קניין כ"א - בלב טוב - חלק ג'
תאריך פרסום: 18.05.2014, שעה: 20:59
קניין כא'- בלב טוב- חלק ג' - מח' קנייני התורה
סיפר רבי זלמן אויירבך: בהיותי ילד הלכתי עם אבי להתפלל בכותל המערבי ביום טוב ראשון של חג הפסח, בדרכינו חזרה פגשנו את רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד, לאחר חילופי דברים וברכות נפנה אלי רבי יוסף חיים זוננפלד, צבת את לחיי ושאלני אם שאלתי ארבע הכושיות בליל הסדר, משהשבתי בחיוב חזר הוא ושאלני: אם כבר שאלת בשנה שעברה והשיבו לך, מדוע חזרתה ושאלתה שוב השנה? מי שלא ידעתי מה לענות פרצתי בבכי, משראה זאת רבי יוסף חיים זוננפלד, החליק לי על לחיי פייסני קצת בדברים ונפטר מעמנו בברכת יום טוב. זה מספר רבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל.
לאחר שנים מספר בהיותו בחור, הוציא אבי לאור את ספרו "חכם לב", ובין היתר נתן הסכמה לספר את רבי יוסף חיים זוננפלד, בהסכמתו לספר כתב רבי יוסף חיים: בין הדברים שהמחבר מזכיר בספרו גם כמה הערות מחכימות מבנו המופלג וכ"ו.
דבר זה היה לפלא: מפני מה טרח רבי יוסף חיים זוננפלד להזכיר זאת בתוך ההסכמה? שנים ארוכות לאחר מכן סיים רבי שלמה זלמן את סיפורו, סיפר לי רבי דוד יונגרייז: הראב"ד של העדה החרדית כי הוא היה נוכח משעת מעשה כשכתב רבי יוסף חיים את הסכמתו לספר "חכם לב", ושמע ממנו באותה שעה, כי במילים אלו כוונתו לפייס את בן המחבר על שלפני כמה וכמה שנים בילדותו גרם לו לבכות.
זה הלב טוב של רבי חיים זוננפלד שזוכר: שהוא גרם פגיעה לילד קטן וחיפש באיזה מקום הוא יוכל להחזיר לו פיוס על הדבר הזה למרות שהוא התנצל כבר באותו יום.
וזה אחד מהקניינים מי שרוצה לקנות קניין טוב בתורה צריך שיהיה לו לב טוב.
עודנו בטל ילדותו הוא כבר היה לרבי יוסף דובה לוי סולבייצ'יק בעל "בית הלוי" חוש מפותח לעמוד על אמיתתו של דבר, וליבו הרך רגיש ומלא רחמנות על חבריו בני העניים: עד מהרה עמד על מלחמת המעמדות בחיידר, ונוכח לדעת שילדי העשירים מתגאים על חבריהם בני העניים וממאנים להכניסם בסוד משחקיהם, שוב לא השתתף גם הוא במשחקיהם ושיחק רק עם ילדי העניים.
גם פרס מלחמו ההם ושיתפם באוכל שאמו הכינה לו לארוחת הצהריים, כדי לא לביישם היה מעמיד פנים כאילו הם עושים אתו חסד גדול באוכלם את האוכל שלו, שכן אמו נותנת לו יותר מידי מכדי אוכלו, כך היה מסביר להם, ואם ישוב הביתה מהחיידר וחלק מארוחתו בידו: אמו תצטער על כך וגם תנזוף בו, {אז תעשו טובה תעזרו לי לגמור את האוכל, כך היה אומר להם}.
פעם ראתה אותו אמו "בקלקלתו" שנותן לילד עני את החלק הארי של הארוחה, כששאלה אותו לפשר הדבר, הביט בפניה בעיניים מלאות חמלה ותחנונים: אמא בבוקר אכלתי לשובע וגם לעת ערב תתני לי בע"ה ארוחה כדי שביעה, ועוד תגערי בי על שאיני גומר הכול, אבל חברי שנתתי לו חלק מארוחתי לא אכל בבקר לשובע, וגם בערב לא ישבע לחם, ולארוחת צהריים נתנה לו אמו פרוסת לחם קטנה עם חצי מלפפון, אבל אם נתת לו כמעט את כל ארוחתך תרעב אתה עד ארוחת הערב הוסיפה אמו אמריה אליו.
לקח יוסף דוייבה את ציציותיו בידו ואמר בהתרגשות רבה: אני נשבע בציצית שלי שאם אני רואה ילד רעב אוכל את ארוחתי, אני שבע כאילו אכלתי בעצמי.
לב טוב זה אחד מהדברים שבהם נקנית התורה.
לפני שנים רבות נהג רבי משה פיינשטיין לאכול סעודה שלישית ולומר פרקי תהילים בשבת אחר הצהריים בישיבה: באחת השבתות והוא באמצע אמירת תהילים התבונן בו ילד עם פיגור קל, הילד ניגש והיטה את ספר התהילים של רבי משה פיינשטיין לצד ימין, אולם רבי מוישה המשיך לומר את הפסוקים, או אז ניטה הילד את הספר לצד שמאל, אך רבי מוישה המשיך באמירת התהילים, לקח הילד את הספר והפך אותו לגמרי, ורבי מוישה אינו מפסיק מאמירת התהילים, למרות ההשתדלות של כל המתפללים לגלות סבלנות כלפי הילד, חש אחד מן הצופים במחזה שיש לשים קץ לעניין.
והוא העיר בכעס: מספיק! תן לראש הישיבה להתפלל!.
רבי משה פנה אל האיש ואמר לו: הוא רק משתעשע עמי ואני נהנה מכך, אני אוהבו כאילו היה זה בני, וחיבק את הילד ונשקו על ראשו.
לב טוב. גדול הדור משחקים אתו ילדים קטנים כאילו בובה: והוא בלי שם הרגש של גאווה, כבוד, מעמד, כלום, כמו הבן שלי מותק של ילד חמודי.
מעשה באברך מירושלים שבא לביתו של מר "ן הסטייפלר בשעה מאוחרת בלילה: הסטייפלר כבר התנמנם על השולחן, כיוון שכך שאל האברך את בתו הרבנית, היכן יש כאן בית כנסת בקרבת מקום שאפר ללון שם? שהרי הוא כבר לא יוכל לחזור לירושלים, הרבנית התנצלה לפניו שאינה יכולה לארחו משום ייחוד, שלחה אותו לבית כנסת סמוך.
לאחר מכן התעורר מר"ן ובתו ספרה לו על המעשה, כששמע זאת שמח שנזדמנה לו מצוות הכנסת אורחים, יצא לעבר בית הכנסת מיד על מנת להזמין את האורח לביתו.
זה היה בגיל שמונים כשההליכה היתה קשה עליו מאוד, והיה מתפלל בגלל זה בביתו בימות החול, בכול זאת, למרות שהיה לו ספק שהאורח עדיין נמצא בב"כ, שהארי יתכן שהלך לישיבה סמוכה, אולי הוא לא באותו בי"כ אז למה לטרוח? אעפ"כ לא נמנע להטריח את עצמו, כשהגיע לבי"כ מצא לשמחתו את האברך ע"פ הסימנים שנתנה לו בתו והזמינו ללון בביתו, למחרת בבוקר הזמינו לארוחת הבוקר, ושמחתו היתה גדולה על שזכה לקיים מצוות הכנסת אורחים. לב טוב, צריך לב טוב.
מעשה בהגאן הגר"א מווילנא, בהיותו כבן ארבע שנים, והוא כדרכו יושב ושוקד על תלמודו, עוסק בלימוד חומש ונ"ך בכול עתותיו: בן ארבע שנים, אמו הצדקנית ידעה כי תורה מתשת כוחו של אדם, והבחינה בילד הרך שהוא אוכל את ארוחותיו שלא בתיאבון, וחיוורון עולה על פניו, חששה לבריאותו, צוותה עליו לצאת ולשחק עם הילדים בני גילו, כדי לנוח מעט מעמל התורה.
אליהו, שמע את הטענה: כי אחר שיתחזקו כוחותיו יכול ללמוד שוב ביתר שאת וביתר עוז, ונענה לבקשת האם משום מצוות כיבוד אם, ויצא לחצר.
אותה שעה היו הילדים שקועים במשחק המכונה בימינו נדנדה, שאותה יצרו מקורת עץ ארוכה שהניחוה במרכזה על גבי אבן, ילד אחד יושב בצידה האחד ומשנהו מהעבר השני, זה עולה וזה יורד ולהפך, כך עלו וירדו הזאטוטים והשתובבו להנאתם.
אבל לא כן אליהו בן הארבע: נפשו לא נמשכה לשעשוע הלזה, וכיוון שראה את המשחק סב על עקביו ונכנס הביתה.
שאלוהו אביו ואמו: מדוע מהרת לשוב? הרי אתה זקוק למנוחה למען בריאותך, השיב להם אליהו הצעיר: לדאבוני לא אוכל לשחק במשחק הזה, שאני ישב על הקורה ואראה איך שחברי יורד ארצה ומתוך זה אני עולה למעלה או להיפך, אני לא מסוגל לדבר הזה, הדבר הזה אינו עולה בקנה אחד עם מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" שרוב גופי התורה תלויים בה.
מוטב לי לעסוק בתורה, העלה תמיד רק למעלה למעלה בלי שום ירידה ובלי שום עצב וגם לא על חשבון אף אחד, ואשמח בשמחת התורה.
ילד בן ארבע, אתם שומעים?: אני יעלה על חשבון שהחבר שלי ירד? מה פתאום?.
סיפר רבי יעקב מאיר זוננפלד ראש ישיבת "כנסת חזקיהו לצעירים", ורבה של רכסים בהיותי לומד בפונוביז' ירדנו קבוצת בחורים אחרי תפילת מנחה לאיטנו במדרגות היורדות אל הכיכר, ולווינו את ראש הישיבה רבי שמואל רוזובסקי, השיחה בלימוד התלהטה, לפתע עמד רבי שמואל במרכזו של הכיכר והכריז: זהו רשב"א! צריך לראות את הרשב"א בפנים, אני צריך רשב"א! קולו הדהד במרחבי הכיכר אחד מן החבורה פנה לעלות במדרגות הרבות המובילות אל הישיבה, ואדם אחד שמע מביתו את קולו הרם של ראש הישיבה, נטל חידושי הרשב"א מן הארון ירד והגיש לראש הישיבה.
תגובתו של ראש הישיבה היתה כה מאפיינת: הוא נטל את הספר במאור פנים חייך ואמר בקולו הברור: ראשית כל עלי להודות לכם על הטרחה באמת תודה לכם, שנית: הנה הבחור עלה לישיבה טיפס את כל המדרגות הרבות, הוא יטול ספר רשב"א וירד, איך אוכל לומר לו שכול טרחתו היתה לשווא וכבר יש לי רשב"א?.
אתם מבינים כך הוא אומר לאיש מן הראוי לחכות עד שובו.
אבל אתם, והוא חייך לאיש הזה היהודי ואתם באמת והחזיר את הספר: תודה רבה לכם, תודה רבה לכם, זה היה שיעור, זה היה שיעור, זה היה קטע מרבי שמואל רוזובסקי.
זכורני כשהיינו באים לביתו, קבוצת בחורים לדבר בלימוד, היתה זו תקופה קשה בחייו רבי הסבל, אבל קודם לכול וראשית כל פנה למטבח וחזר עם מגש כוסות, מזג והגיש
והכול במאור פנים.
פעם שוחחתי עמו לאחר השיעור והשיחה התארכה, ולפתע הוא פונה אלי ואומר: מועד ארוחת הצהריים עובר, מנתך תישאר עבורך? יהיה בסדר אמרתי, הוא לא קיבל את התשובה, היא היתה מנוגדת למהותו, מה פירוש יהיה בסדר? תהיה לך ארוחת צהריים או לא? אם לא תבוא ותוכל.
אתם שומעים? ראש הישיבה ,לא אומר לו לך תאכל, אם אתה לא מתכוון ללכת אז בא
שב תאכל, אבל לא לפספס את הארוחה.
לב טוב זה אחד מהדברים שמביאים לקניין התורה.
באחד הימים אמר רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת "עץ חיים" לרבי אשר סרדומינסקי, שבדעתו להתפטר מרשות בישיבה: עניין זה של ניהול הישיבה אינו לפי טבעי, כך אמר, שכן בטוב לב בלבד אי אפשר לנהל מוסד, על מנת שהישיבה תתנהל כפי שצריך יש לנהוג לעיתים גם בתקיפות וביד חזקה, ומזה אני מפחד לכן בדעתי להתפטר.
הוא לא יכול הלב הטוב שלו לא מאפשר לו להתנהג כך.
בסיפור שלפנינו אנו עומדים על גודל שאר רוחו שרבי ברוך בר לייבוביץ בעל "הברכת שמואל" שהסכים להתעלם מצער ורגשות אישיים, ולהיטיב עם אחד מתלמידיו שלכאורה פגע בו קשות:
{התלמיד פגע ברבי ברוך בר לייבוביץ פגיעה קשה, לא סתם קשה, קשה מאוד מאוד}.
בת היתה לו לרבי ברוך בר, קשה היה למצוא לה שידוך הולם, ככול שחלף הזמן ושידוך הגון לא נמצא, הלכה הבת והתעצבה על ליבה.
אביה שהטיב לחוש את כאב זולתו ברגעים קשים, כאב מאוד את כאבה, באחד הימים נראה סוף סוף אור בקצה המנהרה, השידוך שהוצע לבתו בחור מישיבת "קמיניץ", אכן הגיע לידי גמר והשניים באו בברית האירוסין, השמחה בביתו של רבי ברוך בר הרקיעה שחקים כמנהג אותם ימים, קנו הורי הכלה מתנות אירוסין עבור החתן, מגבעת חליפה ושעון כיס.
לא היה זה חזון בלתי נפרץ בקמניץ שהחתן והכלה אינם מתראים בזמן שבין האירוסין לנישואין, לפיכך הציע רבי ברוך בר לחתן כי ימצא לו ישיבה בעיר אחרת כדי שיוכל ללמוד ללא הפרעות, החתן נעתר ברצון ונסע להמשיך את לימודיו בישיבה בעיר אחרת.
כעבור מספר חודשים הגיעה בדואר חבילה לביתו של רבי ברוך בר, החבילה החילה: מגבעת חליפה ושעון כיס שהחתן קיבל במתנה כמה חודשים קודם לכן, במכתב שהיה מצורף לחבילה, לא היו הסברים למעשה, פרט למספר מילים בהן הודיע החתן שאירוסין מבוטלים.
רבי ברוך בר אחוז בתדהמה והלם, שום רמז לא היה לו קודם התרחשות זו, הבין מה יהיה הכאב והצער לבתו כבד מנשוא, ולא עמדה בפניו ברירה אלא לספר לבתו את החדשות הנוראות.
עבר זמן מקבל רבי ברוך בר מכתב מאותו בחור: במכתב מספר הבחור שהגיש את מועמדותו לרבנות בקהילה קטנה, ותוך כדי הרעיון סיפר שם לוועדה הבוחנת שהוא למד בישיבת "קמניץ" בעבר, פרנסי הקהילה התרשמו ממנו לחיוב, אך טרם קבלת החלטה סופית על בחירתו בקשו מכתב מראש הישיבה הרב ברוך בר.
היטב ידע אותו בחור מה גודל הצער והכאב שגרם לראש הישבה שלו בעבר, ועל כן לא מצא עוז בנפשו להתייצב לפניו פנים אל פנים, לעומת זאת החליט לכתוב אליו ולבקש ממנו באופן זה את מכתב ההמלצה.
כאשר קיבל את מכתבו של הבחור: שבו והתעוררו בליבו של רבי ברוך בר הכאב והמבוכה שנגרמו לו בעבר בגללו, למרות זאת נטל עט ונייר והחל לנסח מכתב המלצה, כשסיים את הכתיבה קרא אותו מספר פעמים שוב ושוב לראות האם אומנם מובעים במכתב ההמלצה שבחים אותם התכוון לכתוב, ככול שנישא לכתוב את המכתב גדלו ספיקותיו באשר לדברים הכתובים.
קרא לבחור הצעיר קופל וולפרט שמילא עבורו שלוחיות רבות, וביקש ממנו לזמן שלושה בחורים מסוימים מבית המדרש, שלושת הבחורים שאחד מהם היה רבי שלמה היימן, לימים ראש ישיבת "תורה ודעת" בברוקלין, היו משוכנעים שראש הישיבה קורא להם למטרה של התרת נדרים, להפתעתם הזמין אותם רבי ברוך בר לשבת באומרו כי ברצונו לדון איתם בעניין רציני, וכך התחיל את דבריו.
כולכם זוכרים את הבחור הצעיר ואת המקרה שקרה לו עם משפחתי לפני מספר שנים, כעת הוא מבקש ממני מכתב המלצה להתקבל כרב בעיר מסוימת, הכאב בליבי עדיין גדול, ואני חושש שצערי האישי עלול להתבטא בין השורות במכתב שהכנתי, לכן מבקש אני שכול אחד יקרא בתשומת לב מרובה את המכתב, ולאחר מכן אני מבקש כי תאמרו לי בכנות האם מכתב ההמלצה אכן החלטי או שיש בו אי אלו ספקות או פקפוקים, אם הדברים נשמעים הססניים אכתוב מחדש את המכתב, כי אכן רוצה אני להעניק לו את ההמלצה הטובה ביותר.
שלושת הבחורים קראו היטב את מכתב ההמלצה ואישרו לראש הישיבה שאכן מכתבו מושלם ומשכנע כפי שהוא, רק אז לאחר שהעביר על מידותיו והצליח להניח הצידה את הכאב בלבבו שיגר רבי ברוך בר את מכתב ההמלצה שבידו.
נו, בשביל לקנות תורה צריך לב טוב.
אין לערבב את הצער הפרטי מהצלחה עתידית שתתאפשר למרות הכאב האישי שגרם אותו איש.
אם היינו מקבלים מכתה כזה מאיש כזה היינו אומרים: אתה רואה איזה חוצפה אחרי מה הוא עשה לי? והוא עוד מבקש שאני ימליץ עליו אה? חוצפה שאין כדוגמתה.
פה זה מבחן גדול.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.