יג' סיון תשע"ד - קניין לז'- נושא בעול עם חברו – חלק ג' - מח' קנייני התורה

בשעה שישב מר"ן רבי יצחק זאב הלוי סולובייצי'ק על כס הרבנות בבריסק: נתפס יהודי בעל משפחה סוחר בדים מתושבי העיירה, על ידי השלטון בעוון שעבר על חוק המדינה בעניין המכס, העונש הצפוי כמה שנים בסיביר.

שמע הרב מבריסק על כך, באותו יום זימן אליו עו"ד וסיפר לו כי לדאבונו נתפס הוא בעבירה על חוק המכס, וכי יהיה עליו לעמוד בימים אלה במשפט חמור, ונפשו בשאלתו מה יעשה?

עורך הדין אפילו שהוא ששנה ופרש {כלומר היה פעם חרדי ופרש מן התורה}: עורך הדין אפילו שהוא ששנה ופרש נבהל כל כך מהדברים ממה שצפוי לרב, עד שדמו קפא בעורקיו, והוא לחש על אוזניו כי יש עדיין עצה יחידה בידו, ומקבל על עצמו להיכנס לבית הארכיון של בית המשפט ששם רוכשים לו אימון רב, והוא יגנוב את התיק של האשמה. ואפילו שהוא יסכן בזה את חייו, אבל עבור הצלת הרב הוא מוכן למסור את נפשו.

ואז גילה לו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק שלמעשה הנידון אינו הוא, אלא איש פלוני מתושבי העיר, ורק כדי לשמוע ממנו על דרך הצלה התיר לעצמו לשנות בדיבורו.

כי אם היה אומר שזה בשביל מישהו לא היה אומר לו דרך הצלה שהיא יוצאת מגדר הרגיל.

וכמובן שעתה העורך הדין מאן בשום אופן לעשות את הדבר בשביל שום אדם אחר, אבל מר"ן הגרי"ז סולובייצ'יק ישב שעה ארוכה להסביר לו את הצער שלו מעצרו של האדם שנידון, כי מטבעו הוא מצר בצרתו של כל יהודי, והצלתו של הנידון כהצלת גופו ממש.

הדברים פעלו על ליבו לעשות כהצעתו אך הוא התנא עם הרב: שיקבל ממנו הבטחה וברכה שחלילה לא ייתפס ולא יורע לו. מר"ן הבטיח, העורך הדין עשה כהצעתו, התיק נשלף מן הארכיון ונשרף, והמשפט לא התקיים כלל.

אבל רואים מה זה "נושא בעול" כשהוא אמר לו "אני לא יכול זה כאילו אני בסיביר", אז אתה מציל אותי כי כל זמן שהוא בסיביר אני אסבול בדיוק כמוהו, תשחרר אותי", ובדברים האלה הוא שכנע אותו וכן כך היתה ההצעה.

ביום חתונת בנו הצעיר של רבי חיים שמולביץ: בשעה שהכל עמדו לנסוע לחתונה, קרא אליו מר"ן את אחד מתלמידי הישיבה, בחור מבוגר שהשתהה בשידוכים, ושעה ארוכה ישב והטריד את הבחור בעניינים שונים הקשורים בנושא, בחוץ המתינה מונית, ומר"ן עסק בשלו, וכך הוא אמר לו: היום אני מחתן את בני הצעיר, שמחתי גדולה חשבתי בליבי: עם מי ביום הזה אני יכול לחלוק את השמחה כשאני מוביל את בני לחופה? על מי אני צריך לחשוב? לכן קראתי לך כי אני חושב עליך.

בחור שהשתהה משידוך, אז הוא חולק את שמחתו עם אחד שעדיין לא זכה לשידוך בשעה שהוא עומד ללכת להכניס את בנו לחופה. אתם שומעים? שעה והמונית ממתינה.

גידול ממאיר התפתח פעם ברגלו של ילד בן שמונה, הרופאים קבעו שיש לקטוע את הרגל, וגם אז אין ביטחון שחייו ינצלו: הביאו את הילד אל בית המדרש של "תפארת ירושלים", שם סיפר האיש לרבי משה פיינשטיין את סיפורו, ראש הישיבה פרץ בבכי, גם האב בכה נוראות, אחרי דקות מספר: נטל רבי משה את ידו לאיש בשתי ידיו ואמר: אני בכיתי ואתה בכיתה, והיושב במרומים יקבל דמעותינו ולבנך תהיה ישועה.

הקטיעה בוצעה והגידול הממאיר לא חזר.

דאגתו של רבי משה לצרות של הפונה לא מסתיימת עם עזיבת האיש: פעם התקשר אליו ראש ישיבה, ביקש שיתפלל עבור ילד חולה, חלפו כמה ימים ורבי משה לא שמע דבר בעניין הילד, ואז כאשר נתקל בראש הישיבה, שאל רבי משה בדאגה: מה שלום הילד? מזה כמה ימים אני מסתובב בחוסר מנוחה, מה שלום הילד?

לאחר פטירתו של המר"ן בעל "החזון איש": מצאו בעליית גג מצבור מכתבים מכל קצווי תבל, מכתבים שאצרו בקרבם מרי ליבם, צרות, משאלות של הפונים אליו.

פעם הוא התייחס אל המכתבים המגיעים אליו ואמר: אין לי את הכוח הנפשי להשמיד מכתבים, איגרות וגלויות שבני אדם השקיעו בהם נשמתם יגונם וכאבם.

באיגרות החזון איש מוצאים אנו: בן השאר דואג למנוע גרמה של הבאת ישיש בצרה ובמצוקה, מביע סבל אישי באשר משפחה פלונית מתפרנסים בקושי, קשה עלי הדבר כשחיים בדוחק ולחץ.

יושב הוא בוילנא ותשומת ליבו ערה להרגש הבדידות שאף אישה אלמנה הנמצאת בארץ ישראל שהיא יחידה וגלמודה בעירה, באשר בניה נוחם נפשה רחקו ממנה, והינה בתקווה להתנחם בקיבוץ בניה בציון במהרה.

בחור צעיר שנזדמן אצלו פעם ללינת לילה החזון איש עומד וניגש מפעם לפעם אל מיטתו לבדוק אם הוא מכוסה היטב ואם לא נשמטה השמחה מעליו, וכך כל שעה קלה עד הבוקר.

צעיר אחר תלמיד ישיבה שהזמינו ללון אצלו בקביעות, שהיה לפעמים חסר עשירי למנין בהשכמה, ביקש רבי זליג שפירא לצרפו, לא נתן שיקיצוהו, והקפיד לבל יפריעו השקט בקרבת מרום למיטתו.

ומעשה באורח זר, שמצא בצל קורתו מקום ללון ולא היו עמו טלית ותפילין, קיצר החזון איש בתפילת שחרית קיצור מופלג, כדי לפנות לאורח את הטלית והתפילין שלו.

כששהה החזון איש בימי נופש בצפת: התפללו מנין אנשים תפילת שחרית במנין בנץ החמה, דאגתו היתה נתונה לינוקא ששכב במיטה והקיץ משנתו, שמא מבקש בליבו שיוציאו אותו לעשות צרכיו, אלא שהוא מתבייש מפני הנאספים, אז הוא נתן הוראה להמתין בתפילה עד שהאם של הילד תטפל בו, כי יכול להיות שגורמים צער לילד שרוצה

לקום ונופל.

קרה שילד נפל לתוך בור צר, והמכבה אש נלאו למצוא תחבולה לחלצו, הבטיח לאם שילדה תציל אותו, לפי עצתו שלשלו ילדה דקת גזרה לבור כשידיה למטה, ללפות את הילד ומשמשכו את הילדה למעלה והילד עמה, והוא עמד וצפה כל העת ולא נכנס לתפילה עד שבישרו לו שהילד ניצול.

לילה מן הלילות "בזיכרון מאיר", השעה אחר חצות, מסביב דומיה ואפלה והחזון איש שוכב על ערש ייצועו, והנה הוא קולט באוזנו איוושה קול בכי חנוק העולים מאחורי חלונו: 'מי בוכה באישון לילה?' נזדרז ויצא לחוץ וראה לפניו משפחה שלמה עומדים בוכים, נחמנו רחמיו עליהם, "מה יש?" שאל אותם בקול רך, יהודי בוכה, יהודי כואב, ספרו לו שהיקיר שלהם מוטל חולה אנוש, הרופאים אובדי עצות, וצריך לעורר רחמי שמים, "למי יכולנו לנסוע באמצע הלילה? הרבי בוודאי לא יקפיד".

שאל לשם החולה ואמו הרגיע אותם והבטיח שיבריא למרות שהרופאים התייאשו, פטר אותם לשלום, חזר לחדרו אבל לא לישון כי אם להעתיר ולהתפלל לרפואתו של החולה.

גם בשאר הלילות נוהג היה לצאת בשעות מאוחרות בזמן שאנשים אחרים ישנים, לראות שמא עומד כאן מישהו שזקוק לעזרתו, ויוכל להמתיק צער, ולמחות דמע מעינו של יהודי.

"נושא בעול עם חברו".

כמה ימים לפני חג הסוכות סיפר רבי אברהם הורוביץ: הבאתי למר"ן החזון איש שני לולבים עבורו, מר"ן ישב לבדקם, ניגש אחד מהבחורים שהיו בחדר ונעל את הדלת במפתח כדי שלא יפריעו, אך מר"ן הקפיד על זה ואמר לו שיפתח מיד, אפשר שאחד יבוא עם בקשה או שאלה וימצא דלת נעולה? את הלולבים אפשר לבדוק גם אחר כך, ובאמת מיד נכנס אחר עם שאלה, מר"ן הניח את הלולבים והתפנה אליו, "נושא בעול עם חברו".

כשבאו והודיעו לגאון מצ'יבין, תשמעו דבר מדהים, הודיעו לו שנפטרה רעייתו הראשונה בשנת תש"ז: לבש קדרות ויגון כדי רגעים מספר, מיד התעורר ושאל: מה מצב האישה החולנית ששכבה במיטה הסמוכה לצידה בבית חולים באותו חדר? האם לא התרגשה מדי חס ושלום מפטירת שכנתה לחדר?

הוא דואג עכשיו שזאת ששכבה ליד אשתו, שהיא ראתה שמישהי נפטרה בחדר זה מכניס אותה לטראומה, כי פה מהחדר הזה יוצאים מתים, מה עובר עליה?.

אף בימי מחלתו האחרונה כשהוא מרותק לערש דווי וקודח מחום, כיוון שבא אליו אחד מעסקני חסד מירושלים לדבר בעניין תמיכה וסיעוד למשפחה הסובלת שהוא התעניין בצרכיה, התרגש ואמר: אין לי מנוח אפילו רגש בגלל מצוקתם, וזלגו עיניו דמעות כאילו הוא מדבר על עצמו. זאת אומרת: הוא לא טרוד בכאבים שלו במחלה שלו ושהוא הולך להיפטר, הוא דואג לאחרים, הוא מצטער בצערם.

על רבי נחום זאב זיו מקלם מסופר: בעיקר החשיב את המידה "בנושא בעול עם חברו" הצטיין בה מאוד: כשהיה נודע לו על סבל של איש, יהיה מי שיהיה נתמלא דאגה השתתף בצערו כבשלו, בבחינת: "עמו אנוכי הצרה".

בימי המלחמה העולמית הראשונה: הלשינו פעם על אחד משכניו שהוא מרגל וענן של עצבות נפל על ביתו של רבי נחום זאב במשך זמן רב, שבת ממנו כל משוש, כאשר מישהו מבני ביתו היה מעלה חיוך על שפתיו, היה גוער בו ותמה: איך אפשר לצחוק בשעה שמשפחה שכנה שרויה בצער?.

פעם בבקרו את בה"ח בקינגסברג התלונן לפניו אחד מאנשי התרבות "בית התלמוד" ששכב בבית חולים על השכן הקטוע רגל כשהוא אוכל ממטבח בית החולים שאינו כשר, רבי נחום זאב גער בו שמתעניין רק בזה ואינו משתתף בצערו ונושא בעול עמו שקטעו לו רגל וסובל מכאוב.

מעשה שהתפללו במנין שהתאסף בביתו של רבי אלחנן וסרמן השם יקום דמו עם יציאת השבת: בתוך הקהל נמצא איש מסכן ועלוב, עני ואביון שההופעה שלו מגוחכת כלשהו, וההוויות שלו כל כך משונות שמפריעות לאנשים לראות אותו לשחוק. ואחדים מהתלמידים לא שלטו ברוחם וצחקו ובגלוי למראהו.

רבי אלחנן עמד בפינתו תפוש שרעפים שקוע בתפילתו, והנוכחים החליטו להתרשם כאילו אינו מרגיש, כשנסתיימה התפילה והאיש המצחיק עזב את המקום, פנה רבי אלחנן לתלמידים בסבר פנים מרצין והסביר: חישבו בעצמכם, אילו אדם זה היה עשיר גדול, כלום הייתם שוחקים עליו? אנא תפשפשו היטב, האם היה עשיר הייתם צוחקים? למרות שהאיש הזה באמת מצחיק בתנועותיו אין זאת אלא מפני שהוא עני, וכל שהוא שפל אנשים נחות דרגה והבריות מרשים לעצמם ללעוג לו, וכי הגון הוא להתקלס באיש מסכן אך ורק בגלל שהוא מסכן?.

מעשה נוסף שהיה עמו ישב ולמד במעונו עם שני תלמידים, באמצע הלימוד נכנסה יהודיה מסכנה דמעתה על לחייה, לבקש ברכה על בנה הקטן שתקפה אותו מחלה קשה.

והוא בענווה השתמט כדרכו מלברך, אולם האישה מרת הנפש לא הרפתה, ומרוב דיבורים ומיעוט שכל בא לידי גיחוך: מיררה בבכי לפניו ואמרה לו: "ויש מכאוב כמכאובי, אמא אחרת במקומי יכולה לכל הפחות לשפוך שיחה בבית החיים על קברי אבותיה ואני גלמודה לחלוטין, אבא ואמא שלי עודם בחיים, אל מי אפנה בצר לי"?

לשמע דבריה האחרונים לא יכלו הצעירים לכבוש את החיוך, ולא עמד בהם כוח להתאפק, ורבי אלחנן שהבחין בארשת פניהם, השיב לאישה בנעימה מפייסת: הקב"ה קרוב לכל קוראיו, וליבו מלא תקווה שישלח לילד בקרוב רפואה שלמה. דבריו הניחו דעתה ויצאה מעל פניו.

כיוון שיצאה משך רבי אלחנן בכתפיו והפליט השתוממות: המוח אינו תופש איך זה אפשרי בכלל: איך מסוגל אדם להקל ראש לחייך בשעה שעומדת לפניו אישה כואבת, והילד שרוי בסכנה, איך אתם יכולים לגחך?

אייייייי. זה שמחתי כשראיתי מעשה והביא עמו כורך ספרים מן הכריכייה עמדו אנשים והסתכלו איך הכורך מביא את הספרים מהכריכייה מוריד אותם מהאוטו חבילות ספרים וסוחב אותם ואנשים אוהבים לעמוד ולהסתכל איך אנשים עובדים.

מר"ן רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסטייפלר גער בהם: "איך יכול אדם להסתכל בשוויון נפש בעבודתו של חברו מבלי להושיט עזרה? לפחות צאו מן החדר, ולכו למקום אחר, אך אל תעמדו ותסתכלו!", והוא עצמו עמד ועזר וסידר את הספרים במקומם.

הרב: כמה פעמים כשעבדנו פה היו באים אנשים עומדים ומסתכלים, הייתי שואל: "אתה רוצה לעבוד?"

היה אומר: "אה, לא!",

-         "תודה רבה מותק! לך ללמוד".

אדם עומד מסתכל כולם עובדים, מבסוט כאילו זה הצגה, בו תשים יד תעשה משהו.

היה אפילו רב שהגיע לפה עם הבן שלו, והתעניין והכל, אמרתי לו: "כבודו חצי שעה מוכן לשים יד פה?"

פשששש. פשט את הז'קט והתחיל לעבוד עם הבן שלו, לכן הזמנו אותו גם ליום של כל המתנדבים.

בן תלמידיו של רבי ישראל סלנט מוילנא: נמנה אברך אחד שרבי ישראל הכתירו בתואר עילוי, אחרי נישואין התחיל בעסקים ידועים, ובשעותיו הפנויות היה בא לבית מדרשו של רבי ישראל להתפלפל עם התלמידים, בזמן ידוע נתערערו עסקיו ונפשו היתה מרה עליו, ופעם בא לבית המדרש ושאל קושיה חמורה התלמידים לא ידעו לתרצה.

כשבא רבי ישראל הציעו לפניו את הקושיה הזאת ורבי ישראל כאילו השתומם מאוד מחריפותה, וגם לא מצא לה יישוב. כשהלך אותו אברך אמר: "ידעתי שרוחו נכאה עליו ומצאתי כאן הזדמנות לשמח את ליבו ולהניח את דעתו שיחשוב שמידת חריפותו כה גדולה שגם אני אין בכוחי לפרק את קושיותיו".

ויש מספרים שבכל ויכוח שנזדמן לו היה מדקדק להפסיק את השיחה אחרי שאיש שיחו הרצה את טענותיו, כדי שייפרד ממנו מתוך הרגשה נעימה כאילו הוא יצא הצודק.

אתם לא תאמינו מה שאני אומר:

פעם עמד הסבא מסלבודקה, לפני התיבה להתפלל תפילת מנחה: כשאמר את הקדיש התחיל לגמגם להוציא מילים מקוטעות, כאילו אינו בקי בקריאה, הדבר עורר תימהון, כשעקרו בדבר נודע שמתפלל בבית כנסת הזה אחד מבעלי בתים שהוא אבל, והוא מתקשה מאוד בקריאה מן הסידור עד שהוא מעורר בכל פעם צחוק ולעג, אז הסבא מסלבודקה ירד בפני התיבה וגמגם בתפילה בכוונה כדי להראות כאילו גם הוא אינו יודע לקרא כהלכה ועלול לטעות, וכך הוא בזה יקל על הבושה של אותו בעל הבית.

איזה אומץ צריך להיות לקחת קדיש לגמגם במכוון בשביל שבין אדם יתמעט אצלו הבושה שלא יתבייש לגמרי ויוכל להגיד: "אני לא לבד אלא גם אחד מגדולי ישראל קרא קדיש וגם הוא התבלבל וגם כן כן", איזה כח צריך איזה אומץ? איזה כתפיים רחבות? ואיזה מחשבה טהורה? אייייי.

בטיילו בעיר מושבו קלם בעיר מושבו כשסללו אסירי המלך עובדי עבודת פרך, גויים אסירי המלך עובדי המלך עבודת פרך, זה היה עונשם, היה הסבא מקלם מעלה תמיד על דעתו את הסבל של האומללים האלה והיה תמה: "כיצד אפשר לאנשים לדרוך במנוחה במקום זה שבני אדם סבלו בו תלאות כה רבות? והשקיעו כאן את דמם וזיעתם!". זה הסבא מסלובודקה, אתם מבינים על איזה אנשים מדברים אתנו?.

סיפר רבי שלום שבדרון: ימים מספר לאחר שמר"ן החזון איש לקה בהתקף לב הראשון שלו, הגיע לביתו אדם נקש בדלת וברצונו לדבר עם הרב, נכנסה אחותו של החזון איש

ואמרה: "שמחכה אדם בחוץ, אבל מכיוון שהוא כה חלש אולי מוטב שינוח קודם למשך עשרה רגעים לפחות ואז יוכל האיש להיכנס", שמע החזון איש ושכב לנוח, אבל כהרף עין

אמר: "להכניס את האיש העומד בחוץ", נכנסה אליו אחותו שנית

ושאלה: "מפני מה אינו נח?"

ענה לה החזון איש: "כבר נחתי, וחוץ מזה אלי לא באים אנשים סתם כך, אלא הם באים עם לב מלא, איך אני יכול לשכב כשבחוץ עומד אדם עם לב כואב?" הוא אחרי התקף לב.

נוהג היה רבי שלמה זלמן אוירבך לספר לבני ביתו על הגאון בעל ברוך טעם: שפעם אחת עשה שידוך לבנו עם בתו של בעל בית עשיר גדול, באותה תקופה שואב המים באותו במקום נפל למשכב, הברוך טעם היה מצטער עליו הרבה ולא יכל להתרכז אפילו לא לאכול והרבה בתפילות עליו, פעם אחת הגיעו המחותנים וראו שפניו אינם כתמול שלשלום, חשבו לעצמם שמא רוצה הוא לחזור בו מן השידוך, אמר להם: "חלילה, זה בגלל שואב המים החולה".

נכנסה המחותנת לרב זאת המיועדת להתחתן עם בנו ואמרה לו: "אומנם צריך להתפלל על שואב המים החולה, אבל להצטער כל כך?"

נדהם הברוך טעם לשמוע דברים אלה, וביטל את השידוך, אמר: "אם אין לאישה הזאת שום רחמנות, ואינה מבינה שיש להצטער על שואב המים החולה! אין ראוי להשתדך עמם".

{כן, יש כאלה שהיו יכולים פה לעזור בבלטות, ולא זכו}.

הדבר אירע בזמן מלחמת המפרץ, רבי יהודה זאב סגל ראש ישיבת מנצ'סטר דאג ושאל בצער: "מה יהיה עם היהודים בארץ ישראל? יש אזעקות אימהות צריכות לקום להעיר ילדים קטנים, זה קשה". התעניינותו בארץ ישראל היתה נראית כאילו קרובה ויקיריו ונמצאים בסכנה, עד ששאל מי ששאל: "אם יש לרב משפחה בישראל?"

התשובה האופיינית של גדול בישראל היתה: "המשפחה יש לי? כלל ישראל יש לי בארץ ישראל!. אתה שואל אותי אם יש לי משפחה שאני מודאג? כלל ישראל זה כל המשפחה שלי!".

על תקופת ימיו האחרונה של רבי אברהם דובר כהנה שפירא בעל "הדבר אברהם", ואב בית דין דקובנא בעיד הבן: כשנה לפני פרוץ המלחמה חלה אבא אבי מורי במחלה קשה, ועל פי עצת הרופאים נסע מקובנא לשוויצריה לשם ניתוח, שם שכב על ערש דווי כמה חודשים, ואחר כך נשאר עוד מספר חודשים להחלמה, המצב באירופה היה מקדיר והולך בינתיים, "ואשר יגורנו" בא, גייסות הצר יימח שמו וזכרו פרצו בגבולות פולין וישר פרצה המלחמה ואחזה בקצות אירופה, הריצות עם יד טלגרמה לשווצריה ובקשתי מאת אבא ומאמא שהיתה אתו לבוא הנה ולחכות כאן עד יעבור זעם, עד שאבא ישוב לאיתנו. עדיין לא שיערנו שעתידה המלחמה להתפשט ולהיות לתבערת עולם, אבי הגדול כפי שנמסר אחר כך הראה את הטלגרמה לאחדים ממכריו שהיו אתו באותו מעמד, ואף על פי שהללו הפצירו בו להיענות לבקשתי סרב באומרו: "קברניט הספינה הוא האחרון לעזוב ספינתו בוערת ולא הראשון".

בעת סכנה זו בעת צרה לישראל מקומי עם בני קהילתי, אני נוסע לקובנא כרועה מסור לעדרו, שב לקובנא, והטיל עצמו לתוך לוע הכבשן שאש המלחמה הולכת ומתפשטת במזרחה של אירופה.

איייי. כשארז רבי אלחנן ווסרמן את חפציו לשוב לישיבה לברנוביץ' למסע לארה"ב לטובת הישיבה: כבר התקדרו שמי פולין בחשרת עבים שחורים, הנצים איימו לפרוץ במלחמתם אחרי שהשתלטו על צ'כוסלובקיה וכבשו אל אוסטריה, באווירת ימים נוראים כזאת באו ידידים אצל רבי אלחנן והתחננו "מוטב שתישאר פה עד שיתברר המצב ואולי ננסה להביא לכאן את שני הבנים הנותרים, את רבי נפתלי בינוש ואת רבי צבי לייב", אולם רבי אלחנן סירב לרעיון, אמר: "לא שני בנים בלבד יש לי, ארבע מאות ילדים יש לי, התלמידים בישיבה איך אוכל לעזוב אותם...."

מעריצו רבי שרגא בלוק אשר שרתו באימונה כל ימי שהותו בניו יורק בא אליו בעניים דומעות להפציר שלא יחזור למקום סכנה: "רבי אסור לכם לנסוע" קרא בהתרגשות, דיבר בדאגה עמוקה, רבי אלחנן השיבו באופן מוזר: "ממתי מר בלוק פוסק הלכות, מה מותר ומה אסור", והתשובה העגימה מאוד את רבי שרגא התמים והטוב, שאר האנשים שלקחו בדו שיח התפלאו, מעולם לא הסכין השיב לאדם זולתו בסגנון כה בוטה וקשוח, ואחר כך נתחוור להם שרבי אלחנן עצמו כנראה שרוי במאבק פנימי לחזור או להישאר, ובדרך זו לוחם עם עצמו שלא תיחלש החלטתו, כי היה מנוי וגמור בליבו שחייב לחזור לפולין למרות הסכנה אפילו על מנת למסור את הנפש.

אלא בכיוון שנערמו הרבה שיקולים הגיוניים ובכלל זה שיקולים טובים לכלל עם ישראל, שלפיהם עת עתה להישאר באמריקה היה חושש מפני נטיית הלב אחרי השידולים ולכן דחה בתקיפות מופרזת כל מחשבה ורעיון להישאר וגם הזדרז להפליג באוניה הראשונה שתזדמן לו ולא הסכים לדחות את הנסיעה אפילו ביום אחד כמי שהשעה דוחקת לו.

לשאלת רבי נפתלי קרליבך הרב של בית הכנסת "יעקב ניו יורק", שביקש לדעת: מה טעמו ונימוקו לצאת ביודעין לאזור הסכנה? השיב רבי אלחנן תשובה חד משמעית: אוי אוי אוי אוי "אנוכי איש צבא ומוכרח להימצא בחזית האש", דברים דומים חזר והשמיע רבי אלחנן פעמים אחדות בחודשים הבאים למרות שהרגיש כי הפורענות הולכת וקרבה.

בהיותו בלונדון בסיון תרצ"ט התארח בין השאר אצל משפחת הרבנים רבי אשר שטרנבורך, כשעמד לחזור שאלה אותו בעלת הבית: "אולי מוטב להמתין פה עד שיתברר במצב, אומרים שבפולין עלולה לפרוץ מלחמה בכל יום", השיב לה: "הקברניט אינו עוזב ספינתו בעת סערה, בזמנים הקשים עלי להימצא בישיבה, דבר שני: הישארות שלי פה לא תועיל, אלו חבלי משיח שנגזר עלינו לסבול אותם, בן אדם ואף אדם אין בידו להימלט ולהתחמק מהחלק המיועד לו בחבלי משיח".

גם רבי אליהו לופיאן מישיבת "עץ חיים", מלונדון נישא לשדלו ברגע האחרון לפני עלותו למטוס שיתעכב באנגליה בעת כזו שעת חרום, ואולם רבי אלחנן סרב לכל ההפצרות ונשאר איתן בדעתו הלא כולנו נצטרך לטעום את טעמו של חיבוט הקבר, רצוני לסבול זאת עם התלמידים בצוותא. הוא עזב את אמריקה ושב לפולין לברנוביץ' לתלמידי ישיבתו אחר שנפרד מידידיו בעצב גדול שרישומי השפעתו ניכרים עוד לימים הרבה.

והרב שואל את הקהל: ואתם מכירים את הסוף מה קרה אתו כן? שהיתה לו אפשרות להימלט מן המלחמה והגרמנים גזרו לרצוח את כל התלמידים של הישיבה, ולו סידרו שיוכל לצאת מגרמניה, והוא לא הסכים, והוא הלך איתם ביחיד ואמר: "אני לא עוזב את צאן מרעיתי", ובקשה אחרונה שנתנו לו הוא אמר שהוא רוצה להגיד כמה מילים לתלמידים, ואמר להם: "נבחרנו להיות קורבן עולה לפני הקב"ה וכמו שבקורבן עולה מחשבה פוסלת והקורבן הופך להיות פיגול, תזהרו שלא ייכנס רושם של גאווה בלבכם  על שנבחרתם להיות קורבן ותפסלו", אלה היו מילותיו האחרונות וקבלו את גזר הדין וירו בהם הנאצים יימח שמם וזכרם והרגו את כולם. לכן השם ינקום דמו מ-ה-ר-ה-.

שבועיים אחרי פלישת הגרמנים יימח שמם לפולין בשלהי תרצ"ט כבשו הסובייטים את המחוזות המזרחיים ובצום גדליה בשנת ת"ש נכנסו לקלוצק: פולין נאחזה אז בלהבות, הקשר עם העולם הגדול עם מקורות ההכנסה לקיום הישיבה נותק לחלוטין, וקופת הישיבה נעשתה כמצולה שאין בה דגים.

הרב פונה לקהל ואומר: אתם שומעים במצב הזה היו לומדים, כן?

עד אחרי חג הסוכות ת"ש, נמשכו הלימודים בקלוצק כסדרן, אבל היה הכרח לראות את פני המציאות רבי אהרן קוטלר ראש הישיבה זכר היטב את הבולשביקים מסלוצק ואחרי שיקול דעת עם רבי אלחנן ווסרמן ורבי חיים עוזר החליטו להעביר את התלמידים לאזור העתיד להימצא בריבונות העצמאית, שכלל גם את העיר ווילנא וסביבותיה. העברת התלמידים מווילנא בבריחה בלתי ליגאלית באישון לילה וקימום הישיבה מחדש, לא היה מהמשימות הקלות, בינתיים הגיע לרבי אהרן אשרת כניסה לארץ ישראל, חותנו רבי איסר זלמן אשר יושב בירושלים הרעיש עולמות שימהר לברוח לאלתר עם הישיבה ממקום הסכנה "הנכם יושבים על הר געש" הזהיר אותו במברק בהול ותבע ממנו לצאת מיד את הארץ.

בשולי האיגרת ששיגר רבי אהרן באותם הימים מווילנא לרבי מאיר קרליץ היושב בירושלים בישיבה "בעמק הבכא", מוכיח רבי אהרן גבורה נפשית שהוא מוסר את החלטתו לא לנטוש את תלמידיו בעת צרה, למרות האפשרות והוצעה לו להימלט עם משפחתו "נתקבל סרטיפיקט עבורי ועבור משפחתי אך לא אוכל להשתמש בו טרם אדע פשר דבר בדבר הישיבה, כי כמובן אי אפשר שאעזבם בשעה כזו בשום אופן".

בשנת ת"ש אחרי שכבשו בפולין קלגסי הגרמנים וכבשו את אדמתם הופיעו הבולשביקים סותמי הדת, בני הישיבה מיר חששו בהם ועברו לליטא אשא בווילנה עצמאית ראש הישיבה רבי יהודה אליעזר פינקל נדלק מחדש בתכניתו להעברת הישיבה לארץ ישראל, הפעיל קשרים להשיג עבור התלמידים סרטיפיקטים זה אשרות מתוך ההשערה: שיוכל לפעול על אתר בפעילות יתרה, שם את פעמיו בחורף ת"ש ארצה ונסע עם בת זוגתו הרבנית לריגה, ומשם התכוון להמשיך את דרכו במטוס, כשהתרומם המטוס מעל פני הקרקע ארעה תקלה ונאלץ לנחות נחיתת אונס.

רבי אליעזר יודל ראה בתאונה זו אות מן השמים שעליו להישאר בגלות ולהיות שרוי במצב הקשה עם התלמידים יחדם.

רבי יחזקאל לוינשטיין התנגד מראש לתוכניתו וראה בהעדרו סכנה לעצם קיומה של ישיבת מיר, "ראש ישיבה מוכרח להישאר בימים כאלה עם תלמידיו" התבטא, אחרי זמן כשנפתחו שערי הצלת תלמידים, וסדרי ההגירה היו קשורים בגיוס ממון רב ובמאמצים לא רגילים, ראו נס גלוי בעובדה שראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל עוד נמצא עמהם מכיוון שבלעדיו לא היתה הגירתם יוצאת לפועל.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.