בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית מ"ח אהוב. המדרש שמואל אומר, כי בהיותו אהוב מכל הבריות כולם ירצו ללמדו באהבתם אותו. אז מה שאדם אהוב זה מועיל כדי שירצו ללמד אותו תורה. דרך חיים מסביר, אהוב - מי שעושה מעשים רצויים אצל המקום והמקום אוהב אותו. וכן הוא עושה מעשים רצויים על הבריות ולפיכך הבריות אוהבים אותו. אהוב אל ה' יתברך וכן אל הבריות דודאי אם אינו אהוב בעיני ה' יתברך לא יתן לו מתורתו. אז הוא לא יוכל לקנות קנין בתורה.

וכן צריך שיהיה אהוב מקובל על הבריות כי גם בזה קרוב הוא אל התורה שהרי כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכאשר רוח המקום נוחה הימנו אז יושפע מן ה' יתברך עליו מחכמתו גם בשביל שצריך שיהיה תוך הכלל ובזה הוא אהוב שהוא תוך הכלל.

הלחם שמים אומר, זה ודאי אינו דבר מעשי אל התואר, מחמת מידותיו הטובות בקניית המעלות הקודמות, הן שגורמות לו אהבה מכל אדם, כמו שדרשו ואהבת את ה' אלקיך - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך.

כי עיקר הוא אם הוא נאהב גם כן, כי לא די גם כן שאדם אוהב את הקב"ה כי צריך להשתדל שגם ה' יתברך יאהבנו, היינו שישמור מצוותיו וילך בדרכי ה' למען יאהבהו, אבל אם אינו מקיים ככל אשר ציווהו ה' אף אם הוא אוהב בליבו את ה' כיון שאינו נאהב מאת ה' אין זה כלום. זה אומר רוח חיים. והתפארת ישראל אומר, שמיישר מנהגיו בחן בחסד וברחמים שעל ידי זה יאהבוהו כולם.

עד כאן ההגדרות מכאן לעובדות והמעשים.

בתו של רבי יוסף חיים זוננפלד סיפרה שפעם אחת התאחר אביה לחזור הביתה מתפילת שחרית, ומתוך שהיה מסודר ודייקן ידעו לכוון בני הבית באיזה שעה הוא מגיע מידי יום ביומו, כיון שאחר, נשלחתי ע"י אמי לעלות מעל הדירה לברר פשר הדבר, והנה אני יוצאת מפתח הבית, עולה במדרגות הפונות לחצר הגדולה שנבנתה על פני בור המים, ורואה את אבינו עומד ודולה מים מהבור וממלא הפחים שליד פי הבור, ולידו עומדים שני זאטוטים כבני שש ושבע שמעבירים חצאי או רבעי פחים הביתה, ומוריקים אותם לטנג'ר, זה קנקן גדול של חרס וחוזרים חלילה. אבא, כלום שואב המים של השכונה נהיית? פונה אני אליו בשובבות של ילדות. עונה לי אבי, אל נא בתי, חוזר הייתי מבית הכנסת ורואה אני שילדיו הפעוטים של אותו יהודי תלמיד חכם עני עומדים ושואבים מים מהבור תוך התכופפות מסוכנת אל פי הבור. שואל אני אותם, למה ניסים שואב המים אינו מביא לכם מים? כי אין לנו במה לשלם לו, ענו הזאטוטים, נו, ואיה אבא או אמא? אבא חולה בשפעת חזקה ואמא יולדת, ואין לנו טיפת מים בטנג'ר. כששמעתי כך חלצתי את התפילין, פשטתי את טליתי, הוצאתי עם הידיים את החבל על הדלי, מילאתי הפחים בחלקם כדי שיוכלו לשאת אותם, כך הם מובילים את המים הביתה ואני שואב להם עד שתתמלא הטנג'ר, כי איככה אוכל וראיתי ילדים קטנים מסכנים נפשם בהתכופפם עם החבל לתוך הבור, ומה יאמרו הבריות, שאלתי לאבא, שנהיית שואב מים, כלום זה לפי כבודך? ומה יאמרו בשמים, יושב לו הלה וסועד פת שחרית במנוחה וילדי ישראל בני עניים הם מסכנים נפשם להביא טיפת מים לאביהם החולה ואמם היולדת? ענה רבי יוסף חיים זוננפלד.

סיפר רבי משה אהרן שטרן, מנהלה הרוחני של ישיבת קמניץ בירושלים. בשנת תשכ"א הוקם בנין חדש ומפואר שהכיל בית מדרש רחב ידיים ובנין פנימיה חדש לישיבת גייטסהד. בעת הבניה התנגדו לכך כמה גויים מתושבי השכונה, החתימו עצומה למוסדות המוניציפליים כדי שאלה לא יאשרו את הבניה. פנו בראשונה מפני הכבוד לכומר הפרוטסטנטי הגר בשכנות שיחתום על העצומה, פנה וביקש ממני למרבה הפלא לבטל את העצומה, ואף שכנע אותם לכך. מחבב אני את תלמידי הישיבה, אני מתפעל מהם, צאו וראו בכל שנות מגורי במקום נוכח אני לראות את התלמידים עוסקים בלימודיהם ולא נתקלתי אפילו במקרה אחד שתלמיד ירים יד על חברו או התנהגות פרועה מצידם, נאים הם בהליכותיהם, מקנא אני בהם, אין לנו נוהג כזה. פעולת הכומר לא הסתיימה רק בשכנוע בדבריו, הוא הוזיל סכום כסף גדול מכיסו לבנין הישיבה, אבל כידוע לא לוקחים מגוי כסף תרומה ובפרט לא לישיבה ולא לתורה, אבל מפני דרכי שלום נאות ראש הישיבה לקבל מהכומר את תרומתו וייחד אותו לשירותי ההגיינה של הישיבה ולא ללימוד התורה עצמו.

סיפרה הרבנית פיינשטיין בתו של מרן רבי יצחק זאב סאלאוויצ'יק מבריסק, ליד העיר בריסק היה יער עבות שהשתרע על מרחבים עצומים ופעם כאשר היתה בגיל שש שנים לערך עברה ביער ומצאה על הארץ פטיש גדול. התבוננה על צדדיו ראתה שאין בו סימנים, כיון שמרבית התושבים בעיר בריסק היו גויים החליטה ליטול את הפטיש לעצמה. כאשר שבה לביתה ראה אביה מרן הגרי"ז את הפטיש לידה, גם הוא התבונן בו ואח"כ אמר שהפטיש משתייך מן הסתם לשומר היושב בבודקה בקצה השני של היער. נטל מרן הגרי"ז את בתו הקטנה והחל לעשות דרכו ביער למצוא את השומר להחזיר לו האבידה. אין מצוה כזאת. עשרים דקות ארכה הדרך בצידה האחד עד שהגיעו האב ובתו אל בקתת השומר. האבא שאל את השומר, האם אבד לו חפץ כלשהו? וזה השיב לו על אתר שאכן אבד לו פטיש, סיפרה הרבנית, הרב מבריסק הראה לו את הפטיש והשומר אישר בו במקום שזה פטישו האישי. אבל כל כך התפעל הגוי מהרב ומהמאמצים שהשקיע כדי להשיב לו את הפטיש שלא נחה דעתו עד שקד אפיים ארצה בפני מרן ואמר, ברוך אלהים של אלה. עשרים דקות הלוך ועוד עשרים דקות חזור, בזמן הזה הרי אפשר לכתוב עוד שטיקעל מהרמב"ם או ללמוד עוד כמה דפים, למרות זאת ראה הרב זצ"ל חשיבות רבה בחינוך בתו להשבת אבידה ובכך הביא לקידוש שם שמים גדול בעיני הבריות.

מספר רבי יעקב יחיאל וינברג, הסבא מסלבודקה נוהג היה לשאול את צעירי הישיבה לדעתם על מי שהוא מבחירי הישיבה, כדי לעורר בהם קנאת סופרים ולהוציא מליבם את הקנאה העיוורת, שהסוף של הקנאה שהיא כבושה. נזדמנתי פעם לביתו בשעה ששאל צעירים אחדים דעתם על רבי אייזיק שר, ענה אחד ואמר, אדם נחמד ונעים, אגישמקער מענטש, הבטיח חברו וקרא, וכי זה שבח על רבי אייזיק? והרי הוא אחד מהאריות שבחבורה, חייך הסבא ואמר, וכי זו מילתא זוטרתא? והרי אמרו חכמים ז"ל, כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. זה שהוא אמר שהוא אדם נחמד ונעים זה לא מילתא זוטרתא, לא צריך להתרתח. ואז מספר רבי יעקב יחיאל וינברג, התערבתי בשיחה ואמרתי, זהו בכלל מה שאמרו  חכמים ז"ל, לעולם אל יספר אדם בשבחו של חברו שמתוך שבחו בא לידי גנותו, שבח זה שנאמר על רבי אייזיק לא בא אלא לגנותו ולמעט דמותו. דפק הסבא על ידי בלבביות כבושה ואמר, מה שאמרתי היה דרוש ולא מוסר, האמת היא כי אדם נחמד הוא נחמד בכל, נחמד בתורתו, נחמד בשיחתו ונחמד בכל.

פרנסיה של קהילה יהודית שיגרו שאלה לרבי יצחק זילברשטיין כלהלן: במשך שנים רבות מכהן רב תלמיד חכם בקהילה ועשה כל המוטל עליו על פי דעת תורה, אבל עתה הגיע לגיל זקנה והוא מרגיש שאין ביכלתו למלא את הנדרש ממנו ומבקש מראשי הקהילה למלאות לו סגן, שמות של שני מועמדים עלו על הפרק, אחד זה ראש ישיבה של אותה קהילה שלבד מגדלותו בתורה הוא מצוי גם בעניני הקהילה ומכיר את כל מנהגי העיר והליכותיה, מצד שני עלתה על הפרק מועמדותו של אברך רגיל העונה על קריטריון של תלמיד חכם אבל אינו מתמצא בינתיים בעניני העיר והקהילה. והשואלים ביקשו לדעת את מי להעדיף. רבי יצחק זילברשטיין הביא ראיה מהריטב"א במסכת יומא. במשנה הראשונה של המסכת נאמר שלקראת יום הכיפורים ממנים סגן לכהן הגדול שימלא את מקומו במקרה שימות. שואל הריטב"א, מדוע נזקקים למינוי מיוחד, הרי יש כבר כהן משוח מלחמה, ואפשר להעמיד אותו כממלא מקומו של הכהן הקבוע. מתרץ הריטב"א, שאם היינו עושים כך היה הכהן הגדול נפגע מצעד זה, כיון שלמשוח מלחמה יש אותם דינים כמו לכהן הקבוע, ולכן היתה יכולה להיווצר אצלו הרגשה שכבר העבירו אותו כביכול מתפקידו. גם בנידוננו, נראה שכדאי להעדיף את האברך ולא את ראש הישיבה, כיון שאם ימנו כסגן את האיש המכיר את מנהגי הקהילה עלול הרב הזקן להפגע בחשבו שאנשי קהילתו כבר פיטרו אותו לחלוטין ואין לו כבר מה לחפש אצלם. מכל מקום רואים מכאן כמה הקפידה התורה שלא לפגוע בכבודו של יהודי עד כדי כך שביום הכיפורים צריך ליצור תפקיד מיוחד של ממלא מקום ולא להסתמך על משוח מלחמה, כדי שלא ייפגע.

מידות נאצלות וטובות נוכל ללמוד מהסיפור הבא. בדידי הווה עובדה, סיפר גאון אחד, שזכיתי שמרן רבי יצחק זאב סאלאוויצ'יק, הגרי"ז  מבריסק, ביאר לי היטב את דעתו הקדושה דעת תורה בענין עיקרי מיסודי התורה. ואמנם הבנתי אז היטב שהדברים האלה שנאמרו לי ביחידות לא נועדו לפרסום, אלא שלא יכולתי לעצור בעצמי מלכתוב את הדברים ה נפלאים והמתוקים הללו לידיד נפשי במדינת הים והדגשתי היטב במכתב שהדברים  צריכים להשאר אצלו בלבד ולא להביאם לידי פרסום, אבל ארע מה שארע, והדברים יצאו לרשות הרבים בצורה בלתי נכונה ונתפרסמו בשם מרן לא כמו שאמרם, אלא בצורה מעוותת, ועל ידי זה נגרם עגמת נפש לרבים. הדברים הגיעו לידי מרן, ואני שהייתי הגורם לכל התסבוכת מאד מאד נשברה רוחי בקרבי מהמכשול שנגרם על ידי בעוונות הרבים, ובפרט לצערו של הגרי"ז מבריסק, לא ידעתי נפשי מרוב צער, התביישתי בתחילה להכנס אליו עד שהחלטתי שהנני מוכרח לבקש מחילה על מה שעשיתי. נכנסתי בפיק ברכיים, התחלתי לומר בדחילו, הנני מצטער מאד על שכתבתי את הדברים לידידי ועל ידי זה יצא מה שיצא. מיד אמר לי מרן במאור פנים בנוסח מרגיע, אמנם לא היו צריכים לכתוב, אבל אם כתבתם אז כתבתם. למשמע הדיבורים הללו נגולה האבן הכבדה מליבי, אח"כ כשדיברתי עם אחד מהבנים של מרן על הנעין אמר לי, אבא אמר לי שהיה לו מזה הרבה עגמת נפש. ואז תפסתי למפרע כמה אצילות וכמה מעביר על מידותיו באופן נפלא ונשגב היה במה שאמר לי מרן בכזה נוסח מרגיע, אם כתבתם אז כתבתם. ואף על פי שבאמת היתה לו עגמת נפש גדולה וכל זה כדי לפרוק ממני את מטען הצער הנורא שהעיק עלי. בינו נא זאת.

סיפר רבי משה אהרן שטרן משגיח דקמניץ, ליד ישיבת לומז'ה עמד צריף עלוב ששימש כמקום מגורים לבחור זקן. מה זה בחור זקן? אה, או בחור או זקן? מה זה בחור זקן? לא נשוי, לא נשוי. בחור זה לא נשוי, יש בחור זקן. אז היה בחור זקן ליד ישיבת לומז'ה עמד צריף עלוב ששימש מקום מגורים לבחור זקן עני וחולה, וסמוך לצריף צמח עץ אקליפטוס ענק, בהתקרב חג הסוכות נהגו הילדים לבוא לתלוש ענפים מאותו עץ לסכך לסוכה. אבל הרגיז מאד את אותו בחור עד כי התרגזותו פגעה בבריאותו, חרה הדבר מאד למשגיח רבי אליהו דושניצר, מה עשה? בהתקרב היום הקדוש יום הכיפורים נכנס לבחור הנ"ל וקנה אצלו את העץ, והפקירו. בואו נראה עכשיו כמה מצוות וכמה מעשים טובים ונשגבים טמונים במעשה הזה: דבר ראשון הוא עזר עזרה כספית לבחור שיוכל להכין עצמו לצרכי החג. דבר שני מנע ממנו כעס ושמר לו על הבריאות. דבר שלישי מנע גזל מרבים שלא יכשלו בסכך גזול הפוסל את הסוכה. אתם רואים מה אפשר לעשות?

סיפר רבי בן ציון ברוק, טיילתי פעם עם רבי חיים עוזר ביער, התקרב אלינו אדם שהתקשה מאד בדיבורו ושאל, היכן בית רופא פלוני? לא רציתי לעזוב את רבי חיים עוזר לבדו, אז הראיתי באצבע על האיש שיוכל ללכת להגיע למקום. רבי חיים עוזר לא הסכים לכך אלא ביקש ממני שאלך איתו ואראה לו את היער. כשחזרתי השתוממתי לראות שרבי חיים עוזר עומד כל הזמן על מקומו ממתין לשובי, והסביר לי כי איש זה מתקשה מאד בדיבורו והוא חש בושה כל אימת שצריך לשאול דבר מה מבני אדם, לכן היה נחוץ שאתה בעצמך תלווה אותו בדרכו לרופא בכדי למנוע ממנו בושה מיותרת, שלא ישאל עוד כמה אנשים בדרך. אתם רואים מה זה?

על רבי גרשום תנחום, רבה של מינסק מסופר שבאחד הימים באה אליו אשה וצעקה, רבי, אני כבר לא מסוגלת לסבול את הצרות שגורם לי בעלי, אני לא אצא מכאן עד שתבטיח לי, תסדר לי גט, רצוני להתגרש מבעלי, זהו די די די, טוב, מוכן אני להסדיר את ענין הגט השיב לה הרבי בפיוס, ודאי, אך זאת רק אם תמלאי את הוראותיי, אלו הוראות? נשמעה בקוצר רוח, במשך חודש ימים יהיה עלייך ללכת בכל ערב שבת לבתים השוכנים ברובע העוני שבעירנו ולחלק לעניים המתגוררים שם לחם ובשר לכבוד שבת, ואחר  חודש אסדר את הגט. האשה הסכימה, יצאה את בית הרב, חלף חודש ולא הופיעה, לא דורשת גט ולא כלום. שאלח הרב לקרוא למה מדוע לא באת מקץ חודש? השיבה, בכל ערב שבת כשעברתי בבתי העניים ראיתי מה זה צרות אמיתיות, נוכחתי שיש אנשים שלהם צרות גדולות משלי והחלטתי שמוטב שלא אתגרש. בליבה הוסיפה האשה, רק בזכות חכמתו של רבינו ראיתי את פני הדברים והחלטתי את אשר החלטתי.

המעשה ארע בתקופת רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה. צעיר יהודי העונש לשם משה הגיע זמנו להתגייס לצבא, והוא חשש, חשש גדול שיגוייס ולא ישוחרר. רבי יצחק אלחנן ספקטור היה מודאג ביותר וטיפל בשחרורו. באחד הימים ישב רבה של קובנה במושב בית הדין, לפתע דפק מישהו בדלת, השחיל ראש פנימה, בישר בהתרגשות, משה שוחרר מן הצבא. תודה רבה לך על הבשורה הטובה, ברכה והצלחה יחולו על ראשך, איש טוב מבשר טוב, יישר כוחך ששמחתני. כך השיב רבי יצחק אלחנן למבשר. לא חלפו שתי דקות שוב דפק מישהו בדלת ובישר, רבי משה שוחרר מן הצבא. רבי יצחק אלחנן כאילו לא יודע זאת חזר ואמר למבשר, תודה רבה לך על הבשורה הטובה, ברכה והצלחה יחולו על ראשך, יישר כוחך ששמחתני. כך חזר ונשנה הדבר 15 פעמים. ורבן של כל בני הגולה הודה לכל אחד מן המבשרים כאילו פעם ראשונה שמע את הבשורה הטובה לראשונה. איייי. איך אנחנו היינו עונים? שמענו, שמענו, שמענו.

אחד מגדולי ישראל בזמן העבר כותב ומבקש ממישהו סליחה על אשר בעת שהתחיל להציע הקושיה נזרקה מפי שלא במתכוון, כי כבר שמעתי מהקושיה, ובאמת עברתי בזה על מידת המוסר ודרך ארץ, ואני מבקש מכבוד תורתו מחילה על זה. על מה הוא מתנצל? שהוא התחיל להגיד לו איזה קושיה אז הוא אומר לו כבר שמעתי את זה, לא נתן לו כבר לסיים את הקושיה. על זה הוא ביקש ממנו מחילה כי הוא עבר על דרך ארץ ועל המוסר. תן לבן אדם לדבר, אפילו אם אתה יודע משהו שמישהו הולך להגיד ואתה מכיר, אל תגיד כן כן מכיר, כן כן, לא, תן לו לדבר, הבן אדם יש לו מה להגיד, תן לו להגיד. ובני אדם בד"כ אוהבים לקצר, יש כאלה בכלל לא יודע מה הוא הולך להגיד הוא אומר נכון כן כן, כאילו הוא יודע, ויש כאלה שאומרים אחרי זה יש משהו יותר טוב מזה, כאילו שלך חרטה עכשיו יש משהו יותר טוב מזה. אפילו אם אתה יודע את הסיפור אתה צריך לשחק אותה לא יודע כלום פעם ראשונה תהיה בריא אשריך יפה מאד, יפה מאד, זהו.

מסופר על רבי שמואל אהרן יודלביץ, הוא נבחר להיות בעל תפילה במנין שהתקיים בביתו של הגרי"ז בירושלים, משביקש רבי יצחק זאב לשלם לבעל התפילה עבור תפילותיו, שכן הלכה פסוקה היא, שליח ציבור בשכר עדיף טפי מבנדבה, ככה מופיע בשו"ע סימן נ"ג, למרות שהטעם של ההלכה הזה לא היה שייך אליו, כי הטעם למה עדיף בשכר מבנדבה כי אז הוא נזהר יותר בשביל השכירות, אתה מקבל כסף אז אתה צריך להכין את עצמך לתפילה כמו שצריך, לא לטעות במילים, לא לחשוב מחשבות זרות, להיות מרוכז, להטעים את התפילה לעשות אותה כמו שצריך בכוונה, אתה מקבל כסף על זה, אם לא זה ארור עושה מלאכת ה' רמיה. סרב רבי שמואל אהרן לקבל את דמי השכירות, סרב. מה עשה רבי יצחק זאב, הגרי"ז, המתין עד לחנוכה ושלח את בנו עם הכסף בתור דמי חנוכה. הלך הבן ולא מצא את רבי שמואל אהרן בביתו, שב על עקבותיו. כששמע על כך רבי שמואל אהרן מיהר הוא לבית הגרי"ז ואמר, הבנתי שהרב שלח להבי אלי את הכסף, ומשלא מצא אותי בביתי בודאי ישלח את בנו שוב, אני לא רוצה שיטרח בגיני וילך פעמיים אז באתי לקבל את דמי חנוכה. נהנה הרב מבריסק וקרא לבניו, השמעתם מה אומר רבי שמואל אהרן? וחזר בפניהם על דבריו. נהנה מן השלמות והתמימות, אמנם אינו חפץ לקבל את הכסף, אבל ביודעו שהכסף יישלח שוב לא התעלם בהתחסדות, אלא עלה ובא כדי לחסוך טורח ויגיעה, וחזר על כך כמה וכמה פעמים, השמעתם מה אמר רבי שמואל אהרן? כל כך התפעל ממנו על השלמות והתמימות.

סיפר הרב י. ק. כאשר למדתי בישיבת פוניבז' התקיימה עליה לתורה שלי ערב נישואי בהיכל הישיבה, באותה שבת עלה לתורה בחור נוסף בנו של רב חשוב באחת הישיבות הגדולות והחשובות ביותר בחו"ל, וממקורביו של מרן ראש הישיבה הגר"מ שך. כמובן שלשמחת נישואיו של אותו בחור הגיע מחו"ל אביו החשוב, וראש הישיבה באותה ישיבה, אחד מגדולי ראשי הישיבות בארה"ב, וכל המשפחה הכבודה והיה ברור שמרן ראש הישיבה ישתתף גם בקידוש שנערך לאחר התפילה בסמוך לישיבה. כתלמיד בישיבה באתי להזמין את מרן לחתונה וסיפרתי לו כי העליה לתורה תיערך בהיכל הישיבה, הייתי תלמיד רגיל בישיבה, לא הייתי מקורב באופן מיוחד למרן כמו אותו תלמיד חשוב, לכן לא העליתי בדעתי כי ראש הישיבה הרב שך יבוא להשתתף בקידוש שנערך במקום. מה עוד שרק לעיתים נדירות הוא נטל חלק באירועים מסוג זה, אבל להפתעתי כאשר שמע מרן ראש הישיבה כי העליה לתורה תתקיים באותה שבת בה יעלה לתורה מקורבו, ומתוך ידיעה כי יהיה עליו להשתתף בקידוש שלו, הבטיח לי מרן כי קודם שילך לקידוש של אותו בחור הוא ייטול חלק גם בקידוש שלי. והיה זה מתוך מידותיו המופלאות ומתוך תחושה שאין להפלות בין חתן לחתן באותה שבת עצמה. לאחר התפילה בישיבה כאשר נערך הקידוש שלי בקרבת מקום לא הגיע מרן ראש הישיבה. כאשר הגעתי לתפילת ערבית של מוצאי שבת בישיבה חיפש אותי מרן ראש הישיבה, ניגש אלי מתנצל ואומר, כי אכן רצה לקיים את הבטחתו להשתתף בקידוש, אלא שמיד לאחר התפילה ניגש אליו אביו של הבחור השני שהוא כאמור ר"מ חשוב בחו"ל, ויחד עם ראש הישיבה שם לקחו אותו אל הקידוש כך שלא היתה ביכלתו להמנע ממלכת עמהם, ומיד הוסיף מרן ראש הישיבה ואמר לי, שאגיע אליו הביתה במוצאי שבת והוא יתן לי במתנה את ספרי האבי עזרי. כיון שבכל הסיפור היה לי מאד לא נעים, כאילו ומרן חייב היה ליטול חלק בשמחתי וכאילו הוא צריך לפצות אותי על כך, אז לא הגעתי אל ביתו במוצאי שבת. למחרת לאחר תפילת שחרית שוב חיפש אותי מרן בין מאות המתפללים, ניגש אלי ואמר לי, מדוע לא הגעת? המתנתי לך אתמול כל הערב, והפעם כדי שלא אמנע מלהגיע נטל את ידי בידו ויחד ירד עמי אל ביתו, שם לקח את הספרים והגיש לי אותם, כשאינו שוכח מלכתוב הקדשה לבבית גדושה בברכות חמות בפתח של החלק הראשון של ספריו, וכל זה לאחד ממאות תלמידיו רק כדי שלא יחוש חלילה איזו תחושה של קיפוח על שראש הישיבה הגדול לא טרח להגיע לקידוש שערך.

בחור אחד מבני ישיבת חברון הגיע לתפילה באמצע תפילת שחרית וישב בקרבת מקום לרבי שמחה זיסל ברוידא ראש הישיבה, מתי הוא הגיע לישיבה - באמצע תפילת שחרית. והחל לומר בקול רם את ברכות השחר, באמצע התפילה, ראש הישיבה שכבר החזיק באמצע התפילה, אשרי עין ראתה זאת, גודל דבקותו וריכוזו בתפילה, והכל מתוך נחת ובמתינות, והוצרך להפסיק מהתפילה ולענות אמן על הברכות. הוא שומע ברכות צריך לענות אמן. לאחר התפילה קרא ראש הישיבה לאותו בחור, כשכולו נעימות אמר לו, אמנם זה יפה מאד שאתה רוצה לומר ברכות בקול רם, וכוונתך מן הסתם לזכות אחרים באמירת אמן, אך היה עליך לחשוב על עוד פן אחר בדבר, הרי אתה שם כביכול את כל הציבור בבית הסוהר, אותם אלו אשר הם מרוכזים בתפילתם חייבים להפסיק מהתפילה וצריכים לענות לך אמן על כל הברכות, ובשלמא אם אלו ברכות אשר אתה צריך להוציא ידי חובת האחרים נייחא, אך סתם לומר ברכות בקול רם ועל ידי כך להפריע כביכול לאחרים - אין זה מן היושר והראוי, כל זה הוא אומר לו בנעימות.

כעין מעשה זה פעם ארע כאשר עמד ראש הישיבה לצאת מבית המדרש, והיה שם בחור אחד שהאריך בתפילת שמונה עשרה ועיכב אותו, לא יכול לעבור. לאחר שסיים את התפילה אמר לו ראש הישיבה בנעימות, כמו שהוא שמע כגון דא מהמשגיח ר' לייב חסמן, אמר לו קשרת אותי בשלשלאות של זהב, זה אמנם זהב אבל עדיין אני קשור עם שלשלאות. צריך דעת, שאדם ישים לב מה הוא עושה, מה הוא עושה.

יש דבר שאנשים, כבר מדברים על ברכות, יש דבר שאנשים לא שמים לב, שאתה מברך על משהו ומתחיל ללעוס אסור לדבר עד שתבלע, לפחות חלק מזה. ואנשים מדברים תיכף, וגם אלה שלא נוהגים לדבר הם לא יכולים לענות גם אמן על מישהו שבירך כמותם, נגיד בורא פרי האדמה, בורא פרי האדמה, ככה מברכים על בוטנים, כשיש לך עדיין בפה ולא בלעת, אז לא עונים אמן. ואחד שהוא אומר בקול רם והוא יודע שחלק מן הציבור לא יענו אמן עדיף שיגיד בשקט, למה כי הוא מכשיל את אלה ששומעים ולא עונים, והעוון הוא גדול מאד למי שלא עונה אמן בשעה שהוא יכול וחייב. יש על זה מעשים נוראים. אז לכן צריך חכמה איך לעשות ומה לעשות ואיפה לעשות .

עד כמה דאג רבי שמעון שקאפ בעל השערי יושר לכבוד תלמידיו, מספר רבי צבי מרקוביץ ראש ישיבת קרלין, מעשה בדודי, ידיד נעוריו של רבינו רבי מנדל רבינוביץ רבה של סופטקין ובנו של רבי יצחק רבה של טורץ, הגיע לביקור אצל רבינו, התלוינו אליו אנכי ובן דודי רבי חיים דב רבינוביץ, עם הכנסנו ביקש דודי מרבינו עטרה לנדר שנדר בנוגע לעיירתו והיה צריך התרה מחוץ לעיירתו, והחלו משוחחים ביניהם על סבינו ועל התקופות הקודמות וזכרונות מהעיירה, אני שנתלויתי לדודי וחשתי שהזמן מתארך באופן בלתי טבעי, ולא מתעסקים בנושא שלשמו הגיע הדוד - התרת הנדר, ותמהתי על כך כי הבנתי שזמנם יקר ואם כן מדוע מתארכת השיחה כל כך? לפתע נכנס בחור אחד לחדר, תיכף כשנכנס ביקש רבינו להצטרף להתרת נדרים, ישבו והתירו את הנדר, לאחר מכן עמדתי על התערבות השיחה שהרי נפסק להלכה שלהתרת נדרים צריך שלשה גדולים, ובדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבה, והיות והייתי עדיין  צעיר בלא חתימת זקן, רבינו לא הסתמך על כן לצרפני להתיר לנדר, ואם כן אך טבעי היה שרבינו ישלח אותי או אחר לקרוא לשלישי שיצטרף להתיר, אבל רבינו בעדינות ליבו חשש שזה עלול לפגוע בבחור הצעיר לכן ישב ודיבר וחיכה עד שמישהו יכנס מעצמו.

היו פעמים בהם מעשי החסד של רבי משה פיינשטיין נעשו באופן כה מעודן עד כי כמעט ולא הורגשו. לפני עשרים שנה נכנס איש לבית המדרש תפארת ירושלים שביקש לשוחח עמו בענין דחוף. נאמר לו כי רבי משה נמצא בביתו והוא מתכונן לצאת לעיר למשך כמה ימים, אולם אם ימהר יתכן ויצליח לפגוש אותו שישמע בדרכו החוצה. האיש הצעיר החיש פעמיו, אץ רץ לביתו של רבי משה, בפתח הדירה פגש שני תלמידים הנושאים את מטענו, לא, אי אפשר להפגש עתה עם ראש הישיבה, הוא עומד לצאת לעיר תוך דקות מספר. רבי משה הבחין באיש הצעיר מתנשם ומתנשף ממאמץ הריצה, הזמינו להכנס פנימה לחדר עבודתו, הציע לו לשבת ובה בשעה העסיק את עצמו באיסוף כמה ספרים אותם יקח עמו לנסיעה. רבי משה אמר לאיש הצעיר דברים של מה בכך, אני נוסע למשך כמה ימים, טוב לצאת מפעם לפעם, יהיה לי יותר זמן ללמוד מאשר כרגיל, ורק לאחר שהצעיר נרגע ממרוצתו לדירה שאל אותו רבי משה לחפצו וסיבת בואו.

בד בבד עם זריזותו לסייע לאחרים השתדל תמיד שלא להכביד על איש.  במשך שנים רבות נהג לעשות חג הסוכות בבית בתו וחתנו הרב משה דוד טנדלר. רבי משה נהג ללון בסוכה ולהשכים ללמוד לפני עלות השחר כמנהגו כל השנה. מה היה בסיפור הקודם, אתם שמתם לב מה היה? מה הוא עשה הרב פיינשטיין, מה היה חשוב שמה? מה הוא עשה? או, יפה, נתן לו לברוח מההתאמצות שהוא רץ ובינתיים סיפר לו, אני יוצא ומידי פעם זה טוב ככה לצאת ולהתאוורר ואני אוכל ללמוד יותר, וזה, בינתיים שהוא הההה תרד לו הנשימה כמו שצריך ואז הוא שאל אותו, אפילו שהוא ממהר לצאת, הבנתיוכם, כן? אתם לא שמים לב מה אומרים.

בד בבד עם זריזותו לסייע לאחרים השתדל תמיד שלא להכביד על איש. במשך שנים רבות נהג לעשות את חג הסוכות בבית בתו וחתנו הרב משה דוד טנדלר. רבי משה נהג ללון בסוכה ולהשכים ללמוד לפני עלות השחר כמנהגו כל השנה. בשנותיו האחרונות של אביה נהגה הרבנית טנדלר להציב שורת כסאות כדי שאביה יתמוך עצמו בהם בהליכתו ממיטתו בדרכו לשתות את קפה הבוקר שלו בדרכו לחדר בו נהג ללמוד. מידי בוקר מצאה המשפחה את הכסאות מסודרים כהלכה סביב השולחן וכל אחד מהם חשב שמישהו אחר מבני המשפחה עשה זאת. אולם בן המשפחה הזה היה רבי משה פיישנטיין בעצמו שרצה למנוע טרחה מבני המשפחה להשיב את הכסאות למקומם.

כמה וכמה חורבנות נגרמו ע"י אנשים שהעמידו להם מטרה לשם שמים אלא שלא הבינו שצריך לבטל את הנגיעה שבמעשיהם, על כך מעיר רבי משה שוואב, ועל כן בדרכם אל הטוב הם פוגעים בכל העומד בדרכם. ההתחלה היתה טובה, מאחר ששכחו לחשב כל צעד שיהיה מחושב ככולהו תנאי וככולהו אמוראי, הרי במקום לתקן החריבו. בזמנו היו ממשילים זה לפחמים, אשר אם יניחום על פני השדה מבלי שמירה הם מועדים להתלהם ולכלות כל טוב. אבל אם יגדרו בכמה אבנים אזי הם ראויים להיות אפילו בתוך הבית, והרי הם מחממים את הבית ומהנים את כולם. וכן הוא בכל דבר שנעשה לשם שמים, אם אין משמרים אותו מפני הרוחות עלול להתהפך לאש שורפת ומכלה, אבל כשמקיפים אותו בשמירה כי אז מעדן הוא את הנפש עד ששם ה' נקרא עליו. כאשר נצטווה משה לילך למצרים כתוב "וילך משה וישוב אל יתר חותנו", פירש רש"י ליטול רשות, שהרי נשבע לו, בעל נגיעה כבר היה מוצא מקום לוותר על זה, שהרי בשליחות הקב"ה הוא הולך, אבל משה רבינו ידע שגם זהו רצון ה', שלא לעבור על השבועה, ואדרבא, אם לא היה שב ליטול רשות גם השליחות למצרים היתה נפגמת, אם לא היה מבטל את הנגיעות הללו לא היה מטיל פחד על כל האומות, כי לא היה זוכה ששם ה' ייקרא עליו. אתם שומעים? צריך לבטל את כל הנגיעות בשביל ששם ה' ייקרא עליו.

לפעמים בא אדם לבנות דבר טוב, באותה שעה עליו לשמור את עצמו מפני הנגיעה, לפעמים בא אדם לבנות דבר טוב אבל באותה שעה עליו לשמור את עצמו מפני הנגיעה, וממורינו רבי אלחנן וסרמן שמעתי, שפעם אחת הגיע לעיר אחת כדי לייסד שם ישיבה, באותה עיר היה רב, גם הוא תלמיד חכם ולמדן, אבל לא במידה של גדול הדור כרבי אלחנן. כשראו בני העיר שרבי אלחנן בעיר אחת, הלכו כולם ובאו אצלו. כשנוכח מורינו ורבינו שהוא פוגם בכבודו של הרב נטל את הישיבה ונסע משם, כדי לא לפגוע בכבודו של הרב. אדם שאינו גדול יאמר, מה אכפת לי, מה אכפת לי, הרי חייבים ללמוד תורה ולחזק את העיר, אלא שאדם גדול יודע כי בנין חייב להבנות בלי שום טענה ופקפוק, אם כבודו של הרב ייפגע מכך נוסעים. מי שנוהג כמשה רבינו יודע שאם הים אינו רוצה להבקע מפניו הוא חוזר אל הקב"ה ומשיב לו טענת הים, לכן מצאנו אשר משה רבינו סרב שבעה ימים לילך להציל את ישראל, ואמרו במדרש אמר משה, עכשיו אכנס בתחומו של אחי ואהיה מיצר, בשביל כך לא היה מבקש לילך. להיות הגואל של ישראל, אתם שומעים? להיות הגואל, הגואל של ישראל, ה' אומר לו אם לא אתה אין גאולה, הוא לא רוצה, אח שלו עלול להצטער, עד שה' אמר לו "וראך ושמח בליבו".

מספרים על רבי עקיבא איגר כשהגיע לפרקו ובא אצלו חותנו לעתיד לשבת, איתרע שבאותה שבת הגיע עוד בחור לאותה העיר בנוגע לשידוך אחר, ורבי עקיבא איגר הכירו, כפי שנהוג אז הוצרך רבי עקיבא איגר לישא דרשתו בבית הכנסת, אולם החשש לכבודו של הבחור השני דיבר חצאי דברים ונתבזה שם בבזיונות נוראים וחותנו כעס על מי שהציע לו אותו. אח"כ עלה הבחור השני ונשא את הדרשה. במוצאי שבת נגמר השידוך אצל אותו בחור וחזר בכבוד לעירו, לאחר שאותו בחור עזב את העיר ביקש רבי עקיבא איגר מחותנו שינסה אותו בשבת הבאה. ואז ראו כולם את כח תורתו וחותנו ביקש ממנו מחילה. והסביר, שהוכרח להצניע את עצמו מפני הבחור השני שלא יתבייש על ידו. אתם שומעים? כמעט הפסיד את השידוך.

פעם נכנס אל רבי יחזקאל לוינשטיין תלמיד חכם אשר ליבו ער לקדשי ישראל ופרש לפניו תכנית שעיבד, שלדעתו אפשר לפעול בכך גדולות ונצורות לחיזוק הדת. הרגיש יחזקאל, רבי יחזקאל לוינשטיין כי בביצוע התכנית יהיה עלול מאן דהוא להפגע. קם על רגליו והצהיר בהתרגשות, כך מקובלני מרבותי, בנין בית המקדש יבוטל אם בנייתו עלולה לפגוע באיזה אדם מישראל. שמעתם? שמע השואל התגובה והתכנית נגנזה.

בשנת תש"ט כשעלה רבי יחזקאל לארץ הקודש הוזמן על ידי ישיבת מיר לבוא ולהמשיך לכהן בתור משפיע רוחני, בבואו לישיבה התברר לו שכבר מכהן שם אברך ת"ח בתור משגיח, ומשמיע גם שיחות מוסריות לבני הישיבה. חשש איפוא אם ימשיך להרצות שיחותיו כימים ימימה בישיבת מיר בחו"ל הרי שמא יגרום חולשת הדעת לאותו אברך, שהוא הקדימו בירושלים ונמצא נכנס לתחומו. משום כך החליט שלא ישמיע שום שיחה בתחום הישיבה, כי אם יאמרנה בביתו שנמצא בתחום רחוק מהישיבה. כן תמיד נזהר בהשמיעו דברי תוכחה לא לבייש אדם. והיה נוהג להכליל את עצמו עם הכלל שהדברים מכוונים גם אליו.

פעם אחת כשבא רבי אליהו לאפיאן לביתו ראה שעוזרת הבית סיימה זה עתה את ש טיפת הרצפות, עמד רבי אליהו וניקה את נעליו בקפידה לפני הפתח, ולא נתקררה דעתו עד אשר עמד על רגל אחת ובדק היטב את סוליית הנעל אם לא נשאר בה לכלוך, אח"כ עמד על רגלו השניה בדק את הנעל האחרת, אחרי בדיקות אלה נכנס לביתו. הדבר עורר התפעלות העוזרת שאמרה, מימיה לא ראתה אדם שידקדק כל כך בבין אדם לחברו, כי הבינה שחשש שמא יגרום לה צער, כי מתלכלך הבית שאך זה עתה עמלה עליו לנקותו.

מספרים על הרב דסלר זצ"ל שהוא הלך לחייט פעם, והחייט רצה למדוד את המידות לעשות לו מכנסיים, אז פתאום הוא ראה שהרב דסלר עומד על כסא, אז הוא שאל אותו למה כבודו עומד על כסא? הוא אומר אני לא רוצה שתתכופף למדידות. שמעתם?

מעשה ונכנס פעם מרן הסטייפלר לפני חג הסוכות למוכר לולבים ובדק את כל הלולבים ולא מצא לולב כרצונו, קם והלך לו מן החנות. כעבור רגע קט שב על עקבותיו, שוב נכנס לחנות, החל שוב בחיפושים עד שבחר לו לולב אחד שילם עליו ופנה לדרכו. לבן המשפחה שליווהו בדרכו הסביר, אם הייתי הולך מכאן בלי לולב היה עלול חלילה לצאת קול שהסטייפלר לא מצא בחנות הזו לולב כשר, ואנשים היו מדירים רגליהם מחנות זו, ונמצא שהייתי אני הגורם להפסדיו של בעל החנות, לכן חזרתי וקניתי לולב.

בשנת האבל על אביו מיהר רבי שמעון משה דיסקין לאחד מבתי הכנסיות על מנת לגשת לעמוד להתפלל. בעודו ניגש לעמוד הבחין ביתום צעיר הנדחק ממנין למנין ע"י גדולים ממנו. רבי שמעון משה לא  מאחר לעשות מפנה את עמודו ואומר, התפלל כאן. אני אמצא מנין אחר. מיני אותו יום הקדים רבי שמעון משה לבוא לבית הכנסת לתפוס עמוד עבור היתום, ורק לאחר  מכן דאג לעצמו, ובכך לא די, הרי לילד יתום אין אבא, ומי יכין אותו בלימודו לקראת המבחן בישיבה? ובכן הוא פונה אליו, בא בכל עת שתחפוץ אל הכולל בו אני לומד ואסייע לך כמיטב יכלתי, לחברותא בכולל, הסביר רבי שמעון משה, כי מישהו חשוב הגיע ועלי ללמוד איתו. רבי שמעון משה דיסקין אומר לחברותא סליחה, הגיע מישהו חשוב ואני צריך ללמוד איתו - הילד היתום.

בהספד שנשא רבי יחזקאל אברמסקי על  מרן רבי יצחק זאב סולאוויצ'יק הגרי"ז מבריסק בשנת תש"כ בהיכל ישיבת עץ חיים, הזכיר כמה דברים מרבי חיים מבריסק. בתוך דבריו אמר רבי חיים, היה רבה של העיר בריסק, אבל מימיו לא חתם את עצמו בשם אב"ד דק"ק בריסק, ברוב ענוותנותו הטהורה סלדה נפשו מתארים, ואפילו בתואר האמיתי כאב"ד בריסק לא רצה לחתום. מתי השתמש רבי חיים מבריסק בתואר הזה כרבה של בריסק? אספר לכם, הודיעו פעם לרבי חיים מאלמנה אחת שהיא גרה בירכתי העיר והיא צריכה סיוע ועידוד, מיד הזדרז רבי חיים בעצמו ללכת לבקר אצלה, לאו מילתא זוטרתא היא להרנין לב אלמנה. מישהו ליוה את רבי חיים וביקש אותו רבי חיים להזדרז ולהקדים לבוא לפניו אצל האלמנה ולומר לה - הרב מבריסק מגיע לכאן. דער בריסקער רב גייט צו איך, כאן השתמש רבי חיים בתארו לשמח ולהרנין את לב האלמנה, הרב דבריסק בדרכו לכאן. קשה לתאר את ההתרגשות של רבינו החזון יחזקאל כשסיפר זאת.

אגדות וסיפורים רבים התהלכו  מסביבו של רבי יוסף חיים זוננפלד בפרשבורג. אחת מיני רבות היה, רבי יצחק שלמה בלוי נוהג לספר מעשה שהיה כך היה: כשהיו הולכים מהיכל הסעודה לסעוד את סעודת שבת באחת האכסניות, היה רבי חיים חומק לשעה קלה ונעלם מתוך החבורה, לאחר מכן חוזר ומופיע בחשאי ומתערב בין החברים. כשהרגישו חבריו בדבר גברה הסקרנות להתחקות על פשר ההעלמות המסתורית של חברם כי ידעו שזה לא דבר ריק. לשבת הבאה מיד עם העלמו עקבו שני בחורים אחריו בחשאי, ומה נדהמו לראות שהוא חומק לאחת הסמטאות ברובע משכנות העוני של פרשבורג ויורד מדרגות לדירת מרתף, דופק על דלת של האלמנה אחת, ובסבר פנים צוהלות משמיע לתוך חלל הדירה הצנועה, גוט שבעס, גוט שבעס, וחוזר חיש אל חבריו לסעוד את סעודת השבת. לא יכלו החברים להתאפק ושאלו, חיים, מה לך ולאלמנה העלובה הזאת? כלום דודתך וזקנתך היא? לא זו אף לא זו, אשה גדולה היא שזכתה שכל בניה תלמידי חכמים הם, איך לא ארנין את ליבה ואכבדה בגוט שבעס, כך היה מנהגו בכל שבת בשבת במשך כל ימי שהותו בפרשבורג. והוסיף רבי יצחק שלמה בלוי, אלמנה זו היתה סבתא שלי, ונער קטן כבן שש או שבע הייתי אז, ונוהגים היינו לסעוד על שולחנה בליל שבת קודש, והייתי נוהג להמתין בחוץ ולבשר לכולם, דער בחור גייט - הבחור הגיע. כולם חיכו לו לבחור שהוא יבוא להגיד גוט שבעס, גוט שבעס. אייי.

יש והנהגות האדם כשלעצמן טובות וברוכות הן, אך בהמצאו בחוג בני האדם ישומן כרוך בפגיעה בזולת ובחוסר התחשבות עמו. לאור זאת כיוון והדריך רבי ישראל סלנטר את עם תלמידיו ובואו נתבונן: אחד מתלמידיו האמידים של רבי ישראל סלנטר הזמינו פעם לארוחות שבת, על תשובתו של רבי ישראל שאיננו מסכים להתארח בשום  מקום טרם ידע את תהלוכות הבית והשולחן, סיפר לו הלז שביתו מתנהל לפי כל הידורי ההלכה, בשר הוא קונה דוקא אצל קצב פלוני שהוא מפורסם וירא וחרד, הבשר הוא חלק בלי כל שאלות וסרכות, המבשלת במטבח היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם ובת טובים, גם אשתו נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר, בלילי שבתות הוא עורך סעודתו בתפארת רבה, בין מנה למנה עוסקים בדברי תורה שלא יהיה כאילו אכלו מזבחי מתים, לומדים שיעור קבוע בשו"ע, מזמרים שירות שבת, וכך מאריכים בשולחן עד שעה מאוחרת בלילה. אחרי שרבי ישראל שמע את כל פרטי הליכותיו הסכים לקבל את ההזמנה רק בתנאי שיקצרו בסעודת ליל שבת בשעתיים. באין ברירה קיבל תלמידו את התנאי והפעם מיהר מאד בשולחנו אכלו מנה אחר מנה לא הספיקה לעבור שעה, מים אחרונים ברכת המזון. לפני ברכת המזון פנה בעל הבית אל רבי ישראל ואמר, ילמדני רבינו, איזה פגם מצא בהנהגת שולחני? רבי ישראל לא ענה דבר, ביקש להזמין את האלמנה המבשלת ואמר לה, סלחי לי גברת שעייפתי אותך הערב ובגללי היית נאלצת למהר ולהגיש בלי שהות מנה אחר מנה שלא כדרכך. אוי אוי, כל הברכות תחולנה על ראש הרבי, השיבה המבשלת, הלואי שכבודו יתארח בביתנו בכל לילי שבתות, בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה ואני כבר עייפה מעבודתי במשך כל היום עד שרגלי כושלות ממש מרוב לאות, והנה אודות לרבי הזדרזו הערב, אני כבר חופשיה ללכת לביתי ולנוח. אז פנה רבי ישראל לתלמידו ואמר, בתשובתה של האלמנה המסכנה הזאת תמצא גם את התשובה לשאלה שלך והפתרון לתמיהה שלך, אמנם הנהגתך נאה מאד, אבל במה דברים אמורים, אם איננה פוגעת באחרים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.