אנחנו ממשיכים אוהב את הבריות.

להרב אורי לופליאנסקי המפורסם כרגע מפרשת הולילנד, שח פעם מרן הגר"מ שך, תפקידו העיקרי של שליח ציבור הוא להקדיש כל כולו למען הזולת, להיטיב עם יהודים, לפעול למען צרכי הכלל ולא לשכוח את הפרט. צרכי עמך מרובים, ואתה הרי יודע זאת לא מהיום ועוסק בכך במשך שנים, וכאן הוסיף מרן, כי הוא זוכר מצעירותו שבעיירה שלו לא היו מחללי שבת כלל, היה אחד שקצת החל לסטות מן הדרך אך לא העז לחלל שבת, זו היתה תופעה יחודית באותה תקופה כשבכל מקום החלו המונים לפרוק עול תורה לחלוטין. אתה יודע מה הסיבה? כי אצלנו היה רב שהקדיש חלק ניכר מתפקידו לשאת בעול צרות הציבור, והיו לו משמשים ועסקנים שכל היום עשו חסד ודאגו למשפחות במצוקה, ולכל יהודי שנצרך לעזרה, ולכן למרות שההשכלה חוללה שמות בכל מקום, אלינו לעיירה היא לא חדרה. המסקנה היא, כשיש בין אדם לחברו יש גם בין אדם למקום. ההמונים רואים כיצד תורה היא מכלול של הטבה וחסד, ואז גם הפשוטים ביותר מכירים באור התורה, כמובן שלא מדובר רק בסיוע סוציאלי כמו הגויים והחילונים, אלא בחסד שמונחה ע"י רבנים בהטבה על פי התורה וכשיש בין אדם לחברו לשם שמים אז גם ממעטים בחילול שבת. אז זה הסיבה שנצלה העיירה שהיה בה הרב שך בזכות הרב שהיה שם, שהיה מקפיד שיטפלו בציבור ובעיותיהם בבחינת בין אדם לחברו וממילא זה חיבר אותם אל המקום.

מורגל בפיו של מרן בעל החזון איש, מעלת אוהב את הבריות ומקרבן לתורה אין בה שני דברים  נפרדים, אלא זה קשור בזה, מי מסוגל לקרבם לתורה? רק האוהב. מי שאוהב את הבריות הוא מסוגל לקרבם לתורה, מי שלא אוהב לא יכול לקרב.

לאחד ממשמשיו סיפר פעם רבי אליהו לאפיאן, שחסד שעושים עם אדם יכול להיות שמור איתו לזמן ארוך, תשמעו מעשה מדהים. לאחד ממשמשיו סיפר פעם רבי אליהו לאפיאן, שחסד שעושים עם אדם יכול להיות שמור איתו לזמן ארוך, ומעשה שהיה כך היה:

ראש הקהילה במקום מגוריו רחוק מאד היה מהיהדות, עם זאת היה קרוב מאד לרב אליהו לאפיאן ולבחורי הישיבה, זה ברכסים, ועזר רבות לישיבה. ראש הקהילה במקום. תמיד תמהתי, סיפר רבי אליהו, מה רואה אדם זה הרחוק מיהדות להיות קרוב אלי ולישיבה הקדושה, הלא דבר הוא. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי אותו על כך, וכך ענה לי: מפני שהיית קרוב אל החפץ חיים, לכן אני עוזר לישיבה. וסיפר ראש הקהילה, כאשר הייתי בחור רציתי להתקבל לישיבת ראדין, הישיבה של החפץ חיים, ובחנו אותי, לאחר הבחינה מצאו שאני כופר, בעל דעות מזיקות לרבים, וסרבו לקבלני לישיבה. אף יעצו לי לקנות כרטיס לרכבת ולחזור על עקבותי. אבל קרה שהרכבת לא הגיעה עד למחרת, או אז ביקש הבחור ללון לילה אחד בישיבה, החפץ חיים סרב להכניסו לישיבה, אפילו לא ללילה אחד. לעומת זאת הציע לו ללון בביתו, בעליית גג שמעל חדרו. היה לילה קר וטחוב, השינה לא היתה נוחה, לאחר חצות הלילה ראה הבחור שהדלת נפתחת, החפץ חיים סבר לתומו שהבחור ישן ונכנס פנימה, בשל הקור הגדול הוריד החפץ חיים את פרוותו וכיסה בה את הבחור וירד לחדרו הקר. ראש הקהילה אמר, הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה. אתם רואים מה זה חסד של פעם אחת כמה שנים הוא נמשך, והוא עוזר לישיבה בזכות שהרב לאפיאן היה קרוב לחפץ חיים, אז איך הוא יחזיר לחפץ חיים? דרך הקרוב.

אני אספר לכם סיפור. יום אחד אני נוסע מסמינר בדרום עם יהודי, בדרך אנחנו מדברים פה ושם אני אקצר את הסיפור, והוא שואל אותי, תגיד, מה אתה אומר על אלה שפותחים ספרים ואומרים עתידות וכל מיני דברים, אמרתי לו שאסור לעשות כזה דבר, אני לא מחזיק מזה ויש אנשים שמשתמשים לדברים אסורים והם משטים באנשים וכו', אבל אני מכיר סיפור אחד של אחד שהיה פותח ספרים בראש העין ואמא שלי הלכה אליו לפחות פעמיים לפני שהיא התחתנה הוא אמר לה בדיוק מה יהיה, ואחרי שהיא התחתנה אז הוא הלך והיא שאלה עלי, על אחי, על אחותי. והוא אמר לה בדיוק מה יהיה עם כל אחד ואחד והוא אמר גם כמה זמן הם יחיו אבא שלי ואמא שלי. כשאמא שלי הגיעה לגיל, הוא אמר לה שאמא שלי תחיה עד גיל שבעים ואבא שלי עד גיל שמונים, אמא שלי בגיל 68 היתה בוכה בוכה ולא ידענו מה, אז היא אומרת שהוא אמר לה שיש לה עוד שנתיים כאילו, היא היתה בלחץ, ואני הבטחתי לה אמא אל תדאגי, את לא חלילה תפטרי אני בהרצאות הכל, באמת היא זכתה עד גיל 76, אבל אבא שלי בגיל שמונים בול, הוא לא היה מודאג. בכל אופן לא משנה, כל מה שהוא אמר לה הכל התקיים. אז אמרתי לו, ושמעתי שהמשפחה שלו רחוקים מן הדת, וכיון שהוא הרגיע את אמא שלי בימים קשים שהיו לה אז הייתי רוצה מאד לגמול לו חסד. כאילו אולי לקרב לו איזה מישהו מהמשפחה או משהו כזה להחזיר לו טובה בשם אמא שלי, זהו. זה היה בדרך שאנחנו מדברים. למחרת אני יושב בבית מגיע אלי בן אדם, הסיפור המפורסם אני רק אומר אותו בראשי פרקים, אחד שבא עם שערות ויש לו שאלה ואמר זה ואמרתי לו מי אמר שאני יודע לענות וגם אם אני אענה לך אז אתה לא תוכל להאמין, אז הוא אמר מאיפה אתה יודע איזה איי קיו יש לי, אז אמרתי לו חביבי, קודקוד שיער מתהלך באשמיו, וכל החיצונים שולטים לך בתלתלים ואתה לא יכול להבין שום דבר וזה הזוהר הקדוש אומר וכו', אז מה עושים, אז אמרתי לו צריך להסתפר ואם לא אז אתה לא תבין, ואם אתה תסתפר גם לא יהיה לך שאלות, ואז הוא אמר זה אתה עושה לכולם? אמרתי לו מי שיש לו שאלות כמוך - כן. ואז הוא אמר טוב, אני מסכים, והושבתי אותו על כסא, לקחתי מכונת תספורת ועשיתי לו קרחת והשארתי לו פיאות ואמרתי לו תגיד, הריני מכוון לקיים מצות ולא תקיפו פאת ראשכם, השארתי לו פאות ואח"כ חפפתי לו את הראש, הוא הלך ראה את עצמו וצעק צעקה גדולה ונוראה, ואמר קח אותי מהר לישיבה ותביא לי כיפה, הבאתי לו כיפה מספר שבע אמר לי לא זה קטן תביא יותר גדול, למה? הראש. בקיצור הכנסתי אותו לישיבה ופה ושם, אצל הרב יפרח, ולפני שאני נפרד ממנו אני אומר לו אני לא יודע בכלל מי אתה מה אתה וזה, אז הוא אומר קוראים לי יובל מג'העז, אה, מה זה מג'העז, אתה קשור לזה שהיה פותח ספרים מג'העז? אומר כן אני הנכד שלו. אתמול ביקשתי לעשות חסד איתו, למחרת שולח לי הקב"ה את הנכד שלו. בא מכניס אותו לישיבה, היום הוא רב ראש כולל לומד דיינות, אני לא יודע אם הוא סיים או לא, מתספורת. אייי.

מי שרוצה לעשות חסד מן השמים יתנו לו, אם אתה רוצה לעשות חסד יגלגלו לך, אל תדאג, אם הכוונה אמיתית פשששששש אתם יודעים איזה מופת זה, שולחים לך את הבן אדם עד לבית, יבבי. ולא תגיד שזה קודם ידעתי מי זה ואחרי זה וזה.

טוב, בהיותו נער קטן הגיע רבי מאיר חדש אל הישיבה, בשבת הראשונה לשהייתו בה געגועיו לביתו היו גדולים ועדיין הרגיש זר בישיבה, וכך הוא מתאר את חבלי קליטתו: ניגש אלי בשעה מאוחרת בליל שבת אחד מבחורי הישיבה והחל מדבר עמי בחביבות, איך אתה מרגיש, איך אתה מסתדר בישיבה? יש לך היכן לישון? אתה מתגעגע הביתה? ועוד שאלות מהסוג הזה. עד היום סיים המשגיח, עד היום כשאני נזכר באותה שיחה אני מרגיש כמה היא תרמה לי, הרי לנו עד כמה חשוב לקרב בחורים חדשים ולקיים בכך מצות של "ואהבתם את הגר" כי הרגשה הטובה שמעניקים לבחור גורמת לו להסתכל אחרת על הישיבה, על לימוד התורה, ומי יודע אם לא שיחה מקרבת שכזאת עשויה לקבוע את גורלו בעולם התורה.

בתחילה כשהיינו נותנים הרצאות כל ערב ברחבי הארץ אז היינו מעלים כל ערב בחורים לישיבה בירושלים אצל הרב פיינדלר במחנה ישראל, לרב יפרח פה בבני ברק, ברכי יוסף של הרב טהרני, וכל יום עולים או לירושלים או לזה. היינו מגיעים מפוצצות כבר הישיבות, אז היו באים בשעה שתיים שלש בלילה היו מגיעים, והם יורדים ואין מיטות, אין מיטות, אף פעם לא אמרו צר המקום מלהכיל, תמיד קיבלו. כשהיו מגיעים אלה שהיו ישנים הבעלי תשובה היו קמים מהמיטה נותנים להם את המיטה החמה וישנים ברצפה. אתם שומעים? מדהים. כמעט כמו בדורו של רבי יהודה בר עילאי, שהיו ששה מתכסים בטלית אחת, אלה יורדים לרצפה אלה עולים על מיטה חמה. איזה קבלת פנים זאת, אתה רואה ככה, אתה מגיע לישיבה, אתה לא יוד עמה זה העולם הזה של החרדים ואתה רוצה לחזור בתשובה, הושפעת מההרצאה, אתה מוכן ללכת לישיבה, אתה לא אומר לאמא אבא אני הולך, ישר עולה לישיבה, נו, אתה רואה שמוותרים לך על מיטה חמה אתה ישן על המזרן והם ישנים על הרצפה, יש לך קבלת פנים יותר טובה מזאת? זה לדורי דורות נחרט לך במח. איזה מעשים, איזה דברים היו. אה.

מעשה היה באחד ממקורביו של רבי מאיר חדש שהתלונן לפניו שבחודש אלול האחרון לא למד כראוי משום שסייע בידי תלמידים צעירים להקלט בישיבה. אז הוא ענה לו, אתה סגרת את הגמרא? אתה פתחת גמרות לבחורים, הלא גם זה מדרך התורה להקדיש זמן ללמוד עם אחרים, וכי לא כך שנינו בגמרא בתמורה ט"ז, בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו, למדני תורה, אם מלמדו מוטב, מאיר עיני שניהם ה', הרי שבכך שסייע לתלמידים החדשים גם עיניו אורו בתורה. והוסיף, הקב"ה נראה אל אברהם אבינו, והנה באים שלשה מלאכים ואברהם עוזב כביכול את הקב"ה ופונה להכניס את אורחיו לביתו, כי גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה. לימוד תורה הוא אמנם כנגד הכל, אבל קירוב תלמידים צעירים חדשים שבאים לישיבה - זו מצות הכנסת אורחים שאין גדולה ממנה, צריכים לדעת שהכל צריך להיעשות בהתאם למה חובתו בעולמו, בהתאם למה שדורשים מן האדם באותה שעה, אם עכשיו החובה היא לטפל בבחורים צעירים אז צריך לטפל, אז למה שתהיה לך הרגשה שלא למדת? עשית חסד היית לברכה. והיתה לו לרבי מאיר חדש אמת מידה בנידון, אמת מידה באמצעותה יוכל האדם לבחון מתי חייב הוא לעסוק בחסד, כשהדבר מתחכך בלימוד התורה ומתי עליו לחדול. כל עוד מעשי חסד אינם למהלך עלייתו ברוחניות של הבן תורה, חייב הוא לעסוק בכך, אבל אם מעשי החסד מפריעים לו בעלייתו עליו להמנע מכך, כי תלמוד תורה כנגד כולם.

הנה דרשו חכמים ז"ל, ואהבת את ה' אלהיך, שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. מה זה ואהבת את ה' אלקיך? שיהיה שם שמים מתאהב על ידך. שיהיה קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהיה משאו ומתו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".

התגלמות חיה של דרשת חכמים ז"ל זו שימש רבי משה פיינטשיין. הוא גילה לנו את הדרך להגיע לכך. פעם נשאל, במה הוא זכה להיות כה נערץ ע"י הכל? התשובה היתה, בכל ימי חיי לא גרמתי במודע לפגיעה באף אדם.

הרב זלמן אויערבך זצ"ל בהספד על אשתו הוא אמר שהוא לא מבקש ממנה מחילה, כי מעולם הוא לא פגע בה. נו, מי יכול להגיד כזה דבר? אומר הרב פיינשטיין, בכל ימי חיי לא גרמתי במודע לפגיעה באף אדם. אם קרה משהו שהוא בלי מודע, מישהו נפגע מאיזה משהו? יכול להיות שאחד אתה מבין עברת לידו ולא שמת לב והוא חשב שהתעלמת ממנו בכוונה והוא נפגע, זה לא במודע, במודע - בחיי לא פגעתי בשום אדם.

היו לו כל התכונות והמעלות הנפלאות שהתורה מבקשת שיהיו באדם, כל מילה שלו - של הרב פיינשטיין וכל מעשה שעשה נשלטו ע"י התורה. יחסו כלפי הזולת הוא רק דוגמא אחת לכך. התנהגות כזו יכולה לגרום להן לבריות כי יאמרו עליו "אשרי אביו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו". העיר אדם אשר הכיר את רבי משה במשך שנים רבות, מעולם לא פגשתי באדם אשר העניק לאנשים הרגשת חשיבות כה רבה, פשוט בצורת מבטו בהם, עצם המבט שלו הבהיר להם בדיוק מה מצבם, ובמבט שלו הוא היה יכול להחיות אנשים. הוא ברך לשלום כל אחד בכבוד ובמאור פנים, נזכר אדם אחד כיצד לא הבחין בו רבי משה, ועל כן חלף על פניו מבלי לדרוש לשלומו, הוא לא הבחין בו, לאחר שעבר כעשרה צעדים חזר רבי משה על עקבותיו, בירך את האיש לשלום, וכדי לפצותו על הטעות נותר לשוחח עמו זמן מה, פיצוי.

רבי אפרים גרינוולד זוכר כיצד הלך עם רבי משה לבית הכנסת, בעת ביקורו בממפיס טנסי, הוא בירך בצפרא טבא כל איש. כל איש, אשה וילד שנקרו בדרכו הוא בירך אותם בצפרא טבא, בוקר טוב. כאשר צעד במורד הכביש רץ לקראתו נער צעיר וביקש לצלמו, אחד ממלויו של רבי משה ביקש מהצלם לא להטריד את ראש הישיבה, על כך השיב רבי משה, הנח לו לצלם, הן הוא נהנה מכך. בוא ונגרום לו סיפוק. אם אתה יכול לגרום סיפוק ליהודי למה לא? החזון איש זצ"ל לפעמים היה קם מפני פשוטי העם, שאלו אותו מה זה? אז הוא אמר, אני יודע שאם אני אקום מפניו זה יעשה לו, אז למה לא לעשות נחת ליהודי.

בימי צעירותו מסופר על רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקה, בימי צעירותו היה נוהג בשבתות ומועדים לאחר התפילה לעבור בין התלמידים מספסל לספסל לברך אותם ברכת היום, לפעמים היה יושב על יד חלון ביתו ומעתיר תפילות לכל עובר ושב, פעם עבר בלוויית אחד התלמידים ליד ביתו של ראש הישיבה, ואפילו שלא ראה איש פנה לעבר הבית ואמר בוקר טוב. בלווייתו הסתכל בתמהון אנה ואנה לראות את מי הוא בירך לשלום, למראה מבוכתו הסביר לו רבי נתן צבי, הסבא מסלבודקה, אני לא מבין למה מברך איש את רעהו לשלום דוקא בעת שנפגשים פנים אל פנים, למה לא אברך אותו סתם או את כל הנמצאים בבית גם מבלי לראותם. אז הוא עובר ליד הבית והוא אומר שלום, תהיו בריאים, כל טוב. יצחק אתה מבין יצחק? אתה זוכה לעשות עליית נשמה, הא, אשריך. מיכאל, מיכאל. מתוקה שנת העובד.

מסופר, יום אחד בתום השיעור קרא אליו מהרי"ץ דושינסקי את אחד התלמידים, תקשיבו עכשיו, ונזף בו ברבים בצורה קשה, מהרי"ץ דושינסקי. אותו תלמיד עמד המום, וידוע היה כי ראש הישיבה לא נקט כמעט בדרך תוכחה כזו. בדרך כלל היה מסתפק במבט נוקב, חודר לב התלמיד. במקרים חמורים יותר קרא לתלמיד אל חדרו והוכיחו ביחידות, אך בצורת תוכחה פומבית שכזו לא נקט. חבריו של אותו תלמיד ניסו לשאול אותו מדוע הוא זכה לכך, במרכאות, והוא עצמו לא ידע את התשובה, הלימוד והתפילות היה כראוי וכיאות, לא נראתה שום סיבה לקפידתו של רבו. שעות רבות הסתובב התלמיד מדוכדך, עד אשר אזר עוז ונכנס אל רבו מתחנן בעיניים דומעות לדעת על מה חרון האף הגדול הזה. התשובה היתה מדהימה, באותו שבוע התקיימה חתונה שבה נוכחו תלמידי הישיבה, תלמיד זה נכנס לעימות עם אחד המלצרים, ובכעסו פלט לעברו מילה שנראתה למלצר כמילת גנאי ופגעה בו, אותו יהודי פשוט, המלצר, פסע אל בית מהרי"ץ דושינסקי וסיפר על כך על הבחור בישיבה. אותה מילת גנאי בודדה שנאמרה למלצר בחתונה היא שהטרידה את מנוחתו של ראש הישיבה, עד שהוא נזף בו בפומבי לפני כולם. אתה אומר מילים שפוגע ביהודי? יהודי פשוט, אבל אתה פוגע, בן תורה עושה כזה דבר? אתם שומעים.

באגרת הדרכה כתב, אם כל אדם צריך לראות שיהיה דיבורו בנחת, אז כל שכן מי שיש לו זכיה ללמוד תורה צריך לדקדק על כל דיבור ודיבור ועל כל פסיעה שהולך שיהיה ישר בעיני אלהים ואדם. מסתכלים עליך, אתה בן תורה, אתה בן תורה, מסתכלים עליך. אתה דתי, מסתכלים עליך. תדע לך, ממך ילמדו וכן יעשו. אדם יכול להחזיר אנשים בתשובה רק בדרך הילוכו, בלי להגיד מילה לאף אחד, רק רואים אותו יכול להחזיר בתשובה, ויכול לקלקל רבים אם הוא מתנהג שלא כיאות.

הוא הקפיד גם על הבחורים שייזהרו מלהופיע בלבוש בלתי מסודר ושאינו נקי לחלוטין, הזהיר אותם, בן תורה צריך ללכת עם לבוש מסודר ונקי לחלוטין. כאשר נכנסו לחדרו לבחינה הוא ערך בעיניו הנוקבות עוד בחינה, סקר כל בחור מכף רגל ועד ראש ואוי למי שנמצא כשלבושו מרושל ונעליו מאובקות. הקב"ה הלא נתן לך ולכל אדם שני משמשים נאמנים, שתי ידיך, למה אתה לא משתמש בהם להשגיח על בגדיך? בעיה להכניס את החולצה בפנים? בעיה לסדר את המכנס? בעיה לצחצח נעליים? נתן לך שני משמשים נאמנים.

פעם בדרכו לאמירת השיעור ראה בפינת המזדרון קליפות תפוזים מפוזרות. באותו  יום לא הסכים לפתוח באמירת השיעור עד שהובטח לו שמחזה כזה לא יראה עוד בחדרי הישיבה לעולם. לעולם. מה זה מישהו השליך קליפות תפוזים? ולא עוד, אלא הולכים וחוזרים ואף אחד לא מרים, איזו מין הנהגה זאת? מה זה דיר, לא רוצה להגיד את ההמשך, מה הולך פה? צריך לכבד את המקום. צריך לכבד את האנשים. כבוד התורה.

נושא זה היה בציפור נפשו. באחת משיחותיו השתפך בצורה נרגשת, ראה נא אהוב נפשי מה שאמרו חכמים במסכת יומא פ"ו, שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, מה הבריות אומרות עליו, מי יראה דברי הגמרא הקדושים הללו ולא יעורר נפשו. אם היו כל מעשיו באופן אשר באמת היה בו קידוש ה', וצריך כל אדם לבכות במר נפשו על כך.

באחת מדרשותיו הוסיף, הגמרא שם אומרת, על מי שזכה ששם שמים מתאהב על ידו, באחת מדרשותיו הוסיף, הגמרא שם אומרת על מי שזכה ששם שמים מתאהב על ידו, ושמשאו ומתנו יפה עם הבריות, ואומרים אשרי אביו ואשרי רבו, אזי עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" וכאשר אינו מתנהג כראוי עם הבריות ומביישים לאביו ורבו, עליו נאמר "עם ה' אלה ומארצו יצאו". חילול ה' שאין כדוגמתו. מדוע כשמשבחים נאמר בלשון יחיד, ישראל אשר בך אתפאר, וכשמגנים מגנים בלשון רבים - עם ה' אלה ומארצו יצאו, אלא כך היא דרך העולם כשרואים בחור מצטיין בתורתו, ביראתו, במידת דרך ארץ, לא משבחים את כל הישיבה בשל כך, רק אותו עצמו ישראל אשר בך אתפאר. אבל כשאחד אינו מתנהג כראוי, ויוצא לתרבות רעה, מסיקים מכך על כל הישיבה ועל כל בני הישיבות ואומרים "עם ה' אלה ומארצו יצאו". אתם שומעים? אפשר להגיד את זה בדרך ככה ומארצו יצאו - ומדרך ארץ יצאו, אפילו שהכתוב מדבר בארצו שגלו ישראל. אתם מבינים מה זה אומר? כשאחד הוא משובח משבחים רק אותו, הציבור ממעט להפליג, אין ללמוד, הוא יוצא דופן, אבל אם אחד חלילה יקלקל כלם מקולקלים, הדתיים האלה. רואים את זה בתורה, רואים את זה בתורה. כשיוסף מציל את שר הטבחים אייי, מה הוא אומר, נער, עבד עברי, עברי, לשון גנאי, לשון גנאי - עברי, עברי, עושה לו טובה, עברי, עברי, אומר גנאי שלו, נער עבד עברי, גנאי אומר, ככה זה. כשמשה מציל את הבנות של יתרו, - איש מצרי הצילני, לא עברי, איש מצרי, אייי, קשה לאנשים לראות את הטוב, קשה לאנשים לראות את הטוב, וגם אם הם רואים אז רק הוא, רק הוא, זהו, מספיק. אבל חלילה קלקול תראו כמה נזק גורם, שמוציאים לעז על כולם, זה חילול ה' גדול, צריך להזהר, צריך להזהר.

בנוסף להיות גיבור ההצלה בתקופת השואה ובעל אישיות תורנית ומוסרית יוצאת דופן, הצליח רבי מיכאל דב ויסמנדל לייקר את התורה ולהביאה גם בקרב רחוקים. אז הוא היה גיבור גדול בהצלה בתקופת השואה, הוא הציל הרבה יהודים. רבי מיכאל דב ויסמנדל, והוא עשה את הדילוגים, הוא היה כל הדילוגים תורת הדילוגים הוא זה, הסטייפלר כשראה את הדילוגים שהוא אמר, אמר שזה רוח הקודש צריך בשביל זה. והוא הצליח רבי מיכאל דב ויסמנדל לייקר את התורה ולהאהיבה גם בקרב רחוקים, כאשר הכל נוכחים באהבת אמת שפעפעה בו לכל יהודי ויהודי. ויעיד על כך המעשה שלפנינו: באחת ההזדמנויות ביקר אצל אחד האדמו"רים בברוקלין, בחדר ההמתנה פגש באח ואחות שבאו לקבל עצה. רבי  מיכאל דב פתח עמם בשיחה והתברר לו שהבחור רצה לשאת לאשה נערה נוצריה. האם של הבחור שרצתה למנוע את הצעיר ממעשה זה אמרה לבנה שהיא תסכים למעשה אך ורק אם ילך לקבל את עצתו של האדמו"ר. הצעיר קיבל את ההצעה ואחותו התלוותה אליו. השניים נכנסו לאדמו"ר והגישו לו פתקה ופדיון. האדמו"ר ששמע את סיפורו של הצעיר נדהם מדבריו, החזיר לו את הפדיון והפתקה וביקש את השניים לעזוב מיד את חדרו. רבי מיכאל דב יצא מיד בעקבותיהם לרחוב ופתח עמם בשיחה. במשך שעות אחדות טייל עמם ברחובות ברוקלין וניסה לשכנע את הצעיר שיימנע מצעד זה. הוא הסביר לו שדי בכך שהגרמנים השמידו פיזית ששה מיליון יהודים ועליו להמנע מלתת יד להשמדה רוחנית. לאחר שיחה זו קבע עמם רבי מיכאל דב פגישה שניה, אך הוא לא הופיע אליה, כי בנתיים לקה בהתקפת לב. רבי מיכאל דב הודיע מבית החולים לידידו רבי אשר פורסט, שיתקשר עם השניים שיודיע להם שהוא מאושפז בבית חולים. רבי אשר טלפן אל אחותו של הצעיר וסיפר לה על מצבו של רבי מיכאל דב, היא היתה המומה, ולא יכלה להוציא הגה מפיה ומיד פרצה בבכי מר, על שאלתו של רבי אשר מדוע היא בוכה השיבה, כיצד לא אבכה כאשר הרב ויסמנדל שוכב חולה ועדיין חושב עלינו. מי אחרי התקפת לב יש לו ראש אם הוא קבע פגישה עם מישהו וכו' וכו'. אתם שומעים מה זה?

הקניית חשיבות וערך לזולת על ידי התעניינות בדבריו וניהול שיחה משותפת עמו, פעמים שיש בה כדי לטעת תחושת כבוד לתורה ולנושאי דגלה אף אם המדובר בפשוטים שבבריות. כך היה מעשה הסבא מקלם רבי שמחה זיסל ורבי אליעזר שולביץ הלכו בדרך, כשהגיעו סמוך לפונדק אחד שמעו שהפונדקאית מבשרת בשמחה ובקולי קולות, הרבעס מגיעים, הרבעס נוסעים, כשסרו לאותו פונדק ערכה להם האשה שולחן והגישה להם מטעמים ביד רחבה ובאדיבת רבה. תוך הסעודה התחילה לספר עמהם באריכות לשון ובגיבוב דברים על הפרות ועל העגלים ועל האוזים ועל תרנגולים ועל תפוחי אדמה ועל בצלים כדרך הנשים הכפריות. רבי אליעזר לא הקשיב לשיחתה הבטלה ועיין בספר, ואילו רבי שמחה זיסל התעניין בסיפוריה ונכנס איתה בדברים, כשעזבו את האכסניה הציעו לפניה לנקוב שכר הסעודה, אבל הפונדקאית סרבה לקבל שכר, ונימוקה עמה: העובדה הזו שצדיקים כאלה סעדו על שולחנה אין לה זכות גדולה ממנה. בעברם קברת ארץ מהאכסניה פנה רבי שמחה זיסל אל רבי אליעזר ואמר לו, הכי אינך חושש כלל משום גזילה? אכלת ושתית די שבעך ולא פרעת מאומה. רבי אליעזר לא ירד לכוונת דבריו, שאל את פי הרב מה אתה שח, הרי הצענו לפונדקאית שכר מלא והיא לא אוותה לקבל. השיב לו הסבא מקלם, אויויו, אמנם כן, אבל אתה לא נוכחת כמה התכבדה האשה בהערותה לפנינו את מטען שיחתה וראתה בזה את שכרה, ואם אתה לא שמת כלל לדבריה נמצאת נהנה מסעודתה בלי תמורה. אתם שומעים? אני לפחות שילמתי, אני שמעתי, היא הערתה עלי את דיבוריה, היא נהנתה מזה שאני מקשיב לה, זה היה בשבילה השכר, מישהו מקשיב לה, אז אני שילמתי, אתה לא שלמת, אתה למדת בספר. כשרבי אליעזר סיפר את המאורע הזה הוסיף, מובטחני שרבי שמחה זיסל הרהר בתוך השיחה עם האשה בדברי תורה. זה ברור שהוא הקשיב לה אבל הוא הרהר בדברי תורה, הוא גם הרגיש שהתבלבל בשעת מעשה וכמעט החליף מחיר הפרות במחיר התרנגולות. אבל הוא ראה את עצמו חייב מצד ההלכה לשלם טובת הנאה חלף הסעודה שהעניקה להם בעין כה יפה. אתם שומעים? אייייי. אייייי. לחשוב גם על אנשים פשוטים, אייייי. אייייי.

בשם רבו הגדול רבי חיים מבריסק, מביא רבי ברוך דב ליבוביץ, אתם יודעים אחד מהבעיות שלנו שאנחנו לא מתבוננים בכלל שאם למעשה היה מגיע אלינו נגיד בן של אחד החשובים, אנחנו לא היינו מקבלים אותו כאדם פשוט, נכון? כי זה הבן של, כל אחד לפי מה שהוא מחשיב, כן, אחד מחשיב אני יודע מה ואחד מחשיב, אבל כל יהודי הכי פשוט הוא הבן של הקב"ה, אז איך אתה מקבל אותו? צריך לקבל אותו כמו הבן של הקב"ה, והקב"ה באותה שעה מסתכל עליך איך אתה מתייחס אליו. מחר אתה תבקש משהו מהקב"ה לפי אותה התיחסות שלך, לפי ההנהגה שלך ככה הוא יחזיר לך. מידה כנגד מידה. המתחסד עם הבריות מתחסדים עמו מן השמים. מאן דקפיד קפדין בהדי, הכל הולך מידה כנגד מידה. אז כדאי לאדם לרחם על הבריות ירחמו עליו מן השמים, תכבד על הבריות תהיה מכובד, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. מברכך מבורך ומקללך אאור. מי שמברך יהודי הקב"ה יברך אותו, מי שמקלל יהודי הקב"ה בעצמו מקלל אותו.

בשם רבו הגדול רבי חיים  מבריסק, מביא רבי ברוך דב ליבוביץ שבשנאת המינים ישנם שתי מדרגות. הדבר יובן במשל, הן בעלת הבית והן החתול צדים את העכברים. גם בעלת הבית וגם החתול צדים את העכברים, אך בעוד שבעלת הבית אינה מעונינת כלל וכלל בהמצאות העכברים, החתול מאידך שמח בקיומם כדי שיוכל לצודם ולאכלם. וכן הוא בשנאת המינים, יש השונאים את המינים, המינים זה הכופרים, ורצונם הוא שלא יהיו כלל בעולם ולא יצטרכו לשונאם, וכן היא הדרך הנכונה, אבל יש השמחים ונהנים בהמצאות המינים בעולם, כי כך יש באפשרותם לנגפם וללחום בהם. יסוד הדברים כתוב כבר בתומר דבורה סוף פרק ב', ואפילו הרשעים יאהב אותם בליבו ויאמר, מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה.

את המשל הזה אמרו על הסאטמרים, כשהם רוצים שיהיו ציונים בשביל להלחם בהם. פעם אומרים שהחזון איש אמר, וכי אתם חושבים שאנחנו כאילו עם הציונים ואנחנו רוצים שיהיה ציונים וזה פה ושם, אנחנו רוצים שיבטלו לגמרי, אבל אתם רוצים שיהיו ציונים שיהיה לכם במי ללחום, ויש מי שאמר שיהיה לכם על מה לדבר בתפילה.

כותב רבי שלמה וולבה, ומה נואלו האנשים המדמים בנפשם כי את הרשע יכולים לדון בקלות, למחיית שמו רח"ל, אין זאת כי אם שנעלם מהם האיום הוא שימחה שמו של אדם.

האדמור מאור עינינו רבי ירוחם ליבוביץ ממיר סיפר מרבו הסבא קדישא מקלם, כי ביום שבת קודש תמיד זהרו פניו בהוד קדושת השבת. פעם אחת נבהלו תלמידיו לראותו בשבת כבימות חול, וזיו השבת נעלם כליל מעל פניו. כך בליל שבת, ובכל אותה שבת, ובמוצאי שבת אחר הבדלה נאנח רבי שמחה זיסל ואמר, אחד המשכילים מת. זה היה משכיל מפורסם בשנאה עיוורת לתורה ולומדיה, אז הוא היה בצער כל השבת. לא ראו את הזיו על פניו. למה? מי יוכל להתבונן ולהכיל צער הנשמה בבואה לעולם האמת ובעמדה לדין. אתם שומעים? רק מהמחשבה מה עובר על הנשמה של אותו משכיל שהוא מגיע למעלה כבר העונג שבת שלו ירד. אתם שומעים? איך זה מסתדר עם זה שאדם שנפטר לו מת לא צריך להראות צער? אז אפשר להגיד שמדובר באחד כזה שיודעים שיש לו גן עדן, הצער שאתה מצטער זה צער שלך, אישי, זה צער שלך אישי, וצער שלך אישי צריך להדחות. פה זה לא הצער שלו אישי, פה זה הצער הנשמה ההיא האומללה שהולכת לידון בגיהיני גיהינום, אדם צריך להתענג בשבת, אבל עצם ידיעה כזאת אייייי. אם אדם יודע נגיד בשבת שחס ושלום יש הרג כרגע הורגים אנשים, שומע יריות והכל באיזשהו מקום הוא יכול לשיר שירי שבת אותו דבר, כאילו אם הוא לא יודע שיש דבר כזה? זה אנחנו מבינים, אצלו ההרגש זה מהסוג הזה שברגע שהוא יודע מה הוא יודע מה הולכת לעבור הנשמה, הוא יודע, וזה נשמה של יהודי, מה לעשות שהוא נהיה משכיל וכופר. אז הסבא מקלם מי יכול להתבונן ולהכיל צער הנשמה בבואה לעולם האמת ובעמדה לדין.

החתם סופר, גדול הלוחמים נגד המשכילים ורעיונותיהם ההרסניים מתאר את אופי לחימתו בהם, החתם סופר. ואמנם נזהרתי מאד שלא ללחום עם שום אדם, ולא נזכר שום אדם באגרות שלי כלל, ולא יראה החוצה שום התגרות אדם באדם, כי אם האמת לוחם עם השקר. כל המלחמה היתה מלחמת האמת בשקר. לא המטרה ללחום באדם, לחפש את האדם, אלא מלחמת האמת בשקר. כך מתאר את מלחמתו החתם סופר. וכמוהו גם רבי שמשון רפאל הירש, הקברניט והמושיע של יהדות גרמניה במשך שלשים שנות חיינו הציבוריים לא הנחנו מידינו אף פעם את קולמוס הסופר, אבל לא כתבנו אף מילה של התקפה אישית. כל עיסוקנו היה עם רעיונות, התעסקנו בכתבים וסופרים, נמנענו בעקביות מלשוחח על יחידים, לא כתבנו נגד שום אדם ולא תקפנו ולא פגענו במכוון באף אחד. רבי שמשון רפאל הירש, הוא הציל את הדור בגרמניה מההשכלה, הרש"ר הירש.

ברוח דומה כותב רבי יחזקאל לוינשטיין, בדרך העבודה חייבת להיות שישנא את המעשים של הרשעים, אבל אסור לו לשנוא את הרשעים עצמם, שהרי חביב אדם שנברא בצלם ואי אפשר לשנוא אותו, אלא חייב להשריש אהבת ה' יתברך במידה מרובה כל כך שמכוחה יבוא לשנוא מעשה רשע, ובשעה שישנא רק את מעשיהם יתעלה ויתגדל, שהרי מגביר אהבת הקב"ה בעצמו. אמנם בעת ששונא את הרשעים הרי מוסיף בעצמו מידת השנאה וזו הדרך שהפושע יכשל בה.

יש בזה אבל הרבה חילוקים והרבה דיוקים, יש ספר שלם,  נדמה לי שקוראים לו שער נפתלי, שמביא על מצות ההוכחה, ספר שלם, קונטרס שלם, באיזה תנאים כן באיזה תנאים לא וכו' וכו'.

הרב שטינמן ידוע שבירך את לפיד שימח שמו וזכרו מן העולם והוא מזכיר את זה כמעט בכל אירוע חגיגי, מברך את כולם חוץ ממנו שהוא אומר שהוא ימח שמו וזכרו, וכידוע פה שזה קשה מאד למחות שמו של ישראל מתחת השמים, אבל עוקר תורה כזה לא יאומן, הוא רוצה, הוא מתהדר שהוא ינחיל את תורת החילוניות ליהודים החרדים. לכן הוא קרא למפלגה שלו יש עתיד, ואתמול כתב לו אחד מזרחניק, אתה לא תצליח נגד החרדים כי לך יש עתיד להם יש עבר. ומי שאין לו עבר אין לו עתיד. ועכשיו הוא רוצה לבטל את קוי המהדרין, אנחנו נכיל את הריבונות החילונית על החרדים, לא יהיה קוי מהדרין בישראל. אתה שומע מה מפריע לו? שונא ישראל שונא דת, לא היה כמוהו, והוא ממשיך לומר כל הזמן, מה פתאום, אני שונא את החרדים? אני דואג להם, אני פשוט דואג להם, אני דואג להם שיהיו ככל גויי הארצות, שיהיו מתקדמים, שיהיו נאורים. למה שיהיו פרימיטיביים פרזיטים, חס ושלום, לומדי תורה שייכים לעבר, יש עתיד, יש עתיד, הבנתם? כשהזהרתי מפניו לא הבינו מה אני מדבר, לא הבינו. אבל עוד יבינו, לאט לאט, לאט לאט. לאט לאט. לסתרא אחרא יש את השליחים שלו, זה לא קל לטפל בהם. יש מה לעשות אבל אין מי שישמע.

ובכן, מספר הרב משה בלוי בספרו על חומותייך ירושלים, בשעת ביקורי היומי אצל רבי יוסף זוננפלד התגלגלה השיחה על אחד המשכילים ולתקופה, מישהו הוסיף את המילים ימח שמו, אז אמר לי אתה יודע, אין אני נוהג להתבטא כך, הקב"ה הוא בעל רחמים, ולנו אין כל מושג מגודל רחמיו, ברור שיכול הוא לרחם גם על רשעים כאלה, האמן לי שעיני לא תהיה צרה אם ייוודע לי שגם אותו משכיל ירוחם מאת הקב"ה, ואפילו אם גם יבוא לחיי העולם הבא. שהם בעולם הזה אנחנו מחויבים להתנגד להם כפי שקבעה התורה, כי בעולם הזה מזיקים ומקלקלים את הסביבה, מה שאין כן כאשר הם כבר עברו לעולם העליון. וכלום אתה חושב שאין בו כל צד טוב? כלום אתה חושב שאין לו שום צד זכות? הרי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, אין עבירה מכבה מצוה, וזכות אינה בטלה אפילו באלפי אלפים חובות. אתם יודעים, היה פעם שר האוצר, קראו לו ספיר, היה עם קרחת משהו כזה כמו אבטיח נחמד, והוא היה קשוח מאד, והוא לא אהב דתיים חרדים זה פה ושם. פעם אחד מראשי הישיבות העיז פניו והלך אליו וביקש ממנו מיליון שקל, אז, לפני עשרות שנים, לישיבה. אז הוא צחק, זה היה הרב עדס? רבי יהודה עדס, אז הוא אמר לו מה יצא לי, נגיד שאני אתן לך, כן, שכח מזה אבל מה יצא לי מזה, הוא אומר לו בזכות זה יהיה לך וינטלטור בגיהינום. זה רק יעשה לו יותר חם. אייי.

שולחן ערוך שלם של הלכות קנאות היה לרבי יוסף חיים זוננפלד, שולחן ערוך, שנמסר אך לגדולי ישראל ומאורי האומה, ובו עשרות סעיפים קטנים של מגן אברהם טורי זהב ופרי מגדים, ומתוך שאף קנאותו חוצבה מד' אמות של הלכה, לא עמדו הכל עד סוף דעתו, לא הכל, למעט רבו המובהק הגאון הקדוש מבריסק, אשר לא פעם ופעמיים  נשתוו דעותיהם לקולא. אחד מהפעמים האלו היו בימי השלטון התורכי, שעה שבן יהודה, אתם מכירים אותו כן, זה שכתב את הלשון העברית, אליעזר, הוא פרסם מאמר של חותנו כמאמר מערכת בעיתונו הצבי, תחת הכותרת מצוות צריכות כוונה, שבו העלה על נס את מרד המכבים כנגד השלטון היווני. המאמר שהיה בו יותר מאשר רמז מאשר לדרך שבה צריך לנקוט כלפי השלטונות התורכיים דהיינו בכח, אשר היו רגישים לכל רמז ונסיון של התמרדות, הביא את אותו משכיל אל מאחורי הסורג, הם קראו את הכתבה שהוא כתב והבינו מה הוא מתכוון ושלחו אותו לבית הסוהר. גדול הלוחמים נגד בני הישוב הישן, נאשם בהסתה למרד והיה צפוי לגזר דין מוות או להגליה, קבוצה מקנאי העיר חיברה תזכיר מיוחד עליו חתמו כמה מרבני ירושלים כדי להגישו לשלטונות ולהביא לגירושו לתורכיה. ז"א החותן של אליעזר בן יהודה רצו כמה מרבני ירושלים שיגרשו אותו לתורכיה. התזכיר הוגש לרבי יוסף חיים זוננפלד מגדולי היריבים שכנגד, וסירב לחתום. הקנאים פנו אל הגאון מבריסק כדי שישפיע על תלמידו לחתום, הם הבינו כי בהעדר חתימתו של רבי יוסף חיים ניטל כל משקלו של התזכיר, שכן רק צירוף חתימתו של רבי יוסף חיים לשוות למסמך אופי ציבורי שידרוש התיחסות ציבורית במשרדי השלטון התורכי. לתדהמת המתלוננים הגיב הגאון מבריסק לאחר רגע של הרהור, אם רבי יוסף חיים אינו חותם הרי ודאי טעמו ונימוקו עמו, ולנוכחים שגילו סימני תמהון הסביר: לכל עבירה יש עונש מפורש בתורה, עבירה עבירה ועונשה, ישנם עבירות שענשם ל"ט מלקות, אם יוסיף המכה מכה אחת על הל"ט יעבור על לאו דאורייתא, שלא יוסיף להכותו. היה אומר, כי גם אם החוטא עבר על לאו מפורש בתורה וגם אם ראוי הוא לעונש, אין זה אומר כי הותרה הרצועה, ענשו מוגבל וקבוע ואין להוסיף עליו, והוא הדין בנידון דידן, אם היינו יודעים כי השלטונות התורכיים דנים את הנאשם על פי חוקים מסוימים ולא על פי דיניהם נייחא, אולם עונש החבישה בבית מאסר תורכי כרוך בעינויי נצח, באשר לית דין ולית דיין. עונש זה הוא עונש בלתי מוגבל, ואם כן בצדק צדק רבי יוסף חיים שסרב לחתום על מכתב שהיה גורם לעונש שכזה. איך הוא יתן יד לעונש שהוא נגד ענשי התורה, שהתורה לא ענשה והוא יחתום ויקחו אותו להגליה ואח"כ שמה זה יסורי נצח, איפה יש בתורה כזה עונש? אם אין איך הוא יחתום? אבל בש"ס אין דבר כזה, יכולים לתלות אנשים בככר העיר בלי שום בעיה בשביל הפוליטיקה הסרוחה שלהם, אין להם שום בעיה, בלי משפט גם, התורכים עוד עושים משפט, ועונשים יותר מכדין, על פי התורה, אלה נגד התורה בלי דין, בלי שום דבר, עוקרים תורה חופשי על הבר. יש ש"סניקים פה שעוברים ואומרים לא להכנס לפה, זה מסגד, כן, יש ילדים רוצים לבוא להגיד תהילים, אומרים להם לא, זה מסגד, לא להכנס. אתם שומעים? זה מזרע אברהם? מאיזה זרע זה? אתם שומעים?

רבי יוסף חיים זוננפלד היה קנאי גדול, קנאי גדול, הוא לחם נגד הכופרים, נגד כל אלו שהיו נגד התורה, אבל לתת עונש שלא על פי תורה, אפילו לאדם שסוף סוף אפשר להתפטר ממנו, חס וחלילה שהוא יחתום. מה הוא בא במקום הקב"ה? הוא ממציא דינים ומשפטים אשר לא ידעום, איזה מין דבר זה? אבל כמו שדנים, תדעו לכם, כמו שדנים את הזולת ככה ידונו את אנשי ש"ס. מי שחושב שבית מדרש ובית כנסת זה מסגד בניו יצאו לתרבות רעה. מי שירחיק - יורחק, ומשפחתו תורחק. בשמים לא מוותרים, בשמים לא מוותרים, כל מה שאנחנו לומדים פה זה ההיפך ממה שמתנהגים, הם ורבניהם, ורבניהם יותר מהם, כי הם התירו את הרצועה.

רבי אריה לוין נתברך במידת אהבת ישראל בשיעור מופלג, רבי אריה ידע תמיד למצוא מילות עידוד ונוחם שירוממו את רוחו של האדם הסובל והמדוכא בעת צרתו. הוא מצא מילים כאלו גם בעת ביקוריו אצל חברי המחתרות. שנים לאחר מכן ניסו להציג משפטים אלו כאילו הוא הזדהה עם דרכם ושיטתם, ולא היא, מלבד אותם הסובלים ונמקים בכלא זר, לא שמע מפיו מעולם איש מבני משפחתו ומידידיו הקרובים איזושהי מילה בשבח האידיאולוגיה שהנחתה אותם. באגרת משנת תש"ט הוא אף הביע בפני אחד מהם את דעתו בחדות ובבהירות כדלקמן: יש כאלה אשר האידיאלים החדשים זה עיקר אצלם, ובתורת ישראל אין להם חלק כלל. כל רגש דתי זר הוא להם, וכל רגש עממי, הכוונה לאומי, קודש הוא להם. דרכם מלאה קוצים וברקנים, כאשר סר רוח אלקים מן האומה היא נתחייבה חובת גלות. ברגע שמן האומה הישראלית סר רוח אלקים היא נתחייבה חובת גלות. ז"א דעתו היתה ברורה ומוצקה נגד אורחותיהם של האידיאלוגים הלאומניים והלאומיים והציונים וכו'. אבל למרות זאת, באהבתו המופלגת היה מוצא גם מילות עידוד ונוחם לרומם אדם סובל ומדוכא בעת צרתו, וגם בעת הביקור הוא היה רב האסורים, היה הולך לבתי סוהר כל הזמן לעודד, אז היה מעודד גם בביקורים את אנשי המחתרות.

בגדלותו כי רבה הזכיר רבי משה פיינשטיין למתוח קו ברור בין השקפת עולם מעוותת אותה ביקר קשות, לבין הנגררים אחריה שלא במודע אליהם התייחס באהבה. נקודה זו באישיותו רבן האנפין מתוארת בספר תולדותיו כך: באגרות משה כותב רבי משה פיינשטיין בלהט, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנםי נגד השקפת העולם והמעשים של אותם פלגי היהדות שאינם נאמנים לתורה. עד כדי התלת איסור כניסה למקום פולחנם. במידה רבה הונעו דעותיו בנושא ע"י אהבתו העמוקה לכל יהודי, אשר גרמה לו לגבור על צניעותו ולהרים קולו בתוקף נגד פלגים אלה, המדובר כנראה כנגד הרפורמים והקונסרבטיבים. רבי משה כאב ביותר בראותו את אחד היהודים מולכים שולל ומתרחקים מדרך האמת, וראה חובה לעצמו לפסוק בכל שאלה שהיה בה משום בקיעת פרצה בהלכה. על אף זאת לא הקטין הדבר בשום פנים את אהבתו ליחידים שנגררו בעיוורון אחרי ההשקפות אותן הוא גינה. יש מסכנים המון נבער מדעת, שמתפתים, על אלה הוא ריחם וחמל. אבל על אלה שעמדו בראש המערכות וכו', תקף בעוז וכתב פסקי הלכה חמורים וחדים כנגדם עד כדי כך שיש איסור כניסה למקום פולחנם.

בערב יום הכיפורים כמה שנים לפני פטירתו, המתינה מכונית בחזית ביתו להסיעו לישיבת סטייטן איילנד. שם עמד לשהות ביום הקדוש, ביום הכיפורים. הוא הובהל אל המעלית בכסא גלגלים, יהודי בגילוי ראש היה בתוך המעלית, והוא רכן כלפי רבי משה פיינשטיין בנימה של היסוס ואמר שנה טובה רבי. רבי משה נשא את עיניו ובחמימות אמיתית אחל לאיש שנה טובה. כנותו של רבי משה ריגשה את האיש, והוא התכופף שנית ואמר, וגם שנה בריאה רבי, רבי משה הביט באיש בעיניו הבורקות והשיב, תבורך גם אתה בשנה בריאה עם הצלחה ונחת מילדיך תזכה לחיות ולחזות בבוא המשיח. האיש התרגש מברכתו של רבי משה ואמר לכלתו, ברור שאיני דתי, אפילו ראשי מגולה, ובכל זאת עבור הרב אני מישהו. בהיותם במכונית סיפרה כלתו לרבי משה את דברי האיש, רבי משה הסביר את חמימותו כלפי האיש במשפט קצר, אבער איז אאיד, הלא הוא יהודי, מה השאלה, הלא הוא יהודי.

בתקופה מסוימת היה קשור רבי שלמה זלמן אויערבך למוסד רפואי דתי ידוע, מנהלי המוסד ביקשו למנות מנהל חדש למוסד, איש בעל ידע מקצועי בנושא, תושב חו"ל, אבל אינו שומר תורה ומצוות. כששמע זאת רבי שלמה זלמן אויערבך לחם כארי נגד המינוי הזה, כדי למנוע בכך שינוי צביונו של המוסד. לא זו בלבד, מחאתו הגיעה עד כדי התפטרות מחברותו בהנהלת המוסד, בשל עצם הרעיון להביא לשורותיו מנהל חילוני. בנוסף לכך שיגר מכתב לכתובתו של המנהל המוצע וכתב לו, התכבד והשאר בביתך. חלפו כמה ימים, האיש הגיע ארצה עלה לביתו של רבי שלמה זלמן, השניים הסתגרו בחדר, כשיצאו נדהמו בני הבית, רבי שלמה זלמן ליוה את האיש בכבוד רב וירד עמו למכונית את כל המדרגות, הכיצד תמהו בני ביתו? הרי לחמת נגדו בצורה כל כך חריפה? רבי שלמה זלמן לא הבין מה פשר התמיהה, אמת, סבור אני שאיננו מתאים לנהל מוסד דתי, אבל באופן אישי - וכי יש לי מלחמה אישית כנגדו? אני נלחם נגד החילוניות שבו, לא נגדו. אז הוא ראוי לכבוד ללוות אותו עד למטה, אתם שומעים? נו, מי יכול להבדיל ככה, בין הנשוא למושא ובין הנושא.

רבי דוד פרנקל ממקורביו של מרן בעל החזון איש היה סמל של קנאות לשם שמים. בקנאותו הגדולה לא נמנע מלבקר ביקורת חריפה במקום הצורך. ברם קנאותו הגדולה לא עמדה בסתירה לאצילות נפשו ועדינות רוחו. והעובדה הבאה סופרה על ידי אחד מידידיו ותעיד על כך כמאה עדים: היה זה בשעת פטירתו של אחד מגדולי הדור, בתוך ההמון הרב שהגיע להשתתף בהלויה בא גם רב אחד שרבי דוד גילה כלפניו התנגדות מכמה טעמים, ולהפתעתי ראיתי את רבי דוד רץ ומחפש כסא עבור הרב ההוא. שאלתי הרי הוא ממתנגדיך, כיצד אתה רץ עבורו? ענני, והוא לא בן אדם? אח"כ הוסיף רבי דוד סיפור, כי ראה הנהגה כזאת אצל מרן החזון איש, פעם בא אליו רב אחד שדעתו של החזון איש לא היתה נוחה הימנו והדבר היה ידוע, כי לא אחת התבטא עליו שהוא מקל בטרפות, ובכל זאת כשיצא הרב ציווהו החזון איש לילך ללוותו עד הרחוב. כל הנוכחים היו תמהים, סיים רבי דוד, לכבד אדם חייבים אפילו אם מתנגדים לו. שמעתם? נו איפה אתם מכירים דבר כזה?

אחד מתלמידיו של הגרא"מ שך מספר, שמספר תלמיד שבשנת תשמ"ה התנהלה מערכת בחירות קשה, וסופה על פי תוצאות אמת מפלגה דתית שסטטה מדעת תורה לא עברה את אחוז החסימה, והיא בדרכה להעלם מהמפה הפוליטית בארץ. בקרב בני התורה שררה תחושה של קורת רוח, הן בזאת הגיעה לקיצה מערכת ממושכת של מרנן ורבנן הסטייפלר ראש הישיבה מרן הגר"מ שך. כנראה זה היה המפד"ל אז שהם ירדו לגמרי. מרן ראש הישיבה מסר למחרת את השיעור היומי האחרון לזמן חורף, בחלקו השני של השיעור מסר מעין שיחת פרידה מתלמידיו, עיקרה של השיחה היתה מיועדת לדרבן ולעודד את התלמידים להתאמץ ולהתעלות בלימוד בעמקות ובהתמדה. לקראת סיום השיחה נגע מרן בעניני דיומא וכה אמר: אני רוצה לומר מספר מילים בנוגע לדברים שהתרחשו בימים אלה, היו בחירות, עשו מה שצריך לעשות, הושגו תוצאות כפי הידוע, עתה למרות הבחירות מוטל עלינו להבהיר דברים שחובה להבהירם. בנביא שמואל מתוארת שליחותו של שמואל הנביא אל שאול המלך, הכוללת ציווי מפורש, לך והחרמת את עמלק מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק, בהמשך נאמר כי שאול המלך אסף את כל העם וירד בנחל, מפרשים חכמים, בנחל - על עסקי נחל. אמר שאול, ומה על איש אחד שנמצא הרוג אמרה תורה להביא עגלה ערופה, ואילו כאן נאמר לך והחרמת מאיש ועד אשה מעולל ויונק צאן ובקר, יצאה בת קול ואמרה, אל תצדק הרבה, אל תעשה לנו קל וחומר, סופו הוכיח שנאמר "ויחמול שאול והעם על עמלק". ושאל דודי רבי איסר זלמן מלצר, וכי שאול מתווכח עם ציווי מפורש של התורה "לך והחרמת את עמלק"? וכי הוא שואל שאלות מעגלה ערופה על ציווי מפורש לענין עמלק? אלא ודאי שאין כאן ויכוח ושאלות, שאול המלך מוסר שיחת מוסר לפני המלחמה לעם ישראל, ובשביל שלא יתפסו במלחמה במידת האכזריות אומר להם הוא עד כמה הקפידה התורה על רצח מפרשת עגלה ערופה, ובהשמדת עם שלם שנצטוינו עתה הזהרו לא לעשות אלא כמצוה בלי מידות השחתה, ממשיך ושואל רבי איסר זלמן, אם כן מדוע יצאה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה, הרי לכאורה הוא צודק ומתכוון רק לטובה, אלא הסביר איסר זלמן, שיחה ושמועס אומרים אחרי קיום המצוה ולא לפניה. והנה הוכיח סופו על תחילתו מה קרה, ויחמול העם.

אחרי כל ההקדמה הזאת המשיך מרן ואמר דברים כדורבנות, דעו נא רבותי, אמנם עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות, ובעת שהיינו עסוקים במאבק לא היה לנו זמן מתאים וראוי להתעורר במוסר, אבל עכשיו לאחר מעשה עלינו לדעת כי אסור לשמוח, אסור להפגין שמחה על מפלתן של אחרים, ליהודים יש צער ועגמת נפש, הם רצו דבר ולא עלתה בידם, הם עצובים, ועלינו אסור להשחית את המידות, אסור לשמוח בצער יהודים. איייי. ישמעו בעלי המפלגות.

זכורני, מספר איסר זלמן ברגמן, נכדו של מרן הגר"מ שך, שהיה אחד שמרן לחם נגד דעותיו והשקפותיו, ואולם כאשר הלך הלה ונפל למשכב ביקש לדעת את שמו ואת שם אמו כדי שיוכל להתפלל עליו לרפואתו. כאשר התפרסם הדבר התחולל רעש גדול, היתכן? וכשדיברתי עמו על אודות הדבר השיבני ואמר, יתמו חטאים כתיב, ולא חוטאים, ז"א הכתוב כתוב באופן כזה שזה כאילו החטאים למרות שהדגש הוא חטאים, אבל כתוב חטאים, ז"א לא כתוב בו' חוטאים אז החטאים יתמו, החטא ייתם ולא החוטא. לכן הוא ביקש את שמו לברך אותו. כשלא אמרתי כלום נגד הרב עובדיה יוסף כתבו שאמרתי נגדו, כשברכתי להחלמתו לא פרסמו שום דבר, כשרקדתי בהושענא רבה ועל כל הקפה ברכתי אותו - אף אחד לא הזכיר שום דבר. כשרציתי לברך אותו כשהוא היה בבית החולים בסכנה לא רצו לתת לי להכנס. אתם מבינים? איייי.

טוב, מספיק להיום. רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.