טוען...

קניין מ"ב - שואל ומשיב

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 22.06.2014, שעה: 07:59


מ"ב, שואל ומשיב.

הגרסא של המדרש שמואל זה שואל כענין ומשיב כהלכה, גרסא אחרת זה שואל ומשיב - שומע ומוסיף.

רש"י אומר נמי חדא הוא, כלומר שאינו משיב אלא את ששואל תחילה כדי שישיב תשובה הגונה. ז"א אם יש כמה שואלים שואל את מי ששואל תחילה כדי שישיב תשובה הגונה, דהיינו שיתעמק בשאלה אחת וישיב עליה.

המדרש שמואל אומר, שואל כענין, כי  מי שהוא בענין אחד ושואל בענין אחר יתבלבל שכלו בשני הענינים ויישאר קרח מכאן ומכאן, אז שואל כענין דהיינו בענין האחד שהוא נמצא בו. ומשיב כהלכה - שיודע להקשות ולעורר כל הקושיות הנופלות באותו ענין כדת וכהלכה, ובזה יבוא לקנות קנין התורה כי מתוך הקושיות החזקות יתלבנו הדברים.

הדרך חיים אומר - הכל אחד, כי אם יש לשאול ואינו שואל, אינו מקפיד על השאלה, וכן אם ישאלו אחרים ואינו מבקש להשיב, לא יגיע למדרגת התורה, אבל עיקר הוא שישאל וישיב לשואלים, כדי לקנות קנין התורה יש לשאול ויש להקפיד על כל שאלה ויש להשיב לכל שואל, אם לא לא מגיעים למדרגת התורה. וישמע, כלומר שישים על לבו מה שחברו מדבר ויוסיף על דבריו, ובזה שישאל וישיב מרחיב את התורה. וכן כאשר ישמע ויוסיף עוד, כל אלו דברים עם הרחבה והוספה לתורה ומגיעים בזה אל התורה, אבל אם לא ישאל לא יגיע למדרגת התורה.

והלחם שמים אומר שואל כענין שעוסקים בו, ולא בדברים אחרים, שלא תתבלבל דעת הנשאל, והיא הראשונה לשבעה דברים שבחכם, שואל כענין ומשיב כהלכה. ואין צריך לומר, המטריח בשאלות זרות, אלא שואל כענין ולא בשאלות זרות. ועל אחת כמה וכמה השואל דברי בורות או השואל מה שלמעלה ומה שלמטה, דברים שלא ראוי לשאול כלל.

ומשיב אמרנו ומשיב כהלכה, חדא מילתא היא, דלא סגי בשואל, לא מספיק רק שיהיה שואל, דרבותא למיבעי בעי? וכי זה יתרון להקשות קושיות? אלא שיהיה משיב כהלכה, שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא.

האור החיים אומר שואל ומשיב זה חכם, שדרך הלימוד תמיד זה שואל ומשיב, ומי שלומד בצורה כזאת של שואל ומשיב - חכם.

התפארת ישראל אומר כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחככו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו, שלא יתפשט יותר מידי אלא יישאר בענין, וכמו כן משיב כהלכה כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חברו כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כח להטעותו, אלא משיב כהלכה.

עד פה זה ההגדרות ועכשיו המעשים.

דברים מפורשים למדנו בגמרא, כי קאי רבי והיא מסכתא אל תשאלי במסכתא אחריתא, שרבי עומד במסכת זו ולומד בה, אל תשאל אותו במסכת אחרת. במבט ראשון נדמה כי ההמנעות מלשאול את הרב במסכת שאיננו עומד בה זה נובע מהחולשה של הרב וקוצר ידו להשיב, כי הוא לומד פה ואם תשאל אותו שם יכול להיות שהוא לא מונח שם, ככה נראה במבט ראשון, אבל מעיר רבי יצחק הוטנר מדברי רבותינו הראשונים מבואר ההיפך מכך, אזהרה זו לא לשאול ממסכת אחרת נועדה דוקא להדגיש את צד הגדלות של הנשאל, של הרב ששואלים אותו, את צד הגדלות שלו, דהיינו משום שגדלותו של אדם היא מחייבת השתקעות גמורה ומוחלטת במסכת שעומד בה עד כדי שלילת אפשרות התשובה במסכת אחרת. יותר מכך, חומרת האזהרה של השאלה במסכת אחרת תקטן בכפוף לירידת מדרגתו של הרע, אם הרב גדול וחשוב הוא לא יעבור לענין אחר, אם תקטן מדרגתו הוא עלול לעלות.

הסברם של דברים כך הוא, כל זה מדובר בתוך כדי לימוד, לא בשאלות ששואלים בן אדם או רב שואלים אותו שאלות אחת אחרי השניה בענינים שונים. בשעה שלומדים מסכת ונכנסים לעובי הקורה אז צריך להיות שקועים בתוך הענין.

הסברם של דברים הוא כך, כל סדר המאורעות הקשורים למתן תורה מאפיינים גם את התוכן הפנימי של לימוד התורה בכל הדורות, אז אם אנחנו מסתכלים מה היה סדר המאורעות שהיו קשורים במתן תורה, איך היה סדר האירועים, משמה נוכל ללמוד גם תוכן פנימי של לימוד התורה בכל הדורות. הרי כמה גופי הלכות במצוות של תלמוד תורה נלמדים כנתינתה, איך שניתנה התורה מזה אנחנו לומדים כמה ענינים במצות תלמוד תורה.

הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" אשר עוסק בלימוד תורה בכל הדורות נכתב סמוך לפסוק "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" שקשור כידוע למתן תורה, וזאת משום שדרכי לימוד התורה בכל דור ודור זהים לסדרי העמידה בחורב. אז כמו שעמדו בחורב וקיבלו את התורה ככה אתה צריך להודיע לבניך ולבני בניך. ואם נמשיך ונעמיק נמצא שחכמים ז"ל אמרו שכל דיבור ודיבור שיצא מפיו של הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. והקשו על כך, אם מדיבור ראשון התמלא העולם, דיבור שני היכן מקומו? אם מדיבור ראשון התמלא כל העולם בשמים, ואתה אומר שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים, אז אם בדיבור ראשון התמלא בשמים מה מקום לדיבור שני? כבר העולם מלא בשמים. מתרצים, הקב"ה הוציא רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון. אחרי שנגמר דיבור ראשון והעולם נתמלא בשמים, הקב"ה הוציא רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון. שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר", שפתותיו - כביכול הקב"ה אמר דיבור והיה ריח שושנים נוטפות מור, ואחרי זה עובר - מעביר ראשון ראשון, מעביר את הריח ומוציא דיבור שני.

לפי זה נמצא שאמנם בשעת שליטתו של דיבור אחד, לא היה בעולם מקום הפנוי לענינו של דיבור אחר זולתו, והוצרכה פעולה מיוחדת של העברת שלטונו של הדיבור הראשון בכדי לפנות מקום לדיבור השני. אז כך הדבר לעניינינו, בשעה שמשתלט בנפשו של המתמסר ללימוד התורה דיבור אחד, הרי כל חלל הנפש מתבשם ומתמלא על ידו. בשעה שמשתלט בנפשו של המתמסר ללימוד התורה דיבור אחד, הוא יושב עכשיו ולומד תורה בענין מסוים, אז עכשיו כשיש דיבור אחד שמשתלט על הנפש של האדם או סוגיה אחת, הרי כל חלל הנפש מתבשם ומתמלא על ידו מהענין הזה, אם הוא עוסק בשביעית עכשיו אז כל הווייתו שביעית, אז הוא חי שביעית, כל שמיטה, הלכות, ימינה ושמאלה והכל, זה מתפשט עליו, כל המהות שלו הוא חושב שביעית. כדי לאפשר לדיבור שני למלא את חלל הנפש יש לעשות פעולה מיוחדת של ניתוק והעברה הקשורים לדיבור הראשון. ז"א צריך להיות כמו הטלפונים של פעם, שכשאתה מדבר עם מישהו אז אתה לא יכול לדבר עוד שיחה, בשביל לדבר עם עוד מישהו אתה צריך לנתק שיחה ראשונה לעבור לשיחה שניה. היום אפשר לשתף שיחות. אז הגדרים הם כמו בנתינתה, כמו שבנתינתה כל דיבור ודיבור מתבשם כל העולם, בשביל להגיד דיבור שני היה צריך להעביר את הבשמים של הפעם הראשונה ולהתחיל דיבור חדש, כך הוא גם בלימוד לא להעתיק את עצמו מענין לענין, כי קאי רבי בהיא מסכתא אל תשאלי במסכתא אחריתא. טוב.

חידוש נתחדש בבית מדרשו של רבי חיים שמואלביץ שהמקור כמובן בגמרא. גם לסדרי הש"ס הילוך מחשבה המייחד כל סדר ומבדיל אותו מחברו, ז"א בכל גמרא שאתה לומד ובכל סדר וסדר הילוך המחשבה בסדר פלוני בסדר זמנים או בסדר נשים, הילוך המחשבה הוא מיוחד ומובדל מסדר אחר.

בגמרא מסופר על אחד מבני החבורה, בבא מציעא ק"ט. אחד מבני החבורה הקשה קושיה, ורב אשי השיבו שכאשר ילמדו סדר קדשים ישאל שם את השאלה שלו.

בשיטה מקובצת מצא רבי חיים שמואלביץ הסבר לענין התמוה הזה, וצריך לעיין שם היטב. מה הוא מצא שם? דרך הלימוד של קושיה זו אינה מתאימה לסדר נזיקין, סוג זה של קושיה ראוי שישאל רק בסדר קדשים. והמשיך רבי חיים והסביר, ישנן קושיות טובות אשר התירוץ עליהן הוא כלך לך אצל נגעים ואהלות, לא כאן מקומן. קושיה טובה אבל לא פה, בסדר אחר תשאל אותה. ויסוד מפליא זה היה נר לרגליו בכל הקשור לדרך לימוד המוסר. רבי חיים קרא תגר נגד שיטת ניתוח הלכתית המשתמשת ביסודות הלכתיים בלבד לצורך ביאור מאמרי חכמים ז"ל כפי שאחרים נוהגים. לדעתו, לחלק המוסר בחכמים ז"ל יש הילוך מחשבה נבדל ומושגים מיוחדים שאין לערבם אלה באלה. באחת משיחותיו סיכם דבריו אלה באמרו, בכך אני משיב תשובה כוללת לאלה שמקשים קושיות מסוימות על שיחות המוסר שלי, כאילו ש יחת המוסר לא הולכת בדיוק לניתוח ההלכתי מאותה אגדתא שיש בחכמים ז"ל. אז הוא אומר צווי דינין, יש פה שני הילוכים, יש מהלך אחד של ההלכה באגדה ויש מהלך של מוסר באגדה, וזה לא חייב  ללכת בד בבד.

אף חתנו רבי נחום פרצוביץ הלך בדרך זו וכך אמר: כאשר לומדים סוגיה הכל אבד מסביביו אין לנו לבקש לחמנו מרחוק ולהסתעף למקורות רחוקים.

באחד  מימי החנוכה השמיע אחד התלמידים פלפול בעניני טומאה במסכת בבא בתרא, וכרך עמו עניני טומאה שמנים דחנוכה, כיון שהם היו בחנוכה אז הוא ערבב את השמנים עם עניני הטומאה במסכת בבא בתרא, שאל אותו רבי נחום, מה ענין טומאת שמנים דחנוכה אצל טומאה דבבא בתרא? מה השאלה, תמה התלמיד, הלא בחנוכה אנו עומדים ועניניא דיומא הוא, זה ענין היום. ורבי נחום השיב לו בקפידא, אצלנו ענינא דיומא זו בבא בתרא. על סמך זאת בנה הנחה כי אף אותה סוגיה הדנה באותו נושא, סוגיה שדנה באותו נושא אך נמצאת בשתי מסכתות שונות הרי שיש לפרש כל סוגיה בהתאם למסכת הדנה אותה, וזה לא מחייב שזה יהיה זהה. כמו ששואלים הרבה על הרמב"ם למה הוא אמר את זה בהלכות כאלה ולא בהלכות כאלה, לכאורה היה מקום להגיד את ההלכה הזאת פה ולא הלכה פה, אלא אם הוא אמר שם משמעות הדבר שכך וכך.

בדברי ההספד על מרן הגר"מ שך, ציין רבי יוסף הכהן רוט את העובדה הבאה: כאשר היו רוצים לדבר איתו בלימוד בענין שהוא לא היה שקוע בו, היה משיב שאין הוא יכול לענות. אז בשעה שהוא היה לומד בענין מסוים ובאו לשאול אותו בענין אחר שהוא לא היה שקוע בו, היה משיב - לא יכול לענות. שאלו אותו אבל הרי נכנסים אנשים ומדברים עם כבודו בענינים שונים, אז כיצד יכול להשיבם, ואילו בלימוד אינו יכול? אם נכנסים אליו שאלה בלימוד הוא אומר אני לא יכול להשיב, אם נכנסים בלימוד בכל נושא הוא כן משיב, איך זה מסתדר? השיב להם הרב שך, כאשר צריך אני להשיב לשואלים מענינים שונים אין אני צריך להתעמק בענין עד סופו, ולכן איני מסיח דעת מהענין בו אני לומד, ז"א ברקע נשאר לו הלימוד, גם כשהוא עונה שאלות בכל מיני ענינים אבל ברקע הלימוד שלו הוא נשאר בו, אבל כששואלים אותי בלימוד אני צריך להתעמק בסוגיה ששואלים ולהסיח דעת מהענין שבו אני אוחז, זאת אינני יכול. נאמן למה שאמרנו קודם.

הגאון רבי שמעון שקאפ היה לו כח גדול שלא הניח שום כלל, אפילו מן הכללים המקובלים מבלי חקור אחריו לדרשו ולעמוד על תכנו. גם כלל ידוע וברור שכולם משתמשים בו, הוא עמד לחקור ולברר ולעמוד על תכנו גם של הכללים. בימי בחרותו כשהיה בוולאז'ין היו מבקרים אותו על כך, אבל באמת זאת היתה גדלותו, הלא ידוע שהחכם ניוטון בא לידי חידושיו בפיזיקה בתשובה לשאלה תמוהה לכאורה, שאול שאל ניוטון על תפוח הניתק מן העץ, מדוע נופל הוא לארץ דוקא? שמעתם? אם ישאל אותנו מישהו, תגיד למה התפוח נופל מן העץ למטה, למה לא עולה למעלה, הוא יצחק, הנה צחקתם ישר על השאלה, ראיתם? הוא לא צחק, הוא לא צחק, הוא שאל למה? נו תענה לי למה? למה זה נופל לארץ? הוא עשה חקירה. אם מחמת שאין לו אחיזה בעץ אז מדוע שלא יתרומם למעלה? על ידי המדוע הזה שביקש ביאור על הנראה מובן ופשוט למאד חולל מהפכה בכמה ממקצועות החכמה. כמעט כל מדע הטבע החדש נמנה על יסוד החקירה הזאת. אתם יודעים למה הוא לא עולה למעלה? אה, כח המשיכה, ומי ידע את זה? בלי השאלה איך הגיעו לזה? חנג'ורי בסטרי גמבו.

אם ידע זאת, שכרה בצידה בכל עניני הדעת, שצריך לשאול כל דבר ולברר למה למה למה, ועניני הדעת, אז מה פוריה היא והכרחית ביחס לחכמה האלוקית חכמת התורה. ע"י העמקה ביסודות המקובלים ובשכליות המקובלות, שנראים כמפורשים וברורים מרוב השימוש בהם, אפשר לבוא לידי חידוש ולהסיק חדשות בענפי אותם הכללים הרבים והמסועפים, כי יסודות האלה הנקנים מחדש בעמל מיוחד ובבירור עצמי והעמקה יכולים לקרב את האדם אל הבנת התורה האמיתית.

המידה הזאת מביאה ללימוד עמלה של תורה, כי יותר קשה וכבד הוא לחקור בדברים שכבר התגבשו למושגים פשוטים ורגילים, ולנתח ענין הנראה אחד ומסויים ולמצוא יסודותיו. זה כמעט אף אחד לא עושה, ולא כולם באמת מבינים בסוף את המושגים גם שמדברים איתם. ולא רק זה, יש אנשים שהם גם לא מבינים את המילים שמדברים, הם אומרים אותם, בהרגש הם אומרים  נכון, אבל במובן הפשטי המילולי הם לא יודעים מה הם מדברים, ואם תשאל אותם על דבר זה הם לא ידעו.

לדוגמא, מה זה יוצא דופן?

 

ש. משהו שהוא לא שייך לקבוצה

 

הרב: משהו שהוא לא שייך לקבוצה, ומה אתה אומר? אותו דבר? מעתיק? משהו אחר?

 

ש. יוצא מהדופן

 

הרב: יוצא מהדופן, מה זה יוצא מהדופן? תינוק, זה נקרא יוצא דופן שיוצא בניתוח קיסרי, ולוקחים את זה רק בהשאלה שזה לא הדרך הרגילה, אז לוקחים בהשאלה יוצא דופן. חנג'ורי. ז"א אנשים מדברים מדברים ולא יודעים הרבה מושגים שהם מדברים, כל היום מדברים.

כאחד מגדולי הפוסקים היה רבי שלמה זלמן אויערבך בקיא בארבעת חלקי שו"ע. אך לצד ארבעת חלקי השו"ע שלו ניצב גם חלק חמישי המקנה כח הבחנה והחלטה השמורים למצבים מיוחדים. כך למשל, בברית המועצות חלו שינויים במשטר, על רקע שינויים אלה נשאל רבי שלמה זלמן, האם להעלות את קבריהם של אדמו"רי קרלין שמנוחתם כבוד בבתי עלמין שבברית המועצות, כדי להצילם מסכנת הרס לאחר שנודע על תכניותיהם של הרשויות המקומיות, וזאת במיוחד לאחר שבשעתו עת התעורר הנידון עדיין לא הצליחו לשכנע את הרשויות העירוניות לאשר את הקמת הציונים החדשים ולמנוע עקירת המקומות רח"ל. אז שאלו אותתו, האם להעלות את הקברים של אדמו"רי קרלין מהסיבות האלה. מה אתם הייתם עונים? להעלות או לא להעלות? לארץ ישראל, מה אתם הייתם עונים? להעלות, ומה הנימוקים? או שלא צריך נימוקים? מה הטעמים שאתה רוצה להעלות, מה אתה עונה מה שבא לך? תעלה, לא אל תעלה, למה להעלות? שלא יהיה ביזוי, שלא יהיה ביזוי לקברים, לקברים או לנפטרים. וזה הסיבה. אם זה היה פשוט כל כך למה הם שאלו אותו? הרי הם חששו לביזוי, זה ברור שהם חששו, אז מה יש לשאול? אם חוששים לביזוי אז תעתיק את הקברים, מה הבעיה? אם זה מספיק מה צריך לשאול?

 

ש. זה נראה מסובך

 

הרב: למה זה מסובך, העתיקו קברים ומעתיקים דברים דבר יום ביומו לפי הענין. את הגופה נכון, מה הבעיה, מוצאים פותחים ומוציאים את הגופה מה שנשאר מובילים לאן שצריך ופותחים קבר וקוברים מחדש, מה הבעיה? טכנית אין בעיה, נו, מה אתם אומרים? אם צריך לשבת שבעה? טוב, זה לא הסיבה למה לא להעביר או כן להעביר, הם לא חששו אם צריך או לא צריך. אבל לא צריך, נו, אבל מה השאלה, מה מה מה?

 

ש. מה עם כבוד המת?

 

הרב: מה עם כבוד המת, הם חוששים לכבודו של המת, כי הולכים להרוס שמה את הבתי קברות ולנתץ את הכל ולהרוס את הכל ולהפוך את המקום למקום ציבורי או למקום כזה שיבנו עליו או משהו כזה, אז זה כבוד המת, כל שעושים לכבוד המת זה מותר, מצוה גם. אם מזיזים אז מה? אז זה גם מזיק? ביזוי, אם מזיזים זה ביזוי, ז"א אם יודעים שעכשיו הולכים לחפור עם טרקטור ולפרק את כל העצמות והכל אז הביזוי שמזיזים אתה אומר יותר חמור מהביזוי של הטרקטור.

 

ש. יש פה איזה משהו

 

הרב: יש פה איזה משהו נכון? ברור שיש פה משהו, אחרת לא היו שואלים.

במכתב תשובה לידיד נעוריו רבי שמעון בוקשפן פירט את השיקולים והצדדים שהביאו אותו למסקנה, איזה מסקנה? לכן בעניי איני יודע להכריע בזה. שמעתם? שואלים פוסק והוא אומר מצטער, אני בעניי לא יכול להכריע בענין כזה.

אז ככה הוא אומר: השיקול האחד לעניות דעתי, יש מקום לפקפק קצת ולחוש דבזה שמצילים רק אותם פוגעים גם בכבודם של שאר המתים הקבורים שם, שבודאי יש גם בהם צדיקים וקדושים, אז כאילו מה ראית להוציא דוקא את אלה ולא להוציא את כולם, אז זה פגיעה בכבודם של הצדיקים שוכני עפר האחרים שנמצאים באותו בית קברות. ומאידך, שיקול נגדי, ואף על גב שמטעם זה גם אסרו חכמים ז"ל לא להעביר מת ממקום שיש בית קברות לקברו בעיר אחרת, ספר חסידים מביא שבמקום שיש בית קברות אין לקבור את המת בבית קברות אחר, ואפילו הכי מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר, אז למרות שהפוסקים אמרו שלהעביר מת ממקום שיש בית קברות לקברו בעיר אחרת, ואפילו הכי מחו"ל לארץ ישראל מותר, אך מצד זה הכריע שמכל מקום בנידון דידן שזה ממש ענין של הצלה ובזיון בהריסת הקברים, אפשר שיש להקפיד אף בכהיא גוונא, אז ז"א שאפשר יהיה לקחת אותם ולהעביר אותם, בסוגיים הוא מוסיף עוד שיקול מזוית אחרת, אך אפשר שחסידי קרלין חשובים כצאצאיהם והם חייבים יותר בכבודם של רבותיהם, אז כאילו חסידי קרלין דואגים דוקא לרבותיהם, השאלה אם הם חייבים לדאוג גם לכל אלה שנמצאים שם. אז חסידי, אפשר הוא אומר, שחסידי קרלין חשובים כצאצאיהם והם חייבים יותר בכבודם של רבותיהם. אבל יש עוד שיקול נוסף, שגם הפינוי והעברה ודאי יתפרסם מאד, ויש לחשוב שזה יגרום שרשעים יחרימו ויהרסו בתי קברות באמרם, שהדואגים והמפחדים מזה שיבואו תוך שנה ויפנו את מי שירצו. אז הנה יש פתרון, מחסידי קרלין אפשר יהיה ללמוד, מי שדואג וחרד לגורלם של אלה שנמצאים זה לא ימנע את הרשויות מלהפוך את כל בתי הקברות למה שהם רוצים, כי הם יתנו שנה ארכה, בואו, תעבירו את מי שאתם רוצים, ונמצא דאיכא למיחש שגורמים לכך שרשעי אומות העולם יהרסו בתי קברות ויצא מזה חידוש.

אבל בזה עדיין לא הסתיים רוחב מבטו על הענין, ומוסיף עוד שיקול מזוית ראיה אחרת לגמרי, ולעומת זאת יהיו רשעים כאלה אשר בראותם שכל כך חשוב הדבר אצלנו, הם יעשו בדוקא וידרשו עבור זה הרבה שוחד ובצע כסף, ז"א אתם לא רוצים שאנחנו נהרוס כי יש תכניות, אז תשלמו שוחד ואנחנו לא נהרוס. וגם כאלה יהיו שיפזרו עבור זה הון רב, וישלמו הרבה מאד כסף יותר מכשיעור שמותר וראוי והרי זה דומה להא דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם. יש דין שאם שבו שבויים, אז ההלכה אומרת שאסור לפדות אותם ביותר מכדי דמיהם, נגיד שכדי דמיהם שווה ושקול בעולם לאיקס כסף או לתמורה כזאת או אחרת, אז אסור לתת יותר. כמו שטועים פה במדינת ישראל ונותנים יותר לשחרר אלף על אחד, אז מה זה גורם? זה גורם שיש להם תאוה לקחת שלש ואז יבקשו לשחרר את כל הששת אלפים שיש. אז לכן הם יודעים שלא משתלם לקחת שבוי כי לא יקבלו  יותר מאחד כמו שועדת שמגר קבעה, שעל אחד יכולים לקבל אחד. אז אם לא יתנו מיותר מכדי דמיהן אז גם לא יביא לעוד חטיפות ועוד שבויים. אז לכן ההלכה אומרת, אין מה לעשות.

אחד מגדולי ישראל בעל הגהות מימוניות הכניסו אותו לכלא, עד סוף ימיו, ובאו הקהילות ורצו לפדות אותו בכסף, כסף רב, היו מוכנים לשלם, הוא לא הסכים, הוא אמר אסור על פי הדין. אתם שומעים? אסור לתת יותר, למה? אני אשתחרר והם ילמדו את הפטנט, מה יעשו, יקחו תמיד תלמידי חכמים, יודעים שהקהילות ישלמו על תלמיד חכם הרבה כסף, ואח"כ זה יהיה כמו שיש היום במקסיקו, במקסיקו חוטפים בני משפחות של עשירים יהודים, ויודעים שהיהודים אם שולחים להם אצבע שלו מקבלים חמש מיליון דולר, אם שולחים שתיים מקבלים עשר מליון דולר, אז הם חוטפים בני משפחות ולוקחים מהם את מה שצריך, סחיטה. אז לכן כל העשירים שמה עם שמירות ועם נשק ומלוים אותם לכל מקום, בקיצור חיים רעים. אבל מי הרגיל את זה? זה אחד מהחששות שעלו אצלו.

ולאחר כל ההתלבטויות ורוחב היקף מבטו על השאלה ניגש עוד לשיקול אחרון, אך אעפ"כ עומד לנגדי גם גודל החיזוק וההתעוררות הגדולה לעבודת תה' שהעלאה כזאת תביא לכל הציבור הגדול והחשוב של חסידי קרלין הי"ו בהתאפסם יחד להשתטח ולהתפלל על אהלי רבותיהם הגדולים כשיהיו כאן בעיר הקודש, ויהיה בכך זיכוי הרבים לתורה ועבודת ה' יתברך שמו. אז גם זה שיקול.

וכידוע שיש גם לא מעט תקלות לצערנו כשהולכים לקברי צדיקים בחו"ל, שעל הדרך רואים מה שלא צריך לראות ומגיעים גם לדברים שלא צריך לשמוע.

אז בקיצור בסופו של ענין על השאלה הזאת הוא כתב, לכן בעניי איני יודע להכריע בזה. שמעתם? זהו.

בשיחה יוצאת דופן סיפר רבי ישראל זאב גוסטמן ראש ישיבת רמייאליס ובעל הקונטרסי שיעורים, ששאל את ידידו רבי שמואל רוזובסקי שאלה, והוא נהנה ממה שתירצתי. רבי שמואל רוזובסקי נהנה מהתירוץ שתירץ רבי ישראל זאב גוסטמן, וזו השאלה: כתוב בגמרא בבא מציעא פד. על רבי יוחנן וריש לקיש שלמדו יחד, על כל דבר שאמר רבי יוחנן שאל אותו ריש לקיש עשרים וארבע שאלות, כי הוה אמינה מילתא הוי מקשי ליה, ותמהתי, וכי בכל סוגיה ישנם 24 שאלות ותירוצים? וכי אנו קבלנים על קושיות? הרי ישנן סוגיות שאין עליהן יותר מקושיה אחת או מעט יותר. אלא חשבתי לתרץ ומצאתי במהרש"א בדומה לו, הם למדו מ"ט פנים שהתורה נדרשת בהם, ועשרים וארבע קושיות היו שואלים ועשרים וארבע תירוצים באו, וביחד הם מ"ח פנים לתורה. ואם כן נמצאנו למדים שגם הקושיות הן חלק בלתי נפרד מהפנים של התורה. לא רק תירוצים זה פנים בתורה במ"ט פנים של התורה, גם הקושיות זה פנים בתורה. יותר מכך, ללא הקושיות אי אפשר להגיע לשום תירוץ, רק ע"י קושיות טובות מתגלים המ"ט פנים של התורה. והרב שמואל רוזובסקי נהנה מאד ממה שתירצתי.

ממחיש רבי מאיר חדש, הנה למשל הולך בחור לשאול את חברו שאלה בלימוד, בדרך כבר עולים בראשו דרכים כיצד  ניתן ליישב את הקושיה עוד בטרם שהציג אותה לפני חברו, מה קרה? פשוט, השואל חושש שמא הקושיה שלו אינה קושיה והחבר ילעג לו, על כן אימץ את מוחו והכוחות הרדומים התעוררו בקרבו ודוחפים אותו למצוא תירוץ. גם הנשאל הרוצה בכל מחיר לתרץ, מפעיל את שרירי מחשבתו המתחילה לעבוד במרץ. אז הנשאל שרוצה בכל מחיר לתרץ מיד מפעיל את שרירי מחשבתו המתחילה לעבוד במרץ. לא חשוב שלפני שנשאל כלל לא חשב על הענין ורק השאלה עוררה אותו לחשוב, העיקר שעתה פועלת המחשבה כראוי במלוא עוזה, זה העיקר. מה גרם עם הקושיה? שעורר את המחשבה אצל השני וגם אצלו. והנה הוסיף המשגיח בחיוך, הרב מאיר חדש, במקום להודות לשואל שבזכותו התחיל לחשוב על הנושא, הוא עוד אומר לו אין זה שאלה בכלל, זה בכלל לא שאלה, מדוע בעצם הוא לא יודה לו? למה לא להודות לו? הלא בגלל השאלה הוא זכה לומר חילוק חדש, ועתה הוא מבין את הענין בעצמו טוב יותר. למה לא אמרתם לי תודה רבה על זה שאמרתי לכם על יוצא דופן, אה, יפה, כל הכבוד, זהו. השאלה, צריך להודות על השאלות. ומשום כך לא הרשה רבינו לתלמידיו לשקוט על שמריהם. תמיד חתר אחר אמצעים להתסיס את הלימוד, להתסיס את הלימוד. היה נוהג בתחילת כהונתו כמשגיח להכנס לשיעורי ראשי הישיבה ולעורר את ציבור השומעים בקושיה שמפריכה לכאורה את דברי ראש הישיבה, אבל הוא תמיד דאג להקשות קושיות שהיה תירוץ עליהם שמגידי השיעור לא יהיו במבוכה, כי אם הוא יקשה קושיה שהם לא יוכלו לענות אז יהיה בעיות.

כשנוכח לדעת שמחשבתו יצאה אל הפועל והויכוחים מסביב לשאלה הציתו אש, אה, פשטה נהרה על פניו, הרי כאמור לשיטתו זה עיקר התועלת שעל השומעים לשאוב מן השיעור. זה מה שעושים בארגון שופר בכל שבת ושבת, שואלים שאלה שמתסיסה את כולם, שלכאורה התשובה נראית פשוטה וזה לא פשוט בכלל, ומתחילים להתווכח ומה פתאום וכן נכון ולא נכון וככה ערב שלם ברוך ה' תוססים בתורה.

גם אל בית המדרש היה נכנס, באמצע הסדר היה ניגש אל אחת החברותות, שואל שאלה על הדף הנלמד, וידוע היה בישיבה כי קושיה של המשגיח לית נגר ובר נגר דליפריקיני והוא את שלו השיג. והתלמידים הנשאלים אמצו את מוחם יותר והקושיה האיצה את מהלך המחשבה וכבוד התורה התרבה בעולם.

שיעורים שונים התקיימו בביתו של רבי איסר זלמן מלצר בהיותו ראש ישיבת עץ חיים לקבוצות שונים של בחורים ואברכים בעלי כשרונות מישיבותיה של  ירושלים. בהתייחסו לשיעורים האלה אמר פעם רבי איסר זלמן מלצר, האינטרס שלי בשיעורים ובחבורות שהנני נותן בביתי הנן בעיקר להראות לתלמידים כיצד עושים את השיעור, כיצד מכינים ובונים אותו. חשובות לי השאלות וההערות שמעירים השומעים באשר הנן בסופו של דבר חלק מבנינו של השיעור, כך היה נוהג לומר. אז יש מי שעושה את זה בעצמו, שואל ומשיב לעצמו, מעלה שאלות ומתרץ, ויש מי שלוקח אחרים שישאלו אותו ומכך מתרץ וככה בונים את השיעור.

פעם, מספר רבי משה מרדכי שולזינגר שפעם אמר לו רבי יחזקאל אברמסקי, שיש טעם אחר לגמרי לשבח כשאומרים דברי תורה ומקדימים לזה קושיה והדבר תורה נאמר בתורת תירוץ לקושיה. ממי למדתי דבר זה? מדוד המלך. במזמור "בצאת ישראל ממצרים"  מה חסר המקרא בלי הפסוק, מה לך הים כי תנוס, הירדן תסוב לאחור, ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן, ארבע שאלות יש פה, מה צריך אותם? מספיק לומר, הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן, למה בא באמצע הפסוק כולל ארבע שאלות, מה לך הים כי תנוס, הים ראה וינוס, שאלה ותשובה, למה? ללמדנו שהדברים יותר נעימים ומודגשים ומוסברים ומובנים היטב ונקלטים באוזן ובלב השומע כשנאמרים בתורת תשובה לשאלה.

על דברי דוד המלך, לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני, אומרת הגמרא בברכות ד', כך אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודה ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליה. ונשאלת השאלה, כיצד משתבח דוד ומכנה את עצמו בתואר חסיד, והרי זה פגם לאיש חסד שמפרסם חסדיו, ולא עוד אלא מנקים לו משכרו. אלא רבי שלמה זלמן אויערבך מביא שכך הסביר רבי איסר זלמן מלצר את דברי דוד הלך ע"ה, אתם רוצים לנסות להסביר? איך הוא אומר כי חסיד אני? ואם אתה חסיד, למה אתה מפרסם שאתה חסיד? אתה לא מגרע בזה שאתה אומר שאתה חסיד? מה הוא אמר לקב"ה, רבונו של עולם, לא חסיד אני, כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ומתעסקים בכבוד של המלכות והכל, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשיליה, נו, איך הוא משתבח בעצמו?

 

ש. כבוד ה'

 

הרב: מה כבוד ה', שאדם יגיד על עצמו שהוא חסיד זה כבוד ה'? מה ה' לא יודע שהוא חסיד, אם הוא חסיד?

כאשר יתפאר אדם ויאמר אנכי איש חסיד הנני, אנשים רבים משכימים לפתחי ומבקשים הלואה ואני אכן מלוה לכל הפונים אלי, ברור הדבר שבצורה כזו אל לו לאדם לשבח את עצמו. אני איש חסיד, הרבה אנשים באים אלי, מבקשים הלוואות, אני מלווה לכולם, זה לא ראוי להגיד, נכון, זה אתם מסכימים, כן? ודאי. אבל אם אדם שמלווה כסף לכל מי שזקוק תולה שלט ליד הבית שכל הזקוק להלוואה יוכל לקבל אצלו, זה בסדר או לא בסדר? אחרת איך יגיעו אליו? אז כל מי שזקוק להלוואה יוכל לקבל אצלו. במקרה כזה למרות שהוא מפרסם את מעשי החסד שהוא עושה, שכרו גדול, כי על ידי הפרסום ידעו הנזקקים על ההלוואה שאפשר לפנות אליו. כך הסביר רבי איסר זלמן, אמר דוד המלך, דלתות ביתי פתוחות תמיד, בכל שעה משעות היממה, ואפילו בשעה שכולם כבר ישנים על מיטתם ואין את מי לשאול אפשר לבוא לביתי ואני אשיב לשואל דבר בענינים שמלכלכים את הידיים אפילו, בדם ובשפיר ובשליה. זה הפירוש של דבריו של דוד המלך כי חסיד אני, דוד המלך פרסם והודיע, דלת ביתי פתוחה בכל עת ובכל שעה משעות היממה לענות לשואלים ולהשיב להם בדבר הלכה, אז אני פרסמתי את עצמי שאני כך וכך וכך, בשעה שהמלכים יושבים וטוענים ויושבים ומתעסקים בהבליהם ולא נותנים לאף אחד לגשת אליהם. אז שומרה נפשי כי חסיד אני. להשאיר את הדלת פתוחה בכל ימות היממה מלך, זה לא פשוט, למלך יש גם אויבים, לא רק אוהבים. שומרה נפשי כי חסיד אני דלתותי פתוחות לכולם.

רבי משה פיינשטיין בעל האגרות משה נתפרסם כאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, ובפסיקה ראה תפקיד ושליחות שהוטלו עליו משמים. התחושה הזו של שליחות להשיב, אנו מוצאים בחתימת תשובתו ששלח לתלמידו הרב שמואל גרץ, בענין השתלת לב, שקבע בה נחרצות שהיא רציחת שני אנשים, התורם והמושתל. והוא מביע בה את פליאתו מדוע אין מעמידים את הרופאים לדין. ואח"כ כותב לו בתוך המכתב, נא לכתוב לפרקים אף שקשה עלי לענות מפני הטרדה הגדולה שהטיל ה' יתברך עלי, ירחם עלי שאוכל לעשות כפי שהוטל עלי. רואים מפה שהוא הבין שלענות שאלות לאנשים בפסיקה זה מטלה שהטיל עליו הקב"ה והוא לא יכול להתחמק ממנה.

מאותה סיבה, מאותה תחושת שליחות ואחריות, סיפר בנו שמעולם לא ראה את אביו לומד גמרא. תמיד ישב וכתב. גם הרב שורין שעקב אחריו בחופשותיו ראה שומר על כל סדריו הצדדיים, איזה סדרים? הוא היה אומר תהילים יומי, פרק בתנ"ך, משניות וש"ס לא היה נכלל בהם, הוא מילא את כל שאר הזמן, אבל אם הנכם עסוקים כל העת בכתיבה, מתי אתם לומדים? שאלו אותו, בשבת, היתה התשובה. השכנים שלו העידו שהדלת שלו היתה פתוחה תמיד, נשים נכנסו באמצע שיעור, בעיצומה של רתחת ויכוח עם שאלה על עוף וקיבלו תשובה על אתר, איך אפשר לדחות את השואל? עד כמה, מה השיעור, שאל אותו החתן? ראה אותו בטרדה עצומה כשהוא אפוף כולו, אמר אם לא אענה תשובות מהו תפקידי בעולם? ואותו חתן סיפר, ביום שישי האחרון לפטירתו נענה ואמר, אין בי עוד כח. אינני יכול יותר לפסוק. ואז נזכרתי במה שאמר אודות תפקידו בעולם, וחרדתי לבאות, ואכן הוא נפטר. ברגע שכבר אין לו כח יותר לפסוק נגמר התפקיד ולקחו אותו לחיי עולם הבא.

הגמרא בברכות ד' מביאה דברי דוד המלך ע"ה שתמה ואמר, מה הוא תמה ואמר? אמרנו קודם ברכות ד', שכחתם? בלי עין הרע אתם מרוכזים. לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליה כדי לטהר אשה לבעלה. לכאורה תמה רבי משה פיינשטיין, אם אמנם לא היה זה מכבודו של דוד המלך ע"ה כמלך ישראל להשיב על שאלות מהסוג שנשאל, אז היה עליו לשלוח את הנשים השואלות לחכמים רבים אחרים בעלי כושר פסיקה שנתברכה בהם ירושלים. אלא מיישב רבי משה פיינטשיין, על כרחך, חכם שנשאל שאלה כלשהי, אם אמנם רשאי הוא לענות, אל לו להתחמק ממתן תשובה ולהפנות את השואל לפוסקים אחרים, אלא יענה הוא בעצמו, כי אם הוא נשאל הוי אומר זו מצוותו שלו לענות. וכל זה מדובר כמובן אם אמנם רשאי הוא לענות, לא כל אחד רשאי לענות, אבל אם הוא רשאי לענות ושאלו אותו, אל תפנה למישהו אחר, תענה אתה כי זה מוטל עליך. כי אחרת למה היה צריך דוד המלך לענות על כל מה שבאו ושאלו אותו, יש מספיק חכמים בירושלים, למה אתה צריך? מכאן הוא למד שמי ששואלים אותו והוא ראוי לכך חייב לענות.

בשנותיו האחרונות בשל חולשתו הגדולה נמנע מרן הסטייפלר להשיב בכתב לשואלים. פעם אחת, מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, נכנסתי אליו וראיתיו מעיין טובא במכתב קצר מאד שהגיע אליו, לפניו היה מוכן אחד מכרכי קהילות יעקב והוא עיין ממושכות בספר ובמכתב וניכר היה שמחשבותיו היו תפוסות במכתב שכנראה נגע למה שכתוב בקהילות יעקב. בעודי עומד וממתין פנה אלי ואמר, אינני מכיר את הכותב הזה אבל צריך לענות לו, הוא שואל כאן שאלה על הספר, וניכר במכתב שהוא באמת רוצה לדעת, לשואל כזה מוכרחים להשיב אפילו כשאין כח. שמעתם?

חודשים ספורים לפני פטירתו פנה רבי שמחה זיסל ברוידא ראש ישיבת חברון לאחיינו הרב נחום ברודיא בבקשה שיסייע לו במכתב תשובה בדברי תורה לראש ישיבה אחד. בירחון מוריה פורסם זמן מה קודם לכן מקבץ הערות של רבינו על ספר מנחת חינוך, ואותו ראש ישיבה שלח השגות והערות על הדברים שכתב רבי שמחה זיסל ברוידא. ראש הישיבה אמר, אם הוא טרח לשלוח לי הערות מן הדין שאתייחס אליהן ואענה על השגותיו, אבל מכיון שהיה אז חלוש מאד, ונזקק לסיוע בכתיבה, ביקש כאמור את עזרת בן המשפחה שיכתוב במקומו את המכתב, דהיינו שהוא יגיד לו מה לכתוב. כשראיתי את המכתב, מספר האחיין, הסבתי תשומת לבו על כך שהשולח אינו אותו ראש ישיבה מבוגר ונכבד כפי שהוא חושב, אלא זה הבן הצעיר גם הוא משמש ראש ישיבה, אך אין הכרח לטרוח כל כך בכדי לענות לו על מכתבו. אך ראש הישיבה עמד על דעתו ואמר, אין זה משנה אם הוא מבוגר או צעיר, מכיון שמדובר בראש ישיבה יש לכבדו כערכו ולהתייחס לדבריו. האחיין, הרב נחום ברוידא, ניסה להציע לרבי שמחה זיסל ראש הישיבה של חברון, ביודעו כמה קשה הדבר לראש הישיבה, להתחשב במצב בריאותו, והוא יודיע לאותו חכם ראש הישיבה קיבל את מכתבך, מאד רצה להשיב על דבריך, אבל הדבר קשה עליו ביותר. אך רבינו לא רצה להסתפק על כך ועמד על כך שיש לענות לו ולהתייחס להערותיו. ואכן, בין כתביו של רבינו נמצאו לאחר פטירתו דפים בכתב ידו הרצופים הערות תשובה לאותו תלמיד חכם על השגותיו, ז"א הוא בסוף ישב וכתב, אלא שלא נסתייע מילתא ועד הכי והכי נטרפה השעה. אבל לא היה לו סיוע מן השמים לשלוח לו את התשובה ומתוך כדי כך נטרפה השעה והוא נפטר לבית עולמו. אבל נמצאה התשובה לאחר מותו בכתביו.

שאלות תורניות אין ספור נערמו על שולחנו של רבי שלמה זלמן אויערבך, שנודע כאחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון, שראה חובה לענות לשואלים את דבר ה' זו הלכה, עד היכן הגיעו הדברים לומדים מהמעשה הבא: יושב היה בערוב ימיו בחדרו הקטן, פותח אליו את המכתבים הרבים שזרמו אליו מבויילים בבולי מדינות עולם, מכל קצוי תבל מריצים אליו את שאלותיהם, רבנים דיינים וגדולי הדור, כל דבר הקשה יביאון אליו. בין ערימת המכתבים שם עיניו לטובה על מכתב קטן שנשלח ע"י ילד בן תשע שנים, שהוא פונה אליו בדבר תוס' מסויים שאינו מבינו דיו, נטל רבי שלמה זלמן עטו וכתב לו ביאור דברי התוס' ללא שום חידוש ועומק, רק את הביאור הפשוט בסדר נכון ובלשון צחה וקלה. כראוי לילד בן תשע שאינו מבין תוס'. אז גם ביושבו ברומו של עולם התורה ירד אל הקטן שבקטנים ולא חסך על זמנו היקר ועל כוחותיו הדלים בשביל לערוך בכתב פירוש תוס' לילד בן תשע שבודאי היה מוצא מי שיתרץ קושייתו לבד מרבינו, תורה היא וללומדה אני צריך, וללמדה גם אני צריך, ומה ההבדל בין אדם גדול לנער קטן.

רבי יוסף רז'ין, הרוגוצ'ובר נתפרסם בגאונות החריפה והמדהימה עד כי רבים לא יכלו לעמוד במחיצתו. ספריו צפנת פענח אף הם הוציאו לו מונטין, בנוסף לכך היה מגדולי המשיבים שבדור, לאלפים ולרבבות נתפזרו תשובותיו, דרכו היה להשיב לכל שואל, בין אם הוא רב היושב על כסא המשפט, בין אם הוא צורב ובן ישיבה, בכל יום ויום היה משיב על כמה מכתבים ודברי תורה בלי שום עיון בספר ובלי שום שיהוי זמן. מיד בו ברגע. והוא החשיב את התשובות בכתב לגדר של תלמוד תורה. רב אחד שאל וחזר ושאל ממנו חמש פעמים על ענין אחד, ואותו רב חשש שמא אין דעתו של הגאון נוחה הימנו, והביע את החשש בפניו, אולי כבודו אני מטריח את כבודו וכותב לו בענין אחד חמש שאלות. מה אמר לו, ולא יימנע מלדרוש ולחקור ממני כי זה עיקר לימוד התורה, ואדרבא, מאד דעתי נוחה מזה.

הגמרא מפרטת את השמנים שאין להדליק בהם נר של שבת, ולמשל קלח ושמן קיק, אגב בירור זהותם של השמנים מספרת הגמרא, ולא בקלח, אמר שמואל, שאילתינא הוא לכל נחותי ימא, ואמרי לה קולחא שמיה, אז שמואל אומר שהוא שאל את כל יורדי הים מה זה קלח? מה זה קלח? אז אמרו לו קולחא שמיה, זה קוראים לזה קולחא, לא קחל, קולחא ככה זה נקרא ,והוא אומר שהוא שאל לכל יורדי הדם, לכל, וון טו טרי פור פייב, שאל את כולם. אח"כ ולא בשמן קיק, מאי שמן קיק? אמר שמואל, שאלתינא לכל נחותי ימא, ואמרו לי, עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו, אז הוא שאל אותם, וענו לו שיש עוף שנקרא קיק. בהתייחסו לדברי הגמרא הללו נתרגש עד מאד רבי יחזקאל אברמסקי והפטיר, צאו וראו, שמואל נפגש עם כל נחותי ימא, כל יורדי הים, באופן רגיל כשפוגש אדם ביורדי הים, מתעניין אצלם אודות הנעשה בכל קצוי ארץ וים רחוקים, כן, פעם לא היה עיתונים ולא היה טלפון ולא היה רדיו ולא היה כלום, איך היית יודע מה קורה בעולם החיצון? רק יורדי הים שואלים אותם, נו, מה יש שמה, מה קורה שם ביבשת, מה קורה במדינה הזאת וכו', רוצים לשמוע נייעס, נייעס, ניוז - חדשות, נו תגיד מה קורה מה קרה? לא, שמואל לא שואל כלום, שום דבר הוא לא שואל מה נעשה בעולם, דבר אחד מעניין אותו - יש תיבה אחת מילה אחת או שתיים במשנה הקדושה שהוא לא יודע את הפירוש והוא נזקק ליורדי הים אז הוא הולך עד שם ושואל רק על זה. ללמדנו, מסיים רבי יחזקאל אברמסקי, שאין לנו שום ענין בכל הוויות העולם, אחת היא בכל משאת נפשנו, לדעת פירוש המילים בתורה הקדושה, זה שווה עולם ומלואו. כל העולם ומלואו לא שווה לשאול עליו, אבל לשאול על מילה אחת מה הפירוש, זה עולם ומלואו.

באחד ממאמריו הנוגעים לסיפור יציאת מצרים שמתקיים כידוע דרך שאלה ותשובה, כותב רבי יצחק הוטנר, הלא דבר מחוור הוא כי כל השגה שנתקבלה לתוכנו בתור התרה של ספקותינו, או בתור פתרון לקושייתנו, שבחה הגדולה יותר מאש ראם היתה השגה זו נקלטת בתוכנו בדרך סתם מבלי ספק וקושי קודמים לה. כול העוסק במושכלות יודע כי פעמים הרבה הוא זקוק הוא התירוץ לעזרתה של הקושיה הרבה יותר מאשר הקושיה זקוקה לעזרתה של התירוץ. אז הוא כותב, רבי יצחק הוטנר, שמסיפור יציאת מצרים אנחנו רואים שיש דרך של שאלה ותשובה, מה נשתנה הלילה הזה מ, אז שואלים שאלה ועונים תשובה, תגיד ישר, למה אתה צריך שאלה? אומר לא, זה דבר ברור, כל דבר שאנחנו משיגים וקיבלנו לתוכנו והתרנו איזה ספק או פתרנו איזה קושיה, השבח של זה גדול הרבה יותר אם זה היה מגיע אלינו כידיעה בלי קושיה מקדימה. וכל מי שעוסק במושכלות יודע את זה ברור, שפעמים הרבה התירוץ זקוק התירוץ לעזרה של הקושיה, שהתירוץ לא יחוור כל כך ברור אלמלא הקושיה חזקה מאשר הקושיה זקוקה לעזרה של התירוץ. אז בדרך של קושיה ותירוץ זה הדרך הכי טובה כדי שהדברים יתקבלו על הלב וייזכרו גם.

מרן בעל החזון איש נמנע היה מלשלוח לאחרים דעתו כשלא נשאל על ידם. הסיבה לכך נומקה על ידו כך: הוא לא שלח לאחרים את דעתו אם לא נשאל על ידיו, אם באים בעצמם לשאול אותו הוא רואה בזה השגחת ה' ששלח אליו, וכיון שה' שלח אליו אז הוא גם יתן בדעתו מה להשיבם. אולם אם הם אינם באים בעצמם מי יאמר שעולה בדעתו הדבר וצודק? אתם שומעים דבר כזה, אני מכיר את הדבר הזה מקרוב, כששואלים אותי בהרצאות זה עולם אחר לגמרי למה ששואלים שאחד שאל אותו משהו מה צריך להשיב לו, אינו דומה כלל וכלל, אינו דומה כלל וכלל. כשאתה שומע את השואל, כשאתה מבין למה הוא שואל, כשאתה רואה את השואל, הקב"ה מוריד לך תשובה בול קליעה, יש לך סיעתא דשמיא לענות כי הוטל עליך לענות לו, אבל אם בא אחד שואל מה עונים שלאלה כזאת, מה עונים לשאלה כזאת, יש אלף תשובות שאתה יכול להגיד, איך אתה יכול לכוון לאותו בן אדם ששואל ספציפית ששאל ואתה לא יודע מי מה מו איך שאל, אז אתה לא יודע מה איך, מי אומר שמה שיעלה עכשיו לענות לו זה מה שיתאים בדיוק לו, אז לכן החזון איש לא היה עונה למי שהוא לא נשאל על ידו ממש.

גם רבי משה פיינשטיין נמנע היה לענות תשובות מבלי שיישאל, וזה נבע מהתחושה שהתפקיד שהוטל עליו זה לענות לשואלים, ובזה הוא ישיג סיעתא דשמיא, אבל מעבר לזה להזדקק לשאלות שהוא לא נשאל חייב אדם לחשוש שמא לא יכוון לאמיתה של תורה. אם לא שאלו אותו יש חשש שהוא לא יכוון לאמיתה של תורה כי הוא לא יסתייע מן השמים, אבל אם שלחו לו מישהו אז בודאי שלא רוצים להכשילו, רוצים שהאדם יקבל תשובה, אז יסייעו לו מן השמים.

מעשה שבא לפני רבי ישראל ליפשיץ, או, איזה דבר נפלא זה, בעל התפארת ישראל, בא לפניו מחבר ובפיו בקשה להסכמה על הספר, יש לו ספר, הוא רוצה הסכמה. מה יש בספר? הספר מיישב את כל הקושיות של רבי עקיבא איגר הגאון הגדול העצום החריף, את כל הקושיות של רבי עקיבא איגר שמובאות בשו"ע יורה דעה ומיישב בספרו הכל, חוץ משלש קושיות שעליהם הוא לא מצא תירוץ. מה אתם אומרים על זה? לתת לו הסכמה או לא לתת לו הסכמה?

 

ש. לא לתת

 

הרב: לא לתת, למה לא לתת? ואז מה אם הוא לא זה, יפה מאד מצידו שהוא ענה והוא אומר שהוא לא ידע באמת שלש, ניסה וניסה ולא הצליח, אז מה זה לא טוב? אם היה פותר את הכל הייתי חושד אותו ואומר תשמע, אם אתה יודע הכל זה בעיה, אבל אם אתה שלש לא הבנת סימן שהשאר בטח הבנת, אז לכן אדרבא, צריך לתת לו הסכמה, לא? לא? אם אחד אומר זה אני לא יודע, אז משמע מה שהוא ענה עד עכשיו הוא כן יודע, כי אם הוא יודע להגיד גם אני לא יודע, אז משמע שהוא יודע להגיד מה שהוא יודע ומה שהוא לא יודע הוא לא יודע, זה יפה מאד, לא? לא לתת לו הסכמה או לא לתת לו? לתת לו אתה אומר, נו, מי יכריע זה אומר לא לתת זה אומר כן לתת, מה אתם אומרים? שלום מה אתה אומר? תשובה יפה.

טוב, אז לתומו חשב שהתפארת ישראל ימליץ ויפאר את היצירה הגדולה, שאל אותו התפארת ישראל, מדוע לא השלמת את ספרך והנחת שלש קושיות בצריך עיון? למה את אלה לא פטרת? השיב המחבר של הספר, האמן לי, כבוד הרב, טרחתי רבות ליישב אף אותן, אך מה אעשה ולא עלתה בידי, יפה או לא יפה? הפטיר התפארת ישראל, אומר לך את סיבת הדבר, אתה יודע למה לא הצלחת ליישב את שלשת הקושיות האחרונות? כי רק את השלש קושיות האלה הבנת, ולכך לא ידעת ליישבן אבל שאר הקושיות שתירצת כל הספר לא הבנת בכלל. הוא רוצה ליישב את הקושיות של רבי עקיבא איגר. אייייי.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. 


הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת