ודיבוק חברים אינו מעלה גרידה: שהרוכש אותה מתעטר במידה נוספת, או מידה שתלמיד חכם בעל שיעור קומה חסרונה אינו מזיק לו, לא, זה לא עוד איזה מעלה, זה לא גם דבר שלא חסר למישהו בעל מעלה או שיעור קומה.

שהרי כך שנינו בתנא דבי אליהו: "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני", אם היה אומר הכתוב ישראל, אז הייתי אומר כל ישראל, אלא אמר הכתוב "חברים מקשיבים", אפילו שניים אפילו שלושה.

אמר רבי אהרון קוטלר דייק הכתוב לומר לשון חברים, שמפורש בחכמים ז"ל "ביבמות" סב': ש- כד' אלף תלמידים של רבי עקיבא, מתו על שלא נהגו כבוד זה בזנה משמע: לא ציערו זה את זה ח"ו, לא עברו על "לא תונו" ח"ו, אלא שלא היו שלמים בדרכי ההטבה ודרך ארץ. זה אומר רבי אהרן קוטלר ובביאור הדבר: מדוע בשביל חסרון מועט זה פגעה בהם מידת הדין באופן מבהיל כל כך?

אז נראה שמלבד הדקדוק עם הצדיקים כחוט השערה, היה כאן חסרון "בדיבוק חברים", שזה אחד ממח' דברים שהתורה נקנית בהם, וכיוון שחיי החכמים תורה, אם היה חסרון וקניין התורה ובעצמותה, הרי נחסר מהם עי"ז בעצם מציאותם, והיה מה שהיה ר"ל.

היום בבקר למדנו, "שחרב אל הבדים", ז"א: לא מגיע לאדם שלא לומד בחברותא כמו שצריך,לא מגיע לו קיומו, זה לא כי הוא ימות בחרב או שימות בזה כעונש, לא מגיע לו הקיום אם הוא לומד לבד, לא עוד אמרו חכמים פני שמטפשים, שזה יותר גרוע מצואה רותחת, יותר בהרבה לאין שיעור.

הרב מפונוביז' סיפר לרבי שלמה הרשלר: שפעם בא אליו תלמיד חכם מופלג שיגע בתורה כל ימיו וחיבר ספרים תלמיד חכם מופלג, והתאונן ושאל: מדוע הספרים שלו אינם מצליחים? למה לא לומדים בספרים שלו? למה לא באים לדבר עימו בלימוד? ככה הוא שאל את הרב מפונוביז', אז הרב מפונוביז' השיב לו: מדוע הינך תמיה? הלו זה גמרא מפורשת: "חרב אל הבדים", אלו תלמידי חכמים שיושבים בד בבד דהיינו שלומדים לבדם בלא חברותא והגמרא מוסיפה: ולא עוד אלא שמטפשים. אז מה שייך לשאול אחד כזה? אז זה מצד אחד. אבל יש צד אחר.

 באופן מקורי פירש מר"ן בעל "החזון איש" את דבריו של רבי יוסי בר חנינה: בן תורה שהיה גורס בתורה לבדו, נכנס לשאול את רבנו החזון איש אם עליו ללכת ללמוד בישיבה, לאור דברי יוסי בר חנינה, ששואל מאי דכתיב: "חרב אל הבדים ונואלו" והוא אומר: חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, נענה רבנו ואמר: דברי חכמים ז"ל נאמרו רק בזמניהם כשלא היו ספרים, ולא ידעו הגרסא הנכונה, והאדם יכול היה לשנן לעצמו גרסא משובשת וממשיך בטעותו, לכן היה צריך חברים שיעוררו אחד את השני ויעמידו זה את זה על הטעויות.

לא כן היום: הכול כתוב, הכול נמצא, אלא מאי: אתה צריך חבר, "וקנה לך חבר", אז 'קנה' לך חבר: קולמוס, תכתוב! תעלה דברים על הכתב ובשעת הכתיבה עצמה יתגלו ויתבררו לך אי ההבנות, ותעמוד מתוך כך על הטעויות.

כי אי אפשר לכתוב שטויות, לדבר שטויות ולחשוב שטויות זה לא בעיה זה עובר, כהרף עין לא מתמקדים בזה, אבל כשאתה כותב, אתה רואה מה כתבת, יש פה סברה או אין פה סברה, אז לכן: 'קנה' לך חבר.

סיים החזון איש ואמר: ואם בכול זאת אתה רואה שהלימוד לבד מפריע לך, שאתה לא יכול ללמוד לבד כי זה מפריע לך, אז תיכנס לישיבה, מי מעיד על הדברים האלה: רבי אליעזר קוגל.

יש עוד עדות של רבי אריה ויינברג: בן תורה ששאל אם צריך ללמוד עם החברותא דווקא את החזון איש? אמר: איך שרוצים, ומה שאמרו "בד בבד", אינו שייך כהיום, והוסיף רבי עקיבא איגר הוא גם כן חברותא טובה.

הרב: אני לא מי שיכול לחלוק על החזון איש ח"ו, אבל מן הסתם זה באלה שמבינים שהם מבינים באמת, ולא מדומיינים שחושבים שהם באמת יכולים להיות חברותא של רבי עקיבא איגר כן, זה רק אלה שיכולים לרדת לסוף דעתו, או לסוף דעתם לאלה שבדברים מהכתובים, אבל ודאי שיצטרך אדם לשמש תלמיד חכם, שיראה שבאמת הוא לא פולט שטויות, ולא קולט דברים שלא כראוי.

ומסופר על רבי אריה לייבר כהן הלר זה בעל "קצות החושן": שכבר מילדותו עשה חיל בלימודיו היה הוגה בתלמודו בלי הפוגה ובלא לאות, משנותיו הצעירות נמנה בין בחירי התלמידים בישיבתו של רבי משולם איגרה מצימיניץ, ולשם שלח אותו אביו ללמוד תורה, והוא התבלט אף בין הבחורים המבוגרים והוותיקים, אך כאשר התבגר מעט ועבר בעצמו על דרכי התלמוד, היו מאז לימודיו ביחידות וללא חברותות כשהוא סגור בביתו או בבית מדרש קטן. עניין זה של לימוד ביחידות מצינו אצל כמה מגדולי הדורות בפרט בין גדולי המוחות החריפים ובראשם הגאון מווילנה.

אז בינתיים שמענו שככה זה היה: אצל הגאון, אצל בעל קצות החושן, ואצל החזון איש,

אבל אם אנחנו כאלה שיכולים ללמוד הכול לבד.....

עם זאת העיר בטוב טעם ודעת רבי יוסף זוננפלד מתשובה שנשאלה על דרכו של הגאון שיחד יחידי בבחרותו, על אף שחכמים ז"ל החמירו מאוד על הלומדים העוסקים בתורה "בד בבד", ואלה דבריו: בודאי לא מצא חברים כמותו. שאלו אותו אז איך הגאון למד לבד? אמר בודאי לא מצא חברים כמותו.

אמרנו: שאם לא לומדים בחריפות במהירות ובאותו קצב, אי אפשר ללמוד, וגם אם לא לומדים באותה שיטה אז יהיה מאוד קשה ללמוד, ולמצוא בשיעור קומה כמו של הגאון מווילנה בשביל ללמוד, אז ודאי שלא מצא חברים כמותו.

ועל כל פנים מי שלומד בעצמו שמרגיש בעניין זה יעלה בידו יותר להבין דבר על בוריו, כך אומר רבי חיים זוננפלד, וכוונתו אחר שיעלה בידו הוא יראה להשתדל גם עם אחרים פשיטא שאינו בכלל מאלה שנאמר עליהם: "חרב אל הבדים ונואלו".

עוד נקודה אחת: מה המעלה הגדולה של חבורה במושג "חבורי" חבורה?: חבורה שנשרש ביסודותיה של תנועת במוסר, החבורה נועדה לכשל ולחזק חברים בעבודתם המוסרית, והיא היוותה אמצעי נוסף שיעמוד לעזרתו של אדם במלחמה עם היצר, בבחינת: "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

לידי ביטוי מיוחד הגיעה חבורה באסכולה של לובארדוק, כך מתואר ערכה הנעלה של החבורה כמשתקף במשנתו של רבי יוסף יוזל הורוביץ של הסבא מלוברדוק ואלה הדברים: כמו האש, אם מסיקים הרבה חתיכות עצים בבת אחת, תתלהב המדורה ויתחמם התנור, אבל בחתיכה אחת לבדה אין השלהבת דיה להסיק את התנור בחמימות,

כי אין הרגש של יחד בודד יכול להיות כל כך, ברוח חיים ותנועה מהירה, כמו של חבורה שעובדת יחדיו למטרה אחת בהתאגדות גדולה, כי אז יתקבצו כל הרגשות של כל אחד לשלהבת גדולה, ויתחמם בעניין בהתלהטות גדולה ובמהירות רבה, ואז נקל לכול אחת ללחום עם טבעו ואינו מרגיש כבדות כלל, ועד שבא הרצון, השכל והרוח כבר עוסקים בעבודתם ואין כבר מקום בעדו להיכנס.

אז הרצון לא יכול להידחק ולגרוע מעבודת הקודש, כיוון שהרוח והשכל והפעולה המאוגדת של חבורה היא מפיחה בכולם את הכוחות כדי שהרצון לא יוכל לבלב את המוח ולהיכנס.

אין דומה התלהבות מוסרית ביחיד להתלהבות מוסרית של ציבור.

ואין להשוות סערת פעולה ביחיד לסערת פעולה בשיתוף הרבים.

הודות החבורה יש השפעת גומלין בין איש לרעהו.

כל אחד נלהב מהשני וההתרגשות הכללית הגדולה, יותר.

וכול הפעולות מבוצעות בעוז ובסערה ובזריזות מקסימאלית.

הודות לחבורה נקל יותר להתגבר על המעצורים וללכת נגד הזרם.

היחיד חושש לדעת ציבור והוא חושש ללעג מן הבריות, ובכול מכשול שהוא פוגש בדרך מיד מתרפאות ידיו כשהוא יחיד.

גם אין בכוח עצמו לפרוץ את השגרה בגדרים מקובלים, ובכול מעשה נועז שבא לידו הוא נסוג אחור.

אבל לא כן חבורה! במעמידה לעצמה מטרה מסוימת, היא מהווה עולם בפני עצמו, והיא פורצת דרכים חדשות, ואיננה חוששת לשמרנות, ואיננה נרצעת מפני לעג וביטול, ומשום תקלות והפרעות.

בחבורה גם קל יותר לעמוד בניסיון.

גם רעיון זה אפשר ללמוד מאותו משל של האש.

אם אש נאחזת בקרש אחד כל רוח קלה עלולה לכבות.

אבל אש הנאחזת בעצים רבים והמדורה גדולה, כל הרוחות שבעולם לא יכבוה, ולא עוד אלא שיגדילו את השלהבת ויפיצו אותה לכול עבר, כן ההבדל כעובד כיחיד לעובד בחבורה.

היחיד כשפוגש התנגדות יתרפא מיד וייפול בדעתו, אבל בחבורה, לא רק שלא יתרפו אלא שיתנגדו עוד יותר, נגד כל רוח שתעמוד כנגדם ותגרום להם להוסיף חיל ולהוציא את הכוחות הפוטנציאלים שלהם אל הפועל.

אז אם כן כוחה של החבורה הוא גדול, וככול שמתחברים יותר אנשים לאותה מטרה כך הסיכוי שלהם להצליח, לעלות, ולעמוד בכול ההתמודדויות, ולסלק את היצר מקרבם, ברוב הזמן ודאי שהמקום, שיוכלו לעשות זאת שיש חבורה קדושה שסימנה מטרה ורוצה להגיע לשם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.