טעם של תיקון לאי פרופורציה ממה שנראה למה שהיה בפועל.

ברוח זו מתבטא גם רבי אברהם מסוכטש'וב: "ומעודי היה דרכי לכתוב את חידושי אשר חנני השם, אך להדפיס הדברים להפיצם על פני תבל - לא עלה על דעתי, ואין לך יפה מן הצניעות", ככה היה אומר רבי אברהם מסוכטשוב. "ואם יהיה מן השמים שיובאו הדברים לדפוס, יהיה לאחר מאה שנים, ככה היתה מחשבתי". אז הוא היה כותב אבל לא מדפיס. "אך בזאת בחרתי ללמוד עם תלמידים מקשיבים, ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתה של תורה, כי בזמן הזה שתורה שבעל פה כתובה המצוה ללמד היא ללמד דרכי הלימוד, אך כעת לעת זקנתי בעוונותי גבר עלי חולי השיעול ולא יכולתי ללמוד עם תלמידים, ונצטערתי מאד על זה, כי מצוה עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וללמד גדול יותר מללמוד, כהא דכתובות י"ז, "למאן דמתני - לית לשיעורא", מי שמלמד לאחרים - אין לזה שיעור. וכמו שהמחטיא את הרבים גדול עוונו מנשוא, כמו כן להיפך, במידה טובה מרובה שהיא פי 500 המזכה את הרבים בתורה אין סוף למתן שכרו. "ובכן נפשי עגומה עלי על מניעתי מהעבודה הגדולה הזאת לעת זקנתי", שהוא לא יכול לשבת עם התלמידים כבר, "ופירש פרק השוכר את הפועלים פ"ג בפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", יצאו צדיקים לקבל שכרם ולעבודתו עדי ערב - במי שהשלים עבודתו עדי ערב, פירש רש"י - עד יום מותו. אמרתי לתקן מעט להדפיס חידושים ותלמידים ההוגים בו ילמדו מתוכו דרכי לימוד".

אז בתחילה הוא היה כותב, היה כותב, אבל כותב את החידושים לעצמו ולא מפיצם ברבים, הוא העדיף ללמוד עם תלמידים את כל הדברים וללמד אותם ללמוד, בזקנותו שהוא כבר לא יכול, והיות ויש מצוה ללמוד וללמד, והוא לא יכול כבר ללמד, אין בו כוחות, אז הוא לקח מחידושיו והחליט לתנותם ולדפוס וליתן לאחרים ללמוד ויצא שהוא מלמד.

"ובאתי להזכיר פה, היות כי שמעתי כי בזמן הזה עיקר עיון התלמידים בסברות ולא בפשט, ולא בבירור השיטות, כל שיטה ושיטה איך יפרש את הגמרא לפי שיטתו, ושתי אלה גם המה עיקר להלכה, ושמעתי ממורינו האדמו"ר מקוצק, שגם בזמנו התרעם על העולם אשר מעיינים מעט בהלכה מיני וביה, יותר בסברות ולא בפשט ולא בירור השיטות, ואותי הזהיר מאד לישא וליתן גם בפשט כעין ספר מהרש"א וספר מהרש"ך, ובספרי ימצא הרבה פלפולים גם בפשט ובירור השיטות בעזרת השם יתברך, ואם יבואו התלמידים לקבל ממני גם דרך זה הוא העיון בפשט ובירור השיטות, יהיה להם לטובה גדולה.

ועוד: אם יהיה ברצון השם יתברך שיתברכו הדברים בלב המעיינים, יכולים לחדש מתוך דברי חידושים אחרים להבין דבר מתוך דבר, כמאמר הש"ס בחגיגה ג': "מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרים ורבים". בזאת אקיים מעט המצוה ללמד".

