טוען...

קניין ל"ז - נושא בעול עם חברו - חלק ב'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 10.06.2014, שעה: 20:18


יב' סיוון תשע"ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו- חלק ב' - מח' קנייני התורה

 

המושג "נושא בעול עם חברו" היה בעל ממד מיוחד במושגיו של רבי חיים שמולביץ וכך היה אומר, סכלים הטיפשים סבורים שלשאת בעול פירושו רק לעזור לשני: כשאדם נפצע וכבר חבשו אותו ומעתה הוא כבר יכול לעשות הכל בכוחות עצמו בלי מאמץ נוסף, אבל הוא עדיין בעל ייסורים, לעזור, אי אפשר כך הם סוברים.

אך מה עם נשיאה בעול? צריך להתחלק אתו גם בכאב.

 

לשאת בעול פירושו: להתחלק במשא, כשהשני נושא חבילה כולם מבינים ומטים שכם, וכשהוא נושא חבילת ייסורים צריך להטות את הלב.

ראו מה חכמים ז"ל אומרים: ואם תלמיד חכם הוא: צריך שיהיה חלה עליו, ברכות יב'.

האם מוזכר פה משהו על עזרה? אם חכמים ז"ל ביקשו ממך להגיש לו כוס תה, צריך שיהיה חלה עליו שיקח ללב, שיחוש את ייסוריו, ואם תלמיד חכם הוא: יהיה חולה מרוב הרגשת הייסורים.

 

מה זה עוזר? בוודאי שזה עוזר, הראיתם מימיכם חבורה לצער? כשאחד אבל לא עלינו הוא נושא את כל המשא על כתפיו, כששניים אבלים קל יותר לשניהם, הם מתחלקים בצער, כשמישהו מצטער והשני מצטער עמו זה מקל עליו, כך הוא טבע האדם.

 

במעשה איוב אמר הקב"ה לשטן: "אך את נפשו שמור", הוא הרשה לשטן לקחת מאיוב את הכל, מדוע לא לקח ממנו את החברים? אם איוב צריך היה לשאת בייסוריו לבד: הוא לא היה עומד בכך, אבל כשיש חבורה הצער מתחלק בין כולם.

 

אז רואים מפה דבר מדהים: כיוון שה' אמר לשטן "אך את נפשו שמור" אתה צריך לדאוג שכל צער שתביא על איוב לא יוציא את נשמתו החוצה, בבחינת "שבור חבית ושמור יינה", זה היה קשה מאוד לשטן, לשבור חבית ושלא יצא ממנה יין, ז"א: להביא לו ייסורים כאלה שהנשמה חייבת לצאת מרוב הצער והיא לא יוצאת, אתה תשמור שהנשמה לא תצא, אז הוא הרג לו עשרה ילדים, ולקח לו את כל הממון, והיכה אותו בשחין, למה לא לקח לו גם את החברים? הוא אומר: אם חברים גם לא היו לו אז נשמתו היתה יוצאת.

רואים מפה שזה מחייה את האדם, זה מחזיק את האדם שיש לו חברים לצער.

 

אם איוב היה צריך לשאת בייסוריו לבד: הוא לא היה עומד בכך, אבל כשיש חבורה הצער מתחלק בין כולם. חכמים ז"ל אומרים בבא בתרא טז': או חברותא כחברי דאיוב, או מיתותא, עכשיו זה כבר מקבל משמעות אחרת, כלומר בלי חברים כמו של איוב אפשר למות.

 

מה מדובר על סתם חברותא סתם צוותא? לא רבותי, אם הצד השני זה או מיתותא: מוכרחים לומר שאם אדם לבדו היה צריך לשאת לבדו את הצער הוא לא היה מצליח לעמוד בכך, החברותא צריך להשתתף בצער לשאת אותו ביחד.

 

אז נשיאה בעול היה אומר רבי חיים שמולביץ: לא רק לעזור לשני כשיש משא, וכשנפצע וכבר חבשו אותו והכל בסדר, ואם הוא יצא מבית חולים אז הכל בסדר, אלא צריך גם להתחלק בכאב, צריך להטות את הלב, ואם זה תלמיד חכם: צריך שיהיה חלה עליו, לא רק להגיש עזרא להגיש תה שזה גם צריך אבל לא זה, אלא גם זה שלקחת ללב ולחוש את הייסורים, וצריך חברים טובים כמו חברי דאיוב, שאם היו לוקחים את החברים הוא לא היה חי, לכן השטן לא נגע לו בחברים.

יוצא מזה חידוש גדול: שאם לאדם יש חברים כאלה גדולים, כאלה טובים, זה גם יכול למנוע אותו מצרות.

 

 

בעיצומה של מלחמת השחרור, נולד בנו הצעיר של רבי חיים שמולביץ: ברית המילה היתה בבה"ח כשהפגזים הנוחתים מכל עבר מרעידות את כל קירות הבית, הדרך בחזרה נעשתה בריצה, צריך היה להמתין לנפילה של פגז, לרוץ ולתפוס מחסה בפתחו של בית, להמתין לנחיתותו של הפגז הבא ושוב מהר למצוא מסתור פתחו של בית אחר, בתוך אותה התקדמות של בין פגז לפגז הבחין רבי חיים שמולביץ בפתחו של אחד הבתים ילד שהוא חבוש בידיו ורגליו, רבי חיים נעצר והחל בוכה, בן משפחה שליווה אותו זעק לעברו למהר לתפוס מחסה! רבי חיים לא היה מסוגל למוש ממקומו והמשיך להתבונן על הילךד הבוכה הסובל מכאבו בהיותו עצמו נתון בסכנה, נושא בעול עם חברו אפילו ילד קטן בעת מלחמה כשהוא צריך לקחת את התינוק הביתה.

 

כשהיה רבי חיים שומע על חולה כלשהו היה פורץ בבכי, כמו הסבתות שלנו כשהיו שומעות חייל נהרג או משהו ישר בוכות, מסכנה אמא שלו מסכנים ההורים שלו ,

 כשהיה רבי חיים שומע על חולה כלשהו: היה פורץ בבכי, פעמים היה נע אנה ואנה בחדרו, מחוסר מנוחה ואין מרגוע לנפשו מרוב צער, בעתות שבריאותו התרופפה, נאלצו בני הבית להעלים מעניו את העיתון כדי שלא יראה את מודעות האבל והדבר יזיק לבריאותו.

 

כששכב רבי חיים על ערש דווי, כשתופת של ייסורים מטלטלת את גופו הדווי, התעניין בשלומו של זה ושל אחר, וכששמע על צרתו האישית של אחד מתלמידיו התעניין ארוכות בפרטים, המתין עד שהתלמיד יצא וגעה בבכי מר שעה ארוכה, מאז ומעולם נהג שלא לפרוץ בבכי לפני בעל המעשה כדי לא להוסיף צער על עצרו על בעל המעשה.

 

בהשכבה של רבי חיים שמולביץ השתתף סומה בשתי עיניו, לשאלת החברים: מה ראה לבוא וליטול חלק בהלוויה? השיב האיש: הייתי אצל רבי חיים והתעניין המצבי, כששמע שהרופאים רואים את מצבי כחסר סיכוי שמעתי שפרץ בבכי נורא כעשרים דקות, לכן הוא בא ללויה שלו.

 

כשבא רבי חיים לנחם את אלמנתו של אחד מתלמידיו: ישב דומם לרגע קל ואח"כ בכה בדמעות שליש שעה ארוכה בלי להוציא מילה מפיו.

 

ביתו של אחד מתלמידיו נפגעה בפיגוע חבלני בערב שבת, ביום ראשון הופיע לחברותא כאילו לא קרה דבר, הוא גם לא טרח לספר לרבי חיים על שארע, כשנודע הדבר לרבי חיים פרץ בבכי.

 

אלה ודומיהם היו מעשים שבכל יום, ורבי חיים לא ראה באיפוק וביכולת הסבל והבלגה כל מעליו, מי שמתאפק, ויש לו יכולת של סבל לא להתפרץ ולהבליג, הוא ראה בזה שום מעלה. בעשרות ובמאות הזדמנויות היה תובע לשמוע ולהשתתף בצער הזולת ולהפגין זאת ללא מבוכה. אז ביתו של אחד התלמידים נפגעה קל באחד הפיגוע החבלני וע"ז כשנודע לו הוא בכה. מישהו אחר מה היה עושה? מברך: ישתבח ה' שלא קרה יותר מזה וממשיך. הוא בכה.

 

אם היה איזה פרט בעתות צרה ומצוק על הציבור: היה רבי חיים זועק ומתפלל עד שהפרשה היתה באה על קיצה לטוב או חלילה למוטב.

 

בפרשת אנטבה חלה מרוב צער, והרעיש עולמות על החטופים בתפילותיו ובקריאותיו להתחזק.

 

במקרה אחר כשיצא רבי חיים למסע התעוררות נמרץ, כשאחד מגדולי הישיבות היה נתון בשבי המחבלים כחודש ימים, בכל שיחה ובכל הזדמנות בירושלים ומחוצה לה, היה מעורר את ציבור השומעים שלא לנוח ולא לשקוט, ולבקוע את הרקיעים בתפילותיהם.

רבי חיים הרבה הזכיר בזכויותיו של אותו גדול: כגדול התורה כמנהיג, ומה שהדגיש יותר כמשפיע.

 

בהספדו על אחד מגדולי הדור שנפטר באותה תקופה, ביקש רבי חיים מן הנפטר לעלות לפני כיסא הכבוד ולהליץ טוב בעד השבוי, לאחר ששוחרר סיפרו לאותו גדול על תפילותיו של רבי חיים ועל החרדה שהיתה לשלומו, התפעלתי יותר על השמחה העצומה שנראתה עליו כשפגשתי אותו לאחר שחרורי, אמר באחד משיחותיו, והפגישה התקיימה שנתיים לאחר השחרור.

והוא אומר התפעלתי על השמחה העצומה שנראתה עליו אחרי השחרור, ז"א: כל הצער שהוא הצטער עליו לפני ששחררו אותו והשמחה עדיין תפסה אצלו מקום גם שנתיים אחרי ששוחרר.

 

בתקופה בא חלה גיסו הגאון הצדיק רבי חיים זאב פרינקל, לא ידע רבי חיים מנוח, בכיו וזעקותיו הרנינו כל נימה שבלב, באותה תקופה השמיע שתיים משיחותיו בישיבה: חושבים אתם עתה שגיסי שוכב על ערש דווי קל לי לדבר, ליבי שותת דם, רבי חיים היה

נכנס לישיבה פותח את ארון הקודש, בתפילותיו קורעות הלבבות עשויות היו לבקוע את כל הרקיעים, תשעה חודשים נמשך הדבר, תשעה חודשים של בכי וזעקה ללא הפוגות וללא תחושה שלזמן יש משמעות כלשהי.

 

בציבור אחר הסתמנה הסתגלות מסוימת וככל שהמצב החמיר הלכה והשתלטה מעין תחושה של השלמה עם הגורל, אבל לא כן רבי חיים במסירות וללא לאות, ממשיך להתפלל על גיסו והגאון רבי חיים זאב פינקל ללא מנוח, דבר זה נחרט עמוקות בלב תלמידי הישיבה, והוסיף להכרית את הלבבות ולזעוק: שלא להרפות ולא לנוח מתפילה, איך אפשר להתרגל למצב...... איך אפשר להתרגל..... כך זעק.

 

 

כאשר גדולי ישראל נפלו למשכב הקפיד רבי חיים להשתתף בכל תפילה ציבורית שאורגנה ליד שריד מקדשינו, פעם חודשים ספורים לפני שהוא נפטר, אף העתיק את שעת השיעור העביר אותה מהערב לצהרים כדי שיוכל להשתתף בתפילה בזמן שנקבע לה, ניכר היה עליו כי צרת הזולת נוגעת עד לעומק נשמתו, וכי ליבו פנימה חש בכל עוצמתם, את ייסורי האיש, בתפילותיו ובתחנוניו היה נסחף בנחשול רגשות אדיר שהיה נסחף כל מי שהיה נמצא במחיצתו, עליו ניכר בעליל המושג: "צריך שיהיה חלה עליו", מקורביו מספרים כי רגישויותיו היו פוגעות בבריאותו.

 

 

בשכבו על מיטת חוליו שממנה לא קם עוד, שמע רבי חיים על תלמיד חכם ידוע ששכב במחלקה אחרת שחייו תלויים על בלימה, רבי חיים דרש שיביאו אותו אל החולה, סובבים ניסו להניאו מכך, כל תזוזה עלולה לעלות לו בייסורים נוראים, אך רבי חיים לא ויתר, על כיסא הגלגלים הוא בא אל פתח החדר בו שכב האיש, בתפילה חרישית רווייה בדמעות נשא למראשותיו של החולה.

 

בהושענא רבה נכנס מישהו לבקר את רבי חיים כשיצא ביקש רבי חיים, שיביאו לו את בגדיו, הללו נחרדו, באותה העת החמיר מצבו ללא נשוא וייסוריו הקשים גברו והלכו, המחשבה שברצונו להתהלך על רגליו עוררה חלחלה, אי אפשר היה להימלט מפיו מדוע הוא זקוק לבגדיו? אך רבי חיים עמד בתוקף על דרישתו, במגינת לב מקורביו התאמץ להתלבש, ביקש מיד שיזמינו מונית והורה להסיעו לכותל המערבי, בהגיעו שלף מכיסו פתק שעליו היה רשום של חולה שבעדו נתבקש להתפלל, שמעתם פעם דבר כזה? אדם שוכב בב"ח: ייסורי תופת, כל תזוזה זה כאבים נוראים, תביאו לי בגדים להתלבש, לאן לא אומר, תזמינו לי מונית מזמינים, נוסע לכותל המערבי לשים פתק הוא בעצמו על חולה שביקש ממנו שיתפלל. בשארית כוחותיו קילה את תפילתו ושב אל מיטת חוליו.

 

הבנתם מה זה "נושא בעול" לפי רבי חיים שמולביץ? זוצ"ל.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת