טוען...

קניין י"ז - במיעוט תענוג - חלק א'

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 13.05.2014, שעה: 08:54


קניין יז'- במיעוט תענוג- חלק א'

 

מח' קנייני התורה

 

במיעוט תענוג, דכתיב : "ולא תמצא בארץ החיים, במי שמחייה עליה", והוא בגמרא יתיב רב כהנא ... וקאמר וכו' וכו', רב ראה את הרב כהנא חופף את ראשו ומעדן את עצמו בזמן שהיה לו ללמוד תורה, ולאחר שסיים לחפוף חזר בחזרה לשבת ליד רב, אמר ליה: "ולא תמצא בארץ החיים, התורה לא תמצא בארץ החיים, אמר ליה, רב כהנה פחד: מה אתה מארר אותי, מקלל אותי? אמר לו: אני רק אומר לך את הפסוק, לא תמצא תורה במי שמחייה עצמו עליה, בשעה שאתה צריך ללמוד אתה הולך וחופף את הראש? אתה עולה לעשן סיגריה, מה זה?.

 

המחזור ויטרי אומר, אומר המדרש שמואל: אומנם מי שהוא עשיר ואוכל בשר ויין, כדי להוסיף בו כח לעסוק בתורה, אז טוב לו בתנאי שהוא לא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים, כלומר: אדם שיש לו אמצעים והוא יכול לאכול בשר ויין וזה מוסיף לו כח לעסוק בתורה אז טוב בתנאי שהוא לא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים. על כן אמר במיעוט התענוג: כי מיעוטו טוב ובריבויו רע.

 

השולחן ערוך ביורה דעה רמו' כא': "אין דברי תורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם , ולא בלומדים מתוך עידון, ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו".

 

דברי תורה לא יתקיימו בקיום מי שמתרפא עצמו עליהם, ז"א: לא משקיע את המקסימום עליהם הוא מתרפה, איך אמר פרעה: נרפים אתם נרפים", מי שלומד מתוך עידון מתוך אכילה ושתיה, דואג שיהיו וופלים וביסקוויטים ושתיה וכו',

אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו: ממש הוא מוסר נפשו שהתורה תיכנס אליו ושתהיה חתיכה ממנו.

 

השולחן ערוך "יורה דעה רמ "ו: כי הרודף אחרי התענוגים הגופניים, הרי הוא בעל גוף ובעל חומר, ואין ראוי שהוא יקנה החכמה שהוא הפף הגוף, כשאדם רודף אחרי התענוגים והתענוגים הם גופניים, זה מראה שהאדם הזה הוא גוף וחומר הוא רודף אחרי החומר, וחכמה וחומר לא הולך ביחד, אין ראוי שיקנה החכמה שזה הפך הגוף.

 

הרב מסביר:

הרוחניות בצד ימין האדם באמצע הגשמיות בצד שמאל

אתה הולך לרוחניות: באופן אוטומטית אתה מתרחק מהגשמיות,

אתה הולך לגשמיות: אתה מתרחק מהרוחניות. כשאתה הולך מימין לשמאל: לגשמיות,

צריך לוותר על הרוחניות, אי אפשר למזג אותם ביחד, זה לא הולך ביחד. זה ניגוד: הם שני אויבים, זה כמו אש ומים. לא יכולים לדור במחיצה אחת.

 

ואמר החכם: "לא נווה לכסיל תענוג, מכלל: דלחכם נאה, לפחות מיעוטו יפה",

לא נווה לכסיל תענוג: אצל הכסיל התענוג: זה תענוג, לא נאוה לו כי הוא חומרי,

אבל החכם: זה כן נאה, לכן מציין שלמה המלך לכסיל לא, החכם יודע לענג את עצמו במידה כל שהיא, שהיא מסייעת לו, כמו שאמרנו קודם: שאם הוא אוכל בשר ויין כדי שיהיה לו תוספת כח אז זה בסדר.

 

ודאי מי שיש לו עושר נכסים ועושר של דעת, ייטיב לעצמו, הרוצה ליהנות יבוא וייהנה מן המותר והרצוי: אם מוצא טבעו צריך לתענוג מעט, כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה, כמו שאמר הכתוב: ושמחת בכול הטוב, ומכול מקום רובו קשה, מי שמרבה בתענוג זה קשה.

 

היעבץ "הלחם שמים אומר: " פן תאכל ושבעת ובקרך וצאנך ירביון ירביון.... ושכחת את ה' אלוקיך", ר"ל, וכתוב: "וישמן ישורון ויבעט", כלומר: ככול שמתענגים יותר, בועטים.

 

וה- "אורח חיים " אומר: עד שהאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוכו אוי יו יו, יתפלל שלא ייכנסו מעדני עולם לתוך מיעיו. כך אומר: תנא דבי אליהו, רבה כו'.

עד שהאדם מתפלל שייכנסו דברי תורה לתוכו קודם יתפלל שלא ייכנסו מעדני עולם לתוך מיעיו. כי זה דוחה את זה.

 

עכשיו לעובדות ולמעשים

כותב מר"ן בעל "החזון איש" בהנהגות לבן ישיבה: להיזהר מאוד מאוד מאכילת תענוג, ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה, ויש אב הטומאה, ויש אבי אבות הטומאה: בטומאת הנפש של מילוי התאווה באכילת תענוג, מתאחד: ראשון לטומאה, ואב הטומאה, ואבי אבות הטומאה הכול מתייחד יחד.

דבר זה הוא מהשפלים מאוד ומעקבים את הלימוד, כמו שאמרו במדרש ומובא בתוספות "בכתובות", קד': עד שהאדם יתפלל שייכנס דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא ייכנסו מעדנים לתוך גופו.

 

ואמר "בגיטין" ע': "סעודתך שאין התך, משוך ידך הימנה": סעודתך שהנאתך ממנה: תמשוך את ידך ממנה, ז"א: לעולם אדם ימשוך את היד לפני שיסיים. ועי"ז זה נחשב לו תענית, תענית של יום שלם, אדם שיכול לפני שהוא מסיים והוא תאוו לאכול את הכול, ומושך את היד לפני שהוא מסיים: לא כשהוא כבר כץ במאכל, ועדיין תאוו לו?: זה עינוי, זה תענית של יום שלם.

יש שאלה ולא שומעים והרב עונה: תמיד כתוב: " אכול והותר".

 

ההזדקקות המינימלית ההכרחית למילוי צורכי הגוף, היתה בעיניו של החזון איש כמעשה כפוי, כקיום מצווה שהוא מחויב בה, בחינת: "על כורחך אתה חי":

החזון איש אומר גם ההזדקקות המינימלית ההכרחית: נגיד פרוסת לחם צריך לאכול, אז הוא אומר גם ההזדקקות המינימלית ההכרחית למילוי צורכי הגוף, היתה בעיניו כמעשה כפוי, אצלו היה מצווה שהוא מחויב בה, איזו מצווה? "על כוחך אתה חי": אתה חייב לאכול בשביל לחיות, אבל אם לא אם היה אפשר בלי לאכול עדיף.

 

ופעם שח מר"ן החזון איש לאחד ממשחרי פניו: לדידי אין הפרש בין קודם שאכלתי לאחרי שאכלתי, אינני מרגיש בזה: אלא אם בני ביתי מגישים בפניי אוכל, אז אני מסתמך עליהם שמן הסתם עוד לא אכלתי, לא היה מרגיש צורך בגוף לאכול, אם מגישים לו אוכל אז מסתמא הוא לא אכל קודם, הוא סומך עליהם, הוא לא זוכר, אין אצלו, לפני אחרי זה אותו דבר.

 

כתב הסבא מקלם: וכן שמעתי מאדוני אבי זלה"ה "ומים במשורה תשתה" פירוש: הן גם מים במסורה ישתה ולא כרצונו בלי משים, והסבא מצא ראייה לדברים: הברכה "בברכות" נה' אומרת: לאדם טוב מראין לו חלום רע, ורשי מסביר: כדי שידאג ולא יחטא ושיכפר לו עיצבונו, ע"י שהוא עצוב מהחלום הרע, אז יהיה לו כפרה, וזה שרואה חלום רע הוא ידאג, ואם הוא ידאג הוא לא יחטא, אז מתכפר לו מהעיצבון שהיה לו מהחלום.

ולאדם רע מראין לו חלום טוב, ופירש רש"י: כדי לשמחו, שיאכל עולמו, הוא כזה רשע, שאין ממנו תקווה, אז מתחילים לשלם לו בעולם הזה את העולם הבא, גם בחלום משמחים אותו כדי לגמור אתו את החשבון.

 

הרי מפורש מסיק הסבא מקלם כי גם בחלום בעלמא יאכל האדם עולמו, הוא נהנה בפועל ממש בחיים חיותו, אלא בחלום, ואם בחלום שמחו אותו זה נחשב שהוא אוכל עולמו, אז מכול שכן בהקיץ, שאם הוא שמח בהקיץ זה יותר ממה שהוא בחלום, אז אם בחלום הוא יכול לאכול עולמו על הקיץ על אחת כמה וכמה נכון?.

 

אז מה נואלו האנשים העושים כל ימיהם כחגים, איייייי. הם שמחים, ממה? מאכילת העולם הזה, אז הוא אוכל עולמו, לא מאכילים אותו מהשמים הוא לבד אוכל עולמו.

לכן היה אומר אביו של הסבא מקלם: הן גם מים במסורה ישתה ולא כרצונו בלי משים, ז"א לא להתענג אפילו ממים, גם כשאתה שותה קצת שזה יהיה בכדי לקיים את הגוף בלבד, שלא תהיה מאלה שאוכלים עולמו.

 

הגאון מווילנא מה היה מאכלו, מאכל הציפורים: הוא לא רצה ליהנות מהעולם הזה, אז היה משרה לחם בתוך מים כמו הציפורים ובבוקר היה זררררד שותה את זה וזהו, בלי לעיסה בלי ליהנות בלי טעימה בלי כלום. נכנס לחם ומים בכדי לקיים את הגוף מספיק, בלי ליהנות.

 

פעם אחת מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, דברתי עם רבי יחזקאל אברהמסקי בדבריו פתח בגנות וסיים בשבח, מידת ההסתפקות במועט: והיה מספר בהתרגשות רבה כאשר הוא בא בשנת תרס"ג, בהיותו בן 17עשרה שנים, לנובהרדוק התקבל לישיבה של הסבא קדישא רבי יוזיל, ונכנס אצל הסבא בנובהרדוק, לא היה בביתו כיסא שלם להושיב עליו את הבחור שנכנס, ואמר חידושי תורה לפני הסבא והדברים נשאו חן בעיניו, לנכדו שהיה עמו בביתו אמר: לבחור הזה הכוונה לרבי יחזקאל אברהמסקי שהיה מגדולי הדור, הבחור הזה אמר חידושי תורה נפלאים כמו למדן גדול, וצריך לכבד כזה למדן בכוס תה מתוק, לך נא למכולת ותקנה בהקפה קוביה אחת של סוכר, כדי שיהיה במה להמתיק את התה. זה היה הפרס על הלמדנות מגיע לו. אדם כזה מגיע לו קוביה אחת סוכר, לא היה לו אפילו כיסא שלם להושיב אותו, ככה העולם הזה בשבילם חריט בריט.

 

מספר אחד בצאצאיו של רבי יוסף חיים זוננפלד: היה זה אחרי שהסבא נשא את זוגתו השניה, כשנכנסתי לביתו של סבא וריח של מרק עוף מהביל ומגרה הגיע לנחיריי, התיישבתי לידו והרצתי לפניו חידוש משיעורו האחרון של ראש הישיבה, תוך כדי דיבור נכנסה הרבנית והגישה לשולחן צלחת מרק מהביל, טבל הסבא את הכף בצלחת הקעורה, דלה מתוכה כף מלאה, ותוך מבט אבהי הגיש אותה אל פי ואמר לי: טעם בני טעם זה בודאי יערב לחיקך, ולאחר מכן טעם הסבא כף אחת מהמרק ולא יסף.

 

כשנכנסה זוגתו לחדר, פנה אליה בהתנצלות נוגעת ללב, והתחיל משבח בפניה את מום חיותה בהכנת מטעמים, ותוך כדי דיבור ביקש את סליחתה באומרו: מעדנים כאלה בימות החול קצת יותר מידי, כל ימי נזהר הייתי מלפנק את גופי, והרגלתי אותו להסתפק בהכרחיות ואף עלתה בידי, ואם כך למה אקלקלו דווקא בערוב ימיי?, דווקא סמוך לפרדתי ממנו? שמרי על המתכון לכבוד שבת אז אשמח מאוד להתענג על התבשילים המעודנים שלך ואטעם מהם מלוא חופניי.

בן 78היה אז רבי חיים זוננפלד, חולה, תשוש, אחרי הרבה שנות סבל בעידן מחלתה הממושכת של אשתו הראשונה, ו9 שנות אלמנות ולא עזר כנגדו, בודאי שהיה זקוק להבראה, אבל הוא שכול ימיו חינך והרגיל את גופו להסתגף ולהתנזר, יתחיל לפנק אותו דווקא בערוב ימיו?, אבל לכבוד שבס שרי, אז זה שייייך לנשמי ולא לגוף. אז הוא יכול לאכול בשבס דברים מתוקים.

 

מסופר על רבי שלמה זלמן בלוך, תלמיד מובהק למר"ן בעל "החפץ חיים": כה התיישב לאכול בימי חול, עם ציורי המוות ותוצאותיו עמו, אתם שומעים?: הוא יושב לאכול ומצייר לו את המוות, מורגל בפיו: "מרבה בשר מרבה רימה", אז כל כפית הוא רואה את התולעים אוכלים אותו, כאשר האישה הצדקת שבשלה בשבילו היתה שואלת אותו: אילו הוא רוצה זה או זה? התשובה היתה: מרדנפנית, אין צורך, לא זה ולא זה, כאשר היה בא מהתפילה היה מסתכל לראות מה הכינה, אוה! היה תמיד אומר בהתפעלות אהההה. אזוי פיל, נו ב"ה זיי מננטן הטוביי, כל כך הרבה נו, ב"ה הם חושבים לעשות טובה, מרבים בתבשילים אז חושבים לעשות טובה, נו ב"ה לפחות הכוונה היא טובה, זה לא נוגע אליו הוא לא יוכל אבל הם חושבים לעשות טובה. זה היה רבי שלמה זלמן בלוך תלמיד מובהק של החפץ חיים.

 

עוד מסופר עליו: שיום אחד בא לבית והסתכל מה הכינה, אז הוא היה מקפיד להסתכל לתת חשיבות לפעולות שנעשות, ואומר לי: "אני חושב להגיד לאישה להפסיק לבשל לי", עבור זקני מספיק לחם ומים, חוץ מזה בזה העולם אי אפשר לחטוף כי "מרבה בשר מרבה רימה", חושבים לעשות לי טובה והיא באמת רעה לי, מאכילים אותי תולעים ורימה.

 

אמרו חכמים ז"ל: "סעודה שהנאתך ממנה, משוך ידיך ממנה": דהיינו אם נזדמנה לך סעודה שיש לך הנאה מרובה ממנה, כדאי! שתמשוך ידיך ממנה, ויש בזה כמה מעלות אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, האחת: שע"י משיכת ידו מסעודה שהנאתו ממנה, הרי

הוא מתייסר על כל פנים וצער הוא לו וירוויח בזה שני דברים: גם שבר את תאוותו נעשה אדם רוחני יותר.

 

בעניין הזה סיפר רבי אליהו לופיאן: שפעם אחת התאכסן רבי חיים מיסטוביסק עם הצדיקים שבתקופתו בבית מלון בוורשה, באותו זמן הכיר אורחים מהאכסניה שהכירוהו, ורצו שאף הגאון יאכל דבר מה, באותם ימים היה נפוץ מאכל אחד העשוי מעלה ירק, טעים מאוד, אבל שכיח למצוא בו תולעים, ישבו האנשים, בררו היטב את העלים, ובקשו אותו שיאכל מה שיבשלו עבורו, הגאון הסכים, וכשהביאו לו את המנה ברר גם הוא את עלי התבשיל ומצא עוד תולעת קטנה, ואז פנה הגאון אל הסובבים והפטיר: תראו מה שיכולים ח"ו להרוויח באכילה. חמש לאווין.

על כל מפנים לאחר שהכול היה מוכן, נטל את ידיו, אכל כזית לחם, הגישו לו את המאכל, אכל ממנו כף אחת שניה ושלישית ודחה את המשך האכילה, מה הטעם?: הוא אמר זה טעים יתר על המידה, אני מפחד לאכול עוד.

 

ידוע פסק דינו של רבי משה פינשטיין שאוסר עישון סיגריות במקום ציבורי, משום הזק הרבים, הוא דן בשאלה, האם יש בדבר משום הזנחת שמירת הבריאות:

מישהו שאל אותו פעם עוד בטרם שהתפרסמו התשובות: אם הוא בעצמו מעשן? וענה לו: מעולם לא הכנסתי לפי דבר שיש בו משום הנאה גרדה.

מעולם!, מה יש בסיגריה? הנאה בלבד כאילו, זה לא אוכל זה לא לבריאות לכלום לשום דבר זה להנאה כזאת, אומר מעולם לא הכנסתי לפי דבר שיש בו הנאה בלבד, מעולם.

 

שח רבי זלמן רוטרברג ראש ישיבת "בית מאיר ": תיאור וסיפור נפלא זה שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שעמד אז בכולל "קודשים", אצל החפץ חיים, החפץ חיים כפי שמעיד בנו רבי לייב, מעולם לא שמעו על אוכל שהוא אכל כי הוא טעים, לאחרים הטיף מוסר שאין לפאר שולחנם בהרבה מינים וסוגים של אוכלים, אלא מספיק ודאי בקצת תפ"א עם מרק מאיזה ירק, ואף היה מוסיף על זה שאוכל מאכל מלכים.

מרק תפ"א ואיזה ירק, ופעם דרש לפני אברכיי כולל "קודשים": שיחסכו בהוצאות כדי שיוכלו לשלוח יותר כסף למשפחות.

פעם בעת סעודת שבת יצאה מפיו מילה שהבשר ערב לחיכו, פששששששש. תכף נאנח והרחיק את הצלחת ושוב לא טעם מהאוכל, חרה לו שהוא אמר שזה טעים, כי זה מראה לכאורה ומלמד שיש איזה שייכות לעניינים הגופניים, זה היה בסעודת שבת כן? ואף שעלינו לדעת: כי התבטא על כך בעת סעודת שבת, שכול כולה סעודת מצווה ושחייב להתענג בה, בכול זאת עם כל קדושת החפץ חיים, חשש שבהתבטאות הזאת יש הבעה של הנאת הגוף, אז סילק את הצלחת מעליו.

 

שאת ייסורים נוראה עברה על מר"ן הגר"ם ש"ך בצעירותו: הוא נמלט מאימיי מלחמת העולם הראשונה, נע ונד בין עיר לעיר, ונתקיימו בו דברי הכתוב: "לולא תורתך שעשוע אז אבדתי בעוניי", הוא שקד על תלמודו בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כשהוא רוחץ פניו ידיו ורגליו בכיור שבפתח בתי המדרשות, אין מקלחת מסודרת, כל ישותו גופו ונפשו שקועים אך ורק בתורה, וקוים בו: "תורה שלמדתי באף היא עמדה לי", כמו שאמר שלמה המלך.

במרוצת השנים כשבאו בחורים להתלונן על המצב הקשה בישיבה, סיפר: בצעירותו היה מוריד את החולצה, שותף אותה בכיור מחוץ לבית הכנסת, וממתין עד שתתייבש בחוץ, חולצה אחת.

ועוד סיפר: כאשר הגיע להבחן אצל דודו רבי איסר זלמן זלצר: היו בגדיו קרועים מחמת העוני, והדחקות הנוראים שהיו באותה תקופה שעבר טלטלות מעיר לעיר ומכפר לכפר, ולא היו בידיו בגדים להחלפה, כשהגיע למבחן בגדיו היו מרופטים, פחד להיכנס בצורה כזו אל שר התורה, מה עשה: הפך את המכנסיים כאשר הצד האחורי היה נראה פחות קרוע ופחות בלוי, לימים אמר: מי שדבוק בגשמיות ובחומריות: לעולם לא יגיע לרוחניות. וציטט מפרשת השבוע: "שבו לכם פה עם החמור", מי שאינו רואה את המקום, מי שאינו רואה את הקב"ה, סימן שהוא דבוק בחמור, דבוק בחומריות, הנערים לא ראו את המקום, את המקום הקב"ה, אמר להם: שבו לכם פה עם החמור העם הדומים לחמור, אתם קשורים לחומריות. רק מי שמנתק עצמו מן החומריות מגיע לרוחניות.

ואז סיפר לאיזה דרגות רוחניות הגיע דווקא באותה תקופה קשה כשלא היה לא שמץ של גשמיות ורק תלאות וייסורים מנת חלקו. שמה הוא השיג השגות הכי גדולות.

 

איך זכה רבי שמעון בר יוחאי לזוהר הקדוש?: במערה, עם מים וחרובים.

כשמשברים את החומר, את הגשמיות, יש 100% רוחניות, למה אנחנו לא גאונים ולא תלמידי חכמים עצומים?: כי מחוברים עדיין לחומר: אז זה לא נוח וחסר פה ולא אכלתי עדיין ולא אכלתי מספיק, ויש לי לסדר משהו ויש לי כך וכך וככה, וכול הזמן סביב החומר, ממלא אין לו פנאי לרוחניות, אין לו התמסרות כי הוא כל הזמן טרוד.

 

הרב: בזמנו אמרתי עצה להיות נזיר, נזיר שאוכל, אבל כל חמש שעות: ארוחת בוקר מתי שתחליט, אתה אוכל ושותה כמה שאתה רוצה, הפסקה חמש שעות מלאות באמצע אתה לא נוגע בכלום, ואז אתה אוכל ותותה מה שאתה רוצה, ואח"כ חמש שעות אין שום דבר באמצע לא נשנוש ולא שתיה, ואחרי זה עוד פעם ארוחה אם אתה רוצה, וככה הלוך וחזור חודש ימים, ותראה איך אתה משתחרר מהעבדות של הגוף.

פתאום יש לך זמן: ככה כל הזמן הראש סורק, אכלתי? שתיתי? עישנתי? לא, אולי אני יקום לעשות תה? אתה עושה קפה? תעשה לי גם, מישהו זז על דרך אולי תביא,? כל הזמן הראש סורק גשמיות, ככה יודע אין מה לעשות, חמש שעות בשקט , יכול לשבת ללמוד בשקט, אין למה לקום, חוץ מלהתפנות לאן תלך, שב. הבנתם? אדם טרוד כל הזמן סביב הגשמיות.

 

סיפר רבי יוסף דוד אפשטיין: פעם נגשה ביתו של רבי יהודה פינקל לאביה ובפיה בקשה: סנדר החנווני מציע למכירה בופט, מזנון לכלי נוי, יפה ומהודר במחיר לא יקר, 70 זלוטס, השיב לה ראש ישיבת "מיר": בופט את צריכה? לאמא שלך היה כזה? ותמהתי לעצמי מספר רבי יוסף דוד אפשטיין, מה הטענה? לאמא לא היה ולה כן, השתנו הדורות, אלא למדתי מכאן שרבי אליעזר יהודה פינקל הבין: שעניין מסורת שייך גם לרמת החיים, ואין לשנות בזה, יש אולי שינויים במציאות ברמת מכשירים חשמליים ועד'. אבל בקביעת הרמה הכללית צריך לחיות האדם וסגנון ביתו אין להוסיף על דורות קודמים. זאת אף זאת צריך לדעת שסגנון החיים מקיף את כל האדם.

 

הסבא מלובהרדוק אמר משל לרכבת הנוסעת לצד מזרח והאדם מתוכה צוען מקרון לקרון לכוון מערב, מה יועילו צעדיו? שהרכבת נוטלת אותו לכוון ההפוך, הוא נוסע עם הרכבת לכוון מזרח והוא הולך לכיוון מערב אז מה הוא חושב?. אם זה כוון החיים: רמת חיים גבוהה איך ניתן לשאוף להתעלות בתפילה ובלימוד כי הכוון הכללי הוא הפוך.

 

אחד מתלמידי רבי דוד רפופורט בעל "המקדש דוד" סיפר: כי נכנס פעם לבית ריבו בחנוכה, הרבנית הזמינה אותו לטעום לביבות חנוכה, העיר רבי דוד: יודעים אתם? גם

אני הייתי רוצה להסיח דעתי לרגע מן הלימוד ולחשוב על לביבות, אבל מה אעשה והמח שלי הוגה בתורה ללא הפסק?, ולשום עניין אחר אין אחיזה במוחי אפילו רגע קל.

כלומר: גם הוא יתאמץ להכניס למוחו שכעת אוכלים לביבות הוא לא יכול, ישר נתפסת לו המחשבה בלימוד.

כשהאדם דוחה כל הזמן את הלימוד בגלל גשמיות, הוא דוחה את הגשמיות בגלל לימוד.

 

בעודו צעיר לימים, ביקר הנציב מוולוז'ין את רבי שמואל שטרשון מווילנא, הלוא הוא הרש"ש, שאל הרש"ש את הנציב על מקום קשה בדברי התוספות, שלא מצא לו יישוב: עיין הנציב בדברי התוספות וביאר אותם בהארה קטנה וקולעת, דבריו מצאו חן בעיני הרש"ש, והוא גם מביא אותם בהמראותיו וחידושיו במסכת יומא פא' ב': בתוספת המילים "ושפתיים יישק", מופתע מתשובת הנציב, שאל אותו הרש"ש: מדוע לי לא נתגלו הדברים? השיב לו הנציב: זה משום שכבודו לומד תורה מתוך הרחבה בעושר ובכבוד, ואני עמל בלימוד התורה מתוך דחק ויגיעה רבה, כאשר קונים את התורה ביגיעה ובמאמצים מתוך עוני ודחקות: נפתחים לאדם מעיינות אחרים.

אתם שומעים: הגאון הרש"ש לא הצליח לבאר את התוספות, בא הנציב עוד בהיותו צעיר לימים, ותרץ את זה, שאל אותו למה זה אני לא ואתה כן? אמר לו אתה חי בהרחבה, הוא היה עשיר אז התורה היא אחרת, מי שלומד מתוך דחקות נפתחים לו מעיינות אחרים.

"היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה".

 

בדרך צחות כתב רבי יתחק בעל "עקדת יצחק", חיסורי מיחסרא והכי קתני: כאשר האדם נמצא במצב של חיסורי מחסרא, שיש לו חסרון ממון, הכי קתני: כך אפשר ללמוד ולהתעלות בתורה.

 

מסופר על רבי אריה לייב הכהן הלר "קצות החושן": כששימש כרב בעיירה רזין-טאון חי שם בדוחק רב, קרש רחב שהיה מונח על חביות שימש לו שולחן, ביתו שחלק ממנו היה שקוע באדמה, בבית הזה שרר בחודשי החורף קור איום, היה מוכרח לישב כל הזמן על מיטתו מכוסה בסמרטוטים לחמם את גופו כדי שיוכל לעסוק בתורה.

מסופר שמתוך הקור העז בביתו הדיו היה נקפא עד שהיה מוכרח לחממו בגופו תחת הכר שלמראשותיו ובדיו הזה כתב הוא את הספר "קצות החושן".

 

אדם היה מקבל יאוש רק מזה, הולך לישון, והוא עם הקור עם הקיפאון עם הדיו . שיתייבש ועוד מחמם אותו: וכותב "קצות החושן", התקבל ספרו בכול העולם.

 

בצעירותו למד מר"ן הסטייפלר תורה מתוך הדחק, לא היה באפשרותו לקנות ספרים, הוא בגניזה ספרים ישנים וכרך אותם בעצמו.

ספר "שאלות ותשובות" שברשות רבי עקיבא איגר: זה צירוף של שתי ספרים שחסרו בהם דפים שהוא עשה אותם ספר אחד שלם. ספרים שחסר לו דפים בהם השלים אותם בכתב יד.

 

וסיפר שבישיבה בנובהרדוק היה ספר "מחנה אפרים" אחד, "ושאלות ותשובות" רבי עקיבא איגר אחד, "וקצות החושן" אחד, והיו לומדים בהם זה אחר זה באהבת תורה נפלאה. לא מצוי, דוחק, עוני, ככה למדו תורה.

 

מסופר על רבי שמעון יהודה הכהן שקופ שש שנים רצופות עשה בוולוז'ין: מתוך עניות גדולה עמל רבי שמעון על תורתו, מתוק דחקות וחיי צער שקשה לתאר, אפילו הצרכים האנושיים ההכרחיים ביותר חסרו לו.

מעשה ונפרמו הסוליות המנעלים אשר לרגליו, מתוך שלא היתה לו פרוטה בכיסו לשלם לסנדלר דמי תיקונם, נאלץ לקשור את הסוליות למנעלים במשיכה דקה והמשיך לנעול בצורה זאת {כרך אותם בחוט}, הוריו, למרות רצונם הטוב אפסה מטבע מכיסם לתמוך בו, אבל לא היה בתנאים המדכאים האלה להעכיר את רוחו משקידת התורה.

רבי שמעון שקופ הדגיש כל ימיו: שלמרות הסבל והרעב לימודו בוולוז'ין היו השנים היפות ביותר בחייו.

אחרי עידן ועידנים שהביא את בנו הגדול רבי משה מרדכי ללמוד בוולוז'ין, הצביע רבי שמעון בעיניו על מקומו בספסל הישיבה ואמר: ראה בני: במקום הזה התענגתי במשך שש שנים רצופות את העונג הגדול ביותר העולם. הוא ישב על קרש שש שנים ושם היה לו את העונג הכי גדול בעולם.

 

מספר אחד ממקורביו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי לפני כמה שנים ביום חם במיוחד מר"ן הסטייפלר: ביום חם מאוד ניצלתי הזדמנות אמרתי לו אני יכול לסדר לכבודו מזגן בחדר, צחק ואמר: אני מהדור הישן אני לא צריך כלום, שם בדירה השניה יש מאוורר שעושה רוח אני גם את זה לא רוצה, כשסיפרתי את זה לרב קנייבסקי הבן שלו אמר שפעם בא אחד מחוץ לארץ עם מזגן, ואמר שבכמה דקות הוא יכול לסדר, ושלח אותו עם המזגן, ושוב ניסיתי והצעתי לו שיבוא לבאר שבע ואני אדאג לצרכיו בע"ה כי בלילות יש שם אוויר טוב, חייך אלי ואמר: המנוחה שלי היא כאן ליד השולחן ליד הגמרא, פה זה המנוחה שלי ליד הגמרא. איייי.

 

באגרות של החזון איש בהיותו שבור ורצוץ כל הימים, כך הוא כותב על עצמו: "בהיותי שבור ורצוץ כל הימים", הוא לא מוציא שקר מפיו כשהוא אומר כל הימים זה כל הימים."בהיותי שבור ורצוץ כל הימים ולא זכיתי משום עונג מתענוגי החיים, נוסף לכאבי הגוף ושבירתו כל הימים, העונג היחידי הוא לי: לעשות רצון קוני".

נטו לשמים, נטו.

 

שנינו אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטליז של אימהום שהלכו ליקח בהמה למשתה של בנו של רבן גמליאל ואמרו שם: ואמרו של בתוספות להודיע שבחם, שאע"פ שהיו טרודים היו עוסקים בדברי תורה, {הם באמצע הקניות באטליז}, נמצאנו למדים כי על האדם תמיד להיות מוכן לעבודה ללמוד תורה כמו חיילי הצבא שתמיד עומדים במצב מוכן שלפני המלחמה, שאין להם באותו הזמן שום מפריע:

לא אכילה ולא שתיה ולא שינה ולא שום מצב אחר. אז כמו שאדם במלחמה אין לו שום דבר שמפריע אותו מלהילחם לא אכילה ולא שתיה ולא שינה ולא שום מצב אחר ככה זה.

 

הרב: אנחנו בשלושה ימים הראשונים של יום כיפור לא ישנו, על הזחל"מים, אף אחד לא זכר בדבר הזה, חודש לא הורדנו את הנעליים, כשהורדנו אותם אחרי חודש העמדנו את הגרביים לידם. רק אחרי חודש הביאו לנו איזה משאית של מים וחיברו לזה טושים, ונתנו לכול אחד שתיים שלוש דקות לשטוף את הגוף וזהו, מי חשב אוכל? איזה אוכל? אתה באמצע המלחמה.

הנה הצדיקים האלה אצלם זה מלחמה, הם לא רואים שום דבר בעיניים חוץ ממלחמתה של תורה, לא מרגישים שום דבר.

 

וכן מוסיף ואומר רבי נתן ווכטפויגל לעניין קניין תורה: אי אפשר להשיג את מעלותיה אלא אך ורק מי שמוכן תמיד ללמוד תורה, ואין לו שום מצב שיכול להפריעו מלימוד תורה. אם יש לאדם מצבים שמפריעים לו הוא לא יכול להשיג את התורה, מי שיכול להשיג את התורה: ששום מצב לא מפריע לו, תקוע בתורה, זהו.

 

על רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק מסופר: שתחת אימת ההפצצות בוורשה כשהוא נחבא שם בפרוץ מלחמת העולם, הרצה לבניו מערכה בעניין מחיצות ודפנות סוכה, שהתחדשה לו בעיצומה של הפצצה כבדה.

אתם מכירים משהו שיכול לחשוב בזמן הפצצה בדברי תורה, או שהוא כל הזמן קורא תהילים מהפחד?.

אמר מערכה, לא להגיד דברי תורה מערכה, בעניין מחיצות ודפנות סוכה שהתחדשה לו!. מפציצים והוא בא לו חידושים, בעיון הילוכה של הפצצה כבדה.

כשעבר רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק בדיקות רפואיות מסובכות, בבית החולים בביקור חולים, ביקש לפתע שיביאו לו בדחיפות עט ונייר, והסביר שברגעים אלה עיין בהלכה מסוימת, {הכול בראש כן?} שנדחדשה דרך בביאור הדבר, והוא מבקש להעלות את הדברים הכתב פן ישככם מטרדת הטיפול הרפואי.

 

ידוע בעת שנמלטו פליטי הישיבות לעיר ווילנה, בשנת ת"ש אמר הגרי"ז שעורים סדירים על הדף: שרבים מתדבקים על דלתו, טעמם הטוב של השיעורים הללו שנאמרו בימי אימה וזעם במצור ומצוק, נשארו עד היום בפיהם של שומעי ליקחו באותה תקופה, ומקובל כי אלה השיעורים הטובים ביותר שנאמרו ע"י הרב מבחינת תורה שלמדתי באף, בעצמו אמר מר"ן הגרי"ז: שהשיעורים בווילנה היו הרבה יותר טובים מהשיעורים בירושלים, גם כאן הוא אמר במצבים קשים עכשיו זה הרבה יותר, הוא נהג לומר על כך את הפסוק: "נותן ליעף כח", ולאין אונים עוצמיי הרבה , שם הווילנה היה זה בבחינת "אין אונים", לכן זכינו לעוצמיי הרבה, כאן זה רק בגדר "הנותן ליעף כח", אך זה לא בדרגת לאין אונים עוצמה ירבה.

 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר

הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת