קניין י"ז - במיעוט תענוג - חלק ב'
תאריך פרסום: 13.05.2014, שעה: 20:27
קניין טז'- במיעוט תענוג- חלק ב'
מח' קנייני התורה
המשך "מיעוט תענוג " מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם.
כך כותב רבי יחזקאל אברהמסקי על הוצאתו לאור של "ספר הזיכרון" על מר"ן רבי חיים עוזר רוז'ינסקי מווילנא, שהיא נעשתה בעיצומם של מלחמת העולם השניה:
בגישתי עריכת הזיכרון הזה, נדמה לי בדמיוני שהנני שומע אחרי כל רעש גדול של מתלוננים, האם בשעת חרום כזאת שעינינו רואות בלהות האבדון, והשפלים הנוראים הנעשים בנו, אתם עסוקים בנגעים באהולות? האם בעת שיפלנו כבודנו ומיעוט ערכינו, בשעה שכול היקר והקדוש לנו נרמס ברגל גאווה, ואלפי רבבות בני עמינו נהרגים, נשחטים, ונשלחים אל כבשונות של אש, וכול אחד מאתנו נושא בליבו מצוקות, אשר תקצר יד רשע להוסיף עליהן, אתם מטפלים בשאלות מופשטות כאילו בשעה טובה של קורת רוח אנו חיים? זה כל הרעש הגדול של המתלוננים הנשמע בדמיוני.
תלונה זו: כל ענות חלושה היא, של חלכאים אכולי הספקות, ומזה הייאושים אשר התייאשו מן הגאולה, לעומת המלחמה לקטה אותם בכפליים בחומר וברוח, וחסרה להם הבטחה נפשית והביטחה הנפשית לקיום ולתפיסת הקיום, והם מתחילים להתנודד עייפים ויגעים, כשהם שרויים בצער ובתוגת השיממון, אנשים כבירי רוח בעלי אמונה תמימה שיש להם ביטחון אמיץ, שבסוף הניצחון לבוא וישראל יעשה חיל כמקודם, אינם מבתרים על שום עלילה רוחנית, אפילו בשעת צחצוח חרבות.
הספר והסייף ירדו כרוכים מן השמים, זה לעומת זה עשה ה', כנגד הסייף הממית, הספר הוא סם החיים המעמידנו ומקיימנו, והנותן לנו כח להמשיך דרכנו דרך החיים באומץ ובבטחה.
כנגד החרב אשר כשמה כך היא, ההולכת ומחרבת את העולם, הספר הוא ספר היצירה הבונה עולם חדש תחת העולם ההרוס, הודות לאותו הספר העתיק נשתמרו בני ישראל בגלותם עד עתה וילכו וישתמרו גם לעתיד, בכוחו רכשנו לנו כישרון של קיום נצחי, מבלי שנהיה תלויים בתנאי קיום ארציים, ולא כפקודת כל העמים שאין כבר זכר למו, היפקד ישראל שמקור חייו הוא בקרבו והוא חי, מתפתח פורח ומשגשג מאליו.
דוד המלך שתהילת גבורתו מלאה הארץ שם לו לימוד החוק והמשפט בראש כלי מלחמתו, ומשירתו אשר שר ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו, הוא תולה את נצחונו לא
בכלי זינו, אך בזכות: "כי כל משפטיו לנגדי וחוקותיו לא אסיר מני", ובשעה שהידיים ידי עשיו וישמעאל, נתו עלינו את חרבם במסעות שונים להכחידנו מגוי, הרים כנגדם רבנו משה בן מימון הרמב"ם את ידו החזקה בספר "משנה תורה" שלו, וגברה ידו הרוחנית על כפות האויב ועם ישראל חי וקים.
מתוך ההקדמה לספר הזיכרון מרבי חיים עויזר מווילנא.
בהקדמה לספר "בית אהרן", מתאר המחבר רבי אהרן וולקין באילו תנאים קשים ואיומים חיבר את מיטב יצירותיו התורניות: מה אומר ומה אדבר אנוכי בתקופה האיומה והנוראה שעברה על כל ארצות אירופה בכלל, ועל מדינתו עירנו ועלי, בפרט זה שמונה שנים של מלחמות גדולות ונוראות, שוד ושבר, גזרות ורדיפות, גירושים וטלטולים, צרות ומצוקות אין מספר, אלפי רבבות משפחות ישראל נהרסו עד היסוד, גורשו מארצם מעירם ומבתי מסכרם ונתפזרו לארבע רוחות השמים.