זה בהקדמתו ל"אגלי טל". אז זה הסיבה בסוף שהוא כתב והדפיס, כיון שלא יכול היה ללמד בפועל אז לפחות שספריו יופצו בקרב הלומדים ויקיים מצות ללמד, אתם מבינים למה הוא חרד, למה? אתם זוכרים למה? למה הוא עשה את זה? למה הוא עשה את זה בסוף? למה? כי בריש פרק השוכר את הפועלים בפסוק כתוב "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", מה הפירוש? יצאו הצדיקים לקבל שכרן, זה כל זמן שהם במשך חייהם, אבל עד מתי תהיה עבודתו? "עדי ערב", כמו מי שמשלים עבודתו עד מתי? עדי ערב. אז רש"י פירש עד מתי? עד יום מותו. נו, אז אם צריך עד יום מותו והוא כבר אין לו כוחות לשבת וללמוד עם התלמידים מה יעשה? אז הוא העלה את דברי תורתו וחידושיו וכו' ודרך לימודו על הכתב, וכל זה היה בשביל שיוכל להמשיך לקיים מצות "וללמד". ללמוד הוא למד, אבל ללמד כבר לא היה לו כח פיזי, אז הוא העביר את זה לספרים שהדפיס שבהתחלה מחמת הצניעות לא רצה להדפיסם, ואמר מאה שנה אחרי שאני אהיה בעולם האמת ידפיסו אותם. אתם שומעים?

אז אם בן אדם, נגיד אתם לא יודעים לכתוב ספרים, מה תעשו? אתם לא יודעים ללמד, מה תעשו? אם תפיצו תורה של אחרים, זה נקרא שאתם מלמדים תורה. לדוגמא, אם היה לכם ספרים של החפץ חיים והייתם הולכים ונותנים לכל אחד ספרי החפץ חיים, נגיד משנה ברורה לכל אחד ואחד, הייתם מזכים את הרבים. כך אדם יכול לקחת תורה של אחרים ולהפיצה, והיום זה לא בעיה, יש אימילים, אס אם אסים, צ'יק צא'ק, הרצאות, הכל, דף היומי, מה שרוצים אפשר להפיץ. מה שרוצים, אפשר לזכות את הרבים לאין שיעור, הדור הזה יכול לזכות מה שדורות אחרים לא יכלו אלא הם עמלו יומם ולילה, היום ברגעים בן אדם יכול להפיץ, ברגעים! ברגעים יכול לזכות, ברגעים. והנה עכשיו נתתי רעיון לסמן "והערב נא", אני מאמין שלפחות חמישה אנשים יעשו את זה, והנה כבר זכינו בחמישה אנשים שיכוונו ואפשר שכוונתם בברכות האלה יצמיח להם בנים תלמידי חכמים, שווה או לא שווה? אבל אם זה לא היה מופץ עכשיו בשידור ישיר ובשידור חוזר אז זה היה נשאר פה בבית המדרש, חמישה אנשים פה שמעו, לך תדע מי יעשה, ושלום, לא קרה כלום. היום יש אפשרויות ללא גבול, רק צריך לדעת לנצל את הרשת ואת המדיה ולהפיץ, במקום להפיץ את כל הקישקשתא של מי שמפיץ - ואתם יודעים למי אני מתכוון, אפשר להפיץ דברי תורה - בלי סוף!.

יותר מכל, כך מסופר על רבי אהרן קוטלר: השגיב פלאים את החסד ברוחניות, חסד התורה, זהו החסד האמיתי והנצחי. מאמרו תורת חסד מוקדש להיכרות עם חסד השם שנתן לישראל את התורה. ועם החסד שגומלים ישראל כשלומדים ומלמדים תורה.

במסכת סוכה דרשו חכמים זכרונם לברכה על המקרא "ותורת חסד על לשונה": 'וכי יש תורה שאינה של חסד? אלא תורה ומלמדה - זאת "תורת חסד", ביאר רבי אהרן: אפילו שעצם לימוד התורה הוא חסד גדול עם העולם, עם הבריאה, ועם האומה הישראלית, כמאמרם: 'כל הלומד תורה לשמה - כאילו העמיד פלטרין של מעלה ושל מטה', הוא המעמיד את הפלטרין של מעלה ושל מטה, אבל תורה מלמדה זה הפסגה, זה בחינת חסד שבחסד. ומורגל בפיו: "ותלמוד תורה כנגד כולם", כלומר חסד של מלמד תורה חשוב כנגד כל עניני החסד המפרטים לעיל במשנה ובברייתא ד'אלו דברים', כי הוא חסד שכולל את כל החסדים יחדיו. אם התורה היא המציאות, היא החיים, היש בנמצא חסד גדול יותר מהחיים עצמם? הניתן להתחסד יותר עם הזולת מאשר להעניק לו חיים? וזה להעניק חיים.

