ולרבי מאיר חודוש בשעה שהיו מעבירים את הדברים שלהם לבני הישיבה.

צריך להיות מבקש, קוראים לזה מבאאאקש, להיות מבקש ה', כל מבקש ה' היה יוצא  לאוהל, משה רבנו אל מחוץ למחנה, אתה רוצה ללמוד "תחזי" מה זה תחזי? בא וראה, בא בא! אך תשב בבית תראה רק שידור ישיר או שידור חוזר בא ללמוד תחזי!, זה לא דומה "תחזי" לתשמע", זה לא דומה.

רבי שמואל רוזובסקי מספר על ריבו רבי  שמעון יהודה הכהן שקופ: אף זו ממידת ההערצה הגדולה שרחשו לו התלמידים, כל מילה של הרב, כך קראו לו שישיבת גורנה, הרי הוא התמנה גם כריבו של הרב העירוני "פרשקאט".

"כל מילה של הרב כל תג כל הגה נחשב ליסוד ברזל להלכה חתוכה שאין אחריה ולא כלום".

אפשר להתווכח על סברא זו או אחרת צריך להתעמק ולהבין אולם, זהו. לפיכך שרר מתח כה עצום לעת שהשמיע את שיעוריו בישיבה חששו לאבד אפילו הגה קל, גם התכונה בישיבה שקדמה לשיעוריו: הכוננות והציפייה, עשו רושם בל ימחה, היה זה מחזה שהלך ונשנה פעמיים בכול שבוע המתח בישיבה לקראת השיעור הלכה וגברה כל פעם מחדש כמו לרגלי איזה מאורע נדיר שמתרחש רק אחת לשמיטה.

עוד שעה שלמה לפני המועד נעמדו בחורים שונים בנבואות חצר בית המדרש ושולהייף שהישיבה שכנה בו, שהם ממתינים בקוצר רוח לביאתו של רבי שמעון, באותו רגע שקלטו אוזניהם את כל שיקשוק אופני הכרכרה "הדרושקה", שהסיעה אותו ישר ממעונו אשר בפרשטט שהיתה מרוחקת, נחפזו ונתפרצו אל תוך הישיבה כרוח שערה באין צורך לפצות פה, כהרף עין נשמע האולם קול מחריש אוזניים מסיטים הצידה ספסלים וסטנדרים ובחורים אצים לעבר הבימה כל אחד משתדל לתפוס מקום עמידה קרוב אל דוכן הרב, אחרים מטפסים בזריזות אחרי טור שולחנות וספסלים שהועמסו אלו על גבי אלו גבוה מעל גבוה על מנת שיטיבו לשמוע ולראות את בעל השמועה עומד לפניהם.

והנה הושלך הס רבי שמעון ניכנס פנימה מפלסים לו דרך אל הבימה אצל ארון הקודש, ופוסע לאיטו וחיוך של טוב לב מנהיר את זיו איקונין שלו בזהרורי ארגמן, הקהל נעמד על קצה בהונות רגליו ומאות זוגות עניים ניתב ומשתלהב לרגע מבט מתוח, הריכוז הנפשי עצום, וכול איש ואיש מאמץ את שרירי המוח ומשים אוזנו כאפרכסת לבל יאבד חלילה אפילו הגה קל.

פעמיים בכול שבוע, שנה אחר שנה, המשך עשרים שנים רצופות, חזר ונשנה אותו מעמד שגיא הוד, מעמד קבלת התורה. הערכה יתרה, הערכה לחכמים, הערכה לאמת.

בשם רבי ירוחם ליבוביץ המשגיח "דמיר" סיפר רבי מיכל פיינשטיין: אדם אשר יש לו חנות קטנה לממכר דגים מלוחים הנה כאשר רואה סוחרים גדולים מדגים מלוחים מדברים בעניין עסקיהם, הוא מטה את אוזנו לשמוע כי גם כן יש לו שייכות לעסק הזה של הדגים,  כמו כן, מי שרואה ושומע שמדברים בדברי תורה הופ! מטה את אוזנו לשמוע, זה סימן מובהק שזו גם הסחורה שלו. גם לו יש סחורה כזאת הוא מתעניין בסחורה הזאת.

ולהפך: מי שאינו מטה את אוזנו לשמוע בדברי תורה, סימן מובהק הוא שאין הדברים       

מדברים אליו ואין שום עסק עם התורה הקדושה. יש כאלה שבאים מציצים מסתכלים והולכים, דברי תורה לא מעניין אותם, מעניין אותם דברים חיצוניים: יש אנשים אין אנשים מה חדש מה בנו מה עשו? אבל תורה זה לא העסק שלהם, אם זה היה שיך אליהם אז כיוון שמדברים באותה סחורה שגם הם סוחרים בה למה הם לא מקשיבים? אלא זה לא הסחורה שלהם.

בשמו של רבי אלחנן ווסרמן אמרו: "הדרך להגיע לשלמות אינה תלויה, לא בקישורים ולא בגאונות", מי שרוצה להיות שלם ומושלם, לא צריך קישורים מוקדמים ולא גאונות, תכונות אלה להבדיל אולי צריך באוניברסיטה.

לעומת זאת מה שנחוץ לבן ישיבה: זה אוזן קשבת, ושאיפה ורצון להבין ולגדול.

זה הכול,  אם יש לך אוזן קשבת ויש לך רצון להבין ולגדול אתה תוכל להגיע לשלמות, בלי קישורים ובלי גאונות, יש לך על מי לסמוך כי מי שאמר את זה: הגאון רבי אלחנן וסרמן  זוצ"ל ה.י.ד. א. 

"בלחם שמים" כתב, כי הזהירו ללמוד מפי הרב לאוזנו: מפי הרב לאוזנו, אע"פ שעדיין לו שכה להיות לו לב שומע ומבין, לא ימנע מבית המדרש, רק שייטה אוזנו לשמוע סופו שיבין.

תלמידיו של הסבא מלוברדוק סיפרו: כשהיה סבא מדבר בשבחו וגדלותו של רבי חיים אוייזר גרוז'נסקי, היה מנמק את מדרגתו הגאונית בדברים הבאים: חכמתו וגאונותו הם כל כך: אדירים, ענפים, ומסועפים, בעומק וברום, בהיקף ובהשקפה, מפני שבהיותו צעיר לימים היה תמיד נמצא בקרבתם וחבורתם של  גאוני וזקני הדור. הוא הצעיר ביניהם לא ההין לומר: קבלו דעתי, והיה עושה את עצמו קולו כלי האזנה והקשבה לכול הדעות והסברות של כל החבריה האדירה הגאונית הזאת. הוא ספג אל תוכו את כל הזהב הטוב, ונעשתה דעתו ממוזגת ומשולבת ומרוקמת מגאונותם של כמה דורות שהתקפלו במוחו האדיר.

אתם שומעים מה המעלה שלו? שימוש תלמידי חכמים, המצאות בסביבתם תמיד, אוזנו קרויה לשמוע את דבריהם, אינו מביע דעתו רק סופג,סופג ומשמר, וממלא התוצאה גאוני הגאונים. גאוני הגאונים, ומי משבח אותו? הסבא מלוברדוק.

פעם שאלו את מר"ן הרב ש"ך זצ"ל, על שום מה עמל ראש הישיבה כל כך בכנת השיעור: והרי על פי רוב נאמרו הדברים כבר, ואף נתפרסמו בספרו ה- "אבי עזרי" , ענה מר"ן הישיבה יסוד גדול: תורה והרבצת תורה אינו מפי ספרים, אלא איש מפי איש, הרב מלבט את הדברים חי את הבנתו בסוגיה, וכך הוא מחדיר את הדברים לליבו של התלמיד, ואם אגיד את הדברים מהעבר רק מה שאני זוכר שכתוב ב- "אבי עזרי" אז היכן כאן מסירת התורה לתלמידים? כך שירגישו שהרב ליבן את הבנתו בגמרא והגיע עכשיו לסוגיה שהגיע, אם אני מצטט מספרי אז צריך לצטט מספרים שקדמו לספרי.

אלא ששיעור משמעותו אחרת לגמרי: כשאני אומר דברי עצמי זה משום שעכשיו אני חי אותם, וזו היא דרך מסירת התורה. רק מי שחי את הדברים שהוא אומר הוא יכול להעביר אותם הלאה, מי שלא חי אותם רק ציטוטים מפה ומשם והגמרא בדף טרררררר כן,    

עמוד כך וכך אומרת טררררר, ואומר טרררררר, זה פלספה, צריך לחיות ולהעביר את זה כדי שהרגשות שלך יכנסו לצד השני והוא ירגיש כמוך. זה מה שצריך לעשות.

אם אתה חי את זה יש סיכוי שהוא יחיה את זה, אבל אם אתה מעביר את זה זהו זה כמו אופה שמגיש לך עוגיות, זה לא כמו יונקת שאתה יונק ממנה ואתה טועם ממש מה שיש בה. זה הבדל משמעותי לחלוטין.

חמישה ספרים חיבר רבי שלמה זלמן אויירבך זוצ"ל בחייו: אך עוד שארבעת חיבוריו הראשונים יצאו לאור בתקופה של עשרים שנה בשנת תרצ"ו עד שנת תשי"ו, ספרו החמישי יצא מקץ שלושים וארבע שנים, תראו איזה הפסקה.

הסיבה לתופעה זו היא אחת: הרבצת התורה לתלמידים, בהקדמתו בספר ברביעי: "מעדני ארץ", על הלכות תרומות לרמב"ם, התנצל על שהספר כולל ביאורים רק לארבעה פרקים הראשונים, ושחשב מתחילה לכלול רק ביאורים לפרק החמישי כי אלו חמשת הפרקים לדעתי הכוללים את היסודות בתרומות ומעשרות, כי פרק ו' מתחילים: הכהן האוכל תרומה שאינם נוגעים היום למעשים, אך הסיבה היא כאמור: קבלתו כראש הישיבה באותה תקופה. זה מנע ממנו לכתוב את הספר החמישי.

ידעתי אמר רבנו: שהלימוד לתלמידים ימנע הוצאת ספרים נוספים שהיו תחת ידו כבר בכתבי יד, אך תלמידים חשובים מספרים!, תלמידים חשובים מספרים. כך הוא קיבל ממורו וריבו רבי איסר זלמן זלצר שעימו התייעץ בעניין.

והכן למרות תקוותו להשלים את הפרק החמישי לא היה לו עוד ישוב הדעת לכך בשל עול הרבצת התורה לתלמידים.

אז רואים מפה רבוסיי, מה זה לשמוע בקול הרב שמיעת האוזן, הוא שומע לרב שלו ומוותר על ספר שיהיה לדורי דורות, למה? משום שתלמידים חשובים מספרים. וספרים זה מצווה לדורות, צריך אדם שיהיה לו מצוות לדורות, ואעפ"כ רבי איסר זלמן זלצר אמר לו את הדברים וכך הוא נהג, ולא הספיק בחייו להשלים את בפרק החמישי.

אייי. לסיכום להערב עד למשמר שיתחיל ב- 11.00 בלילה הערב.

כוח השמיעה בו נחון רבי נחום פרצוביץ, היה מיוחד במינו: אברמסקי היה רבי נחום מבקר לעיתים קרובות, מעולם לא הרצה בפניו את חידושי תורתו, במשך שעה ארוכה ישב ואוזנו קרויה ולהקשיב וזאת שפעמים רבות היה נפגש עימו ביום ראשון שעות ספורות בטרם אמירת השיעור הכללי שלרבי נחום גם היה מה להשמיע, לא דיבר.