ערי ישראל היו לחורבה, ארצנו שממה, בחורנו לטבח הוכרעו, זקנינו ונכבדנו לשבי הובלו ובבתי האסורים מקומם, דבר, חרב, ורעב נורא, שבי ומשחית, מגפה ופגע רע, כל מחלה כל תקלה כל גזרה רעה וכול מיני פורענויות: מה שאין הפה יכול לדבר ואין המח יכול לחשב, לא פסקה מעלינו ולא מעל בני בריתנו.
כל העולם טובעים בים של דם ואש, וכול מכה שלא כתובה, אשר מימיה לא היתה כמוה ואצל כול העולם, רק פתגם חכם מכול האדם שגור על לשונם, משבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים הם עד הנה. באשר רק השאול והקבר הוא הבית מנוס הוא המפלט היחידי והצרות האיומות הללו.
והגענו לזה אשר החיים! מקנאים קנאה גדולה במתים אשר כבר מתו, שהמוות הצילם מכול התלאות הצרות והעינויים והצרות הללו.
ודברי המקרא על הפסוק: "וירא אלוקים את אשר עשה והנה טוב מאוד", זה המוות, אנו מבינים אותו בלי דרשות ופלפולים רק כפשוטו והווייתו ממש, כי רק המוות המר הזה נחשב לפנינו להפודה ומציל היחיד לגאולינו מכול המון הצרות והגזרות והרדיפות, ורק השאול והקבר הוא בית מנוס ומפלט אשר שם ינוחו חללי רעב, דבר, חרב, וכול גזרה רעה, ורק המתלונן בקבר בצל שדי תחת כנפי שמו יתברך, הוא רק הוא ימצא סתר ומחסה, לא כן האנשים אשר עוד נשמה באפם, חיים באין מגן ומחסה, ובאין שום הגנה מכול צד, איש את רעהו חיים בלעו. ולא רק גווייתנו בתינו ובתי מסחרנו היו לשמה ולביזה, כי אם גם לקינו בכיפליים שרפת הנשמה והגוף כאחד.
עמדו על ישראל להשכיחם תורתנו, ולהעבירם מחוקי דתנו, ולא רק בתי המדרש וישיבות נתרוקנו, כי גם תינוקות של בית רבן גורשו מבתי חדריהם, עת צרה היא ליעקב אשר מימי היותה לגוי לא נשמע כמוה, ומי האמין לשמועה אשר לעת כזאת, שכול הלבבות נתטמטמו והמוחות התבלבלו והצטמקו, רק בארבע אמות של חתיכת לחם ונזיד עדשים במה להחיות נפשם ובהשגת תלאי במה לתלות סנדליו המטולאות, רוח עוועים נסכה על הגוי כולו, הלבבות שבורים ורק על פת לחם יבש יתאמץ גבר, ולית מחשבה תפיסה כלל "בשמעתא דבעי צילותא".
ועלי, גברו חסדי ה' יתברך, להושיבני בארבע אמות של הלכה, לבנות לי במשך הזה של שנות המהומות עד שלוש בתים גדולים ומרווחים, נוסף על אותן השני בתים על מסכת "בבא מציעה וכתובות" שבניתים מכבר.
הבית האחד הוא אשר תראו יצא הדור ומתוקן מבית הדפוס היום, ועוד שני בתי אהרן על מסכת גיטין וקידושין, גמורים ומשוכללים, טמונים עוד תחת ידי מבלתי יכולת להדפיסם.
וזולת הבתים הללו, "עוד שוש אשיש בה', תגיל נפשי באלוקיי, כי הלבישני בגדי קודש וחושן, אהרן נתן על ליבי לגמור היום את חיבורי הענקי על חושן המשפט, אשר בשם " חושן אהרן", קראתיו, רב ערכו איכותו וגדול בכמותו חלק הזה לבד מחזיק כשני מאות דפים גיליוני הדפוס. כל זה הוא כותב תוך כדי מוראות השואה האיומה.
ואם כן אחרי כל אלה כמה מעלות טובות למקום עלי, ואילו פי מלא שירה כים, אין אני מספיק להודות ה' אלוקיי על כל החסדים שעשית עמדי במשך ימים אלה, מבית האסורים פדיתני, אשר גם אני לוקחתי בשבי בשם עלילה חטאת הקהל הוא, ברעב זנתני, שב שני אבי כפני, אשר אימות רחמניות בשלו ילדיהם ואבא שלי לא הגיע, מחרב הצלתני ומדבר מלטתני אותי ואת ביתי אשר כל התקופה הנוראה הזאת עברה עלינו בשלום, ותגדל עוד חסדך עמדי לבנות לי בתים נאמנים בישראל, ולחדש חידושים באורייתא, וכותלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי כוס התרעלה, להיות יושב כשבוי בצל קורתם, גם שם ספריי וזיני עלי, וגם שם ישבתי נגדנה המון כל האסורים הרוצחים והגנבים, וכול ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי בשבי.
ואם כך: הנני מוצא את עצמי מחויב להודות ולהלל לה', על אשר ניסיון העוני והייסורים לא העבירני מדעת קוני, ותקופת החושך הנורא לא עיוורה את עיניי מראות נכוחה, ויצאתי ממנה שלם בגופי שלם בתורתי.
הקדמת רבי אהרן וולקין לספרו "בית אהרן בבא קמא"
שמעתם באיזה תנאים אנשים כתבו דברי תורה? לא ספרי אגדה ומדרש, פלפולי דאורייתא.
לאחד מתלמידיו סיפר רבי איסר זלמן מלצר, את חידושי התורה "בהלכות נזקי ממון" שבראש סיפריי ונאה זה חישתי והעליתי על הכתב כאשר הייתי ביער בסביבת סלוצק, כאשר נתחבאתי מפני השלטון הקומוניסטי אשר רצו לאסרני. שמעתם? תחת בריחה בתוך יער הוא כתב את הלכות נזקי ממון.
והוסיף וסיפר רבי שמעון זלזניק: מעשה באחד מן הרדיפות אשר השלטון הקומוניסטי רדף אותו וביקש לאסרו, נאלץ רבי איסר זלמן מלצר להתחבא מספר שבועות במרתף, באותם ימים בעת היותו במרתף, היתה ברשותו מסכת "זבחים", בלבד, והוא למד אותה עשרות פעמים.
הרב: נו, יש היום בתי מדרש מפוארים אפשר לשבת ללמוד. מי לומד אפילו את הזמן שהוא פנוי?, פה מדברים: ביערות במרתפים, באמצע השואה, מול רוצחים, מול ארבע אבות נזיקים, יושבים וכותבים תורה, לא מתיקים מחשבתם מהקב"ה ותורתו.
נו מה פלא שספריהם נתקבלו ברבים וזכו לזכות גדולה כזאת?.
במלחמת העולם הראשונה, באותו היום שהגרמנים התקרבו לאותה עיר קלם, הרוסים עמדו לעקב את רבי אליהו לופיאן ותלמידי ישיבתו, פרצו קרבות בתוך העיר ממש והפגזים של התותחים נפלו בתוך העיר, כמה מאנשי העיר נפצעו, ובמצב מסוכן זה כמה מאנשי העיר עזבו את המקום: מי ברכב מי ברגל, חלקם למרחקים וחלקם לסביבות הכפרים עד יעבור זעם.
רבי אליהו לופיאן התחיל באותו יום להגיד את שיעורו לפני התלמידים כרגיל, כשהקרבות התקרבו לתוך העיר: ריכז אותם בדברי עידוד ומוסר בסיפור הגמרא על רבי עקיבא ופאפוס, שזה נוגע ללימוד תורה בכול מצב, "אם במקום חיותנו כך, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה". הגמרא בברכות ס"א.
ועודד את התלמידים: שהמקום הכי בטוח הוא ליד הגמרא, בגבורה עילאית החזיק מעמד עם התלמידים שרובם היו מחוץ מקלם ולא זז ממקומו עד עבור הקרבות.
שמעתם?, והם רצו לעקב אותו ואת תלמידי הישיבה, ולא זכו, כי הוא נדבק לישיבה ולסטנדר ואמר לא זזים, וה' הזיז את האויבים.
על רבי דב בייריש ויינדלפלד מצ'יבין מסופר: ארבע אמותיו של הלכה קנו לו את עולמו בכול אחת מתחנות נדודיו, לכול מקום שגלה רבי דב בייריש מצ'יבין גלתה תורתו עמו, כיוון שהגיע ליער הסיבירי 54 סוורדילופסק, שזה היה מחנה של עובדי כפייה בידיים ריקות כמעט, בלא חפצים אישיים, בלא ספרים, התיישב לעסוק בתורה.
בפתיחת חלק שני "מדובב ישנים" הדפיס חידושיו בעת ההיא, ומכול תקופת גלותו: פלפולים וחידושים בהלכה שהיה רושם על גזירי עצים, או על פיסות נייר אריזה, ועל קרעים של שקי מלט שהתגלגלו ביער על פני האדמה, במקום לנצל את העץ והנייר לחימום הבקתה שהיתה מכוסה בשלג סיבירי, הוא חש חום כשכתב חידוש נוסף.
בראש החידושים כתב למזכרת: לחיבת הדברים שנתחדשו לי בימי גלותי, בהיותי מטולטל נע ונד בימי המלחמה במדברות וביערות, מחוסר ספרים, הנני קובע להם מדור בפני עצמו, ומודה אני לה' יתברך שיצאתי ממסגר נפשי וזכיתי לעלות לארצנו הקדושה.
החידושין מעידים כי עיסה על נחתומה שצלילות דעתו לא סרה מעליו אפילו בתנאים הקשים ביותר.
בספר הזיכרון "זכר שלמה".
מתוך מאמר לזכרו יום לפני שפרצה מלחמת תשכ"ז, שענני המלחמה כבר הקדירו את השמים, היה רבי נחום פרצוביץ עסוק באמירת שיעורו הכללי, בהתלהבות כדרכו:
לפתע נשמעו יריות ואזעקות אזהרה, הכול ירדו אל המקלט המאולתר, פחד עז בלבבות וחרדה מפני הבאות, הכול מצפים שיאמרו תהלים בציבור, אבל רבי נחום ממשיך את השיעור בנקודה בו הופסק, אפילו אינו חוזר על המשפט האחרון כאילו מאומה לא ארע. השיעור נפסק לרגע ועתה ניתן לסיימו.
בעת ההפגזות כשנפל פגז בבני הישיבה, התחוללה מהומה במקלט, הבחורים רצו בחרדה ויאוש על פניהם מה לעשות? רבי נחום יושב בפינתו מתכופף אל היושב מצדו ושואל: הסבור אתה כי הערבים הגיעו עד לכאן ממש? מסתמא לא, ובכן מה אומר רש"י?: וממשיך בלימודו כאילו לא ארע שום דבר.
ביום ראשון שלאחר מכן, לאחר שבוע של אימי המלחמה, הכול מסופקים האם יאמר שיעור במצב שכזה? אך רבי נחום פרצוביץ עולה על הבמה ואומר שיעור בסוגיה קשה, סוגיית יד לקידושין, סוגיה עליה לא אמר שיעור כללי מעולם, ז"א: שהוא צריך להיות עכשיו מונח בפרטים היטב היטב, וצריך הכנה לזה, זה לא דבר שמהזיכרון אפשר ככה בקלות יותר.
בספרו "חזון יחזקאל", על מסכת "פסחים", שיצא לאור בחודש ניסן תשל "ג, חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים: כתב רבי יחזקאל הברהמסקי דברים עמוקים ביישוב קושיית התוספות, על דברי הגמרא פא' בסוגיית: "שומרת יום כנגד יום".
בסיום הדברים חקק בספר לדורות עולם: כתבתי ביום המהומה של מלחמת יום הכיפורים.
כפי הנראה כתה זאת כדי להודות ולהלל לה' יתברך, שגם בימי מהומה של מלחמת יום הכיפורים, סייע בידו להגות בתורה הקדושה, בעומק העיון בעניינים העמוקים.
זה לקיים ממש את מה שאמר המלאך ליהושע בין-נון "עתה באתי שלא עסקתם בתורה אחרי יום הקרבות" בעיון: "וילן בעמק", שלן בעומקה של הלכה.
יש תביעה שגם אחרי יום של מלחמה צריכים ללמוד בעיון, ועל זה המלאך עם חרב בידו.
ופה הוא כתב בעת המלחמה! בעיון! וציין זאת בספרו.
רבי צבי פסח פרנק, כותב באחד מאיגרותיו: קבל באהבה את צער גלותך ונדודיך הרחק מאתנו, אשר מאוד ליבי יהמה ועיניי זולגות, אבל עליך לדעת: כי תורה הבאה לו לאדם מתוך צער אינה דומה למה שלומד מתוך תענוג.
וכבר דרשו חכמים ז"ל: כי העיקר הוא היגיעה והצער שסובל האדם בשביל התורה, ומי שמקיא על התורה חלב שינק משדי אמו, היא שעומדת לו לאדם לנצח, והכול הוא לפי רוב היגיעה והצער, מי שמרגיש בנפשו שנתייגע ונצטער על התורה, ליבו בטוח שקנה לו קניין התורה ואושר נצחי ילווהו בכול אשר יפנה.
שתי סיבות מונה מר"ן הסטייפלר, לכך שעיקר הצלחת התורה תלוי ביגיעה ובצער הנלווים אליה.
הסיבה אחת היא טבעית: שאדם מצליח בלימוד התורה דווקא ביגיעה ובצער, אז זה טבעי כך טבעו של אדם: דבר שבא לו בקלות יהיה מה שלא יהיה לא נחקק בזיכרונו, ובבוא לפניו עניינים אחרים: מיד הוא שוכח את הקודמים, מה שאין כן, שייגע וסבל עליהם הרבה ייסורים, אז נחקקים הדברים מאוד מאוד בזיכרונו והיא שעומדת לו שלא תשתכח ממנו.
וזה על דרך שאמרו ז"ל: דבר שהוא לא מוטל עליו על האדם הוא לא יזכור את זה, לא מונח אצלו, זה לא בדעתו.
זהו שמצינו שהקב"ה אמר לאברהם אבינו: "לך לך אל הארץ אשר אראך",
פירש רש"י: למה לא גילה לו מיד?: כדי לחבבה בעיניו.
מה למדנו: שהדבר מתחבב על האדם כשהוא מחפש אחריו ומשתוקק אליו זמן רב קודם השגתו, ואילו היה בא לו על דעת עצמו בהיסח הדעת ובלא תשוקה להשגתו, לא היה חביב בעיניו.
ידוע שהדבר העושה על האדם רושם גדול של שמחה, הוא נחקק בזיכרונו בזכרו זמן רב, וממלא יוצא מכאן שהזיכרון יזכור את תלמודו ולפי רוב תשוקתו השתדלותו המביאים לשמחה בהשגת דברי תורה.
זו הסיבה להצלחת התורה: תלוי ביגיעה והצער הנלווים וזה סיבה טבעית.
יש סיבה שניה שהיא סגולית: כי כל צער וצער שאדם מצטער עבור התורה, וכול מה שהוא יגיעה שהוא ייגע בה אינו הולך לאיבוד ח"ו, וזוכה עבורו קניין התורה והשגתה, אם במקום זה אם במקום אחר.
ואמרו חכמים ז"ל בסנהדרין צט', "נפש עמל עמלה לו": הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר, ובודאי כל מה שסבל יותר עבור התורה, זוכה יותר לסייעתא דשמיא, כמו שאמרו חכמים באבות ה': "לפום צערה אגרא", ולכן ע"י עסק התורה מתוך הצער ומתוך הייסורים: זוכה שתהה תורתו משתמרת בידו.
רבים חושבים שבהרחבת הדעת יוכלו ללמוד טוב יותר, אם תנאי הלימוד יהיו טובים מרווחים מספקים אז יוכלו ללמוד טוב יותר, ולא היא! כי ככול שמסתגלים יותר למנעמי העולם הזה כך מתרגלים אליהם, מרגישים את טעמם, כי טעם התורה מתערב בטעם העולם הזה, ונחסר בתורה לשמה.
את הדברים האלה אמר: רבי ראובן יוסף גרשנוביץ בהספד על מרן על "הקהילות יעקב " הסטייפלר הקדוש, והוסיף: לנפטר הדגול היו שנים שהיתה חסרה פת לחם, וגם כשקיבל משכורת היא הספיקה לו רק לפת לחם, לפעמים גם בשבת הסתפק בפת לחם, במצב זה: זכה לתורה לשמה. רק בה, בתורה הרגיש טעם. לא היה מעורב עולם הזה עם התורה!.
בהמשך דבריו הביא רבי ראובן יוסף גרשנוביץ: את ביאורו של רבי ישראל סלנטר לדברי המדרש, על רבי שמעון בן חלפתא: שלא היתה לו פרנסה, והתפלל לקב"ה וניתנה לו אבן טובה מן השמים, הפצירה בו אשתו שיאמר מהיכן השיגה, כי רצתה שיחזירנה כדי ששולחנם לא יהיה חסר לעולם הבא.
רבי יהודה הנשיא ביקש לשכנע אותה שייהנו מהאבן היקרה הזו שזכו בה משמים, עד כי אם שולחנם יהיה חסר לעולם הבא אז הוא רבי יהודה הנשיא ישלימנו, ואעפ"כ לא הסכימה, בטענה: שאין אדם רואה חברו בעולם הבא, אלא כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו שנאמר: "הולך אדם אל בית עולמו", ואכן לבסוף הוחזרה האבן כמסופר במדרש.
יש מפרשים שהיא אמרה לרבי, ולא היתה לו תשובה על זה: שהתורה של בעלה רבי שמעון בן חלפתא הושגה בצער, ואם זה הושג בצער זה לא כמו שהוא למד ברווח כי הוא היה עשיר גדול אז הוא לא יכול לפרוע את מה שיחסר להם.
את פשר סירובה של אשת רבי שמעון בן חלפתא לרבי יהודה הנשיא שישלים את שולחנם לעולם הבא אם יחסר כתוצאה משימוש באבן היקרה, האיר רבי ישראל סלנטר כך: הלו זכות התורה שלנו היא זכות התורה מתוך הדחק, ואיך אתה רבי שזכית לשני שולחנות כי הוא התברך בעושר, תוכל להשלים שולחננו?: ואף שרבי נקף עשר אצבעותיו, בשעת פטירתו ואמר שהוא לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה, מכול מקום נהנה מכך שהיה מפרנס אחרים כמובא בגמרא, וגם דבר זה נחשב להנאה, וזה מהווה חסרון לימוד תורה מתוך הדחק.
רבי שמעון בן חלפתא שלא היה לו ממון כלל לא לעצמו וכול שכן לאחרים: למד באמת תורה מתוך הדחק, וזהו שאמרה אשת רבי שמעון בן חלפתא לרבי: איך תוכל להשלים את שולחננו?
ואמרו חכמים ז"ל בסנהדרין כ':
"שקר החן": זה דורו של משה,
"והבל היופי": זה דורו של חזקיהו,
"אישה יראת ה' היא תתהלל": זהו דורו של רבי יהודה בר אלעאי
אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי: שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה.
תורתם של דורו של משה שהיו מקבלי התורה, ודורו של חזקיה: שלא היו תינוק או תינוקת שלא בקיעין בטהרות נחשב שקר והבל מול התורה שנלמדה בדורו של רבי יהודה בר אלעאי מתוך הדחק, מתוך עניות, מתוך יראת שמים.
באופן הזה סיים רבי ראובן יוסף גרשנוביץ: באופן הזה היה לימוד תורתו של הסטייפלר.
סיפרו שבנובהרדוק היו ישנים ארבעה על כרית אחת, כל אחד הניח ראשו בצד אחר של הכרית, עי"ז זכה לתורה לשמה, שלא היה לו שום טעם והרגשה בעולם הזה, אלא רק בתורה הקדושה.
מספרים עליו שהוא אף פעם לא אכל אוכל חם. תמיד כשהגישו לו הוא נזכר אחרי הרבה זמן שכבר היה קר לגמרי.
זה נקרא: "במיעוט תענוג", זה אחד מהדברים שבהם נקנית התורה: מיעוט תענוג, אז שמענו פה כמה מעשים שמהם אפשר להבין: על איזה תענוג מדברים?, באמצע מלחמות, במקלטים, ביערות, בשעת מלחמה, בהפגזות, ובכול זה יושבים וכותבים חידושי תורה, כאילו נמצאים בשוויץ על האלפים, במיעוט תענוג, תענוג.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.