הרב: ועלה בדעתי עכשיו לחדש שזה כתוב בתוך המילים 'ותלמוד תורה - כנגד כולם', נו, אתם עומדים על מה שאני מתכוון? כל מה שלמדנו עד עכשיו נמצא במילים "ותלמוד תורה - כנגד כולם", צריך שהתלמוד תורה יהיה כנגד כולם, דהיינו: להעביר את התלמוד תורה שלך כנגד כולם, לתת לכולם שיזכו מהתלמוד תורה שלך. זה הדרך של תלמוד תורה, כנגד כולם. לא להסתפק, אני לומד ועוד שנים ועוד חמישה ועוד עשרה, 'כנגד כולם', עד כמה שניתן להגיע ולהבקיע, לכל העולם כולו, זה תלמוד תורה. לא מבטלים את התורה - אפילו אם יש נגד, וממשיכים עם תלמוד התורה כנגד כולם.

בעל החפץ חיים המחיש במשל את זאת: משל למה הדבר דומה? מי שנפל לבור עמוק ונפצע פצעים רבים וקשים במקומות שונים בגופו, מיהרו האנשים לקרוא לרופאים ומומחים בסוגי פצעים קשים אלה, הרופא מגיע, מתבונן בחולה, פונה לעומדים ואומר: "מדוע אתם מחפשים עכשיו מומחה לפצעים וכדומה? אתם רואים שאדם זה מאבד כמעט רוח חיים שבקרבו, דבר ראשון צריך להשיב את רוחו, שלא יתעלף, אחר כך נוכל לחפש גם להצליח לרפאות את הפצעים!".

הנמשל- כך הוא ממש בתורה: פצעים רבים יש בעמנו, עוברים עבירות שונות וקשות, דבר ראשון זה להשיב להם את עצם חיותם וחיות נפשם, זה על ידי אור התורה, קודם כל להשיב את נפשו, קודם כל שישב ללמוד תורה, קודם כל לשבת ללמוד תורה. כמו שנאמר בפרשת נצבים: "כי הוא חייך ואורך ימיך", ממילא שיכנס בו רוח חיים של התורה, ממילא יתרפאו להם גם שאר איברי הנפש, כמו שאמרו חכמים, המאור שבה מחזירן למוטב.

הרב: על כן העיקר הראשון לאותם יהודים הרחוקים מתורה ומצוות :- ללמד אותם את תורת השם, אם זה בלימוד ילדים בחדרים, אם זה בישיבות, אם זה בשיעורי גמרא ומשניות לבעלי בתים וכדומה, העיקר לחבר אותם את האנשים לתורה.

מה עדיף, תורה לרבים או משרת רבנות?

בשבוע של שבת 'נחמו' תרי"ג, כחודש ימים לפני שרבי יוסף דב סאלאווצי'ק נתמנה למשנה ראש ישיבה בוולאז'ין: קיבל כתב רבנות מקהילת טעלז, ולפי המוסכם היה צריך לעשות את הימים הנוראים של שנת תרי"ד בטעלז, וגם לדרוש ב'שבת שובה'. כשנודע לו דבר התמנותו בישיבת וולאז'ין, החזיר את כתב הרבנות בצירוף בירור הלכה שהיות והוא חוזר מהסכמתו לרבנות טעלז לא מחמת כסא רבנות יותר מכובד או הכנסה יותר גדולה… אלא אך ורק מפני שניתנה לו ההזדמנות להרביץ תורה שזה משאת נפשו מאז ומתמיד, הרי שמשום תורה דרבים רשאי הוא להתחרט על ההסכם שביניהם, הוא מפר הסכם. אתם שומעים?

