בארבעים ושמונה דברים נקנית התורה, אנחנו בקנין כ"ו. העושה סייג לדבריו.

המחזור ויטרי אומר, ושמורה מדברי תורה נזהר לעשות סייג לדבריו, כדי שלא ייכשלו בני האדם בהוראתו, ונזהר אף בתשובתו, כמו שנאמר חכמים הזהרו בדבריכם, ואיזהו סייג, כגון אלו המנויים באימתי קורין, שמצוותן עד שיעלה עמוד השחר ואמרו  חכמים עד חצות. אז זה סייג שעשו חכמים.

בכל דרכיו ועניניו אומר המדרש שמואל, בכל דרכיו ועניניו עושה סייג להם לקדש עצמו במותר לו כדי שלא ליגע באיסור, וזה מלבד הסייגים אשר עשו רבותינו ז"ל כדי להרחיק את האדם מן העבירה, הוא מוסיף כדי להתרחק יותר. ואפשר שכוונת העושה סייג לדבריו זה לדיבוריו ממש, כי עושה סייג בענין הדיבור, הוא שומר פיו ולשונו ובוחר בשתיקה מבדיבור ואינו מדבר רק על צד ההכרח, שעושה גדר לדבריו שלא יטעה בדיבור שלו ודבר זה ראוי לשכל שלא יהיו דבריו בערבוב, ובזה אמרו אמר רב יהודה אמר רב, בני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם.

אלה חלק מן ההגדרות לעושה סייג לדבריו ועכשיו לעובדות ולמעשים.

פעם שח רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, ישנם אנשים שכשמדפיסים ספר הם משמיטים כמה דברים שהיו בכתובים. ואחרי כן הם מתחרטים ואומרים שבתחילה היו הדברים כתובים בצורה חדה וחריפה יותר, ואני על מה שהשמטתי איני מתחרט כלל, נהפוך הוא, מתחרט אני על שלא השמטתי עוד. זה והעושה סייג לדבריו.

מעשה ונזדמנו פעם בעל קצות החושן וידידו עמיתו בעל הנתיבות יחדיו, ומתוך שהיו ידידי אמת קרובים וחביבים זה לזה, פנה בעל הנתיבות לבעל קצות החושן ותמה באזניו, היאך ומשו מה הוא זכה שספרו קצות החושן צלחה דרכו כל כך שתיכף להופעתו נתקבל בשמחה ובהערכה מרובה בעולם לומדי התורה, ואילו ספרו שלו נתיבות המשפט העוסק באותן הסוגיות ודרכו בהתרחקות מן הפלפול אפילו קרובה לשיטתו של הקצות לא זכה לפי דעתו לכדי כך אף שגם הוא נתקבל בהערצה. שמע הקצות את תמיהתו בקשב רב והשיב בשאלה, במיטותא, יאמר לי מר, מתי הוא נוהג לקום משנתו בכל יום ומה סדר לימודו באותה שעה, מדרכי לקום בשעה החמישית לפני בא הבוקר ולהמשיך בלימוד הסוגיא במקום שהפסקתי אמש לפני שעליתי למיטתי, ובשעות רגועות אלה אני מעלה את חידושי על הגליון. השיבו, אכן הפטיר הקצות, בזה טמון ההבדל שבינינו, גם אני דרכי להשכים בשעה זו, אך אינני נוהג להמשיך במקום שהפסקתי בלילה אלא לנצל את סגולת שעות אלה בעת אשר הגוף נינוח ושקט והדעת והמחשבה זכות ורעננות כדי לעבור על מה שחידשתי וכתבתי כבר, ורק אחרי שזכיתי לצרף ולזכך את הדברים, להסיר ולסכל כל טעות מתוכן הדברים, או עיקול ושיבוש שבלשון למען ירוץ בו הקורא ויבין על נקלה את החידוש בהסבר שהעליתי, אז אני ממשיך ממקום שהפסקתי. עיקר עבודתי בשעות אלה היא בעיקר למחוק ולא לכתוב. לעשות סייג לדבריו.

מעשה ובא מישהו להתייעץ עם מרן רבי יצחק זאב סאלואוייצ'יק הגרי"ז מבריסק, אודות מרביץ תורה שרצה למנות והסתפק בין שניים מתלמידי אביו רבי חיים, את מי למנות, המליץ הגרי"ז על אחד מהם, שאל אותו מה הסיבה, הסביר לו, שניהם תלמידים מובחרים היו של אבי, אלא הראשון היה נוכח רק כשאבא כתב את חידושיו, השני ראה גם את מה שמחק אז הוא ראוי.

בכתבי יד של חידושי תורה של רבי איסר זלמן מלצר מעיד נכדו רבי מנחם בן מנחם, יש לעיתים קו מחיקה על אשר כתב, תוך ציון בסופו של העמוד, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה. גם על המחוק מקבלים שכר.

מחבר אחד הביא לפני החפץ חיים את חיבורו הערוך לדפוס, ביקש ממנו הסכמה. החפץ חיים התנצל שמעולם לא נתן הסכמות, הפציר בו שלפחות יעבור על כתב היד ויחווה דעתו בעל פה, כשהציץ בו החפץ חיים בכתב הזדעזע בראותו שהוא מסיק להלכה בענין זמן קריאת שמע נגד דעת השו"ע, מיד החזיר למחבר את חיבורו והוכיחו על פניו והזהירו לבל יהין להדפיסו בטרם ישמיט ממנו את הקטע הזה. כשניסה המחבר לעמוד על דעתו, באמרו להביא ראיה לדבריו מאיזה ספר, גער בו החפץ חיים, והזכירו לו את המימרא של רבי רפאל מהמבורג. לא כל מה שאדם מהרהר בליבו צריך לבטא בשפתיו, לא כל מה שאדם מהרהר בליבו צריך לבטא בשפתיו, לא כל מה שהוא מוציא מפיו צריך לרשום בכתב, ולא כל מה שהוא כותב ראוי לפרסם בדפוס. ושלח אותו.

מסופר על רבי שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז', שהיה מקדיש שעות ארוכות להכנת שיעור, על שלשה דברים שם אני דגש בהכנת השיעור, כך אמר לאחד מתלמידיו, מה לומר, יותר מכך איך לומר, ולמעלה מהכל - מה לא לומר. אלה שלשה דברים והם ההכנות לשיעור של רבי שמואל רוזובסקי. מה לומר, איך לומר, מה לא לומר. לעשות סייג לדבריו.

פעם אחת לאחר שעיין באחד מספריו נאנח רבי יחזקאל אבמרסקי והעיר, שכל אימת שהוא מחזיק את הכרך הזה בידו מתחמץ ליבו בקרבו, כי בתוך חידושיו באותו ספר הוא נוקב בשמו של אחד מגדולי האחרונים, ומתמיה עליו שאמר הפוך ממה שנזכר בתוס'. ברור לי, אמר, בלי צל של ספק, שהגאון הנזכר ידע את התוס', אך צריך לומר שנשתכח ממנו התוס' לזמן  מועט, ואם כן, הוסיף וטען כלפי עצמו, האם זוהי עבודתי לפרסם ברבים שגאון בתורה שכח לזמן מועט תוס' כלשהו? האם זוהי המטרה שלשמה אני צריך לחבר ספרים? והוסיף ואמר, לא הייתי צריך להדפיס את החידוש הזה, שאם זה פוגע במישהו ומגלה שהוא שכח משהו, אז היה עדיף כבר לא לחדש את החידוש. אתם שומעים? לעשות סייג לדבריו.

תלמיד חכם מבני ביתו של רבי יחזקאל אברמסקי סיפר, פעם אחת בלכתנו ברחוב נשמע קול של מאן דהוא שצעק לעבר ערבי אחד שהלך ברחוב, מה השעה? השיב הערבי, עשר ורבע. שמע זאת רבי יחזקאל ושאל אותנו מהי באמת השעה עכשיו, השבתי רבע לעשר. אם כן המשיך רבי יחזקאל ושאל, למה אמר הערבי עשר ורבע? השבתי ערבי. הפטיר רבי יחזקאל, אסביר לך למה אמר כך, אדם ישר אומר אינני יודע, אבל יש אנשים שמוכרחים תמיד להגיד ולדבר אפילו כשאינם יודעים כלום, וכשאינם יודעים הם אומרים ככל העולה על רוחם העיקר לדבר. וזה לא ידע בכלל מה השעה, במקום לומר איני יודע, אמר מה שעלה על רוחו. ודו"ק היטב בזה, שיש הרבה אנשים שעונים שטויות, העיקר לענות. תשתוק תגיד לא יודע, מה קרה, לא יודע, עשר ורבע, מה אתה מחרת.

סיפר הרב משה דוד טננבוים יו"ר ועד הישיבות, כשבאתי בפעם הראשונה לרבי יחזקאל אברמסקי לקבל חוות דעתו על תוכן של מכתב שהיה אמור להשלח מטעם ועד הישיבות, נטל את המכתב לידו ובטרם העיף בו עין פתח ואמר, בכתבך מכתב נקוט כלל זה בידך, השתדל שהתארים יהיו מעטים והתאמץ שהתוכן יהיה קצר וקולע, קב ונקי, ואם הנך חושש מפני הגליון שיישאר ריקם הרבה בברכות. שני הראשונים הינם מועדים להזיק ושמירתם עליך, ואילו הברכות אם לא יועיל לא יזיק. אז נחזור מה אמר לו, הוא אמר לו כשאתה כותב מכתב נקוט כלל זה בידך, השתדל שהתארים יהיו מועטים, אם לא זה מזיק, כי אתה עלול לתת לבן אדם ליפול בגאוה. והתוכן צריך להיות קצר וקולע, כי יכול להיות שאנשים לא יקראו, יראו אריכות דברים לא יקראו, יקראו בדילוג או לא יקראו בכלל, אז לכן צריך להיות קב ונקי. ואם הינך חושש שהגליון יישאר ריקם, אתה כותב מכתב על A4 ותכתוב שלש שורות הוא ישאר ריקם, אז הוא אומר, תרבה בברכות, תכתוב הרבה ברכות איחולים וכל מיני דברים, אבל הוא מלמד אותו למה לעשות כך, הוא אומר כי השניים הראשונים  מועדים להזיק, ושמירתם עליך, אבל הברכות אם לא יועיל כבר הברכות שלך אז גם לא יזיק. יפה.

מסופר על מרן החזון איש, שהיה מחמיר בקפידתו על נקיון הדיבור. בורר בניבים ושוקל כל ביטוי במאזני זהב. לשון נקיה נחשבה לגביו כסייג לקדושה, כאשר שמע אדם אחד אומר לחברו שקר דבריך, הוכיחו על פניו, לא כך אומרים, אלא דבריך אינם אמת. באנינות דעתו לא סבל אפילו את המילה שקר, ואין צריך לומר שסלידתו מן השקר גופו, שהיא היתה חזקה ועצומה, כמו שפגע בו חץ שחוט בליבו, שינוי הדיבור מאמיתת המדובר בשם שקר ייקרא, אפילו בסיפור דברים של מה בכך, ז"א אם משנים את הדיבור מאמיתת המדובר אז זה בשם שקר ייקרא, ואפילו בסיפור דברים של מה בכך. והיתה לו אמת מידה מיוחדת ביחס לבני אדם שאינם זהירים לדבר אמת, בן אדם שדיבר שקר לשעתו צורתו צורת אדם ויש בו חטא, אך המתמיד בשקריו צורתו שקרן ואישיותו נעדרת.

פעם שמע איך יהודי אחד מבטיח לילדו הקטן מתנה, אם ימלא אחר בקשתו, מיד נפנה אליו והזהירו שלא יוליך שולל את הילד, כי כשהוא מזכיר את דברי חכמים ז"ל במסכת סוכה, שאסור להבטיח מתנה לילד, ולא לתת משום למדו לשונם דבר שקר, בהעירו נוסף לזה, קטנים לאו בני מחילה נינהו. ופעם ארע וקשה היה לכנס מנין למנחה גדולה בבית המדרש, ורק כחמש עשרה דקות לפני השעה אחת בצהריים נמצא העשירי למנין. עכשיו פנה אליו גיסו, רבי שמואל גרינימן, השואל מה לעשות, הזמנתי לביתי, סיפר לפניו, יהודי פלוני לשעה אחת, ובודאי בגלל התפילה אתאחר להופיע לפגישה, ונמצא הלזה ממתין עלי שלא ביושר. אמר לו החזון איש, מי שדבוק במידת האמת אין זו אצלו בגדר שאלה, וכך התבטל המנין למנחה גדולה באותו יום. למה? כי יש הבטחה להגיע בשעה אחת בדיוק לפגישה אז צריך להגיע בדיוק. להתרחק מן השקר, אמרת זמן תעמוד בזמן.

אדם המקבל עליו לעבור את חייו עם מידת האמת, יסייעוהו מן השמים ויעבור. כזו היתה תשובתו לשאלת יהודי עני שביקש היתר לשנות בדיבורו בשביל להשיג הלוואה מקופת גמ"ח. אז הוא אמר לו אדם שמקבל עליו לעבור את החיים עם מידת האמת יסייעו אותו מן השמים. אבל זה שביקש לשנות בדיבורו כדי להשיג את ההלוואה מקופת גמ"ח את זה הוא אמר לו. אם תתמיד במידת האמת יסייעו לך תמיד מן השמים, לא תצטרך לשנות בדיבור כשלוקחים גמ"ח.

כשכיהן מרן הגר"מ שך כחבר מן המנין במועצת גדולי התורה היה מגיע לישיבות של המועצה מידי שבוע, כשהראה השעון על השעה ארבע כבר היה בחדר ישיבותיה של המועצה, היתה זו שעה מוקדמת שכן האחרים היו מגיעים רק בסביבות ארבע וחצי. מידי שבוע היה מגיע הנהג הקבוע ולוקח אותו מגבעת הישיבה אל חדר הישיבות שבירושלים. פעם ארע שהנהג אחר רבע שעה, משמעות האיחור כי יגיעו לחדר הישיבות בארבע ורבע, מרן היה בתרעומת על הנהג, למה לא אמרת לי שתבוא מאוחר? אילו היית אומר לי הייתי עולה על אוטובוס ונוסע לירושלים. הלה לא ירד לסוף דעתו של מרן, בתמיהה שאל אותו, אני לא מבין על מה כל החרדה הזו, הלא גם עתה נגיע בשעה ארבע ורבע, גם אז ראש הישיבה יהיה ראשון, אז על מה הצער הגדול? התשובה שענה מרן היא היתה תמצית משנתו, לקיים את מוצא פי האדם זו מהות כל האדם, אם נדברנו להיות שם בארבע הרי כך צריך להיות. אם האחרים לא באים בזמן שנקבע אין בזאת כדי לפטור אותי. אתם שומעים? קבעו כולם תמיד להפגש בארבע, אף פעם לא הגיעו בארבע תמיד בארבע וחצי, אבל הוא כיון שאמר שצריך להגיע בארבע אז הוא מגיע בארבע, וגם אם תגיע בארבע אתה תהיה לפני כולם לא, אבל אני את מוצא פי לא אשנה כי זה מהות כל האדם. ככל היוצא מפיו  יעשה, לא יחל דברו.

סיפר רבי צבי שינקר ראש ישיבת בית דוד לצעירים, בשנת תרל"ז עלתה על הפרק שאלת הקמתה של ישיבת בית דוד לצעירים. הוצע לי להיות ראש הישיבה, מסיבות שונות הוחלט על דחיית פתיחתה של הישיבה בשנה, בתוך שנה זו באו אלי מישיבה אחרת וביקשו כי אקבל על עצמי את ראשותה, ההצעה לא נראתה לי, הסברתי כי כבר נתתי את מילתי לפתיחת ישיבת בית דוד לשנה הבאה, ואיך אוכל לקום וללכת לישיבה אחרת? יוזמיה של הישיבה האחרת לא הרפו, הם פנו לגדול ידוע אשר הורה מסיבות שעמו כי אין כל מניעה שאקבל את ההצעה החדשה. פקפקתי עדיין וביקשתי כי יכנסו אל מרן ראש הישיבה, כדי לדרוש בעצתו. אך יחד עם זאת אמרתי להם כי אני מייעץ להם שלא להכנס אליו כי אצלו שינוי מדיבור נחשב לדברי חמור, אך השואלים הלכו למרן והציגו לפניו את השאלה, האזין בקשב וענה בפליאה, הלא גם אם היה רוצה את הצעתכם היה עלי לומר שהדבר אסור, אך עתה כאשר הוא לא מעוניין איזו הווה אמינא יש לכם כי יגיד שמותר? האם מותר לשנות בדיבור? הסביר החפץ חיים, ידוע שאדם נידון בראש השנה לפי מעשיו, אם יש לו רוב זכויות מכריע את הכף של זכות ונידון לחיים, ואם רוב עוונות הוא בגדר רשע ונכתב למיתה. ולפעמים יצוייר שאפילו יש לו כמה מאות עבירות יתרים על המצוות הוא נידון לחיים, כגון שהתגבר על יצרו ונכנס לבית המדרש ונתדבק בלימוד התורה מספר שעות ביום, ממילא נתרבו לו מצוות הרבה יותר מכפי החשבון של עוונותיו, וכשמגיע ענין למעלה לידי חשבון מעלים אותו לכף זכות ונידון  לחיים. כי כל מילה זה תרי"ג מצוות, ואם הוא יושב כמה שעות אז הוא אמר אלפים עשרות אלפי מילים כפול תרי"ג אז הוא עבר את כל הסך של העוונות. לכן מי שלומד את כל הש"ס בגרסא תוך שנה הזכויות שלו הן לאין שיעור, רק בהכפלות האלה שעל כל מילה מקבל תרי"ג צאו וחשבו כמה יש לנו.

ולפעמים להיפך ממש, כגון שיש לו מאה פעולות של מעשה הטוב כגון צדקה וחסד או שאר מצוות, וחמישים פעולות רעות של עוונות, הוא בודאי היה נידון לחיים אבל מתוך עוונותיו מצאו עוד עוון שבא לו ע"י הדיבור, שישב כמה שעות ודיבר דיבורים אסורים, בודאי היה בהם כמה עשרות מילים לשון הרע רכילות וליצנו, וכהיא גוונא, אז פעמים אפילו מאות מילים צרפו אותו לעבירות של מעשה והוכרע הכף לחובה ונידון למיתה, ונתקיים הכתוב כפשוטו, החיים והמוות ביד הלשון.

מעיד רבי קלמן אדלר, אז אם אדם רוצה להיות בטוח שהוא יעבור בעזרת ה' יתברך את יום הדין, ארבעים יום תענית מראש חודש אלול עד יום כיפור ולימוד תורה במשך ארבעים יום הוא מסודר. מעיד רבי קלמן אדלר, אמרו למרן הגר"מ שך שבספר תולדות אדם מובא שרבי זלמלה היה מסופק במה שאמרו במסכת יומא, "ודיברת בם" ולא בדברים בטלים. אם הוא איסור מוחלט לדבר דברים בטלים, זה הספק שלו, או שמא דוקא במקום שיכולים לקיים ודברת בם בדברי תורה אז אסור לדבר בדברים בטלים, נפקא מינא בבית ה מרחץ, שבין כך אי אפשר לקיים בה "ודברת בם" בדברי תורה אז אולי יהיה מותר שם לדבר בדברים בטלים. והגיב מרן החקירה אמנם יפה, אבל הנפקא מינא אינה נפקא מינא, כי ממה נפשך, אם הוא מדבר בבית המרחץ דברים שצריך לדבר אין זה דברים בטלים, ואם הוא מדבר סתם אם כן הרי הוא עושה שטויות, ולעשות שטויות זה איסור יותר גדול.

פעם בשיחה שנסבה על יקרת כל דיבור שאדם מוציא מפיו ועל החובה להזהר מלשון הרע, אמר רבי אלחנן וסרמן, חושבים אנו שדיבור הוא ענין של מה בכך, ולא היא, צא וראה המחיש, אדם הסובל ממחלת לב כמה קשה לו להוציא מן הפה אפילו דיבור אחד, סיבה לכך נעוצה בעובדה שלצורך הדיבור האחד יש לאמץ המון אל נימי השרירים והעצבים המסתעפים וקשורים במערכת כלי הדם, והמאמץ הקשה מאד הוא למי שלוקה בליבו, ומכאן צא וראה גודל יקרתו של כל דיבור ודיבור היוצא מפי האדם.

מעשה היה ופנו אל מרן בעל החזון איש ממוסד חרדי מסויים בבקשה שיכתוב למענם אגרת המלצה כפי שעשו עוד גדולי ישראל בותוכם רבי יצחק זאב סאלאווצ'יק מבריסק והאדמור מסאטמר, השיב להם החזון איש, כל יצור בעולם ברא אותו הקב"ה ומגינו איתו, כמו שיש קרניים לשור, קשקשים לדג, ואני כלי הגנתי הוא השתיקה. היתכן לקחת גם אותו ממני?

בא אליו עסקן פלוני ובפיו בקשה, ימליץ נא בכתב ידו למען מוסד ציבור חשוב השרוי במצוקה, רק שלש מילים יצטרך לכתוב, אך הוא החזיר לו בשאלה, וכי זוטרתא שלש מילים? הלא בשלש מילים הרי את מקודשת הופכים לאשת איש. שלש מילים זה מילתא זוטרתא? אתה יודע מה אפשר עם שלש מילים? להפוך אשה לאשת איש. אכן מי כמוהו ידע את יקרת ערכה של כל מילה שמוציא האדם מפיו, פעם שח לאחד מתלמידיו, שנינו מילה בסלע, משתוקה בתרי, ז"א אם מילה להוציא מילה מן הפה זה שווה סלע, לשתוק שווה שתיים. משמע לכאורה שהשתיקה שווה כפליים מן הדיבור, אבל החשבון הוא אחר לגמרי, השתיקה אפילו נתארכה יומם תמים אין שוויה אלא שני סלעים, בעוד שאפשר בזמן זה לדבר מילים בלי מספר, וכל מילה שוויה סלע. אז כמה אדם צריך לייקר כל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו, אבל שתהיה מילה של תורה.

רבי אריה לייב, בעל קצות החושן, כותב: הפה הוא הקלף מתורה שבעל פה, וכמו שהקלף של תורה שבכתב צריך עיבוד לשמה דווקא, ויהיה טהור ולא טמא, כן הקלף של תורה שבעל פה היינו הפה יהיה רק לשמה, ולתורה שבעל פה צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב, שכבר היא כתובה על קלף כשר, וזהו פי האדם. קלפה.

שנינו שרבי שמעון בר יוחאי אמר, שאילו היה במעמד הר סיני היה מבקש שהקב"ה יברא לאדם שתי פיות, האחד ללמוד בו והשני לשאר צרכיו, לבסוף אמר כי אם בפה אחד אינו יכול לשלוט בשני פיות על אחת כמה וכמה. כשנעיין בדבר נמצא שבתחילה סבר שעדיפים שני פיות, כי יוכל ללמוד בלא הרף בשעה שהפה האחר יאכל או ידבר דברי צרכיו, בעוד שהפה המוקדש ללימוד יהיה בבחינת כלי שרת קודש לה', לבסוף חזר בו משום שהפה הנוסף עלול להגביר דיבורים אסורים. אבל עדיין נותר השיקול של תוספת לימוד, כל זמן שפה אחד נותר פנוי נוכל ללמוד בלי הפסקה. וחזינו מסיק מרן הרב שך, בעל האבי עזרי, שמוטב ללמוד פחות בפחות חטאי הלשון מאשר לימוד מרובה ולשון הרע מרובה. וזהו שאמרו, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ואף שתורתם של המבוגרים רבה יותר ומעמיקה יותר, אינו דומה הבל פה שיש בו חטא להבל פה שאין בו חטא.

אמרו חכמים ז"ל שאין מוסרים דברי תורה לגויים, טעם הדבר אומר רבי שלמה זלמן אויערבך, משום שהלימוד וידיעת התורה הרי נחשבים ככתיבת ספר תורה, שכן חכמים ז"ל השוו את התלמיד חכם לספר תורה, ולכן כמו שאין כותבים ספר תורה אלא רק ע"ג גוילין שעובדו לשמה, דהיינו גוילין זה הקלף שיש להם קצת קדושה, כמו כן אין לחוקקם אלא רק בלב אדם שהוא קודש, דהיינו ישראל שהם עם קדוש ולא גויים הנחשבים גוילין שאין עליהם כל קדושה. מכאן ממשיך רבי שלמה זלמן אויערבך, עלינו להפיק מוסר השכל. אילו  ידע כל תלמיד חכם את מעלת עצמו ודאי שהיה נותן אל ליבו להיות זהיר מאד מכל שיחה בטלה ובפרט משיחה של דברים האסורים, כי הלא כל אדם נבהל מאד מעלבונה של התורה במקרה שרואה חלילה אדם הפוגם בקדושת הספר תורה ומשתמש בה לצרכי חול, ואם כן איך לא יירא לדבר דברים בטלים או דברים האסורים באותו הפה שהוא לומד תורה שמקדשת אותו בקדושה חמורה עוד יותר משל ספר תורה? לכך נתכוון רבי שמעון בר יוחאי שאמר, כמובא בירושלמי, אילו הייתי עומד על הר סיני בשעת מתן תורה לישראל הייתי תובע מלפני ה' שיברא לי שני פיות, שני פיות יברא לאדם, האחד שיעסוק בתורה והשני לכל צרכיו האחרים. הוי אומר שסיבת הדבר היא משום שהפה נעשה קדוש ולכן איך יוכל לחזור ולהשתמש בו לצרכי חול. זה נקרא העושה סייג לדבריו.

במאמרו שתיקה, מפנה אותנו רבי חיים קניבסקי לכמה מקורות בחכמים המשבחים את מעלת השתיקה. למשל, סייג לחכמה שתיקה, מילה בסלע שתיקותא בתרין, סמא קולא משתוקא, וכן אנחנו מוצאים בגמרא, יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים, שנאמר "גם אויל מחריש חכם יחשב" והתביעה עולה מאליה, בתחילה אומרת הגמרא שהשתיקה יפה לטפשים וקל וחומר, הוי אומר שהטפשים צריכים לשתוק יותר מהחכמים, ואילו בפסוק במשלי כתוב שאויל מחריש נחשב לחכם, ומזה משמע שכל שכן שהוא הדין בחכם המחריש. והעיר המגיד מדובנא באהל יעקב, שבודאי כדאי יותר לטיפש לשתוק כי הוא מדבר שטויות והבלים, אבל חכם הרי מדבר דברי חכמה, ולכן אמרה הגמרא, יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים, אך מובן מאליו שמעשה החכמה גדול יותר וכשהחכם שותק, שהרי פיו מפיק דברי חכמה ועם כל זה הוא מבין שטוב יותר לשתוק, לעומת זאת אויל שיודע שהוא מדבר שטויות והבלים ודבריו הם ללעג בעיני הזולת, אם כן שתיקתו אינה מעידה על חכמה, לכן כותב שלמה המלך ע"ה, גם אויל מחריש חכם יחשב, ועל אחת כמה וכמה חכם המחריש. אז זה מדובר כמובן שהוא לא מזכה את הרבים וכו', אלא בסתם.

מסופר על מרן בעל החזון איש, הוא אהב את השתיקה, מנעוריו בחר באומנותו בעולם הזה לשים עצמו כאילם. באחרית ימיו נאלץ הרבה פעמים להפר שתיקתו. יום אחד ביקר אצלו איש צדיק עובד ה', שגזר על עצמו שתיקה מוחלטת, ונתקנא בו. לפנים היה כוחי באומנות זו אמר, אלא עכשיו  מפני הציבור אינני יכול לשים מחסום לפי. והיה אפוא מקיים דברי החכמים האחרונים שדרשו, סייג לחכמה שתיקה, והחכמה עצמה מהי? הוי אומר לדבר בזמן שצריך לדבר ולשתוק בזמן שצריך לשתוק.

פעם הלך ביער סמוך לוואלקניק בליווי תלמיד, הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם, חשש הצעיר להשאר בעל חוב והשיב במענה לשון משלו מנה אחת אפיים. אמר לו החזון איש, אינך בן תורה. תמה הצעיר וכיצד משיב בן תורה? ענהו קצרות בן תורה אינו משיב כלל.

בספר דרכיו נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים מספר בנו את הדברים הבאים, בתחילת שנת תרמ"ז למיטב זכרוני באתי לבית אבי לחג הסוכות ומצאתי אורח בבית אבי, איש בחצי ימיו, תואר פניו כבן תורה וירא אלהים, ומר אבא השתעשע עמו בדברי תורה ויראה וחגג עמנו כל החג. אמנם כל מנהגי האיש היו לי כחידה סתומה, כי הרגשתי בו שאינו מדבר, ואם כי מר אבי שח עמו בעניני מוסר ואהבת תורה, אמנם היה רק כמנענע בראשו להסכמה, אבל לא יצא הגה מפיו. ואמרתי אולי מקרה הוא, פומא הוא דכאיב ליה, אולי הפה שלו כואב לו, באמת למחרת דיבר עמו רבא מרא ונשא עמו בכמה ענינים, אבל ביום השלישי שוב הפסיק לדבר, וכה דיבר לסירוגין כל ימי החג. ובאשר נערות היתה בי צחקתי עליו לפני אבי וחשבתי אותו לחסר דעה. אמנם מר אבי מוחה בי ואמר לי משל, בעיירות הקטנות יש לכל בעל בית גן ירק סמוך לביתו, ומגודר בהוצא ודפנא, זה שני מיני שיחים, כאשר הגדר אינה גבוהה קופצות לשם עיזים ומכלות את ה ירקות ודורסות על הערוגות. אז מגרשים אותם ומגביהים מעט את הגדר. אמנם עדיין נותר מקום לעיזים להכנס דרך הפתח שבכניסה לגינה, ולפעמים שוכחים בני הבית לנעול את השער ואז נכנסות העיזים ומכלות את הגינה, ואז בעל הגינה צועק על אנשי ביתו על אשר לא נזהרו לנעול את דלת הגינה. כך עוברים ימים של צעקות ומריבות. אמנם יותר גרוע מכל אלה הוא שלפעמים נכנסים חזירים דרך הפתח הפתוח, והחזירים מכלים את הגינה לגמרי, באשר החזיר נובר בחוטמו ועוקר את הצמחים מן השורש, מה עושה בעל הגינה? גודר את הפתח ומטפס כדי להכנס ולצאת מעל הגדר, ואם כי עמל גדול הוא לטפס מעל הגדר, מכל מקום  מה יעשה הלא הירקות דרושים לו למחייתו ולמחית בני ביתו, ואם לא יעשה אמצעים אלה לא יישאר לו מאומה בגינה.

הנמשל הוא לענין חטאי הלשון, אם רואה אדם שנכשל פעם אחר פעם בלשונו בדברי ליצנות ולשון הרע אז הוא יוצר לעצמו סייגים וגדרות. אך גם זה אינו מועיל לו, מה יעשה איש אשר יראת אלהים לנגד עיניו? חוסם פיו לגמרי וממילא לא ייכשל, ואם כי עבודה קשה היא להשתמש ברמיזות ולהיות לשחוק בעיני אחרים, אבל מה יעשה האיש הנלבב וירא החטא, מוטב להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. עד כאן דברי אבי מורי. זה היה משל של החפץ חיים על האיש שהיה מדבר יום כן ויום לא.

ואף אצל מורינו ורבינו רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי הפכה מידת השתיקה להיות קנין לנפשו, וכך מתואר הדבר לדמותו: מאמות הבנין המרכזיות של מורינו ורבינו היה פלך השתיקה. כל מילה שלו היה לה הד מחריש אזניים של שתיקה שקדמה, כל משפט שלו נחרט על רקע עשיר של שתיקה. היתה לו מטבע לשון שהפכה בכפר חסידים לנכס צאן ברזל, אנדן קנען נישט רעדן, איך כען נישט רעדן, אחרים שלא יכולים לדבר אני לא יכול לדבר, אחרים יכולים שלא לדבר, אחרים יכולים שלא לדבר אני לא יכול לדבר. והוא מצא בשתיקה סעיף הכרחי של אדם המעלה.

פעם שיבח מאד דרשה שנשא גברא רבא פלוני, אבל הוסיף אייי, אובער צו נישט רעדן קומט דאס נישט, אבל זה עדיין לא מגיע לשתיקה, ככה הוא אמר, כל הכבוד לדרשה והכל אבל זה לא מגיע עדיין לשתיקה, מעלת השתיקה זה משהו.

בסעודת המשתה של חתנו רבי יעקב מאיר זוננפלד, שעה קלה לפני ברכת המזון המתינו לכוס של ברכה. רבי אליהו היה שרוי ברגע של אושר נדיר, זו היתה שעה כשרה לגילוי לב, אומר לך דבר לחש באזני חתנו, כל קנין רוחני שנתוסף בי אי פעם, כל קנין שהוא נבע מכח השתיקה שלי, וכל הפסד רוחני הוא פרי דיבור שהשמעתי. אתם שומעים כמה מעלת השתיקה העושה סייג לדבריו.

מעשה נורא בענין דיבור דברים אסורים מצוטט באגרת מרבי חיים ברלין, בה הוא מספר מה שארע לאחר פטירת רבי איצל'ה בלאזר, וזה לשונו: ויהיה בלי שבת קודש סמוך לאור הבוקר, בא המנוח אצלי בחלום ואמר לי, יישר כח על שלא הגדת עלי שבח, ושאלתי מה נעשה בדינו בעולם ההוא, ואמר לי שדין של מעלה חמור מאד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים על דברים האסורים שנצברו שלא כהוגן. זה מספר רבי חיים ברלין על מה שארע אחרי פ טירת רבי איצל'ה בלאזר שבא אליו בחלום.

רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, חתנו של רבי איצלה הוסיף כי שמע על פה מרבי חיים ברלין שאחרי שנאמר לו בחלום שהדין של מעלה חמור מאד, הוסיף ואמר אמנם על תלמיד חכם יש הרבה מליצי יושר, אולם מקפידים מאד על חטא הלשון.

כותב רבי חיים קניבסקי, ואדם שיתבונן בכל דיבוריו טרם ידבר אם צריך להן או לא, ולא ידבר אלא דברים שיהיו לקב"ה נחת מזה, לא יכשל בכל דבריו. אז אומר הרב קניבסקי, שאדם שיתבונן בכל דיבוריו טרם ידבר, מה יתבונן, אם צריך להם או לא, וידבר רק דברים שה' יש לו נחת מהם, אדם כזה לא יכשל בכל דבריו. הדיבור ישמור על כל דבריו.

כפוסק ומורה הוראה לדורו אשר עיני כל העדה נשואים אליו ולהכרעותיו היה רבי חיים מוולאז'ין בתקופתו, כאלה הם דברי רבי אברהם הוולי פוסבילר אב"ד וילנא וכל הדבר הכשר להלכה ולמעשה מפיהו תורה יבקשו, והשיב לשואל דברים אשר יפלא על שולחן מלכים מלכי רבנן לעלות, רבי דוד רבה של נובהרדוק קרא עליו בהספדו, ידוע שהיה חריף ומפולפל מאד להיות קולע שערה, ונתפרסם על פי שאלות ותשובות שהשיב לקצו ארץ וים רחוקים. מעמד זה חייב את רבי חיים משנה זהירות על זהירותו, וכפל הקפדה על הקפדתו לבל יצא מחמתו כל מכשול או פגע ואפילו שלא בכוונה תחילה.

מעשה מעניין שארע עמו בהקשר זה סופר בוולאז'ין, לרבי חיים היתה בת בעיר לידא חסיה שמה, אשר היתה נשואה לגביר הרבני המפורסם רבי מרדכי קמינצקי, יום אחד ביקש אביה לשלוח לה מכתב שלומים ומסרו לידי עובר אורח אשר פניו היו מועדות ללידא, והנה אך יצוא יצא האיש מחדרו, קם רבינו וביקש שיקראוהו חזרה. הוא נטל ממנו את המכתב והשיב לו אחר במקומו ופטרו לשלום. בנו רבי איצלה שהביט במתרחש פנה אליו ושאלו מה ראה לעשות ככה, להחליף מכתב במכתב כאשר תוכן השניים זהה לחלוטין ואין בין זה לזה כלום. הראהו רבי חיים את מכתבו והצביע שם על שם בתו חסיה, ראה אמר לו, בראשונה כתבתיו שלא במדוייק על פי הכרעתי להלכה, והיה אם יבוא מאן דהוא להביא ראיה ממכתבי לעניני כתיבת גט או שטר על שם זה, ונמצא הוא בא לידי מכשול מחמתי, אי לכך שבתי ותיקנתי במכתב אחר במקומו, כי אם הוא כותב חסיה לא כראוי ילמדו מהמכתב שלו שכותבים חסיה כך וזה יהיה פסול. כמה צריך להזהר אדם שהוא תלמיד חכם שכל מילה וכל כתב שיוצא מפיו לא ישמש כעובדה ומעשה דרב. חלפו ימים ושבועות ובתו זו באה לוולאז'ין לביקור, רבי איצלה שוחח עם אחותו על משפחתה ועל עניניה, והיא לפי תומה מספרת לו אפיזודה מעניינת שארעה עמה. אצל רבי אלימלך אב"ד לידא עיר מגוריה התעורר ספק בכתיבת גט לאשה אשר שמה חסיה, בנסותם לברר להלכה לאשורה כיצד ראוי להכתב שם זה, העלה הרב רעיון, בתו של רבי חיים וולאז'ין תושבת העיר קרואה אף היא חסיה, ציוה לילך לבדוק כיצד רבי חיים נהג לכתוב את שמה. וגילה שאכן רבי חיים מקפיד לכתוב חסא ולא חסיה כקריאתו, אלא חסא ולא חסיה. רבי איצלה שנוכח והתפעל פעם נוספת מגדלותו ומצדקתו הנפלאה של אביו סיפר זאת לימים בדברו על יראת רבי חיים הקודמת לחכמתו, במעשה הזה ביקש להמחיש עד כמה היה ירא רבי חיים וולאז'ין לכל צד תקלה שעלול להגרם עקב מעמדו כפוסק דורו. הבנתם כמה צריך אדם להקפיד בכל דבר ודבר?

סיפר פעם רבי שלמה זלמן אויערבך שאלה מעניינת שנשאל מרופא שומר מצוות. בה בא לידי ביטוי זהירותו בתשובה שהשיב. הרופא טיפל בדיירי מושב זקנים בשכונת עץ חיים, אותו רופא היה נקרא לעיתים קרובות בשבת לבדיקת חולים במוסד. התלבט אם לנסוע ברכבו או ללכת רגלי, החליט ללכת רגלי ולהמנע מנסיעה בשבת. על שאלת הרב מדוע איננו נוסע במכוניתו, הרי מדובר בחולים המוגדרים על פי הלכה כחולים שיש בהם סכנה שהנסיעה עבורם מותרת בשבת, ענה הרופא שתי תשובות: אחד הוא מכיר את חליו ומעריך שהעיכוב הקצר לא ירע את מצבם, דבר שני אם יאלץ לנסוע לשבת לעיתים מזומנות הוא חושש שאיסורי שבת יהיו קלים בעיניו וחובתו בעולמו כוללת גם שמירה על נשמתו שלו, על שאלתו האם הערכת הרופא שהוא מכיר את חוליו וההמתנה לא תזיק להם יוצרת איסור נסיעה לבדוק את החולים שיש בהם סכנה, על זה השיב רבי שלמה זלמן בשלילה. כלומר, על פי גדרי ההלכה, כל עוד לא בדק אותם הרופא מוגדר העיכוב כסכנה ולכן הנסיעה מותרת. לשאלה המתבקשת, האם רשאי הרופא להמנע מנסיעה מחמת הטעם השני וללכת רגלי, לא, ענה לי אז הרב, ובחר בשתיקה. לכאורה אילו היה הרב סובר שהרופא ששמו לא נתגלה נהג שלא כדין בכך שהקל בהלכות פיקוח נפש, קשה להבין מדוע בחר הרב בהעלמת דעתו, הרי כשם שהורה כי מן הדין הותרה לרופא נסיעתו בשבת, מדוע נמנע מלגנות את מי שהתמהמה מפיקוח נפשו? לכן ניתן אולי לשער שרבי שלמה זלמן התיר לאותו רופא ללכת רגלי אך נמנע מלספר על ההיתר לאחרים כדי שלא יבואו חס וחלילה לזלזל בפיקוח  נפש.

ואני הייתי אומר פשוט, שאת הטעם השני הוא לא אמר לו משום שכבר בטעם הראשון הוא חייב אותו ללכת, כי הוא תלה הא בהא, הוא אמר שני טעמים, אז אם שני הטעמים הולכים הא בהא, ועל הראשון הוא כבר אמר שהוא חייב, מה הטעם להגיד על השני? למרות שהטעם השני יכול להיות מוצדק אבל לא במקום של פיקוח נפש.

פעם אמר לי מרן הסטייפלר, מספר רבי משה מרדכי שולזינגר, בשנים האחרונות נהיה המצב כך שאני מוכרח להזהר בכל מילה ומילה שאני מוציא מהפה, שהרי די שאומר משהו כמצדד סברה בעלמא ומיד נהיה מזה פסק הלכה. כשאיני יודע משהו ואני משיב לשואל אינני יודע, נהיה מזה ספיקא דדינא, ואף  יותר מכך, בני אדם אינם מבינים מה שמדברים עמם, פשוט כמשמעו. הנה שאלוני על אדם מפורסם שבא לארץ ישראל אם צריך לברך עליו שחלק מחכמתו ליראיו, השבתי צריך ללמוד את השו"ע והמשנה ברורה ולברר את הדין, וזה גם אתם יכולים לעשות. התשובה לא סיפקה את השואלים, אבל מה הדין למעשה, הוסיפו ושאלו, אמרתי בלא שם ומלכות ודאי אפשר לברך, ובשם ובמלכות תבררו במשנה ברורה. מיד יצאו ממני ואמרו פסק בשמי, שעל אותו גדול צריך לברך שחלק מחכמתו ליראיו בלא שם ומלכות. ותתארו לכם, הוסיף הסטייפלר, כמה כעס הצטבר בשביל פסק זה בחוגו של אותו גדול, שכאילו יצא פסק כזה מהסטייפלר. באותה הזדמנות הוסיף, הדבר מזכיר לי את הסיפור הידוע שבזמן הצהרת בלפור נכנסו הציונים שבבריסק אל רבי חיים זיע"א ושאלוהו אם צריך להגיד הלל, גער בהם רבי חיים, הלל? הלא הנידון כאן אם זו בשורה טובה, ועל בשורה טובה אין אומרים הלל אלא שהחיינו, ואם כן היה עליכם לדייק בשאלתכם ולשאול כך, האם יש לברך שהחיינו. מיד יצאו השואלים ופרסמו, רבי חיים פסק שעל הצהרת בלפור אין אומרים הלל אלא שהחיינו. אתם רואים מה זה אנשים, לא מבינים מה מדברים איתם בכלל, רוצים לשמוע מה שהם רוצים.

באחד הימים ביקרו אצל מרן בעל החזון איש שני רבנים ידועים בארה"ב וביקשו למסור לידו מכתב מאגודת הרבנים דשם, אבל הוא סרב לקבלו. ניסו האורחים שנית והוא החזירו לידיהם בקפידה. לאחר שיצאו את חדרו שאלו אנשי ביתו לפשר הנוהג המוזר שנהג בשני הרבנים. הסברו היה מנומק בתכלית הפשטות. במכתב שבידם הריני נשאל על כשרות הג'לטין, ואיני רוצה להשיב על שאלה זו, והיה אם רק אקרא במכתב אפילו אשיב לאיסור יפרסמו כבר ברבים שפסקתי להיתר, לכן סרבתי אפילו ליטול מכתב זה לידי. אתם שומעים? אדם בא שואל שאלה ולמרות שהוא שמע משהו הולך ומפרסם משהו אחר, מזה הוא נזהר לכן לא נגע במכתב אפילו, לא רוצה לגעת במכתב, לא רוצה לפתוח ולא רוצה שום דבר. כעבור ימים אחדים סיפרו דברים כהוייתם לשני הרבנים ונתברר שאכן קלע החזון איש אל המטרה ולא החטיא, גם שהוא לא פתח את המכתב אמרו שהוא התיר. איייי.

פעם סיפר לפניו איש אחד בשם חברו פלוני על תשובה שהשיב כביכול לאותו חבר. הוא מספר לחזון איש מה הוא השיב לחבר שלו. אמר לו החזון איש, הלא אמרתי לו ממש את ההיפך, אלא מה אעשה, כלום יכול אני לנהוג כמו אמא השולחת את תינוקה לקנות בחנות ביצים וחמאה, שולחת אותו לקנות בחנות ביצים וחמאה והיא מחזירתו באמצע הדרך ובוחנת ושואלת, תגיד מה ציויתיך להביא? והילד אומר חמאה ושרוכי נעליים, אז היא שואלת אותו שוב בפירוש את רצונה ואז היא שואלת אותו שוב, והרי אומר ביצים וגבינה, הלא כך הם המבוגרים הורגלו לשנות מדברים שאני אומר להם.

פעם שאל אותו יהודי מבני ברק, מהו הדין בענין מסויים, השיב לו כפי שהשיב, אך בטרם יצא הלה את חדרו קם והזהירו, אל תפרסם דבר זה בשמי, אם יבואו וישאלוני אני אכחיש בפה מלא. הופתע השואל, פניו הביעו פליאה והשתוממות, אך הוא המשיך והסביר לו, אין זו תשובה שאני כותב לכל, פסקתי לך כפי שצריך לפסוק במקרה דנן, בהתחשב עם כל הנסיבות המיוחדות שלו, ואין זו הוראה לרבים לכל מקרה שהוא. לכן אם ישאלוני האמת שכך הוריתי אצדק בהכחשתי.

מנהגו של מרן החזון איש שלא להכחיש דברים שנתפרסמו בשמו, אפילו ניתנו בו בוקי סריקי, אפילו בדוטה מוחלטת. פעם הראה לו מקורב סיפור הקשור בשמו שנדפס בעיתון ארצישראלי, הסיפור היה בדוי וגרם לו סלידה. אבל הוא לא הגיב. שאל הלה אם בדעתו לפרסם הכחשה והשיב בשלילה, מדוע שאל הלה? הלא כל הסיפור מצוץ מן האצבע, אמר לו אם אבוא להכחיש כל דבר לא נכון שמפרסמים בשמי אעשה כל ימי בהכחשות.

כאשר חוגי המפלגות הקומוניסטיות בעולם נאבקו על חיי בני זוג יהודים שנידונו בארה"ב למוות, אחרי שנאשמו בריגול, נתפרסם באחד העיתונים כאילו גם החזון איש פנה אל נשיא ארה"ב בבקשה לחוננם. כאשר קרא רופאו של החזון איש בעיתון ידיעה זו, הלך אליו ושאל אם הידיעה נכונה, השיב לו בשלילה, חזר ושאל מדוע אם כן אינו מפרסם הכחשה, הסביר לו אם אני מכחיש יבואו מיד החוגים השמאליים וישאלוני אם באמת אני חפץ בהמתתם של שני יהודים, ואז בהכרח עלי להשיב שאינני חפץ, אבל תיכף יבואו אחרים ויחקרוני מדוע אני תומך בקומוניסטים לכן מוטב שישאר דבר כמות שהוא.

מעשה היה בכפר חסידים, שאחד התושבים לא מבני הישיבה, הפעיל את מצנן המים של הישיבה ביום טוב ואסר המרא דאתרא וראש הישיבה רבי רפאל אליהו אליעזר מישק ובסקי להשתמש במים. והרי המפעיל הוא מבני עדות המזרח ויש מרבניהם שנהגו להתיר בהפעל חשמל ביום טוב, וכהיא גוונא אין איסור מעשה שבת ביום טוב, נשאל הוא ע"י אחד מתלמידיו, והשיב כי בקנס זה של חכמים עלינו ללכת בתר טעמא, והיות שהמצב בפועל הוא שרבים מבני עדות המזרח נוהגים להקל בחשמל באופן כללי ביום טוב, ואף במקום שודאי יש איסור, כגון בהפעלת רדיו, וכן בכיבוי שלא לצורך צריך להחמיר עליהם יותר, וכמו שמצאנו ברב שאסר את הכחל במקום שהיו מתירים בבשר וחלב.

עוד מסופר על מורינו ורבינו רבי אליהו אליעזר מישק ובסקי, מיראי הוראה היה, והשתדל לא ליטול על עצמו הוראות למעשה אלא במקום שהוכרח לעשות כן. ובפרט השתדל שלא יהיה פסק שלא תקדים הוראה לכלל. זכורני ,מספר תלמיד, כשבנה את המקוה ברכסים והיתה לי אז הזכות לשמשו, שנתקל בבעיה מסוימת שהיתה קשורה לשימוש בצינורות פלסטיים שהוכנסו אז לשימוש, ואף שהכריע לבסוף על דעת עצמו וגם אחרי התיעצות עם אחרים שאין כל טעם להחמיר ביחס לאותו פרט, לא עשה מעשה בעצמו, ואמר כי אינו רוצה שבמקומות אחרים יסתמכו עליו בזה, וכעין זה שמעתי מפיו גם בהזדמנויות אחרות. זאת ועוד, דרכו היתה לא להקל בגזרות חכמים אלא במקום שיש הכרח לסברה המקלה באופן מסוים. פעם נשאל ע"י אחד מתלמידיו, מדוע אינו מתיר את השימוש בדוד שמש בשבת, ומדוע אינו מסכים לסברות הפוסקים בדור שאמרו כי בכהיא גוונא שהחומה זורחת על הקולטים אין לחוש למים הקרים החדשים הנכנסים לדוד מחמת השימוש ואשר הם מתחממים מן המים אשר כבר נמצאים בדוד, כי אע"פ שהמים החמים הנמצאים בדרך דין תולדת חמה יש להם, ואסור מדרבנן לבשל בתולדת חמה, הכא שני שבכהיא גוונא החמה זורחת במתקני חימום ליכא לאחלופי בתולדת האור ולא גזרו רבנן. והשיב כי אמנם אין לו סתירה לסברת המתירים, ואפשר שבאמת בכהיא גוונא לא גזרו רבנן, ומכל מקום מאחר ולפנינו חימום מים קרים בתולדת חמה, אין אנו רשאים להקל ולומר שבכהיא גוונא לא גזרו חכמים אא"כ יהיה הכרח לומר שבכהיא גוונא באמת לא גזרו חכמים. בקיצור, העושה סייג לדבריו.

רעיון ברכת הכהנים ההמונית שליד הכותל המערבי קנה בזמנו שביתה בקרב חוגי היהדות. גם החרדים לדבר ה' החוששים תמיד מפני חדשות אשר אין לדעת לאן יובילו, לא ראו כל פגם בהתאספות ההמונית כדי להתברך ליד שריד בית מקדשנו מפיהם של כמה מאות כהנים. סוף סוף את עצם התפילה שליד הכותל המערבי לא יזם היוזם, גם ברכת הכהנים שבשחרית ושבמוסיף אינה חידוש של מישהו שניסה להנהיג משהו שלא היה נהוג עד אז. לא היתה אפוא כל נקודת שינוי ממסורת אשר תתן סיבה להתנגד. ואכן הכל קיבלו את הרעיון בעין יפה הרעיון הבשיל במוחו של צדיק ירושלמי מפורסם אשר הסתמך על דברי הרוקח. אחד היה שהתנגד למעמד ברכת הכהנים וההמונים לתלמידיו של מרן הגרא"מ שך נודע כי אין רוחו נוחה מהרעיון שכה קסם לאחרים. אחד מהם שאל אותו לפשר סירובו והסביר לו מרן, לא לעצם הדבר אני מתנגד, אלא לדרך שבה נקבעה ההצעה אצל כל יראי ה'. אסור שרעיון רוחני יתקבל בסגנון שבו התקבל רעיון ברכת הכהנים. ראה היהודי הנהגה שכתובה באחד מספרי רבותינו הראשונים, הלך והחליט על דעת עצמו לעשות מעשה, פרסם את הדבר בעיתון וכבר באו רבבות למעמד ברכת הכהנים. אסור שרעיונות והנהגות חדשות יקלטו בצורה כל כך קלה וכל כך מהירה, שהרי אין לדעת איזו מצוה אחרת תוגנב מחר אל תודעתם של ציבור היראים. כמו היום טקס הפרשת חלה וכמו להגיד נשמת כל חי ברבים וכל מיני דברים שאחד ראה בספר ומחליטים שעושים זה, זה לא מוצא חן בעיני הרב שך. בנשימה אחת הוסיף מרן, מכיר אני את האיש, הוא ירא שמים מרבים וצדיק אמיתי, בזמנו כשעמד רומל ימח שמו בשערי ארץ הקודש ובירושלים התארגנו על ידו משמרות שאמרו תהילים משך שלשה ימים רצופים התבטא אז עליו מרן הגראב"ד דבריסק כי היה לו חלק בהנסת הצורר הנאצי משערי ארץ ישראל. אותו אחד שהנהיג את הברכת כהנים. אך, הוסיף מרן, אסור שהנהגות יתקבל בדרך כה קלילה ומהירה. משל למה הדבר דומה, לציבור שלם המוחה כפיים בעקבות אחד שמחא את כפיו, האם חקר מאן דהוא האם היתה לו סיבה טובה לנשיאת כפיו? על פי רוב ודאי לא, כדאי שאחד ימחא את כפיו כדי שתוך רגעים ספורים יגרור אחריו את כל הקהל. באידישקייט אסור שיתנהלו ענינים בדרך זו, שההמון נגרר ע"י אחד שהחליט מה שהחליט אפילו אם זה נכון על פי סברה או משהו, אבל ככה לא קובעים דברים ברוחניות.

וזו היתה התנגדותו של הרב שך, ורואים שהיום באמת הרבה אנשים  מקימים להם כל מיני עמותות לכל מיני ענינים שהחליטו מעצמם שככה צריך להיות וזה סגולות וזה דברים וכו' וכו' וכו', וההמון אתה מבין הולך אחריהם וכו'.

זהירות רבה בכל עניניו ומעשיו נזהר רבי עקיבא איגר וביחוד באלו הקשורים למידת האמת. המעשה שלפנינו ימחיש זאת. רבי עקיבא איגר היה רבה של העיר פוזן אשר במדינת פרוסיה באשכנז. באחד הימים נשלחה אליו שאלה מדייני קהילת בלוסטק אשר בפולניה, בתשובתו כותב רבי עקיבא איגר שהוא אינו כדאי שממרחקים יפנו אליו בשאלות וכי לא אלמן ישראל מגדולי התורה היושבים בפולין אשר כתנם עבה ממתנינו, אך הוא המשיך ומנמק להם כי הפעם הוא יוצא מגדרו ומשיב להם תשובה לשאלתם היות והוא הזדמן בשמחה של מצוה עם מכיר אחד והלה ביקש ממנו שישיב תשובה לקהילה. והוא רבי עקיבא איגר שתק, וחוששני אולי נענעתי ראשי קצת וכדרך הבטחה, לזה מוכרחני לצאת מגדרי ולהשיב אך הפעם. ז"א אם אני נענעתי בראשי כמבטיח אז על פי האמת אני צריך לקיים, אפילו שאני לא יודע אם באמת היה כזה דבר אם בכלל היה, אבל אם יש לי חשש אפילו שהיה ככה וזה עלול להיות לא אמת שהבטחתי ולא קיימתי, אז לכן אני יוצא מגדרי וכותב תשובה.

בזהירות כה רבה אפילו בדברים הנחשבים קטנים בעינינו נקט רבי איסר זלמן מלצר ראש ישיבת עץ חיים כדלקמן: רבי איסר זלמן נהג לומר את שיעורו השבועי הקבוע בישיבת עץ חיים ביום  חמישי, את השיעור היה אומר בצהריים לאחר הסדר, זאת הואיל והיו בקרב בני הישיבה תלמידי חכמים מבוגרים אשר כל ימיהם למדו בישיבה ומאותה שעה למדו בישיבה גם בניהם והיו כאלה אשר אף נכדיהם הנכדים שלהם למדו באותו זמן בישיבת עץ חיים. יהודים כאלה אשר כבר לא היו תלמידים במובן המקובל של המילה, למדו כל אחד את המסכת שראו לנכון ללמוד באותו זמן כך שלא כל אחד למד את אותה מסכת. ורבי איסר זלמן ראש הישיבה חשש שאם יאמר את שיעור בשעת הסדר הרי שהחברותות השונות יפסיקו את לימודם להאזין לשיעורו ויהיה בזה משום ביטול תורה. יום אחד לפני השיעור דהיינו ביום רביעי היה כותב את מראה המקומות בש"ס, רמב"ם ראשונים ואחרונים שאותם יזכיר בשעת השיעור, את הדף הזה היו תולים בישיבה ובהתאם לרשימה הזו היו בני הישיבה מתכוננים לשיעור של רבם הגדול. באחד מימות החול ביום חמישי ירד שלג כבד בירושלים ורוח חזקה ביותר נשבה בחוץ, הקור היה עז ומעטים האנשים שהלכו ברחוב. תלמידו הנאמן רבי שמעון זלזניק ניסה להשפיע שלא ילך ראש הישיבה הישיש ביום כזה לתת את השיעור, הואיל והוא עלול לסכן את בריאותו, אולם הוא לא הסכים בשום אופן לבטל את שיעורו למרות הפצרותיו של רבי שמעון. יצאו רבי איסר זלמן ותלמידו מן הבית והחלו ללכת לישיבה, בחוץ סופה וסערה, הקור חותך בפנים ומעצמת הרוח החזקה שדחפה לאחור היתה ההליכה קשה ואף הנשימה היתה בכבדות, ומידי מספר צעדים נאלץ ראש הישיבה לעמוד ולנוח. בדרכם נאלצו להחזיק רב הזמן את היד על הראש כדי להחזיק את המגבעת שלא תעוף מן הרוח, ורבי שמעון נאלץ להחזיק את המטריה שבידו בכח רב כדי שלא תשמט ממנו, והיה מגונן בעזרת המטריה על פניו של ראש הישיבה מפני השלג הכבד והרוח החזקה, והמטריה מתהפכת מידי כמה דקות מעצמת הרוח. מידי פעם מסיר רבי שמעון את ידו מהמגבעת ותומך ברבו כדי להקל עליו את ההליכה. ברחוב כמעט לא נראתה נפש חיה, והמעטים שהולכים ברחוב נדהמים למראה דמותו האצילית של ראש הישיבה הישיש והדגול ההולך ביום כזה ברחוב. רבי שמעון  מתחנן בפני רבו החלש בגופו שיחזור לביתו, אולם ראש הישיבה בשלו, את השיעור הוא חייב לתת. כך בהליכה איטית ובקושי רב הגיע להיכל הישיבה לתדהמת כל בני הישיבה. משהגיעו קרא אחד מבני הישיבה לרבי שמעון, הראה לו את מראה המקומות והפנה את תשומת ליבו שבפעם הזאת לא כתב רבינו בעזרת ה' בראש הדף, אז הבין רבי שמעון מפני מה סיכן ראש הישיבה הישיש את בריאותו בלכתו במזג אויר כה קשה. רבי איסר זלמן נזכר כפי הנראה, לאחר שהדף כבר נתלה בישיבה, שהוא שכח ולא כתב הפעם בעזרת ה'. ולכן ראה בהודעתו בדף של מראה המקומות כעין נדר, שהוא יבוא ויתן את השיעור, והוא חשש שאם לא יתן את השיעור יתכן ויעבור על נדר, לכן בא במסירות נפש ממש על מנת לקיים את אשר כתב ולומר את השיעור בפני בני הישיבה. אם היה כתוב בעזרת ה' היה מקום להגיד שזה בלי נדר, למרות שכשקובעים דבר שבקדושה זה כאילו הוא נודר נדר לגבו, גם אם אדם חושב בליבו ללמוד או  משהו או סך זמן צריך להזהר מאד, כי זה כמו מסירה לגבוה. ז"א ברגע שאדם חושב על דבר רוחני צריך להשתדל מאד לקיימו.

ועוד ברוח זו מסופר על רבי איסר זלמן מלצר: רבי מרדכי הירש שהיה גבאי צדקה נגש אליו פעם וביקש תרומה למטרה מסוימת. חיפש רבינו בכיסיו, נתן לגבאי צדקה את הכסף שמצא והוסיף וציין, זה כל מה שיש לי כרגע בכיסי. לאחר זמן נגש רבינו לביתו של רבי מרדכי הירש, דפק על הדלת, פתח גבאי הצדקה את הדלת וראה בפניו את ראש הישיבה, סלח לי שהנני מטריחך אמר לו, אולם כאשר נתתי לך את התרומה ציינתי שאין בכיסי יותר, לאחר מכן מצאתי עוד פרוטה נוספת, אז אני חייב לתת לך גם את הפרוטה הזאת לאותה מטרה .כאשר הלך פעם ברחובה של ירושלים ניגש אליו עני וביקש נדבה, רבינו סבור היה שבכיסו פרוטות אחדות בלבד, לכן התנצל בפני העני ואמר לו שאין איתו כרגע זה כסף, אולם