באחד הימים הראשונים בפלישות חיל הגרמנים בפנים מחוזות פולין, הגיעו לברינסק בשורות האיום מן העיר העיר צ'יכנובצי הסמוכה, כי במנוסת גייסות הרוסים והיא שוכנת בכול העיר והחריבוה עד היסוד.

גורל דומה היה צפוי לברינסק, אכלוסי העיר אשר חששו לנפשותיהם בקשו להימלט על נפשם בבריחה מבוהלת, באו איפה נכבדי הקהילה אל רבם והציעו גם לפניו דרך להימלט עד יעבור זעם. אולם רבי שמעון שקופ השיבם במתינות ובכול בוטח: כל עוד יישארו יהודים בעיר אפילו מיתי מעת מחובתי כרב המקום לא לעוזבם בעת צרה, ולא עוד: אלא שבעומדו על כוונת המונים יהודים לברוח בעירום בחוסר כל, קם עליהם וגזר עליהם מרה דאתרא לבל יעזוב איש את העיר מחובתנו תמיד להשתדל שהבהילות לא תנהל אותנו, כי היא המסנוורת עינינו לראות את דרך ההצלה הנכונה אמר.

בגודל תושייתו ציווה על יהודי ברינסק לאפות ולבשל ולהכין מאכל עבור גייסות הצבא,

לשחד בזה את פניהם כשיבואו העירה לבל ישחיתוה, מאחר שהיה נערץ על פני כל עשו היהודים כדבריו איש לא נמלט ולא נס מביתו.

ביום שבת קודש קרבו לגיונות הצבא לנבואות העיר, בו ביום יצא רבי שמעון שקופ אל הרחוב והורה לפתוח את כל החניות להכין בתוכם את כל המלאי שהועידו לאנשי החיל כשהוא מעודד אותם לבטוח בה' ה', אתם שומעים: כל זה היה בשבת קודש.

אח"כ יצא בראש משלחת יהודים נשואי פנים מטובי העידה למחנה הצבא אשר מחוץ לעיר לקדם בברכה את ראשי הגייסות לחלות מפניהם לשלום העיר ויושביה.

והנה נתן הקב"ה את חינם בעיני המצביא הראשי של החילות הנסוגים עד שזה נכנס לעיר פנימה וראה את על אשר הכינו לכבוד פיקודיו, מיד העביר בניהם הוראה חמורה: כל הנוגע לרעה באחד מאנשי העיר ולרכושו ענוש ייענש.

רבי שמעון לא נתן שינה לעיניו כל ימי חניית החיילים הרוסיים מברינסק בעומדו על המשמר מאחד גיסא לבל יאחרו את מזונות החיה הטורפת, ומאידך גיסא לבל יאונה כל רע ליהודי עדתו עד שהגיע היום שיאלצו לעזוב את המקום,

אף הוא עיכב בעיר הרבה משפחות יהודיות שנמלטו מהעיירות הסמוכות מאימת המציק, שהשאירו אחריהם כל הונם ורכושם כי לא ידעו לאן תישאם הרוח.

רבי שמעון התגלה בפניהם כמלאך מושיע שטיפל בעצמו בכול צרכיהם לכלכלם בצעדם עד שיעברו ימי הרעה.

כשיצא חיל הצאר הרוסי מברינסק נכבשה העיר דרך עראי בידי גדודים של הקוזקים, שוב נשקפה סכנה ליהודים, רבי שמעון הורה לשחד את הפורעים במתת כסף כדי שלא יפגעו ביהודים, אבל איש מיהודי מברינסק לא הניב עוז לבוא במגע עמהם שהיו חוששים בשעה רפא כזאת אפילו לעבור ברחוב מאימת הבוזזים האכזריים, מה עשה רבי שמעון? שם נפשו בכפו התייצב באופן אישי לפני ראש הקוזקים על מנת לשלש לידיו את השלמונים אשר תכף ומיד פעלו את הפעולה הרצויה, בשובו אל מעונו אומנם התנפלו עליו הקוזקים בחוצות העיר והיכוהו ושדדו ממנו את שעונו אך נפשו היתה לו לשלל והוא נשאר חי.

ואח"כ באו ימי הכיבוש הגרמני שנמשכו עד שנסתיימה מלחמת העולם, ימי טלאיו דיכוי ליהודי העיר שנתנו אותות לימים רבים.

במשך תקופה זו נתגלה רבי שמעון כפודה ומציל לבני עדתו, הגרוע בכול הימים האלה שהיה באותו יום אחרון יום עזיבת הגרמנים את ברינסק בשנת תרע"ט לכשיצאו אחרוני החיילים מהעיר נשמעה לפתע כל ירייה. אחד הגרדרמים הגרמנים נפל חלל, הגרמנים תלו מיד את הקולר כדרכם ביהודים ויישובו לנקום את נקמתם, בפאתי ברינסק נמצאה בקתה קטנה מעון של יהודים בת שבעה נפשות שהגרמנים הציתוה מיד באש על יושביה לשרף חיים, כשהם מסבירים את העונש ביצעו בטענה כאילו מכאן נורתה הירייה, ואח"כ הקיפו את העיר בארבע קורותיה והציתו אש גדולה כשהם מעכבים בעד האזרחים לכבות את האש המסוכנת תחת איומי מוות וכדורים ותחת מכוני ירייה.

אנשי העיר כוכו בטירוף ולא ידעו אנא לנוס? היחיד שלא איבד את עשתונותיו היה רבי שמעון שקופ שנחפז לרוץ אל ראש השנדרמים ולהפציר בו שייחוס ויחון את העיר החפה מפשע. הגרמנים קדמו את פניו בחירופין וגידופים והתכנסו בו לאימה, אך רבי שמעון לא נרתע על פניהם ועמד בתוקפו על דרישתו עד שלבסוף ריכך את ליבו של ראש השנדרמים והשיג מידו רשות לכבות את האש הגדולה, עכשיו חזר ורץ ברחובות העיר מבלי לשית לב לממטר הכדורים אשר נורו מכול עבר, אשר פניו מועדות לבאר המים, כאן ניגש במהירות שיפקחו לבל יהין איש לכבות את הדלקה, הציג בפניהם את הרישיון הרשמי שקיבל מיד מפקדיו, והתחיל מיד לשאוב מים לכיבוי השרפות, כיוון שראו יהודי ברינסק את רבם במעשה מיד הבינו שניתנה לו הרשות לשאוב והצטרפו אליו כולם, בשארית הכוחות השתדלו לדלות ולהתיז מים לכול עבר לכבות ולהציל, משהוא הציע לרבי שמעון שקופ שיפוש קמעה, אבל הוא לא נח ולא נד התרוצץ ממקום למקום והשגיח על פעולות בכיבוי במהירות הבזק, עד שנדמה היה כי היה בכול פינות העיר יחדיו, פרנסי העידה הפצירו בו לנוח מעט כי עליו לשמור על בריאותו, אף רבי שמעון בשלו לא ישקוט עד כי תשקוט האש.

אתם שומעים?: גדולי ישראל, תלמידי חכמים עצומים, יונקים אנחנו מתורתם ולא יודעים עליהם ועל מעשה ידיהם.

אחד המקורות של הכנסה כספית של צורכי קהילת ברזן, בא כיהן כרב רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון אמר שם: כרב היה כי פרנסי הקהילה עכרו את הזיכיון למיסי הבשר מהשלטון וכול מי ששחט בהמה טהורה או דקר בהמה טמאה: היה לו לשלם סכום קצוב לקופת הקהל, מה שנקרא היום "השגחה".

ועיניהם של הזובחים הגויים היו צרות בקופת הקהילה היהודית, והתחכמו להוסיף על סכום שכר הזיכיון והם זכו בו, הוציאו את זה מיד היהודים וקפחו את הכנסת הקהל,

אבל מי שהכניס בשר מעיר אחרת היה מכס קטן, התחכמו פרנסי הקהילה לשלוח את השוחטים בודקים למטה למקום שמחוץ לעיר לזבוח ולהכניס לעירם שוחטי חוץ כדי להקטין את המכס, והעוכרים לא רק שלא באו על שכרם אלא הפסידו, ורגשו העוכרים הגויים והתמלאו חמה על שכניהם היהודים השוחטים של העיר ובמיוחד על השוחטים והבודקים של העיר.

מה עשו אותם בני עשיו?: תפסו מעשה עשיו אביהם בידם, העוכרים שידעו לכוון את השעה שהשוחטים הבודקים יצאו לדרכם לזבוח, התאספו מחוץ לעיר ומזוינים באלות ובמקלות קרדומים ופטישים אמרו לרוצחם, וגם בני העיר היהודים לא יצאו נקיים מתחת ידם, הברה נפלה בעיירה שהמון גס עומד להתנפל על פני הקהילה ושהשוחט והבודק של העיר כבר בידם. ובעוד שעה יתפרץ אותו המון פרא ופרוע ומשוסה העירה לגזול ולבוז להרוג ולאבד. פחד נפל על אנשי העיר משטרה לא היתה שם ומה גם טלפון, ומי שיעז לסכן נפשו לנסות למהר להגיע למחוז המשטרה כדי לבוא לעזרת הקהילה, מיהרו אנשי העיירה להוריד את התריסים לסגור דלתות הבתים ולהסתגר שם ולצפות לרחמי שמים.

מרן מהרש"ם שאז כיהן רבי ואב בית דין מאותה קהילה: נמצא אז במצב רוחו של אותו כהן גדול בשעה שיצא לקראת אלכסנדר מוקדון, מה עשה? לבש בבגדי כהונה והתעטף בבגדי כהונה ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו, כשמעון הצדיק עשה גם הכהן הגדול ואחריו מרן מהרש"ם לבש אצטלה דרבנן לקח מטה עוז דרבנן בידיו ויצא יחידי בליל אופן במחנה מסוים של פראים פרואים ושוסים שהתקהלו לבוז ולגזול ולטרוף.

הרועה הנאמן לא שם לבכייתה של אשתו הרבנית ולתחנוניה ולא שעה לתחינותיהם של

בניו שלא לסכן את חייו וחיי בני ביתו, וענה בקצרות: מה חזיתם? שדמי דידי מסומק

טפי מדמו של השוחט והבודק העלוב? וכי הדם שלי הוא אדום יותר מדמו של השוחט

העלוב שתפוס בידיהם? כניגש ונתקרב למחנה המזוין וראה את רב העיר בזיו דיוקנו והוא יחידי נשתתק המחנה ונתבייש.

והפעם פחד אלוקים נפל עליהם, קרא הרב בהוד קולו החזק בלשון הנאספים: "אל נא שכניי תרעו, חלילה לכם להשחית! פן קיללת אלוקים תהיה בכם ובבניכם,! ההפתעה היתה כל כך גדולה ומרשימה בראותם את רבם של אותה קהילה שנמצא יחידי שם אצלם מעולף בהוד קדושתו ופניו פני מלאך אלוקים שבא להגן ולכפוף בכנפיו על צאן מרעיתו ונדהמו, סובבוהו וכרעו על בירכיהם לפניו והתחננו אליו שלא יחרה אפו בהם ולא יקללם בראשם שמקודם שיסה בחבריו להרוג ולאבד הבטיח בשמם שכולם ישמעו ויצייתו לאדון הרב, וכעצתו ודעתו יעשו! וחמתם שכחה. והסכימו לעצת הרב לשחרר את השוחט והבודק העלוב ולא עוד אלא יחזירו זיכיון של מס הבשר לקהל עדת ישורון, ונשקו את כפות ידיו ורגליו ובקשו שימחול להם על משוגתם.

המהרש"ם הרגיעם והשיבם לביתם נתפזרו והלכו להם לשלום על עדת ישראל.

כה סיכן הרועה הנאמן את חייו להציל נפש אחת מישראל את השוחט ובודק דמטה ויסוכך בעברתו ועדתו. זה נקרא "אוהב את הצדקות".

בכול מידה ומידה נתנו החכמים שיעורים כגון: בצדקה עד חומש, המחאה עד הכאה, במצווה השבת אבדה עד מקום שמותר להתעלם וכד', ואילו לגבי פעולה למען מניעת פגיעה בקדושת שמו יתברך או שהמדובר בהצלת בני ישראל מפגיעה בנפשו וברכושו : לא קבעו חכמים שיעור.

לגבי פעולה למען פגיעה בקדושת שמו יתברך או שהמדובר בהצלת בני ישראל מפגיעה הן בנפשו הן בגופו או ברכושו: לא קבעו חכמים שיעור,

ואילו אצל רבי חיים זוננפלד: נעלמו כל המגבלות, שום מכשול לא עמד בדרכו בשעה שזה היה בטובת הצלתו של יהודי, לא מכשולים טבעיים פיזיים אף לא מגבלות של מידה ושיעור יכלו למנוע ממנו לבצע פעולה כל שהיא שהתחיל בה או שהחליט להוציאה לפועל, וביותר היה מוכן למסירות נפש ממש כשהדבר נגע להצלת נפש אחת מישראל.

פעם נהרג לא יהודי, בן לאחד המשפחות הערביות החשובות בירושלים, ע"י צעיר יהודי בשגגה: הוא נמלט בבהלה לביתו של רבי יוסף חיים, התסיסה בקרב הערבים היתה גדולה, הם ראו את כיוון הבריחה, רבי יוסף חיים קיבל את הבורח והבטיח לו הגנה. בני ביתו ומקורביו פחדו מפני הסכנה, הוא עצמו טיפל בבורח והחביא אותו, דבר זה היה כרוך בסכנה גדולה, אילו היו תופשים את הצעיר היה דינו נחרץ למות, וסכנה לכול הרובע היהודי. המושל הזמין את רבי יוסף חיים ובניהם התפתחה שיחה כזאת:

המושל שאל: היכן הרוצח?

רבי יוסף חיים: והלוא למשטרה שוטרים, ילכו ויחפשו

המושל: אומרים שאתה יודע היכן נמצא הרוצח ואתה צריך להסגירו

רבי יוסף חיים ענה: וכי דלטור אני לממשלה? אני מלשין? וכי זה תפקידי לגלות פושעים? המושל ציווה לאסור אותו ואיים עליו , והוא ענה בקרירות: אני הייתי מוכן לזה לכן הבאתי איתי טלית ותפילין.

מושל העיר קרא את מר ענתבי מנהל ענייני פיקה שהיה בארץ ישראל שהיה איש תקיף ודרש ממנו להסגיר את הצעיר, הלה הלך וקרא לאסיפה חשאית של אנשי הקהילה היהודית והזמינו גם את רבי יוסף חיים, האסיפה להסגיר את האיש, רבי יוסף חיים באחת והוא לא יעשה זאת, ענתבי קצף ואיים עליו במידת האחריות גדולה, רבי יוסף חיים ביקש אותו שישקול היטב מה היה אומר אילו היתה התקלה באה ע"י בנו יחידו, הדברים השפיעו עליו והוא נרתע, כששאל רבי את יוסף חיים: למה אתה נכנס בעובי הקורה? אמר אם הייתי יודע שהצעיר יעמוד לדין ויקבל עונש בית משפט לא הייתי מגן עליו כלל, אדרבא: אם עשה מעשה שלא כהוגן ואפילו בשוגג שיקבל עליו את הדין אסור להבריחו, אך במקרה שלפנינו קיים חשש של "גאולת הדם" וברור שלא יזכה הנאשם אפילו על פתח בית המשפט ופראי אדם או גואלי דם יהרגוהו באמצע הדרך, במצב כזה בוודאי שיש לחמול עליו ולהצילו ממיתה בטוחה שלא יתחייב בה בדין.

לכן הוא נכנס בעובי הקורה. הבנתם? כבר אתמול למדנו בכעין זה: שאם הדינים יותר מדין תורה איך יהיה מותר לנו בכלל לקחת חלק בזה.

בתחילת המלחמה העולמית הראשונה שבן רוסיה לגרמניה למד ישיבת בחור מעיר ממל שבארץ גרמניה, שמו אפרים ליבוביץ: בלש שהיה מעוניין להראות הצלחתו בריגול התיידד עם תלמידי הישיבה, ובהיוודעו על אזרחותו הגרמנית של אותו תלמיד שהיה מעיר ממל שבגרמניה, מצא הזדמנות לשים בכיסו תוכנית של "מבצר קובנה" ובאותו לילה הקיפו אנשי צבא רוסית אכסנייתו של אותו תלמיד מהעיר ממל ומצאו בכיסו את התוכנית הנזכרת.

{ז"א: הוא השתיל לו בכיס את התוכנית, מה שאומרים היום העבריינים שמוצאים להם סמים בכיס שאומרים שהמשטרה משתילה להם ואומרים מצאנו}

מיד אסרו אותו ואת בעל אכסנייתו וכל בעלי הישיבה עם החפץ חיים בראשם, עמדו תחת לחשד של מעורבים מאותה מערכת הריגול, ולא פעם באו לישיבה שוטרי חרש לבלוש אחריהם ולערוך בדיקות וחיפושים, לתלמיד היה צפוי עונש מות, רק אודות למאמצים נמרצים, השפיעו שלו יעמידו אותו על הקיר תוך 48 שעות. במשך שנתיים לא ידעו איפה נעלם, רק בתום שנה תרע"ו מצאו הזדמנות להעביר ידיעה לחפץ חיים שהוא נמצא בבית האסורים בעיר פנזה.

החפץ חיים לא התחשב בזה שהתערבותו לטובת הבחור עלולה לעורר נגדו חששות רציניים, לפי הלך הרוח של השלטון הרוסי באותה תקופה, והוא התמסר בכול נפשו להצילו שום טרחה לא היתה קשה לו.

הוא נסע בעצמו לעיר הבירה פטרבורג להשפיע על עו"ד גרוזנברג שיקבל עליו את המשפט, כי שום עו"ד לא הסכים להתערב בעסק מסוכן כזה ואף הכריז שהוא מוכן להעיד בבית המשפט לטובתו. אתם שומעים? "אוהב את הצדקות".

בחלקה של העיירה סלאנט מקום גידולו של רבי ישראל סלאנטר: נפל ילד אחד לצבא בתקופת הצאר ניקולאי, ועיני אנשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמניין הימים ההם, למזלם נקלעה אז לסלאנט אישה עניה שהיתה חוזרת על הפתחים, ומנגנת בתיבת כרגיל בסביבה ההיא בלוויית יתומה הקטן שהיה מאסף את הפרוטות מידי יהודים רחמנים שהיו זורקים לה, ממונה הקהל סמכו על המקרה וחטפו את הילד מידי אמו שינו את שמו לשם אחד מילידי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות זעקות האלמנה הענייה הגיעו עד שמים, דעתה נטרפה עליה היא סרטה את בשרה מרטה את שערותיה התרוצצה מבית לבית דפקה על דלתות גבי העיר ואיש לא שם לב אליה, באותו זמן נזדמן רבי ישראל לסאלנט לביקור ולשבת, האישה בראותה איש נשוא פנים נפלה לרגליו נפלה לפניו והתחננה שיציל את ילדה, רבי ישראל הקשיב לסיפור דבריה הרגיע אותה ובקשה לבוא לאחר השבת.

בליל שבת ובשבת בבוקר הלך רבי ישראל לבה"כ להתפלל ולשים לאיש פאר עם איש מאומה בעניין זה, אחרי תפילת שחרית באו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל למסיבת קידוש, אחרי שקידשו על היין קם פתאום רבי ישראל ממקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף על המסובים בשערורייה על במעשה החטיפה ולגנותם בשמות גנאי רוצחים גונבי נפשות, בהיותו מכיר ראשי הקהל פנה לכול אחד מהם באופן אישי,

לאחד אמר: הרי צדיק אתה וקושר מטפחתך על צווארך בשבת כדי לא להוציא במקום עירוב ואפילו במקום של עירוב, ואילו לעבור על הפסוק: "גונב איש ומכרו מות יומת", לא איכפת לך?

לשני אמר: הרי מחזר אתה על הידורי מצווה ומדקדק כבקלה כבחמורה ואילו למסור נפש מישראל לשמת מותר?

לשלישי אמר: הרי אתה מדקדק במצה שמורה ובאתרוג מהודר, ואילו לעבור על לאו: "כל אלמנה ויתום לא תענו" שיש עליו מיתה בידי שמים אין אתה חושש?

וכן עבר לרביעי והחמישי וכ"ו, הקהל נדהם ונבהל מפניו ולא יכלו לפצות פה לענות אותו, רבי ישראל קפץ מחמתו כאילו הקישו נחש תוך כדי זעקה מרה, שאבור להימצא בחברת פריצים! עזב בבהלה את הבית ובאמצע יום השבת יצא את העיר.

השמועה הזו עברה מבית לבית ומהומה רבה נפלה בעיירה, נזיפתו הצורבת של רבי ישראל גאון צדיק הדור ובריחתו מהעיירה, העליבה אותם עלבון נוקב ויורד עד תהום הנפש, גם ראשי הקהל האחראים על הדבר הכירו בעיוותתם ולא ראו אחרת לפניהם כי אם לשחרר את הילד החטוף ולפייס את רבי ישראל, אולם לא נמצא איש בעיירה שהיה לו עז ללכת בשליחות זאת ולהסתכל בפני רבי ישראל, עד שרבי אליהו מקרטינגה שהיה באותו מעמד קיבל עליו את התפקיד הזה,

אחרי חיפושים רבים מצא רבי ישראל טועה בין ההרים שבתחומי העיר כשהוא שקוע מחשבות נוגות, פנה אליו בדברי הבת קול הידועה: "להחריב עולמי יצאת? והוסיף גם רבי שמעון בן יוחאי שיצא מן המערה בכול מקום שהיה נותן עיניו היה נשרף היה צודק כי אחרת לא היה שורף, ובכול זאת הכריזה עליו הבת קול שהוא מחריב את העולם וצוותה עליו ועל בנו לחזור למערתכם, כי אי אפשר לעולם להתקיים בדרך זו.

כן הדבר הזה הרי זו היא מכת מדינה, ורק אחרי שגלה לו רבי אליהו ששחררו את הילד שנחטף נאות רבי ישראל לשוב העירה.

שמעתם?: אז אלה שמדקדקים במצוות אבל שופכים דם נקי למי שמבין, זה חבורת פריצים שאסור לשהות במחיצתם רגע. וביום השבת הוא עזב את העיר.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.