נחזור על הפרטים: שבוע לפני 'שבת נחמו' בתרי"ג, כחודש ימים לפני שרבי יוסף דב סאלאוויצ'יק נתמנה למשנה ראש ישיבה בוולאז'ין, כחודש ימים לפני שהוא התמנה, קיבל כתב רבנות מקהילת טעלז, אז מה קדם? המשרה, כתב הרבנות מטעלז, ולפי המוסכם בהסכם הוא צריך לעשות את הימים נוראים בשנת תרי"ד בטעלז ולדרוש בשבת שובה, אבל אחר כך נודע לו דבר ההתמנות בישיבת וולאז'ין, מה עשה? החזיר את כתב הרבנות, שהוא לא מקבל אותו, למרות שהוא הסכים וחתם, אבל הוא צירף להם בירור הלכה, למה הוא עושה זאת, שהיות והוא חוזר מהסכמתו לרבנות טעלז לא מחמת כסא רבנות יותר מכובד או הכנסה יותר גדולה… אלא אך ורק מפני שניתנה לו ההזדמנות להרביץ תורה בה מסר נפשו מאז ומתמיד, הרי שמשום תורה דרבים רשאי הוא להתחרט על הסכם שביניהם.

אף על פי כן הזמינה אותו קהילת טעלז לדין תורה בטענת 'לפנים משורת הדין' כיאות לגברא רבא כמותו ומכח 'מי שפרע', מי שלא עומד בדיברו - אוי ואבוי! 'מי שפרע מדור המבול - הוא יפרע…' אוי ואבוי, תראו איזה דין, קודם כל גם בתלמידי חכמים גם אם אפילו על פי שורת הדין אתה צודק, בתלמידי חכמים מופלגים מבקשים מהם גם 'לפנים משורת הדין', וגם יש דין של 'מי שפרע'.

אולם בעל בית הלוי זכה בדינו, בדין תורה, כי במקום תורה דרבים אין לטענת לפנים משורת הדין ולמי שפרע ולא כלום.

שמעת כבוד הרב? "תורה דרבים!" יותר מ'הראשל"צ', פי אלף אלפים!! זאת אומרת לעזוב ישיבה בשביל רבנות, בשביל גלימה, - זה בזיונות התורה!! זה לבזות את התורה, יש דין תורה: שהדין אומר; שאם יש תורה דרבים ללמד את התלמידים, ללמד תורה לישראל - זה יותר מהשררה והמשרה של 'רבנות', ולברך את הפפא… מי העלה בדעתו כדברים האלה?!

ושמעתי שהרב קוק סיפר, מרחובות, שהרב קניבסקי, שאל אותו אבא של אחד מהחטופים: "על מה היתה הגזרה?"

הוא אמר: "על שקיבלו את הפפא פה ונתנו לו כבוד - הרבנים הראשיים!".

שמעתם? נו, זה להחליף… וההמשך ידוע.

יש לכם עוד כוח?

מעשה באברך שנכנס למרן בעל הקהילות יעקב, והתייעץ עמו בנוגע להצעה שהציעו לו להגיד שיעור בישיבה קטנה:

השיבו מרן: "עליך לקבל את ההצעה, משום שכשלומדים כדי ללמד מתבררים הדברים טוב יותר ונחקקים בלב האומר".

וכשמלמדים לאחרים, או! הנה זה, כבוד הרב מצאתי, אומר המרן קהילות יעקב, וכשמלמדים לאחרים הרי זה כחזרת עשרים פעמים.

והוסיף ואמר: "מעצמי יודע אני שמה שלמדתי לעצמי נשכח ממני, ומה שלימדתי לאחרים זכור אצלי עד היום. ובתנאי כמובן שהתלמידים יהיו טובים ובעלי כישרונות, שאם לא כן אין הרבה תועלת". אז כשהאברך נכנס האם לקבל הצעה להגיד שיעור בישיבה קטנה אמר לו: "תקבל, מה הטעם? כי כשמלמדים מתבררים הדברים טוב יותר ונחקקים בלב וזה נחשב שיעור אחד כעשרים פעמים שאתה חוזר על שיעור". והוא מעיד על עצמו, הוא מעיד "אני בעצמי, שמה שלמדתי לעצמי נשכח ממני, ומה שלימדתי לאחרים זכור אצלי עד היום!". אתם שומעים?

כתב החתם סופר: "ודבר זה הוא מוסר השכל השלם, אם אמור יעקב עבד העברי, חשקה נפשי בהשם וחפץ אני להתקרב אליו, ואיך אעשה זאת למעט בלימודי ומושכלות שלמות נפשי כדי להשלים נפש חברי, התשובה לו: דברי חכמים זכרונם לברכה מכות י', 'הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי ומתלמידי יותר מכולם'. היפלא מהשם דבר למלאות לך שלמות נפשך מה שהחסרת לכבוד שמו? אתה עשה את אשר ציווך לעשות, ללמוד דעת את העם, והשם יעשה את שלו. יעשה רצונו כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו למלאות מנפשך מידיעת השלמות ויספיק לך זמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלך".

ועל זה וכיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה, בבא בתרא יב': 'אף על פי שניטלה הנבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה'. כוונתם כי "סוד השם ליראיו" לגלות להם את צפוני תורתם כחפצם ותשוקתם אליה, "אל השם ויאר לנו", דברים גבוהים ורמים אף מה שלא הגיע אלינו לפי קוצר שכלנו. כל זה בזכות שמלמד לאחרים. ואל תחשוב שאתה נגרע מזה ואתה תפסיד משלמות נפשך, ולא תוכל על ידי זה לחשוק ולהדבק בהשם, טעות היא, אדרבא, יותר ויותר והשם ישלים ויתן וגם מה שאתה לא ראוי לפי השגתך תשיג. ואל השם ויאר לנו", זה אומר החתם סופר.

מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, "שמעתי מחכם אחד שיחה, שסיפר מרן הסטייפלר: כי בעת שאמר שיעורים ראה הרבה פעמים סיעתא דשמיא עצומה בהשגחה פרטית נגלית, שהיה לומד במשך היום עם ארבע חברותות, עם כל אחד מהם ענין אחר ומקצועות שונים בש"ס שלמדו בישיבה, שהיה צריך לומר שיעור באותו יום עליהם", אז הוא זכה בזכות זה לסיעתא דשמיא עצומה בהשגחה פרטית נגלית, והוסיף מרן: "שהתלמידים יכלו לחשוב שהוא בקי גדול, ובאמת היה זה השגחה פרטית שהוא למד בדיוק מה שקשור לזה".

הרב: וסיפרתי פעם, שהייתי הולך להרצאות ואומר לאנשים "יש לכם שאלות?", מה זה 'שאלות', בטח שיש שאלות, מיליון שאלות, איך אתה מעיז להגיד 'יש שאלות?', אולי ישאלו אותך מה שאתה לא יודע, ותמיד ששאלו אותי - זה מה שלמדתי אתמול, אם לא הייתי לומד אתמול - לא הייתי יודע מה לענות. סיעתא דשמיא ברורה גלויה עשרות שנים, אחרת - איך אפשר? אין דבר כזה! איך אתה יכול לענות על כל השאלות, מה אתה מבלבל במח… זה רק חסד השם שהוא עושה על מי שרוצה ללמד לאחרים, "פתח פיך - ואמלאהו", והשם נותן סיעתא דשמיא, והדברים יורדים יורדים דררררררר הוא עוד לא גמר את השאלה דרררררר יש לך תשובה. "שמחה לאיש במענה פיהו, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד", לא יאומן כי יסופר. אחרת זה בלתי אפשרי.

באסיפת גדולי תורה ורבנים חשובים שדנו האם נכון הדבר שבני תורה יתמסרו להפצת תורה בקרב העולים החדשים, או שמא יש לחשוש מפני ביטול תורה, הביע רבי יהודה יהושע חיים צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף את דעתו כדלקמן: "מצינו בגמרא בבא מציעא פ"ה. 'כל המלמד את בן חברו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה', מה כוונת הדברים? כלום רצו חכמים זכרונם לברכה רק להבטיחנו שיהיה לאדם כזה מקום משוריין בכולל גם בעולם הבא?

אלא בודאי כך נתכוונו: אדם המקדיש מזמנו כדי ללמד את בן חברו, הרי עלול שיפסיד בגלל זה מלימוד התורה, ואולי יקרה שיחמיץ אי פעם את שיעורו של ראש הישיבה בסוגיה חמורה או ברמב"ם ואז זה יחסר לו,

באים חכמים זכרונם לברכה מבטיחים לו: אל תדאג!, סופך לשמוע אותו שיעור בישיבה של מעלה! שם אתה תקשיב לפשט ורמב"ם מפי הרמב"ם בכבודו ובעצמו!. נו, זה לא עדיף?"

ועוד אמר: "מצינו אפילו לאמוראים בתקופת הגמרא שבטלו מתורתם למען הצלת הנפש של זולתם!" אייייי.

הגמרא בסוכה נ"ב, "אביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא": הרי שעזב אביי את הסטנדר עם הגמרא ואולי גם את השיעור ואת התלמידים כדי להפריש את פלוני מן העבירה. הוא שמע שאדם אחד אומר לאיזה אישה: "בואי נקדים ונלך עכשיו בדרך", עלה לו חשד אולי חס ושלום מתכוונים ללכת לאיזה שהוא מקום לעשות עבירה, והוא עקב אחריהם שלש פרסאות, 12 קילומטר הוא הלך אחריהם באגם לראות מה קורה איתם, איייי. אתם שומעים, מה אתה עוזב לימוד תורה בשביל להפריש מאיסור?

"אז רואים מפה שאפילו להציל נפש של הזולת - מבטלים תורה!", ככה אומר הרב יהודה צדקה זכר צדיק לברכה. "מפה שצריכים ללכת לעולים החדשים וללמד אותם תורה, עוזבים את הסטנדר והולכים ללמד!". אתם שומעים?

ובסוף הזוג הזה שהלכו בדרך לא עשו שום איסור, ואביי העיד על עצמו שאם הוא היה עומד בניסיון הזה זה ספק. אתם שומעים? כי הוא היה בטוח, מה זה הולכים, הם ילכו עכשיו, מה מה, מי מפקח עליהם, מי זה, אין אפוטרופוס לעריות, אבל ההוא בצניעותו אמר, 'אני לא בטוח שהייתי עומד בניסיון כזה'. זאת אומרת גם כל מה שהוא הלך אחריהם זה היה עקר, כל מה שהוא הלך לכאורה במבט לאחור זה ביטול תורה, כי מה יצא לך מזה? מילא אם הצלת אותם אז לפחות עלה בידך זה, אבל יצא לו לימוד גדול: שיכולים ללכת אנשים פשוטים ולא לעשות עבירה, ויש בזה עוד לימודים שאני לא רוצה להגיד אפילו.

אבל בכל אופן, רואים שלהפריש מאיסור, אפילו אנשים לא נוגעים אליך, אז הוא עוזב את הסטנדר לפחות והולך. לך תדע אולי גם שיעור הוא עזב. אבל זה גם מראה כמה אכפת היה לתלמידי חכמים בשיעור כזה, אביי, אביי עוזב את הלימוד בשביל להפריש אנשים מאיסור, אכפתיות, אכפתיות, שחס ושלום יהודים לא יחטאו לפני השם, אתם שומעים, אכפתיות, עד כדי כך שמוותר על התורה שלו, אתם יודעים מה זה התורה של אביי? איי.

אבל הווארט שאמר רבי יהודה צדקה זכר צדיק לברכה: ש'כל המלמד את בן חברו תורה - זוכה ויושב בישיבה של מעלה!' מה החידוש, שיהיה לך שמה מקום שמור בכולל שם?

אומר: "לא, מה שאתה עלול להפסיד פה בגלל שאתה מלמד בן חברך תורה ולא לומד לעצמך, ויכול להיות שבאותו זמן אתה מבטל לימוד שיכלת לשמוע וכאלה, הפסדת, זה לא יחזר, כולם למדו אתה לא למדת. אומר לא אל תדאג, אתה בעולם העליון מהמקור תשמע, מהרמב"ם, או מהתנאים מהאמוראים מפיהם אתה תשמע, אתה לא מפסיד שום דבר!".

אתם שומעים מה זה, זה ווארט עצום, עצום עצום עצום.

נשאל מרן הסטייפלר על אחד שאינו מצליח כל כך בכולל: אם כדאי לו להמשיך ללמוד בכולל או לקבל עצה, נתנו לו עצה ללמד,

והשיב: "שפעם היה הרצון של כולם לזכות ללמד, ומי שלא מצא משרה או דרך ללמד המשיך ללמוד בכולל, ואמר 'שכל גדולי הדור שעבר - התעלו מאמירת שיעורים'. כאילו הוא בא לשאול אברך שברור לו שללמוד בכולל זה כאילו הדבר היותר חשוב, רק בלית ברירה כיון שהוא עכשיו צריך להפסיק ללמוד, כיון שהוא עכשיו לא מצליח כל כך בכולל, אז מה הרב אומר, אולי אני אלך ללמד, כאילו זה נחית דרגה, יורד דרגה למטה, אז הוא אמר לו: 'על מה אתה מדבר? פעם כולם רצו ללמד, וכל גדולי הדור יצאו כאלה בגלל השיעורים שהם לימדו, היום התהפך… שאנשים מבינים שללמוד בכולל זה עדיף מללמד, מי שמלמד - זה כאילו 'לא מוצלח'. והסטייפלר אומר לו: הפוך! אתם שומעים? זאת אומרת לא מה שחושבים ברחוב או בכולל זה מה שבאמת, כששואלים דעת חכמים - מתברר שזה לא הולך לפי האוירה שיש היום.

תלמיד ישיבה שאל פעם את מרן הסטייפלר: אם עליו להפסיק ללמוד עם תלמיד אחד שהיה כבד תפיסה ולהעדיף עליו חברותא שהיה מוכשר ממנו בהרבה:

נו, מה עדיף, ללמוד עם כבד תפיסה או מישהו שיוסיף לי, שיתן לי, מה כדאי?

השיב לו הסטייפלר: "אם תגמול חסד עם חברך אז הקב"ה ישיב לך כגמולך בעת לימודך עם חברותא אחר, כך שתפיסת הלימוד אצלך תהיה מהירה מן המצופה, לכן לא כדאי לך להפסיק לימודך עם החברותא הנוכחי שהוא כבד תפיסה!". שמעתם? היפך ממה שאדם סובר.

בשם "בעל ההפלאה" מובא לכך רמז מן הפסוק, "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה": הצדיק נמשל לשני סוגי עצים; לתמר ולארז, מה המיוחד מן העצים? מה המיוחד בכל אחד מהם? שהצדיק נמשל אליהם, התמר לעומת הארז הוא עץ קטון, והסיבה לכך משום שהוא פורח ומוציא פירות והם יונקים ממנו וכשהם יונקים ממנו מוציאים את כוחו, לכן מתמעט בו כח הצמיחה והוא נותר עץ קטן. לעומת זאת הארז אינו מוציא פירות, לכן את כל כוחו הוא משקיע בכח הצמיחה של עצמו, והוא גדל וצומח ומתפתח לגובה.

והנה הצדיק נמשל לתמר שעושה פירות: שכן הצדיק משפיע ומשקיע מכוחותיו וממרצו ומגדל תלמידים, והוא עושה פירות. לכאורה אם כן צריך להיות שבגלל שמשקיע מכו

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת