קניין יג'- בישוב - חלק א'

מח' קנייני התורה

דבר נוסף בקניינים של התורה זה נקרא: "בישוב", יש גורסים בישוב הדעת, ויש נוסח אחר שזה בישיבה: מרבה ישיבה מרבה חוכמה, ויש דבר אחר: זה תרבות שאומר רש"י: בכול אופן ישוב בכוונה שאם ישאלו ממנו שום שאלה, לא ישיב במהרה עד שיתיישב הדבר במיתון רב, כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו אם לא בישוב רב, על דרך שאמרו חכמים: "הוו מתונים בדין".

אז להיות מיושב, לישוב דהיינו: לא להשיב מהרה אלא עד שיתיישב הדבר במיתון, ולהשיב בישוב רב.

"המדרש שמואל" אומר: ויש שגורסים בישיבה, העניין הוא כי מי שאינו לומד בישיבה, לא ירד לעומקה של הלכה. ועל כן ההלכה לא תתבהר ולא תתלבן כי אם בלומדו בישיבה, {לא בעמידה וישיבה, אלא בישיבה}. כמו שאמר התנא: מרבה ישיבה מרבה חוכמה.

"בדרך חיים" מפרש, "ישוב הדעת", אין דעתו מיושבת עליו אין הוא יכול ללמוד: אם פיזור הנפש אדם לא יכול ללמוד. אבל אם יש ישוב הדעת אדם יכול ללמוד. "ואידה גרסא בישיבה", רצה לומר ללמוד מיושב, עכשיו בא הפירוש בישיבה ממש לשבת על כיסא, כפי שבישיבה מתיישב הדעת, אבל כאלה שדווקא בהליכה הם מתרכזים יותר, הם מסלקים את הבלבולים תלוי, אבל בד"כ כל אחד לפי מה שהוא, אבל לרוב כשאדם יושב הדברים נקלטים יותר, {אפשר גם בישיבה ונדנוד לפנים ולאחור},ואם תרצה אמור: "אין ישיבה אלא לשון עכבה", "וישב בארץ מגורי אביו", וישב זה לשון עכבה.

ורצה לומר: בין בעומד בין ביושב בלהפוקי מהלך: שאין דעתו מיושבת עליו.

ז"א: כשאדם הולך ורוצה ללמוד תוך כדי הליכה: זה יהיה קשה מאוד.

לא כמו שאמרנו כשאדם הולך הלוך ושוב ולומד, אבל כאדם שנמצא בדרכים זה בד"כ אנשים חוזרים על חומר, משננים חומר, מעיינים בסוגיות שכבר למדו, כי קשה להתרכז תוך כדי הליכה, יש גם הרבה בלבולים בעיניים, אתה לא יכול ללכת בלי להסתכל וכשאתה מסתכל אתה קולט דברים, וכשאתה קולט דברים המוח מנתח, עם כל המחשבות שאדם רוצה לחשוב , זה מעורבב. אבל אם אדם יושב או עומד לפי מה שהוא, אז הוא יכול יותר לרכז את המחשבה.

"לחם שמים" אומר: ועל ידי ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן, כי הסידור הוא נשמת הדברים וחיותם. כשלאדם יש סדר הוא יכול לסדר דברים, זה הנשמה של הדברים וחיותם.

"והתפארת ישראל" אומר: שיהיה מיושב בדעתו ולא מבוהל בדבריו. מבוהל:

זה נחפז, התרגום זה חיפזון בבהילות, במהירות יתרה, צריך להיות מיושב בדעתו לא מבוהל בדבריו.

ויש אומרים: שיהיה בקי ביישובו של עולם. הן בדרך ארץ, והן בחוכמות טבעיות ולימודיות, שעי"ז יכולים אלה להיות לו לרקחות ולטבחות לתורה הקדושה. כמו שהרמב"ם מזכיר את כל החוכמות החיצוניות שהם רקחות וטבחות לתורה הקדושה.

דהיינו: שיהיו אלה משרתיה להבינה על ידן להבינן היטב דכולם כלולים בה.

התורה קורא את כל החוכמות, אז אם הוא בקי ביישוב העולם, יודע את הוויות העולם, לא יודע רק בית דרב ורבה אלא גם את הוויות העולם , זה יעזור לו כרקחות וטבחות, תוספת לאוכל העיקרי.

גם עי"ז יהיה נחמד ונעים בעיני הבריות כי כשאדם מתמצא בענייני העולם אז אנשים לא חושבים עליו שבוא מנותק, הוא מבין מה קורה בעולם מבין הכול, ממלא הדברים מתקבלים הוא משלנו הוא מבין עניין, ככה אומרים הו מבין עניין.

זה גם פירוש של "ישוב": מה זה ישוב: שמתמצא בענייני הישוב.

אלה הם ההקדמות להבין את המושג ועכשיו הדוגמאות:

מידי פעם היה נוהג רבי שלמה זלמן אויירבך לבחון את תלמידי הישיבה הקטנה של "קול תורה", ואופי המבחן וסגנונו היה שיעור בפני עצמו: הוא נועד בעיקר להשליט סדר בסוגיה, מי שענה תשובה לא מסודרת: נכשל במבחן", תשובה אפילו נכונה אך לא מסודרת: נכשל במבחן. עיקר הכנת התלמידים במבחן היה לסדר את הסוגיה ולסכם אותה כראוי.

אם בחור הקדים לומר את שיטת התוספות לפני שיטת רש"י, היה זוכה להערה מראש הישיבה: מי היה קודם רש"י או תוספות? והיה ממשיך בנעימה: אביא לך רעיה שרש"י היה קודם? תוספות מביאים את רש"י, ואילו רש"י לא מביא את התוספות, אז מי היה קודם? רש"י.

ואוי ואווי לו לתלמיד שענה במבחן "פני יהושע, או קצות" שהתשובה היתה נמצאת בתוספות. איפה הלכת? לאחרונים? יש לך ראשונים שאמרו את אותו הדבר, למה אתה משתמש באחרונים?. ז"א: הוא דאג שיהיה סדר ראשון ראשון, ואחרון אחרון.

בשמו של רבי אלחנן ווסרמן אמרו, ההבדל בין אדם שלומד ויודע ברור מה שלומד, לבין מי שלומד והוא קצת מבולבל, זה כמו ספריה: בספריה יש כרטסת מסודרת, ככול שיש יותר ספרים כך הספרייה טובה יותר, אולם, אם אין כרטסת מסודרת כי אז ככול שיש יותר ספרים כך יותר גרוע, כי כבר אי אפשר למצוא שום דבר, לכן, צריך כרטסת מסודרת.

זה ההבדל בין יודע ברור לבין מבולבל, והדברים סדורים אצלו כמו שצריך לבין אדם שלומד והוא מבולבל. אה זה אה נכון , רגע מה כן, אי אה או אה אה מה זה? צריך להיות מסודר כמו ספריה.

מעשה בבחור מישיבה פלונית שביקש לעבור לישיבת "כנסת חזקיהו": כנהוג וכמקובל עשה דרכו לכפר חסידים, ובא ראש הישיבה מורינו ורבנו ריבי אליהו אליעזר מישקובסקי, על מנת להשמיע לפניו דבר תורה, על סמך יסודות מהראשונים הקשה הבחור קושיות, שמקורן היה מגדולי האחרונים ותרץ אותם. ואגב כך גם ניסה את כוחו להעמיד יסודות נוספים שעולים מן הדברים, יצוין שהבחור היה בעל כישרון גדול ואת הקושיות שכאמור ביסודם היה מהאחרונים, הקשה הוא כתוצאה מעמלו העצמי, מבלי לראות אותם במקור.

תוך כדי שמיעת הקושיות העיר הרב אליהו אליעזר מישובסקי: שקושיה שאתה מקשה כבר הקשה אותה רב שמעון שקופ, וקושיה זו מובאת "בקצות", ולפי ההערות של הרב הגיב הבחור: אצילנו לומדים רק "ראשויינים", ולא מעיינים "באחרויינים", פשששששש.

נדהם הרב לשמוע זאת והפטיר לעומתו: צא וראה, במשנה הראשונה פותחת מסכת "אבות", נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים ל...." רואים את כל השושלת איך זה עבר, ותמוה: מדוע המשנה לא מקצרת ואומרת: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה לכלל ישראל", למה צריך לפרוט: למי, למי, למי, למי, למי,למי.

הפירוט הארוך למי נמסרה תורה מדור לדור על שום מה הוא? על כורחך המשיך הרב: שבלימוד התורה לא ניתן לדלג על דורות, כדי להבין היטב וביחוד את הראשונים, זקוקים אנו לעזרת דורות היותר קרובים אלינו: למבטם והבנתם של האחרונים.

אז מה שאתה מתפאר שאלינו לומדים רק ראשויינים ולא אחרויינים, זה לא בסיידר, המשנה פורטת לנו בדיוק דור אחר דור, בכדי לדעת שאי אפשר לדלג על דורות.

מה הסוד של ישוב הדעת? נו, אתם יודעים איך משיגים את ישוב הדעת מה הסוד שלו?: יפה כל הכבוד לתשובה, לפני כן היה לכם ישוב הדעת יותר, לא נבהלתם להשיב אז זה היה טוב.

משהוא הרים עוז והעיז לשאול את הרב פרידלנדר והוא ענה פשוט:

כשאתה עסוק בתפילה תהיה שקוע רררררק בתפילה.

כשאתה עוסק בלימוד: רררררק לימוד לפניך.

כך תגיע לישוב הדעת, פשוט.

אחד ממכריו של המשגיח העיד,כל מי ששמע על מגוון פעולותיו של הרב פרידלנדר סבור: שלמשגיח עשרות עיסוקים ביום, ואין זה נכון. יש לו עיסוק אחד, ולאחריו עוד אחד, ואחריו עוד אחד, ואחד אינו נוגע בחברו. זה נקרא "בישוב".

ברוח הדברים האלו מובא בשל החפץ חיים: "לדבר בכול פעם רק בעניין אחד". כשמצליחים לבטא רעיון טוב ויהיה אפילו נכו,ן כנכון היום, יש להיזהר לקלקל אותו ע"י הוספת רעיון אחר באותו עניין. תפוס דבר אחד בטוח וברור וזהו, בלי לערבב.

באחת מהשיחות הזכיר הרב מפונוביז' משל נאה עם מוסר השכל שנוגע "לישוב הדעת", את זה הוא שמע מפיו של הסבא מלוברדוק, תוך שהוא מציין שאחד מן הלקחים החשובים ביותר שקלטה אוזנו במחיצתו:

משל למה הדבר דומה?: לאדם קרתני פשוט שנקלע לעיר הבירה פטרבורג, ושפר מזלו לפגוש גוי שיכור שבתפקידו הוא מנהל: הבנק הממלכתי המרכזי של רוסיה הגדולה, שיכור מנהל הבנק. ויהי כי טוב ליבו ביין, תפס השיכור בשרוולו ואמר: בא אלי, ואפתח לפניך את כל האוצרות שבבנק ואתה תכנס פנימה, ותצבור ותחטוף כל מה שתוכל, אבל, לא יותר מעשר דקות! וכמה שתספיק שלך הוא. פשששש.

האיש ששמע את הדברים נעשה ראשו סחרחר עליו, נרעש מופתע נכנס בבהלה לבנק, חבל על כל רגע חשב לעצמו וניסה לתפוס מכול הבא ליד, כיוון שראה לפניו שק גדול מטבעות נוצצות חדשות שרק עתה יצאו מבית היציקה, מיהר והערים על שכמו את השק

הכבד וסחב החוצה, ולא נתן דעתו לחשוב בכמה הסתכם כל השלל.

כשיעמוד וימנה את כל המטבעות שהוא אסף יתברר שהם מצטרפים בסה"כ למאות רובלים, כל זה בא לו למה?: כיוון שהיה מבוהל ונחפז.

אם לאדם מזדמנת שעת כושר, צריך לא להיבהל ולא להתבלבל, להיבהל זה לא בהלה, לא להיבהל זה לא להיחפז ולא להתבלבל, אלא יחשוב דרכיו בדעה צלולה, יכלכל מעשיו בתבונה, אם היה מיושב בדעתו היה אומר: עשר דקות זה המון זמן, במקום לחטוף עכשיו שק מטבעות בשלוש דקות, כדאי לבדוק את השטח קודם: איפה מונחים השטרות של אלף רובל? ואז אפילו אם הוא מוצא חבילה קטנה הוא נהיה עשיר גדול, במקום לסחוב שקים בגלל שרואה נוצץ גדול מול העיניים! ישר קודם סוחב ורץ, זה בגלל החיפזון והבהילות.

והנמשל לזה אומר הרב מפונוביז': שאפילו שנותנים לך במתנה"עת רצון", יש לפעמים עת רצון נותנים לאדם במתנה, הוא יושב בשיעור והיה עת רצון ופתאום הוא קלט דבר התחבר לו אמר מתאים אני חייב לעשות את זה, צריך לנצל את "העת רצון", שעת הכושר, ואסור לאבד אפילו רגע את צלילות המחשבה "וישוב בדעת", ולא להיות מבוהל.

צריך לחטוף בעת רצון בישוב הדעת, ולקחת את זה איתך, לא להיות מבוהל.

בדרך כלל היצר-הרע, לאחר שהאדם מתיישב בדעתו הוא מקפיץ אותו מהמקום ונותן לו להשתולל: יו! ואתה יודע מה? ועכשיו וזה! ומתחיל להוציא אותו מגדרו ולבלבל אותו, במקום שילך כווול, ויחליט את ההחלטה כך בלי כותרות בלי כלום בכדי שהיצר לא יפריע לו, הוא ישר מקפיץ אותו.

אייייי. מנוחת הנפש והסדר תופסים מקום מרכזי במורשת של "קלם", זה הסבא מקלם, וכך מתואר הדבר בספר "תנועת המוסר":אחד המפריעים העיקריים בעבודת השתלמות האדם, שהאדם יהיה שלם, הן במה שנוגע במחשבה והן מה שנוגע למעשה, רואה הסבא מקלם ריבי שמחה זיסל זיו "בפיזור הנפש", זה מונע מאדם להגיע לשלמות, לא לחינם אמר החכם: "אין פיזור כפיזור הנפש, ואין מנוחה כמנוחת הנפש".

"פיזור הנפש" היא תכלית ההרס:

"פיזור הנפש" תכלית ההרס והפראות ותכלית היגון והאנחה.

והיא אם כל חטאת, וגורם לבלבול המחשבה ובהילות המעשה.

"פיזור הנפש" זה השתוללות של המידות והכוחות הפרועים שבאדם.

הם מדריכים את מנוחת נפשו ומדיחים אותו מרעה לרעה: כל רגע הוא קופץ מעניין לעניין כל רגע קופץ למשהו אחר, אין לו ישוב הדעת הוא מבולבל, לא עכשיו עזוב עזוב.

זו היא תכונתם הנפשית של הרשעים: מבחינת הרשעים קיים נגרש "השקט לא יוכל", כמו כל פעם שרואים שגלי הים מנסים לשטוף את העולם וחוזרים וכל פעם, וכל פעם כך השקט לו יוכל. כל הזמן עולים עניינים ורעיונות ודוחה ומקבל וכך כל הזמן.

כל חייהם כים זועף, והם הולכים ונדחפים מדחי אל דחי.

מדברים על הרשעים כן, ומי שיש לו פיזור הנפש הוא ממינם.

מה הבעיה שלהם?: שיש להם חמדת הממון, ומחדת הממון הם באים לתאווה, ומתאווה באים לכבוד, ומהכבוד הם באים אל הצער, ומהצער הם באים אל היגון, ומהיגון הם באים כך זה הולך וחוזר כל הזמן, גם עיניו לא תשבע מלראות את זולתם בקנאת אש שאוכלת אותם, ורקב של עצמות, נחפזים רצים כל ימיהם מבוהלים מטורפים, מכוח יצרם הפוחז, כולו שב ממרוצתם כסוס שותף במלחמה. מאומה לא יישאר בידם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

הטרדות והבהילות מרחיקות את אדם מיישוב הדעת, וכיוון שהוא בלי ישוב הדעת הרי הוא מרוחק מן התורה, בא תשב: איך אני ישב תגיד? איך אני ישב? אתה מה יש לי עכשיו לעשות איך אני ישב?.

מרוחק מן התורה! והרי הוא מרוחק מהקב"ה מכול דבר שבקדושה. אין לך תקלה רוחנית יותר גדולה לאדם "מפיזור הנפש והבהילות".

מידה זו היא ניגוד גמור לכול פעולה קבועה ומיושבת, והיא שוללת למפרע כל סיכוי להשתלמות וליציבות.

אז איך אומרים החברה': תייקאיט איזי, בי כווול.

כשם שריבי זיסל שמחה רואה "בפיזור הנפש" את הגרועה שבמידות, כך הוא מוצא "במנוחת הנפש" את כליל המעלות: במידה שנקראת מנוחת הנפש: כלולה כל השלמות, זו היא מבחינת שבת מעין העולם הבא, והיא משלימה את כל הבריאה,

מה היה העולם חסר: מנוחה, כיוון שבאה השבת באה מנוחה, הרי שלא מצאו מעלה לכלול בה את תכלית הבריאה אלא מעלת המנוחה "מנוחה שאתה רוצה בה".

וזאת היתה אומרים הראשונים המדרגה של נח, "נח מצא חן", מפני שהיה איש מנוחה, אז הוא מצא חן, הוא לא היה בהול כמו הדור שלו, הוא היה: "את האלוקים התהלך נח", בישוב הדעת בכול, לאט לאט איש נוח.

דבר גדול הוא "מנוחת הנפש", לכן: "ה' יצילנו מפיזור הנפש", כך מביא רבנו בחיי: "מנוחת הנפש היא המידה הניגודית "לפיזור הנפש ולבהילות המחשבה".

והיא כוח המייצב והמעמיד את המהות של האדם.

המידה הזו משמשת קו מכוון ומרכז וכול המחשבות והפעולות.

היא מהווה גורם לצלילות ההבנה ולשיקול המעשה.

מיישבת ומעצבת את הדעת וקובעת את שלמות הדמות.

"מנוחת הנפש" מהווה תנאי הכרחי מעבודת ההתחנכות וההשתלמות של האדם.

בלעדה לא תתכן פעולה מדריכה ומרכזת.

גם כדי לעמוד על סוד היראה והאמונה הזכה: צריך דעת מיושבת ומנוחת נפש.

בלתי זאת אי אפשר להיות אל ירא ולנכון אומר ריבי שמחה זיסל.

ואינו דין: שאי אפשר להדריך ולכוון את המידות וכוחות הנפש בלי המנוחה הגמורה.

המנוחה קובעת גם ערך מיוחד בדרך הלימוד והעיון.

היא מצילה מבלבול הדעת, ומלמדת העיון והמחשבה היטב. ומרגילה בכול דבר שיבוא לידו לירד עד תכונתו, כי הוא במנוחת הנפש הוא לא מבולבל, יכול לשקול כל דבר לאמיתו.

דרך הזו של התמצאות תכליתית, היא יסוד החוכמה וערכה רב מאוד לגבי לימוד כל המקצועות. היא יעילה ללימוד ההלכה שדרך הראשונים והאחרונים המובהקים בה, היתה לבוא להתפלגות הפרטים עד דקותם, ולהקישם זה בזה בדרך ההיגיון, בלי חילוף נושא בנושא ונשוא בנשוא שלו, ולהבין "שמעתא" עד תכונתה. היא יעילה ללימוד המוסר, נדחקות על תכונות העניינים, שזו כל מגמתו להכיר את שפלות האדם לגנות העבירות, וערך המעלות והמידות, ולדעת את כוחות הנפש וכוחות השכל. ומסייעת להבין כל דבר לאשורו. בין במילא דעלמא ובין דמילא דשמיא, וההתמצאות הזו אינה באה אלא מתוך עיון של מנוחה ושקיטת הרוח.

במילה אחת: מידת המנוחה משתרעת לכול שטחי הנפש, לכול עומקם והיקפם. והיא כוללת את כל האדם, היא מתחילה את ראשית מצעדיו, ומגיעה עד תכלית השלמות והמעלות.

ועכשיו נושא חשוב מאוד מאוד מאוד, ותשימו לב באיזה צורה אתם חיים ותבינו מי אתם.

בדומה לזה העריך ריבי שמחה זיסל את מידת הסדר: {שמעתם שאני עשיתי פססססט}