קניין ג'- בעריכת שפתיים                                                                      

מח' קנייני התורה                                                                

אנחנו נמצאים בקניין השלישי בעריכת שפתיים

רש"י אומר: שאינו מגמגם בדברי תורה אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב: "כי הם חיים למוצאיהן", אל תקרא למוצאיהן אלא למוצאיהם בפה. גמרא בעירובין נד'.

 שמואל ב' כג' ה': ברוריה, השכחתיה לההוא תלמידא דהוי קא גריס בלחישה, ואמרה ליה: ערוכה בכול ושמורה., אם ערוכה ברמ"ח איברים ושמורה, ואם לאו אינה שמורה באותו מקום.

כי כל מה שלומד תמיד שיחזור עליו תמיד ויוציא הדברים בשפתיו. וכמו שאמרו ז"ל: "כי חיים הם למוצאיהן אלא למוציאיהם בפה ".

זה הקדמה לדברים, ואנו נביא כמה עובדות מגדולי ישראל שבהם נלמד מה הדברים אומרים.

המשגיח רבי ירוחם ממיר: נתעוררתי בחסד הגדול אשר עשה לנו רש"י הקדוש: מה הוא החסד הגדול שעשה לנו רש"י הקדוש? והנה נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", רש"י מפרש שם מבאר מביא: אמר לו הקב"ה למשה, "לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה פעמיים או שלוש עד שתהה שדורה בפיהם כמשנתם", ואיני מטריח עצמי להבינם מטעמי הדבר ופירושן, וכך נאמר: "אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם .

לכאורה לא מבינים את זה: מדוע באמת מחיבים להטריח בפירושן בפרטיהם ובפרטי פרטיהן כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם, מדוע לא נניח את זה לתלמיד בעצמו שהוא יעמוד ויטריח בעצמו להבין הדברים עד גמרם? אבל הרי אנו רואים כאן להפך לגמרי: דין מפורש הוא, לרב הלומד עם תלמיד כי מחויב לשים לפניו הכול ערוך ומוכן והציווי של: "אשר תשים לפניהם", זה לא רק אצל משה אלא דין לכול רב, כי ימסור תורה ברורה כארוחה מוכנה לאכול והיא הנהגתו של רש"י הקדוש.

לכן אומר רבי ירוחם ממיר: "התעוררתי בחסד הגדול שעשה לנו רש"י הקדוש", שערך לפנינו הכול מוכן ישר לאכול.

רבינו בחיי מהקדמות שלו לחומש מביא: ששלמה המלך שבעה סוגי עצלים: אמר עצל אני ברחובות, כדל הצורר על צירו כעצל אשר ייסוב על מיתתו, ומביא שם שבעה שהוא מונה אותם ומפרט ומביא כמה סוגי עצלים, והעצל הכי גדול זה: "הטומן עושה ידו בצלחת ומאן הביאו אל הפה" ידו בתוך הכפית בצלחת, כבר ערכו לו את השולחן הכול מוכן הכול בצלחת התהשיל לפניו הכפית בפנים רק אין לו כוח הוא עייף להביא את זה עד לפה.

פעם היינו צריכים "ושיננתם, ושיננתם" היו צריכים ללמוד דברי תורה, גם היום אבל היינו אז בלי עזר של ספרים נוספים, היינו צריכים לשנן ולדעת כל התורה שבע"פ, בע"פ, אסור היה לכתוב את זה בספר בכתב, רק חכמים היו רשאים לכתוב ראשי פרקים תזכורת אבל היה אסור לך לכתובם, דברים שבכתב היתה רשאי לומר אותם בע"פ, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן.

אדם היה צריך ללמוד הכול בע"פ והיו גזרות וכ"ו וכ"ו, אמר רבי יהודה הנשיא: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אז יש מצווה לכתוב את הדברים פו ישתכחו מחמת הגזרות והגלויות וכ"ו, ועל זה נאמר: "עת לעשות לה'", אחרת: "הפרו תורתך".

והוא כתב את המשנה, והמשנה היתה סתומה להרבה אנשים שלא הבינו, אז היו צריכים לבאר את המשנה ואז כתבו את הגמרא שהגמרא מבארת את המשנה. אבל בתוך ים הגמרא יש את כל הדינים וההלכות וצריך להיות בקי בכול התלמוד בשביל לדעת להוציא משמה בכול עניין ועניין כיצד לקיים את המצוות וכ"ו.

ואז בא הרי"ף וכתב לנו הלכות, ואח"כ הרמב"ם, ואח"כ רבינו אשר וכן הלאה, ונכתבו הלכות עד מר"ן הבית יוסף, יש ראשונים ואחרונים ששוקלים ותרים וכ"ו, עד שבא הבית יוסף וכתב לנו "שולחן ערוך"!, שולחן ערוך זהו: מה נשאר? לקחת מהשולחן שהוא ערוך "טמן עצל ידו בצלחת ונלאה לשיבה לפיו", לאנשים אפילו השולחן ערוך נראה להם כבד על כל החיים, הוא לא מאמין שהוא יסיים את הספר עד סוף החיים שלו.

אז היום יש כבר על כל מצווה ומצווה ספר, ועל כל ספר יש קיצור של הספר, ועל שולחן ערוך יש כבר כמה קיצורי שולחן ערוך, והיום יש ספרים עם תמונות, ולא רק יש ספרים עם תמונות יש גם ניקוד, עם פיסוק, והיום יש כבר דיסקים, שאתה רק תשים באוזן ותשמע, וגם זה אנשים עוד לא עושים. איזה תביעה יבביי יבביי. 

למדנו שבוע שעבר בקניין הראשון בתלמוד כשהתקינו מנורות לא כאלה {והרב מצביע על המנורות של בית המדרש "קהילות פז" המפואר}, אז  הרב ש"ך ניכנס מצביע על המנורות של פונוביץ, ואמר: יווווו, יכו אותנו! יכו אותנו!, שאלו אותו מה זה יכו אותנו? הוא אומר: יכו אותנו בעולם הבא!, מה חסר עכשיו? יש אור יש לוקסים ויש הכול,  ויש גמרא ש"ס וילנה גדול רואים אותיות גדולות מודפס ואם לא נלמד יכו אותנו כי היו לנו כל התנאים. 

כשהוא למד בילדותו הוא התחבא במלחמה בעזרת נשים, בקלוצק, והיה רעב לא היה לו מה לאכול, והיה רוב הזמן בתענית לא היו לו נעליים אפילו, חוץ מכבודכם, והיתה לו חולצה במשך כל המלחמה, ואחרי מעריב הגבאי היה מחלק נרות לכול מי שרצה להמשיך  ללמוד, ולא לא היה נותן, והוא היה צריך כנגד כל אלה שקבלו, הוא האמין שהוא לומד והיה הולך, ואחרי שהגבאי היה הולך הוא היה לוקח נרות והיה יושב ולומד כל הלילה, וכשהיה זמן שלא היה נרות, אז הוא פרע מהחולצה שלו חוטים ועשה מזה פתילה והיה שם חלב והיה מדליק את זה בשביל לראות ובתנאים האלו היה לומד, וכשהיה מתגלית הלבנה היה יוצא לחלון להסתכל לאור הלבנה לקרוא וללמוד.

אז הוא אומר: אנחנו עם התנאים האלה והרב מצביע מסביב לבית מדרש, יכו אותנו, יכו אותנו! אם אנחנו לא לומדים. איייי. היום הכול מוכן, הכול מוכן שולחן ערוך. 

מה אמר לו הקב"ה למשה?: "לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק בהלכה פעמיים ושלושה פעמים עד שתהה סדורה בפיהם כמשנתה ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדברים ופירושם" ולכך נאמר: "אשר תשים לפניהם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

אומר רבי ירוחם ממיר: עכשיו אני מתעורר להבין את החסד הגדול שעשבה לנו רש"י הקדוש, שהכין לנו את הכול ערוך ומוכן ישר לאכול.

את המאמר, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, אל תקרי בניך אלא בוניך", פירש רבי יוסף רוזובסקי כדלקמן: תלמידי חכמים הם בנאים פשוטו כמשמעו. ה-אב' של בנאי זה לעבוד בצורה מסודרת, אחרת אין כאן בנין אלא ערימת אבנים, גיבוב של סברות קושיות ותירוצים.

ועוד דבר הוסיף רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל: מי שאינו מסודר בעיניו הגשמיים אינו יכול לחשוב באופן מסודר, קל וחומר שאין ביכולתו לערוך שיעור באופן מסודר. 

אתם שומעים? סדר וניקיון.

יש פה תיאורים איך מלמדים ואיך מעבירים שיעור, ואני לא אלאה אתכם בזה אבל אני יגיע לדברים שנוגעים יותר אלינו: אולי נתגרה, אולי נתאוו, אולי נתלהב לך תדע.

מסופר על רבי חיים שמולביץ זצ"ל שהיה נוהג ללמוד ירושלמי עם חברותא עד לשעת לילה מאוחרת, במהלך הלימוד התגבשו פעם שבע או שמונה דרכים שונות להבנת הסוגיה:

למחרת חזר רבי חיים כהרגלו באופן תמציתי על הלימוד מאתמול, כלאחר יד פרש לפני החברותא את כל הדרכים שהועלו בלילה הקודם, החברותא שהיה מגדולי תלמידי מיר חלשה דעתו: כיצד אפשרי הדבר לזכור כך את הדברים? אני לא זוכר דבר!.

מה עשית אתמול אחרי שנפרדנו הקשה רבי חיים שמולביץ? הלכתי לישון.  ואני השיב לו רב חיים: נכנסתי למיתה, טמנתי את ראשי מתחת לכר, בשביל לא להעיר את חבריי, וזעקתי לתוכו שוב ושוב מס' שעות את כל המהלכים בסוגיה כדי לתקוע אותם הריין הקין בתוך הראש, אז מה הפלא אם כן שאני זוכר?.

היה מקרה בעת הלימוד שהזכיר רבי חיים שהיה לו בשעתו ארבע עשר קושיות כדרכו והחל מונה את הקושיות והתברר לו שנשמטה מזיכרונו אחת, החברותא היה מוכן להסתפק בשלוש עשרה כושיות אך רבי חיים לא ויתר, פעמים מס' סיכם את הסוגיה לאורכה ולרוחבה לפרטי פרטיה ולא הניח לדבר עד שהקושיה הארבע עשרה עלתה מתהום הנשיה. 

אחד שיודע שהיו לו ארבע עשרה אבנים טובות בכיס הוא סופר ויש לו שלוש עשרה, הוא יחפש את הארבע עשרה? ודאי שהוא יחפש את הארבע עשרה, אבל אם אדם לא מבין את העסק שהוא מתעסק בו נו, שלוש עשרה וגם טוב, שלוש עשרה זה גם טוב.

אומר הרב לופיאן: לא "בהוצאת שפתיים, אלא "בעריכת שפתיים", הקניין שאנחנו

רוצים להבין זה לא להוציא בשפתיים אלא "בעריכת שפתיים", מכאן הוא מדייק שלא די

בהוצאת המילים מהפה שזה תנאי מרכזי בכול לימוד תורה, ןחיים הם "למוצאיהם" ודרשו חכמים: "למוצאיהם בפה", אבל לקניין תורה צריך "עריכת שפתיים".

כנאמר בשמואל ב' שאמרנו: "ערוכה בכול ושמורה", והפירוש: סדורה, כעניין שמספרת הגמרא על ברוריה שהזכרנו, וזה שנאמר כאן "בעריכת שפתיים", היינו שהשפתיים אצל הלומד תורה יהיו ערוכות ומסודרות כלומר: יסדר שפתותיו במחשבה תחילה קודם שיבטא בפיו, איך הוא בא ומה לומר, ואף בשעה שלומד לבדו יסביר ויפרש לעצמו כל דיבור שהוא מוציא בפיו,כאילו הוא עורך ומלמד לאדם שאינו יודע בתורה כלום, עי"ז יקנה את התורה שלמד ותשתמר תורתו אצלו.

בד"כ כשאדם לומד לבד הוא פוסח על הרבה דברים, שאם ילמד איתו אחד שלא למד כלום  הוא ישאל אותו בכול מקום שאלות פתאום הוא יבין שהוא לא מבין ושהוא לא יודע לענות על מה שהוא אמר, כללית הוא מבין אבל מקומית הוא לא מבין.

והנה דוגמה אחת אני כן יתן: רבי שמואל פלמן מתלמידיו של רבי אלחנן ווסרמן היה מתאר את סדר הכנת השיעור של  ריבו עם תלמידיו ואת האופן שבו הוא מסרו:

 מתחילה היינו לומדים מדברי הגמרא כפישוטה, עם פירוש המילות, רבי אלחנן מדייק להפליא בכול משפט ובכול ביטוי היה מחתכם בשפתיו ושם לב לצלילישל הדיבורים שהיה מגיע לאוזניו, גם כל דיבור ברש"י ובתוספות היה נזהר להגות בפה מלא, ולהקשיב לדברים היוצאים מפיו, להתבונן איך הם משתמעים, מן הגמרא היה חורש לסיפרי מפרשים בעיקר ראשונים רן ורשב"א  שהיה משתמש בביאוריהם וחוזר עליהם לרוב בע"פ ומיעוטם מקריאה מתוך הספר.

מראשונים עבר לספרים הבודדים מגדולי האחרונים הנפוצים "אבני מילואים", קצות החושן", ורבי עקיבא איגר" וכד'. ועם שהוא מזכיר סברותיהם, היה מטבל קורט מחידושים שלו, מדייק מעלה סברות שנתחדשו בשכלו, טעם לדין מסוים או יישוב לקושיה, עד שמסכם את כל השקייא וטרייא במשפטים קצרים.  את כל המשא ומתן היה מסכם במשפטים קצרים.

אחרי הבירור הממושך היה חוזר ולומד מחדש את לשון הגמרא מראש העניין ועד סופו כשהוא מוטעם ומקובל דרך הבלעה בכול הסברות והחידושים שהפכנו בהם כל העת,

כמשפט הזה היה לומד עימי דבר יום ביומו שעות ארוכות בשעות תורת הכנה לשיעור שהוא עומד להשמיע ביום מחר. וכמעשהו בהכנות כך הוא בשיעור גופו. היה מלמד כל יום דף אחד גמרא כלשונו וככתבו במשל יותר מחמש שעות, מארבע אחה"צ עד קרוב לשעת לימוד המוסר ב:9:30 בלילה, מבלי להתעייף ומבלי שתלמידיו יתעייפו, גם בשיעור היה קורא מתוך הספר את הלשון של הגמרא ומבאר מילה במילה קודם כל את פשט הדברים, בהמשך עבר להשמיע קצת מדברי הראשונים בסוגיה וכשהתקרב השיעור לסיומו פתח והרצה גם קצת חידושים משלו להשלמת ההבנה.

זו דרך הלימוד של רבי אלחנן ווסרמן דהיינו: לפרק הכול מתחילה ועד סוף כראוי מבלי להשאיר דבר אחד שאינו מבואר.

{הרב שותה ואמר: למי שלא ראה אני ברכתי קודם}.

פה אולי נתחיל להתעורר.

פעם ראה איש אמונים אחד שרבי זלמן מוילנה חזר על לימודו בדבר אחד שלוש מאות פעם: לקץ חודש ימים, ראה שהוא חוזר על לימודו בדבר זה עוד שלושים או ארבעים פעם, לא יכול היה האיש להתאפק ושאל: "הגידה נא לי שאהבה נפשי", זה זמן לא כביר שנית ושילשת על דבר זה עד שלוש מאות פעמים ובזמן קצר אתה שונה וחוזר על דבר זה?.

ורבי זלמן ענה ואמר לו בצח שפתיו, הנה חכמים ז"ל אמרו: תנא מיני ארביעין זימנין ודמי כמאן דמנך בכיסי, והנה יש להרגיש קצת: למה דאמר כדמי דמונח בקופסה? שלשון זה יותר מורגל בלשון התלמוד, אולם אינו מן הנמנע שחכמים ז"ל רמזו בזה הלכה למה שאמרו: "אדם עשוי למשמש בכיסו בכול שעה", וזה שאמרו: תני מיני ארביעין זימנין,             

כדמי דמונח בכיסי דווקא".

הביאור הוא: אע"פ שנקבע הדבר בזיכרונו, עם כל זה היה ממשמש אותו בכול שעה, שלא ישכח ממנו כאדם הממשמש בכיסו בכול שעה כדי שלא יישמט ולא יאבד ממנו. והוא אומר כמדומה שאמר את זה בשמו של הגואל.

וגם אני בתחילה: אני שונה על לימודי הרבה פעמים עד שנקבע בזיכרוני, ואח"כ אני חוזר ושונה עליו לפרקים: שלושים או ארבעים פעמים, לקיים עצת חכמים שאדם עשוי למשמש בכיסו בכול שעה שלא יישמט ויאבד ממנו. שמעתם? מובא מ- "בהדרן עלך", מקורו "בתולדות אדם".

אההההה. ידוע הסיפור המובא "בעלי שור", ידוע הסיפור על אחד מגדולי הדור שעבר, שלעת זקנתו רצה להיות בקי במסכת אחת בקיעות כזאת שיוכל לבוא עימה לפני בית דין של מעלה ותלמודו בידו.

חזר על במסכת כמה וכמה פעמים בחן עצמו ונוכח שעדיים אינו שולט עליה שליטה מלאה, הוא נבהל וחשב: אולי כבר קפצה עליו הזקנה ואין מוחו קולט עוד היטב מה שהוא לומד, מרוב צערו קם ונסע אל ראש ישיבת וולוז'ין בימים ההם רבי רפאל שפירא ושטח לפניו את דאגתו, שמע רבי רפאל וחייך, תמה אותו גאון מה פשר החיוך? ונענה לו רבי רפאל: כבודו חזר על המסכת חמש עשרה פעמים ורוצה להיות בקי בה? ככה הוא אומר לו, אצלי אומר רבי רפאל שפירא: חמש עשרה פעם זה רק לימוד המסכת ורק מה שאני מרבה ללמוד אחרי לימוד זה, זו היא החזרה, ונמצא כי מר עדיין לא התחיל כלל לחזור על המסכת הוא רק לומד אותה עד כה.

אז מי שרוצה להגיע עם מסכת אחת כמו שאומרים ביד זה לא להגיד אותה בע"פ זה גם להבין אותה, זה העבודה.

איפה אנחנו? הרי ישאלו אותנו ה' ירחם את הכול הכול בע"פ, הכול בע"פ.  חוץ מהדרשה של מאה ושמונים יום שהגאון מוילנה אומר: שצריך לתת דרשה 180  יום רצוף חוץ מזה. 

סיפר רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון על סבו הגדול המהרש"א מברזין: שאחרי חתונתו הוא לא רצה להיות רב ומורה, הוא פתח חנות של יין ועשה שם כשתי שנים, ואח"כ נשרף הכול והוכרח לקבל רבנות, ואמר כי בשמך השנתיים הללו בישיבתו בחנות הוא חזר על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך: ארבע מאות פעם!!!!!. בתוך החנות בתור סוכן יין.

זה מחייב אותנו או לא מחייב אותנו? מה אתם אומרים צריך להתחיל ללמוד לא? את הפעם הראשונה לפחות, 400 פעם תוך שנתיים בתור סוכן יין.

סיפר רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי: בצעירותי למדתי עם רבי צבי פסח פרנק מסכת "יבמות" ארבעים פעמים, פעם אמרתי לו כי לדעתי כדאי להתחיל ללמוד עניינים חדשים,

הרב צוחק: אולי אחרי ארבעים פעמים נתקע בשכל  נו, אולי אפשר לעבור לנושא חדש,              

ענה לי: אני אלמד ואשנה עד שארגיש בנפשי כי הסוגיה מונחת אצלי בקופסה. כל זמן שאני לא מרגיש כך אני לא יכול להפסיק, עד עתה אומר לו: למדנו להבין את הדברים כפישוטן, ארבעים פעם זה רק ללמוד את הפשט, עכשיו בכול פעם שנחזור הרי יתגלו לפנינו חידושים אשר דע כה לא הרגשנו בהן. אתם שומעים? מושגים.

מעשה היה ובא רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל, להרצות לפני הגייבד של ירושלים רבי זליג ראובן בנגיס, שיעור שנתן בישיבה יום או יומיים לפני הביקור: זה עוד לפני שרבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל שהיה מגדולי הדור, ובמהלך השיחה הוזכרו דבריו של "הקצות", קצות החושן, הגאב"ד עצר את בין שיחו והעיר לו על אי דיוק מסוים בהצגת דברי הקצות, "לא כך נאמר שם טען, כי אם כך וכך", ראש הישיבה עמד על דעתו: הקצות צותת כדווי, מה עושים במצב כזה כתמיד: נייטה ספר ונחזה: נביא את הספר ונראה, הספר הובא נפתח דופדף אל המקום הנכון והתברר כי הגייבד צודק.

שהרב יודע טוב ממני ידעתי מזמן, ידעתי גם שזכרונו כביר וזיכרונו סבוד שאינו מאבד טיפה.

סיפר לימים הגאון שהתפרסם כגדול הדור: אם בכול זאת היה לי ביטחון שאני צודק אני הסתכלתי בספר רק מס' ימים קודם לכן, הרי הוא הכין את השיעור, ואילו הוא הרב הגייב"ד ראה את הדברים לפני זמן רב מי יודע מתי!.

פניו של רבי שלמה זלמן אמרו הכול: מתי שהיה מוכח לו שהוא שגה, אז הרב בנגיס קרא את המבוכה והסביר לו: אתה ודאי חושב שאני עילוי, אתה חושב שיש לי זיכרון טוב ממך, אך לא כך. פשוט, עברתי על קצות החושן ארבע מאות פעם. וכי חוכמה לזכור את דבריו במדויק לאחר מס' כה רב של חזרות?. אתם שומעים מושגים מה אנשים לומדים? אתם מבינים בכלל.

מי שרוצה לראות איך לומדים: יקרא את ארבעת הפרקים של: "הלכות תלמוד תורה", של בעל התניא. שהרב מסביר בשולחן ערוך בדיוק איך לומדים וכמה פעמים, הוא אומר אפילו אדם שאין לו הבנה ואין לו ידיעה ואין לו כלום, אם יחזור כמו שהוא אומר הוא יזכור ויבין ויהיה אחת מהגדולים. אבל צריך להקפיד לעשות את הדברים.

באחד מביקוריו בביתו של רבי איסר זלמן מלצר הזכיר רבי שכנה קולודצקי את דברי הרמב"ם: שזה אשר כותב ספר "ה' ירחם" שזה אשר כותב ספר: טוב יעשה אם יעבור על אשר כתב בטרם יפרסם את הספר אפילו אלף פעמים אם יתכן זה.

היום מוציאים ספר: "חרבטיטה",  ואת ההגהות יעשו בעזרת אלה שיעירו ויודיעו להם ויתקנו ויוציאו גרסה חדשה מוגהת יותר, וככה יהיו כמה גרסאות של הגהות העיקק למכור קודם שידעו שהוא הוציא ספר, עם טעויות בלי טעויות מה זה משנה העיקר יש ספר ועכשיו יקראו לי ע"ש הספר בעל הג'מבורי, זהו אני נכנס עכשיו לתוך הפנתיאון של כל מחברי הספרים.

כידוע אחד מהרגליו של רבי איסר זלמן זה היה לראות בעצמו בכתובים את מה שמזכירים ומציינים מן הגמרות ומן הספרים השונים, בין אם הוא לא האמין בדיוק בין 

שהוא רצה לדקדק בדיוק.                                                                               מיד פתחו הרב ותלמידו את הרמב"ם  בהקדמתו למאמר "קידוש ה'", וקראו לשון

הרמב"ם:    

"ומימה שראוי שתדעיהו, שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באוזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתיים ושלוש וארבע, וישנה אותו היטב ואח"כ ידבר, ואולם מה שייחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה".

משקראו את הדברים, קם רבי איסר זלמן ממקומו תוך שערת הנפש והתחיל ללכת בחדר הלוך וחזור כשהוא משנן לעצמו בכול רם מס' פעמים תוך התרגשות מרובה את דברי הרמב"ם: ומה שייחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה".  

שמעתם? כמה זמן לוקח לחזור אלף פעם על ספר שאדם כתב? אז איך בן אדם הצליח לכתוב עשרה ספרים בחודש? איך זה יכול להיות, ז"א הוא קורא אלף פעמים במהירות הכול? איייייי. והמבין מבין.

ידוע מה שהעידו תלמידי רבי חיים מוולוז'ין: כיצד הסביר להם ריבם את משמעות הבקיעות הנדירה בניחון הגאון מוילנה?: היה דבר כאשר הפליג רבי חיים בשבחו של אחיו, רב זלמל'ה, ואמר: כי היה נחשב לתלמיד חכם בימי התנאים והמוראים, אתם שומעים?

מעיד רבי חיים על אחיו רבי זלמן ואמר: שאם הוא היה בדורם של התנאים והמוראים היה נחשב לתלמיד חכם. ועם זאת אם היה חי אחי רבי זלמל'ה אלף שנים, לא היה מגיע לקרסולי הגאון מוילנה.

לפי זה מי היה הגאון בזמן התנאים והמוראים?, תמהו התלמידים: היתכן? והרי רבי זלמל'ה ידע כל התורה כולה בעל פה. וכיצד ניתן לומר שקיימת בקיעות גדולה  מזו? יש בקיעות גדולה מזו, ענה רבי חיים.

יודע אני כמוכם ויותר מכם: כי אכן אחי היה בקי בכול דברי התנאים והמוראים: בנגלה

ובנסתר, בבלי ירושלמי וזוהר, הוא ידע לשננן בע"פ, כמו שאנחנו רגילים לומר: "אשרי

יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", שזה אומרים שלוש פעמים ביום.

נו, תמהו התלמידים וכי יש בקיעות גדולה מזו? יש גם יש אמר רבי חיים, אם נשאל עכשיו כל אחד מאיתנו: איזה מילה מופיעה "באשרי" לפני הפסוק: "טוב ה' לכול", הרי יצטרך להתחיל את הפסוק הקודם: "חנון ורחום", עד אשר יגיע לסופו, ואשרי מיוסד על סדר אלף בית, אך נשאל זאת בתפילה אחרת השגורה בפינו: "עלינו" או "ברכת המזון", איזה מילה מופיעה לפני מילה מסוימת, לומר פסוק מסופו לתחילתו נהיה זקוקים ליטול סידור ולראות זאת ולמרות שאנחנו יודעים את זה בע"פ.

אבל רבינו הגאון סיים רבי חיים: ידע את כל דברי התורה בנגלה ובנסתר לא רק בע"פ אלא: כל תיבה מדבריהם היתה עומדת לנגד עיניו וידע מה למעלה מזה התיבה.

ואשר סיפר מר"ן הגרי"ז את הסיפור הזה לתלמידין הקשה: וכי איזה דין וחיוב יש לדעת את התורה הפוך? אלא ביאר משמעות הדברים: כי לא היתה זו ידיעה בע"פ מתוחכמת יותר, זיכרון חזק ובהיר יותר, היה זה סוג ידיעה שונה לגמרי, לא היה זה זיכרון בע"פ, אלא הדברים היו ככתובים לפניו, כנאמר: "כתבם על לוח ליבך"!, זה שיעור ידיעת התורה, והגאון זכה והגיע לכך, והדברים היו בדוקים וחקוקים לפניו, וכשזה כתוב לפניך אין כל בעיה למצוא את המילה הקודמת. אנחנו בכוון לא? הרב צוחק.