קניין י"א - בדקדוק חברים - חלק ב'

- - - לא מוגה! - - - 

בדקדוק חברים

אומר רבי חיים מוולוז'ין כי עיקר התורה על ידי שניים דווקא,

כי האדם ראוי שיוציא השכל אל אחר.

נושא דיבוק חברים תופס מקום מרכזי במשנת רוחו של רבי חיים לייב שמולביץ.

וכך באו לידי ביטוי תפיסותיו והשגותיו בעניין בדברים שנכתבו לדמותו.

ברובן המכריע של שעות היממה למד בחברותא.

פרט לשעות שבהן כתב או ישן

נמצאו תלמידיו תדיר במחיצתו.

הלימוד בחברותא היה עיקרון רוחני חשוב אשר הודגש

פעמים אין-ספור בשיחותיו ויותר מכך במעשיו

את הצורך בלימוד בחברותא רעה בשתי פנים

חיוב ושלילה,

כי כך היא הנהגה בבריאה.

זה שלוקח לעצמו בלי שישתף את זולתו,

נוטלים ממנו גם מה שיש לו,

כך הוא היה אומר.

כי כך היא הנהגה בבריאה.

זה שלוקח לעצמו בלי שישתף את זולתו,

נוטלים ממנו גם מה שיש לו.

הפסוק אומר, אם כסף תלווה את עמי,

לא תהיה לו כנושה,

עד בוא השמש תשיבנו לו,

והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני.

מה הוא צועק?

איזה עוול עשו לו ללווה?

הוא לבה כסף

ואין לו מה להשיב.

המשכון לוחץ עליו להשיב את החוב.

בדין.

גם הקדוש ברוך הוא רוצה שיהודי ישיב כסף שהוא לווה.

אלא בוודאי הוא אינו צועק על העוול שעשו לו,

שהרי לא נעשה לו כל עוול.

אבל והיה כי יצעק אליי,

לא טוב לו.

לכן הוא צועק.

למה הוא צועק לשם?

כי לא טוב לו.

לכן הוא צועק. אז מה בכך?

מה נוגעת הצעקה שלו למלווה?

הרי זה עניין בינו לבין הקדוש ברוך הוא, אם לא טוב לו.

אומר אספורנו,

מכל מקום כשיצעק אליי על עניותו,

אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על כדי סיפוקך,

כדי שתוכל לפרנס בו אחרים.

אומר אספורנו,

כשהשם שומע את הצעקה של הלובש,

הוא עני ואין לו להשיב

את ההלוואה,

אז הוא אומר, אתה יודע מה, הקדוש ברוך הוא?

אני אתן לו

ממה שאני הייתי חונן אותך לתת לך יותר על סיפוקך כדי לפרנס אחרים.

זאת אומרת, אדם,

איפה יש לו להלוות?

כשהשם נתן לו יותר מכדי סיפוקו,

ואז ממילא הוא יכול להלוות לשני.

אז כשהשם נותן למישהו יותר מסיפוקו, בשביל מה הוא נותן לו?

בשביל שהוא יוכל להלוות לשני.

עכשיו שהעני צועק,

כי אין לו, וקשה לו, והוא לא יכול להחזיר את ההלוואה.

כי יצעק אליי, שמוע אשמת צעקתו, כי חנונני.

מה אני עושה?

במקום שאני אתן לך, אתה המלווה,

יותר מכדי סיפוקך כדי שתפרנס אחרים,

אני אתן לו חלק ממה שהייתי מתכוון לתת לך, ואני אתן לו.

וזה מבהיל הרעיון.

יותר מכדי סיפוקו, אדם לא צריך.

אז לשם מה נתנו לו יותר?

כדי שהוא יפרנס אחרים.

ושמעתי, אומר הקדוש ברוך הוא,

מה שמעתי?

שיש לך יותר מכדי סיפוקך,

ואתה לוחץ את זולתך?

למה אתה לוחץ אותו אם יש לך יותר מכדי סיפוקך?

למה אתה לוחץ אותו?

למה?

ומה יהיה?

אז אני אטול את הנותר ואתן לזולתך.

וזה פסוק מפורש במשלי.

עשיר ורש נפגשו,

עושה כולם אדוני.

עשיר ורש נפגשו,

עושה בהווה,

עושה, לא עשה,

עושה כולם אדוני.

אומרת הגמרא,

בתמורה טזן, טוז.

מה אומרת הגמרא?

בשעה שהעני הולך אצל בעל הבית

ואומר לו, פרנסני אם מפרנסו מוטב,

ואם לאו,

עשיר ורש נפגשו,

עושה כולם אדוני.

מי שעשאו עשיר לזה,

עושה אותו עני.

מי שעשאו עני לזה, עושה אותו עשיר.

אז זאת אומרת,

עשיר ורש נפגשו,

הוא בא לבקש ממך ואתה לא נותן לו,

אין בעיה,

נהפוך את העניינים.

עשיר יהיה עני,

עני יהיה עשיר.

עושה כולם, עכשיו עושה,

על המקום, החלטה נפלה.

עושה כולם,

עכשיו הקדוש ברוך הוא עושה אותם, ורש״י אומר מחדש,

מה שיש לך זה רק עכשיו.

מה היה ברגע הבא?

מה יהיה ברגע הבא? את הרגע הבא הקדוש ברוך הוא עושה מחדש.

אז אותו הדין הוא גם בהנהגה רוחנית,

גם ברוחניות.

תראו מה אומרים חכמים, זיכרונם לברכה, כמה שורות קודם.

כתוב, רש ואיש תככים נפגשו.

מאיר עיני שניהם, אדוני,

מיהו הרש?

עני בתורה זה רש.

חכמים, זיכרונם לברכה, אומרים מיהו הרש? תלמיד.

מיהו איש תככים?

רש״י אומר,

רש״י במשלי אומר, איש מזימות,

בעל תורה.

במקום אומר רש״י, איש תככים,

בינוני, שיודע שני סדרים או שלושה.

מיהו זה?

אומרים חכמים, זיכרונם לברכה, הרבי.

אזרש,

זה העני בתורה, תלמיד.

איש תככים, זה הרבי שלו, שהוא בינוני, יודע שני סדרים, שלושה.

נגיד, הוא יודע סדר, זמנים,

מועד, נשים.

חצי שעה אז הוא יודע.

בנוני נקרא.

וזה הרבי שלו.

בשעה שהתלמיד הולך אצל ריבו

ואומר לו, למדני תורה,

אם מלמדו מאיר עיני שניהם, אדוני.

בשעה שהתלמיד הולך אצל ריבו ואומר לו, למדני תורה,

אם הוא מלמדו,

מאיר עיני שניהם, אדוני.

שניהם עדיין צריכים ללמוד.

אז הקדוש ברוך הוא מלמד את שניהם ואם לאו,

מה פירוש ואם לאו?

הרבי לומד לעצמו ולשני הוא לא מלמד.

ראו מה קורה.

ואם לאו כתוב עשיר ורש נפגשו.

זה הפסוק הקודם שלמדנו.

אותו דבר עצמו. מי שעשאו חכם לזה,

עושה אותו טיפש.

טיפש לזה, עושה אותו חכם.

אתה לא רוצה ללמד אחרים, תהיה טיפש.

כמו שכתוב,

חרב אל הבדים ונועלו.

מי שלומד בד בבד לבד,

ונועלו, נהיה טיפש,

מתטפש.

תראו מה שהחכמים, זיכרונם לברכה, לימדו אותנו.

נתנו לך חוכמה.

נתנו לך כוחות ללמד גם את השני?

מדוע אתה לוקח הכל על עצמך?

עושה כולם, אדוני.

אתה חושב שיש לך?

מי עשה לך את הכל?

הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא עושה כל הזמן.

ורשי אומר, מחדש. מה מחדש?

לזה טיפש ולזה חכם.

מהפך את הגלגל.

מה פתאום?

בקיצור, מה שקיבלנו,

בין בממון בין בחוכמה, צריך לחלוק

ולעזור ולסייע לחלשים.

אם לא, הקדוש ברוך הוא מהפך.

כי סבורים אתם שהדבר פשוט כל כך?

לא.

ראו לאן האדם מגיע.

כתוב בפסוק חרב

אל הבדים בנוהלו.

חרב

על הבדים בנוהלו.

חרב על שונאיהם של תלמידי החכמים שעוסקים בד בבד, הכוונה בנפרד כל אחד בתורה.

אדם כזה מחויב מיתה. חרב!

זה לא עונש.

זה לא עונש שמגיעה לו מיתה.

על הראייה עוד נדבר,

אבל הכוונה היא שהוא מאבד את זכות הקיום.

אדם שלומד לעצמו, חי לעצמו, אין לו זכות קיום.

אדם נברא בשביל זולתו, אין אדם שנברא בשביל עצמו.

הוא יושב

ולומד בהתמדה.

מחכמים זיכרונם לברכה אומרים לו, חרב!

אין לך זכות קיום.

ומה שלמדנו שהוא עושה לזה טיפש, הקדוש ברוך הוא עושה את זה, החכם טיפש,

זה גרוע ממיתה. זה יותר גרוע ממיתה.

יותר גרוע ממיתה.

מה שאמרנו, חרב

זה החלק הראשון.

זה אומר שאין לו זכות קיום.

אבל זה הרבה יותר גרוע, הוא נהיה טיפש.

הקדוש ברוך הוא הופך אותו טיפש.

ובואו תראו איך חכמים, זיכרונם לברכה, הבינו זאת.

חרב על הבדים,

זה עדיין לא מספיק, הם אומרים, ולא עוד,

ולא עוד, אומרים חכמים זרונות, אלא שמטפשים והולכים.

מה זה מטפשים והולכים?

שכלות

היא גרועה ממיתה.

שכלות יותר גרועה ממוות.

שכלות להיות טיפש עדיף למות.

שכלות גרועה ממיתה.

הרמב״ם ידע מה זה שכלות.

הוא היה חכם גדול,

אז הוא ידע את הגנאי שיש בשכלות.

בהקדמה לסדר זרעים הוא מביא את הגמרא.

כתוב, כל המלעיג על דברי החכמים נידון בצואה רותחת.

כל מי שמלעיג על דברי החכמים,

שם מראים לאדם באיזה סוג של בוץ הוא התבשל.

כשהוא הלעיג,

הוא היה בבוץ של צואה רותחת.

זה מה שהוא היה.

זה מה שמחכה לו.

כשהוא יגיע לעולם האמת,

שמה ישימו אותו.

בצואה רותחת.

אתם יודעים מה זה צואה, כן? זה ריח מסריח.

אפילו אם זה יבש.

כל שכן אם זה רותח ומבעבע.

ושמים אותו בפנים.

אתם מכירים את הסיפור שסיפרתי,

שאחרי המגונג אמרו לו נגמרה הפסקה להכניס את החוש.

כן.

אז מה כתוב פה? שכל המלעיג על דברי החכמים נידון בצואה רותחת.

ושם מראים לאדם

באיזה סוג בוץ הוא התבשל.

נו, מה אנחנו חושבים?

זה שם.

איסורי גיהנום, נכון?

לא רבויסאי.

הרמב״ם מוסיף שם שבע מילים.

שבע.

ואין לך צואה רותחת

גדולה מן הכסילות.

אין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות.

זאת אומרת, להיות בתוך צואה רותחת במה זה פנן.

זה נופש.

אבל לחיות עם כסילות

זה יותר גרוע מצואה רותחת.

אין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות.

צואה רותחת אלה ייסורי גיהנום שם.

הסכלות

היא צואה רותחת כאן,

בעולם הזה.

אוי, כזה מין גיהנום.

אין לך רותחת גדולה מזו.

אין לך רותחת גדולה.

רותחת כזו,

גם שם בגיהנום אין הכסילות.

יושבים לך אנשים טיפשים, מטופשים,

חסרי דעת,

ראשים ואביונים, ומלעיגים על דברי החכמים.

מלעיגים על החכמים.

טיפשים, מטופשים.

זה צוער אותך, אתה צריך להתרחק מהם, כמו שמתרחקים מריח מסריח.

אסור להיות במחיצתם.

זה ג'יפה.

ולא עוד.

מיטה עדיין אינה מספיקה.

חרב על הבדים זה לא מספיק. ולא עוד,

אמרו החכמים,

אלא שמטפשים והולכים.

זאת אומרת, עוד מגיעים לדרגה של צוער או תחת גדולה

של כסילות.

הרי זה הגיהנום הגרוע ביותר.

פוחדים מן הגיהנום שם?

אז תראו מה זה גיהנום כאן.

עונש שכזה, על מה?

על מה?

בגלל שהוא יושב ללמוד תורה לבד.

בגלל שהוא יושב ללמוד תורה לבד.

וכתוב בפירוש, עוסקים בתורה.

אבל לבד,

בלי חברותא.

על אלה נאמר.

על אלה נאמר שעוסקים בתורה בד בבד.

בד בבד זה לבד.

הוא לומד תורה לבד.

ורק לבד.

ולא רוצה ללמד לאחרים.

ולא לומד עם חברותא.

עליו נאמר שאין לו זכות קיום.

ודבר שני,

שהוא נמצא במצב של למעלה מצואה רותחת של הגיהנום כאן בעולם הזה.

ואלה הם דברים פשוטים.

האדם מבין אותם מעצמו.

נתן הנביא בא אל דוד המלך

ומספר לו את משל כבשת הרש.

בקצרה,

העשיר,

שיש לו מכל טוב,

לקח מן העני את הכבשה היחידה שהייתה לו.

האם לקח זאת לעצמו?

לא.

לקח מן העני את הכבשה

כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים.

מה פסק דוד המלך עליו?

בן מוות,

האיש העושה זאת.

אומר לכם את האמת, אומר הרב חיים לאיב שמואלביץ,

זכר צדיק לברכה,

עברתי על כל התורה כולה

ולא מצאתי חיוב מיתה על גזלת ממון.

מבהיל הרעיון, איך זה נהיה האדם לבן מוות?

הוא אשר דיברנו.

מה דיברנו?

כשאדם לוקח הכול לעצמו,

גם את המצוות הוא רוצה לקיים על חשבון השני,

הוא אינו חייב מיתה.

הוא לא חייב מיתה, זה לא עונש.

הוא מאבד את זכות הקיום שלו.

בן מוות, האיש העושה זאת.

אין לו זכות קיום.

לא צריך להרוג אותו,

אין לו זכות קיום.

אני מבין טוב את דוד המלך,

כשהוא אומר בן מוות.

נתן הנביא,

כשבא לפני דוד ואמר את המשל, גם הוא ידע

שזאת תהיה התשובה.

ויש לי ראיות ברורות לכך מדברי תורה ומדברי קבלה.

מה היה חטאם של נדב ואביהו?

בר כפרה אמר, איש מחתתו.

כל אחד מהם הקריב, איש מחתתו, אומר בר כפרה,

לפי שלא נטלו עצה זה מזה. שמעתם?

התחייבו מיתה.

בגלל שלא נטלו עצה זה מזה.

רואים איך חכמים זיכרונם לברכה הקדושים למדו פסוק בתנ״ך.

איך הם למדו? איש מחתתו.

כל אחד עשה מה שהוא הבין בלי ליטול עצה מחברו.

אצל אליהו ואלישע במעמד הפרידה, מה כתוב?

והנה הם הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש.

ויפרידו ביניהם

ויעל אליהו בסערה השמימה.

אומרים על זה חכמים זיכרונם לברכה בגמרא בסוטה מ״א.

שני תלמידי חכמים

המהלכים בדרך

ואין ביניהם דברי תורה

ראויים להישרף באש.

נאלן, מאיפה לומדים את זה? מאליהו ואלישע.

מה לומדים שם? מה כתוב שם?

שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים להסרב באש. מאיפה לומדים? מאליהו ואלישע.

מה כתוב שם?

ואין ביניהם דברי תורה?

יכול כל אחד לחשוב לעצמו,

מהלך בעומק הסוגיה,

אך אם אין ביניהם, ביניהם,

אם כל אחד חושב לעצמו רק,

ראויים להסרף באש.

מהיכן יודעים זאת?

מה הפסוק שלנו?

מה הפסוק אומר?

והנה הם הולכים

הלוך ודבר.

הם הולכים ומדברים בדברי תורה.

והנה רכב אש.

מדייקים חכמים, זיכרונם לברכה. תעמד איכא דיבור,

הלקא דיבור.

יכול היה כל אחד מהם לחשוב לבד במעשה מרכבה.

אבל אם אין הלוך ודבר,

אם לא לומדים בצוותא, הם ראויים להסרף.

אז אני אומר לכם פשוט בפסוק, אומר רבי חיים ליב שמולביץ,

אליהו עלה בסערה השמיימה.

לשם מה צריך רכב אש וסוסי אש?

אומר רשי הקדוש,

ראויים להסרף,

שעל מנת כן בא רכב אש עליהם.

מבהיל הרעיון.

אבל זה גם הפשט בבר-כפרה,

שנדב ואביהו

חידשו כל אחד חידוש.

אש זרה אשר לא ציווה השם.

אבל הקדוש ברוך הוא גם לא ציווה באש של גבוה.

הם חידשו כל אחד לחוד,

שמצווה להביא מן ההדיוט,

וכל אחד הלך להתעלות.

הם רצו לגדול,

ושניהם הלכו להוציא לפועל את החידוש.

אבל התורה טובעת איש מחתתו,

לבד.

מדוע אתה חושב רק על עצמך?

מדוע אתה לוקח את החידוש לעצמך?

מדוע אינך עושה את חברך שותף לחידוש?

שלא נטלו עצה זה מזה.

הם למדו כל אחד לעצמו.

בסוף הדבר, ותצא אש,

ותאכל,

וימותו.

רואים שאין זכות קיום.

אז זה רעיון מהפסוקים.

הליק הדיבור, אם אין דיבור, הוא אם נסרף.

אין להם זכות קיום.

תורה לא ניתנה כדי שאדם ייקח אותה לעצמו.

תשמעו מה כתוב.

אילם

ששומע ואינו מדבר.

פטור ממצוות הקהיל.

כך אומרת הגמרא בחגיגה ג'.

מדוע?

בפסוק כתוב, למען ילמדו.

אומר רשי, ואין זה ראוי ללמד אחרים.

העלייה הרוחנית ממצוות הקהיל הייתה עצומה.

נשים,

בטף,

היו מביאים לשם.

החכמים זיכרונם לברכה מספרים על שני אילמים שהתרפאו,

והתברר שידעו הלכה וספרה וספרה ואת כל השס.

ועליהם נאמר הפסוק, למען ילמדו.

מבהיל הרעיון.

אתה בא להקל

כדי ללמוד לעצמך.

שב בבית!

תראו מה כתוב אצל אברהם אבינו בפרשת סדום.

ואדוני אמר,

המכסה אני מאברהם אשר אני עושה.

ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום,

כי ידעתיו

למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו.

הקדוש ברוך הוא רצה ללמד את אברהם משהו על מידת הדין.

זה לימוד חשוב מאוד.

אבל למי מלמדים?

לאברהם?

לא, רבותיי.

ואברהם היו יהיה.

למה היו יהיה?

כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו.

לאברהם אבינו בעצמו לא מלמדים.

מלמדים אותו רק בגלל שעוד הוא יהיה לגוי גדול,

וילמד זאת לבניו אחריו.

לקחת את התורה לעצמו,

לא בשביל כך נתנו לו אותה.

איך אמר הקדוש ברוך הוא משה רבנו? לך רד.

לך רד ממדרגתך.

אתה חושב שאני נתתי לך תורה בשביל עצמך?

נתתי לך בשביל שתלמד לישראל.

על עצם הלימוד בחברותא ציין רבי חיים,

ליה שמואלביץ, את הגמרא בסוכה.

אמר רבי ירמיה, משום רבי שמעון בר יוחאי,

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין,

מיום שנבראתי ועד עתה.

כמה שנים זה היה?

איני יודע בן כמה היה רבי שמעון בר יוחאי.

נניח שהיה בן חמישים, שישים.

על כל פנים מדובר בלא יותר מכמה עשרות שנים.

והוא אומר ככה,

יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי עד עתה.

ואלמלא לי עזר בני עמי,

מיום שנברא העולם ועד עכשיו.

שמעתם?

איפה היחס?

נגיד שהוא היה בן חמישים,

אז הוא אמר שהוא יכול לפטור את כל העולם מן הדין, מיום שהוא נברא,

עד עתה. כמה זה היה? חמישים, שישים שנה? כמה שהוא היה.

אבל אם מצטרף אליי רבי אלי עזר בני, אני יכול לפטור את כל העולם מן הדין מיום שנברא העולם ועד עכשיו.

זאת אומרת, ארבעת אלפים פלוס שנה.

שמעתם?

ואני שואל רבויסאי,

היכן החשבון?

רבי שמעון בר יוחאי לבד יכול להציל את העולם מן הדין

רק כמה עשרות שנים.

אבל ביחד עם בנו,

כבר זה מגיע לי מיום שנברא העולם כמה אלפי שנים.

ולא מצאתי, אומר רבי חיים שמואלביץ, שנזכר במקום כלשהו, שאלי עזר בן רבי שמעון היה גדול מאביו.

רואים?

רואים מה זה כוח של חברותא.

כשמצטרף עוד אחד,

יש לנו מושג מה משמעות הדבר כאשר שניים יושבים ולומדים בצוותא?

אתמול למדנו ששניים

זה מציאות חדשה, כמו שמסביר החזון איש.

אחד ועוד אחד אמרנו זה שניים,

נכון?

אבל אחד זה לא מחצה של שניים,

כי זה לא מורכב.

זה מציאות חדשה.

זה לא הולך באותו יחס בכלל.

עד כדי כך.

לכן אפשר להסביר למה רבי שמעון בר יוחאי כשברח, הגזרה הייתה כלפי רבי שמעון בר יוחאי שהוא דיבר נגד המלכות.

אז למה הוא לא ברח לבד למערה? למה הוא לוקח את הבן שלו? מה הבן שלו אשם?

מה הבן שלו אשם? לא רודפים אחריו, הוא לא דיבר שום דבר.

מה אתה לוקח אותו לסכנת חיים?

הרי אתה הלכת בלי אוכל, בלי כלום למערה. למה אתה לוקח אותו?

אם לא חברותא, מיתותא.

איך אפשר?

מה, יהיה לבד?

הרי כתוב שאין זכות קיום לבן אדם לבד.

ואפילו זה באונס.

הוא לוקח איתו חברותא, כי אם לא זה מיתותא.

איי, איי, איי, איי.

וממשיכה הגמרא, תקשיב.

ואומרת הגמרא,

ואלמלא יותם בן עוזיהו עימנו מיום שנברא העולם עד סופו.

תראה, שלישייה כבר זה סיפור חדש.

זה נקרא כוח הלימוד של דיבוק חברים.

דיבוק חברים.

שמעתם מה זה דיבוק חברים עכשיו?

מה יכולים לפעול בעולם?

בתחילת כל זמן היה רבי חיים מדבר על הלימוד בחברותא.

איך אפשר לשבת ללמוד בשקט

כאשר לשני אין חברותא?

והוא היה זועק.

איך אפשר לשבת ללמוד בשקט

כאשר לשני אין חברותא?

כשהיה תלמיד מבקש אותו לסדר לו חברותא,

היה רבי חיים משיב אם לא ימצא לך חברותא עד מחר אלמד איתך בעצמי

מה יהיו דברים מאוד.

זה כוח דיבוק התלמידים,

זה כוחה של חברותא,

ומזה צריך להבין כמה זה פועל בעולם.

בלי זה מוות,

רחמונו רצלן, חרב אל הבדים ונועלו,

ולא עוד

שאין לך צועה רותחת גדולה מן הכסילות,

יא בביי,

שמטפשים ונועלו.

אז מפה האדם צריך לראות, ללמוד בחבורה, בחברותא,

ולא ללמוד לבד, כי אין לו זכות קיום רחמנן צאן, ואפילו הוא לומד מעשה מרכבה.

והנה הולכים אליהו ואלישע, שני נביאים בדרך,

ורכב אש מעליהם,

שאם הם מדברים דברי תורה, מוטב, ואם לאו,

אש שורפתן.

ראויים להישרף.

וראינו את זה במי?

בן אדם ואביהו, שהיו גדולים ממשה רבנו ואהרור הכהן,

שהם ממש בפועל נשרפו.

למה? איש מחטטו.

לא נטלו עצה זה מזה.

כל אחד למד את החידוש לעצמו.

והם מתו בשביל זה.

נו, יש לנו מקראות

מפורשים,

ורואים איך הבינו חכמים זיכרונם וברכה את הפסוקים.

ועכשיו מובנות גם הדרשות שלהם,

שאינן בגדר חלילה גוזמה להגיד שפפפם,

כאילו בשביל להפחית את הבן אדם שילמד עם מישהו בחור. לא.

מציאות. בן אדם ואביו מתו ממש.

ואלישע ואליהו, אליהו ואלישע הולכים בדרך, ורחם אשמע עליהם, שאם לא ידברו בדברי תורה, ראויים לשרף חיים.

זה לא צחוק!

ולכן רבי חנניהו בן הקשיעו אומר,

חזקו הקדוש ברוך זה כל ישראל,

להפיק כוח רבו לעם תרום ושמאל,

שנעמור עלינו וסלמת גוי ירדים תרום יאדיר.