המשך השמח בחלקו

בתפילת השבת אנחנו אומרים, "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" מסביר זאת בעל ההפלאה בטוב טעם, יש סוגים רבים של הנאות בעולם הזה שאדם רוצה להגיע בהם למילוי תאוותו, אולם הדבר אינו עולה בידו, ותאוות האכילה למשל, לאחר שמילא את בטנו בכל סוגי המאכלים והגיע לשובע של ממש, הוא אינו נהנה יותר, אדרבא, הוא קץ במאכלו, גם אם יגישו לו לפניו עוד מיני מתיקה ומעדנים לא יוכל להכניסם לפיו. הוא שבע אבל לא נהנה.

בענין תאות הממון, יש מהלך אחר, אדם יכול לצבור כסף ללא הגבלה, לאגור כמה שיותר, ועם כל פרוטה הנכנסת לכיסו תהיה לו הנאה. אבל לא יהיה לו שובע, שהרי אמרו חכמים ז"ל, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, מה ההבדל בין שתי הדוגמאות שאמרתי? נחמד. באוכל הוא יכול להיות שבע, הוא כבר לא נהנה אבל, אחרי שהוא שבע הוא לא נהנה, פה כל פרוטה, כל כסף, כל כמות שהוא יקבל של ממון, כל סכום הוא יהיה נהנה אבל לא יהיה שבע.

מוכח אפוא שבהנאות העולם הזה אי אפשר להגיע למיצוי של שובע ותענוג, במקרה הטוב יוכל אדם לבחור באחד מן השתיים, או שובע או תענוג. הדבר היחיד שמעניק לאדם את שני המצבים הללו במלואם בעת ובעונה אחת זה לימוד התורה הקדושה. כאשר משקיע האדם את כל עמלו בתורה, יש באפשרותו להגיע למצב של שובע מחד גיסא, ולמצב שבו הוא רווי הנאה מלימודו. מי כמונו לומדי תורה יודעים איזו הנאה אוחזת בנו לאחר לימוד של כמה שעות בעיון וביגיעה, גם ההרגשה של שובע וגם תענוג אמיתי מלווה את הלומד. את זה מסביר בעל ההפלאה. אז זה נקרא השמח בחלקו איך אפשר לא להיות שמח עם חלקך בין חובשי בית המדרש.

כשסופר לרבי מרדכי לייב מן על רבי ישראל סלנטר שהיה משנן בשפתיים דולקות את המשנה "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", לפני שהיה מתדפק על מעונו של גביר הניד בכתפיו ואמר, מעולם לא הרגשתי צורך בחיזוק כלשהו מפני עשירות, עשירות גורמת לי דחיה נפשית, סלידה עמוקה, מפגש עם עושר וכבוד הוא רגע קשה בחיי. שמעתם?

רבי ישראל סלנטר היה משנן בשפתיים דולקות את המשנה, הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. ולפני שהוא היה מתדפק על מעונו של גביר הניד בכתפיו ואמר, מעולם לא הרגשתי צורך בחיזוק כלשהוא מפני עשירות, שלא יהיה לו עשירות, חיזוק, שלא יצטרך לעושר, שלא ירדוף אחרי עושר, לא היה צריך חיזוק, למה? כי עשירות גורמת לי דחיה נפשית, סלידה עמוקה, מפגש עם עושר וכבוד הוא רגע קשה בחיי.

בדברי הספד על רבי נחום פרצוביץ אמר תלמידו של רבי בערל אייזנשטיין ראש ישיבת תפארת שלמה בין  יתר דבריו, את המאמר של חכמים ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו, פירשו המפרשים גם באופן הבא: לכל מלאך יש רק תפקיד אחד כמבואר, פעמים רבות בפירוש רש"י על התורה התדמות הרב למלאך היא בכך שאין לו שום תפקיד אחר מלבד ללמד את תלמידיו. אף רבינו, רבי נחום לא התעסק בשום ענין אחר ולא פנה אל ענינים ציבוריים, כל כולו היה קודש ללימודיו ולתלמידיו. פעם אף סיפר להם בשמחה ובאושר איזה זכות נפלה בחלקו שאין הוא צריך לדאוג לצרכים הגשמיים של בני ישיבה, אלא הרבנית דואגת במסירות לכל צרכיהם, ועל כן כל רגע קט יכול להשקיע בתלמודו ובתלמידיו. זה נקרא אם הרב דומה למלאך ה' צבקות, אז רש"י אומר שמלאך יש לו רק תפקיד אחד, והוא היה שמח שיש לו רק תפקיד אחד, ללמד את תלמידיו. זה נקרא שהוא דומה למלאך. לא מתעסק גם בזה וגם בזה וגם בזה וגם בזה. זה נקרא השמח בחלקו, מה חלקו - מלאך, מה זה מלאך? תפקיד אחד.

כתוב בגמרא ולא נצחני אלא בעל מלאכה אחת, בעל מלאכה אחת זה בעל כח גדול, כולו מרוכז מדבר אחד מתמקצע מומחה לדבר אחד.

בראשית שקידתו בתורה מבאר רבי חיים  מוולאז'ין, יש לו לאדם מלחמה קשה עם היצר הרע, כשמתחיל אדם לשקוד על התורה, לא ללמוד בשיעור, לשקוד על התורה, להיות שקוד על התורה, אז בהתחלה כשהוא מתחיל יש לו מלחמה קשה עם היצר הרע. למה הוא מפתה אותו שלא יסתפק בחלקו, אלא ישאף להון רב, אבל במשך הזמן שמתגבר הוא על יצרו פוחתות אצלו התשוקות לעניני עולם הזה, והוא מסתפק במועט. וזאת משום שהענינים הרוחניים עומדים בראש מעייניו ותחת אשר למד עד עתה את התורה מעוני, הכוונה מצער, ילמד לבסוף מעושר, איזה עושר? השמח בחלקו.

והנה ממשיך רבי חיים וולאז'ין, כל אדם צריך לעלות ולהוסיף שלמות, וכל מי שרוצה לעמוד במדרגתו ולא לעלות יותר סופו ליפול, ואפילו אם כבר ניצח את היצר, אם יתרשל להתגבר ולהוסיף ישוב יצרו הרע להרע לו ואל יבטח ברע, רק אם כבר נצחו, אז קל לו להיות נשמר ממנו, אבל שמירה הוא צריך גם אם הוא ניצח הוא צריך שמירה, כמאמר הכתוב "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" רוצה לומר הצדיק אשר עדיין יצרו טורדו והוא רק מתגבר על ידי צער, הנה אורו הוא כמו זריעה בקרקע, יודע שלבסוף יצמח, אבל כעת אין לו עדיין, אבל ישרי לב, מי שליבו כבר ישר ואין לו עקמימות מיצר הרע, הוא שמח גם עתה בחלקו. אז זה מה שאומר הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". צדיק זה כמו אור זרוע, כמו זריעה בקרקע, בסוף זה יצמח, אז האור זרוע, עדיין לא יצא האור לגמרי, הצדיק עדיין, אבל מי שהוא ישר לב ואין לו עקמימות של יצר הרע, אצלו הוא כבר במצב של שמחה, זה נקרא השמח בחלקו.

אמרו חכמים ז"ל כי אחד מעשרה ניסים שהיו בבית המקדש - שלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. מה פירוש? עצי המערכה זה העצים שהיו שמים עליהם את הקרבנות, עצי המערכה היו מתחת כיפת השמים, וכשיורד גשם אז יורד גשם גם על עצי המערכה איפה שהאש, מעולם לא כיבו גשמים את עצי המערכה. אתם שומעים? גם אם יורד גשם שבועיים רצוף לא כיבו. ומה יש שמה? גחלים, איך לא כיבו? זה אחד מעשרה ניסים שהיו במקדש.

מפרש רבי חיים מוולאז'ין, הרי לא ייפלא מה' שלא להמטיר גשם על מקום המקדש והמזבח, נכון? אפשר שהנס היה שמסביב לבית המקדש לא ירד גשם אף פעם, מסביב כן, במקדש לא, נכון נס? הקב"ה לא שינה את הטבע. לא שינה, שירד גשם אבל לא יכבה. שירד גשם, מה הבעיה? כן, שירד גשם. אין זאת אלא להראות לנו שאדם הקבוע בעבודה אל לו לשוב בשל הפרעות למיניהן, אדם שהוא עובד את ה' והוא קבוע בעבודה, עבודת ה', גם אם יהיה לו הפרעות כל מיני, לא ישוב מהעבודה בגלל זה, עליו לעמוד על עמדו כמו האש במזבח שיקדה תמיד, ולא כיבו הגשמים של עצי המערכה. הגשם טורד, הגשם מרטיב, אבל לא נכבים, גם אתה אל תכבה, יבואו טרדות, יבואו בעיות, אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה, אתה צריך שאש התורה תמיד תוקד בך לא תכבה, אפילו יש עליך בעיות, צרות, חולאים, יסורים, הכל, לא תכבה. תמיד תהיה עם חום, חום פנימי, אש תמיד תוקד על המזבח.

ממשיך רבי חיים מוולאז'ין, ומפיק לקח נוקב, רוב העולם בזמנינו טוען שאינו יכול לעסוק בתורה כראוי, למה? מחמת הדאגה וטרדת הפרנסה, כנגד זה באו חכמים ז"ל ואמרו שזו טעות גמורה. על האדם להיות בטוח בה' ויוכל לעסוק בתורה, שלא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה, הרי גשמים רומזים לפרנסה, דהיינו שעל האדם לדאוג לכך שלא יהיה לו שום ביטול וכיבוי לעסק התורה שנקרא אש, הלא כה דברי כאש נאום ה', אז מעולם לא כיבו גשמים זה הפרנסה, מה זה גשמים? מביאים פרנסה, בלי גשמים אין פרנסה, אין, אז לא כיבו הגשמים את עצי המערכה. והתורה היא אש, אז ז"א כשאתה לומד תורה גם עניני הפרנסה לא אמורים לכבות אותך מן התורה דהיינו לקום מן הספר וללכת לטרוח ולחפש פרנסה. אם אתה קם סימן שהגשמים כיבו את עצי המערכה. אז אם אתה נמצא בבית המקדש, בית מקדש מעט, או שאתה בעצמך בית מקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אז לא אמור להכבות אצלך בגלל פרנסה לימוד התורה.כן.

ש. לא שומעים

הרב: מה פירוש איך תעשה את זה, אני אגיד לך איך תעשה את זה, אתה עושה את זה ככה: השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אז תראה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה פירושו של דבר שתמיד היתה יורדת אש מן השמים, אבל ה' לא רצה שהיא תיראה אז היו מביאים גם אש מן ההדיוט, אבל בעצם האש לא מההדיוט מדליקה אלא אש השמימית. גם אדם אם הוא עובד אפילו צריך לדעת שהאש נדלקת מהשמים, הפרנסה באה משמה ולא ממה שאתה עושה. בסדר? עכשיו, אבל אם אתה בעל בטחון, אז השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, אם אתה בעל בטחון גמור, כמו שהחיים שלי מסורים בידו ודאי שגם פרנסתי מסורה בידו. אין הפרד, אין שאני, יש לי חיים לחוד ויש לי פרנסה לחוד, לא, זה הולך ביחד, בשביל לחיות צריך פרנסה, ואם קצבו לי חיים אז קצבו גם פרנסה. אז אם אני סומך על ה' בענין החיים איך אני לא אסמוך עליו על פרנסה? אז איך זה יתקיים? איך יתקיים? אבל זה צריך בטחון, אז אם אין לומדים, לומדים משננים מתרגלים ומגיעים. זה לא קם בבוקר פתאום בן אדם אומר יש לי בטחון, לא יהיה לו בטחון, בטחון זה ענין של תרגולת. אתה מבין? ואז בן אדם רואה מקרה ועוד מקרה, הכוונה בהשגחה. ויקר מקרהו, והוא רואה שזה קורה, מה שהוא חשב שלא יכול לקרות קרה. ואז ממילא, הנה היום סיפר לי יובל מוריס שבדרך לפה היה לו נס, ביקשתי ממנו שיבוא לפה בשביל להתקין את הלדים לסדר אותם, אומר היה לו נס, הוא החליט אמר לאשתו אנחנו נסע בכביש ארבע, איך שהוא פונה לכביש ארבע בדיוק הוא מגיע יש רמזור אדום, הוא בא לעצור ברמזור אין ברקס, אין ברקס, אבל זה היה בדיוק כשהוא כבר עומד ליד הרמזור, אם זה היה נגיד כשהוא נוסע על 120 ומסיבה כלשהי הוא צריך לבלום ואין ברקס, תאונה. התפוצץ לו שמה צינור.

הכל מאיתו יתברך, הכל מחושבן מחושב, הכל, אין, אנחנו לא פועלים שום דבר, אנחנו צריכים רק לא להפריע לקב"ה לתת לנו. כשאנחנו רוצים לקחת לבד אנחנו רק מזיקים לעצמנו. יש לו אישור כבר לעוזיאל מאשתו שהיא מרשה לו להשאר שבוע ימים פה ללמוד כל הזמן ורק שבתות לבוא כשהם יגורו בבני ברק עוד מעט, נכון? אז זה שבירת שיא, אתה רואה זה עקף את כולם. אני הבטחתי לו, אם הוא יהיה רציני אני יעשה ממנו בעזרת ה' תלמיד חכם אמיתי. זה יהיה המודל, המודל. כל מי שרוצה בסיעתא דשמיא. הפוך הגעת שומר אותו עירני, ואם הוא ירד עם געת הוא יכול להיחנק.

מעשה היה בתכשיטי כסף וזהב מהודרים ביותר, שניתנו כמתנת נישואין לבן אחיו של הגאון מוילנא, נגנבו תוך שבעת ימי המשתה. החתן שהצטער ביותר, לא גילה את הדבר כדי לא להשבית שמחת נישואיו, אך מיד לאחר מלאת ימי המשתה החל לחפש את הגניבה. מכיון שהיו בידו הוכחות שהגנב נמלט לוילנא ושם מכר שללו, יצא אליה לחפש אחר תכשיטיו שנגנבו. מטעמי נימוס נכנס לבית דודו הגאון לפרוש בשלומו, אך משסיפר לו על מטרת ביקורו בוילנא הביע הגר"א את תמיהתו, לא יאונה כי במשפחתנו יימצא אדם שיבטל את זמנו מלימוד התורה בשביל בקשת אבדת ממון? לא יאומן. אתם שומעים? במשפחה של הגר"א מישהו  מבטל תורה בשביל כסף, אבד לו כסף, גנבו לו תכשיטים, כסף וזהב על זה מאבדים את הזמן? לא יאומן.

עוד מצעירותו שקע רבי שלמה זלמן אויערבך בעולמה של תורה, ולא נתן דעתו לעניני העולם הזה, חשוב היה בעיניו רגע אחד של לימוד התורה יותר מרכוש גדול, כמאמר הפסוק "וכל חפציך לא ישוו בה", אם תקח את כל החפצים שלך ושווים לא משנה כמה, מיליארדים, לא ישוו בערכה של התורה. לא בערכה של התורה כולה, אפילו בדבר אחד של התורה, דיבור אחד של התורה.

המעשה שלפנינו יעיד, חמיו רבי לייב רוחמקין נתן לו כנדוניה מגרש רחב ידיים בעיר בת ים, שיעמוד לו כקרן קיימת לתקופות מאוחרות בחייו בהן יצטרך לכלכל ולחתן את בני ביתו. באחד הימים יצא הקול כי הממשל האנגלי עומד להטיל מיסים על בעלי מגרשים, הכל דנו מה עדיף לעשות, ואיך להתחמק מהחוב, משחש רבי שלמה זלמן אויערבך כי הדאגה בענין זה מפריעה לו מעט מלימודו, קם ועשה מעשה, ירד מיד לעיר בת ים, נכנס למשרד תיווך ראשון שנקלע בדרכו, הציע את המגרש למכירה לאלתר. הקונה הראשון שהזדמן קנה את המגרש במחיר פחות מערכו, אך רבי שלמה זלמן לא התמקח ולא עמד על המכיר, רצונו היה להתפטר לאלתר מהמגרש הזה. שבע רצון היה מהעסק, עלה לירושלים בפנים קורנות ובלב שמח ואמר, עתה אני יכול ללמוד ללא דאגות שיפריעו לי וזוהי העסקה המוצלחת שלי. שמעת הוא התפטר מנכסים שיכולים להטריד אותו, לא רוצה שיטרידו אותי. זה אמור היה כאילו לפטור לו את הבעיות שיהיו בעתיד לחתן ילדים וכל מיני דברים, הוא אומר לא לא לא לא, הבעיה שלי זה לא העתיד, זה עכשיו, זה מתחיל להפריע לי, אנשים אומרים כדאי לא כדאי למכור מיסים ענינים, עזוב אותי לא רוצה, זה העסקה הכי מוצלחת, בחרתי, שלום. איייייי.

אתם יודעים, יש אנשים שבאים אליהם גנבים או פורצים או שודדים או לא משנה מה, ומאיימים עליהם שיתנו להם את הסף, או קופאיות בבנקים ופה ושם שיתנו את הכסף, אם לא יתנו יורים בהם. יש כאלה שהם נותנים, ויש כאלה שמתקוטטים וחלקם נהרגים. מה אתם אומרים, מה כדאי? לתת לו את הכסף וזהו. אז למה אתם נותנים ליצר הרע לגנוב לכם את החיים בשביל כסף? אתם הולכים לעבוד בשביל כסף הוא שודד לכם את החיים, הוא לא יורה בכם, הוא הורג אתכם לאט לאט, הוא נהנה מזה, שכל יום שאתם הולכים אתם מתים מתים מתים הוא לא רוצה פעם אחת, כל יום הוא נהנים שאתם הולכים לעבוד וזה ומאמינים בכוחי ועוצם ידי בעזרת ה' השבוע הבא יהיה ככה, הוא נהנה נהנה נהנה נהנה, זהו, זה מה שעושה יצר הרע, הבנתם? אייייי.

זכורני מספר רבי אליהו לאפיאן, כשסיפר לי רבי אליעזר שולביץ מתלמידיו הצעירים של רבי ישראל סלנטר, ראש ומייסד ישיבת לומז'ה, שנצרך פעם למשגיח בישיבה, תקשיבו טוב, ונסע בסוף זמן אחד אל החפץ חיים שימליץ לו על משגיח. הפנהו החפץ חיים אל אחד הגאונים הצעירים דאז, כמי שראוי לכהן כמשפיע רוחני בישיבה גדולה. הלה נאות לקבל את ההצעה הנכבדה. כאמור הדבר היה בסופו של זמן בישיבה, אולם מיד לאחר החג קיבל לפתע רבי אליעזר מכתב מהחפץ חיים בו הוא כותב לו שהוא חוזר בו מהמלצתו על אותו פלוני כראוי להיות משגיח בישיבה, מתוך המכתב ניכר היה שנכתב בחול המועד, לא כותבים בחול המועד, בעל כרחך נחשב היה הדבר בעיני החפץ חיים לדבר האבד, הדין בדבר האבד מותר יהיה לכתוב, שהרי אם ימתין עוד יתחיל הזמן החדש בישיבה ואז ההוא כבר יהיה בתפקיד. פשר הדבר הובא לרבי אליעזר רק אחרי שנסע שוב אל הכהן הגדול מראדין, החפץ חיים, לברר מדוע הוא חוזר בו מהמלצתו. פנה אליו החפץ חיים אל ראש ישיבת לומז'א ואמר לו, לא ראיתי ולא מצאתי חלילה שום פסול באותו גאון שהמלצתי לך עליו, אלא שלפני כמה ימים הוא בא אלי והתאונן בפני על מצבו הגשמים הירוד וחשבתי לעצמי, אדם שמתאונן על מצבו הגשמי אין בכוחו להיות משפיע בישיבה, ועל כן חזרתי בי מהצעתי. אתם יודעים מה הפסיד המשגיח הזה שהיה צריך להיות משגיח? דורות ישרים למאות ואלפים שהיה יכול לכוון אותם בחינוכו בהדרכתו במוסרו לבנות בתים נאמנים בישראל, לתקן להם את המידות, להעניק להם מעלות, מה לא, כל זה היה יכול להשיג, והוא הפסיד ברגע אחד כשנכנס והתאונן על מצבו הגשמי. אדם כזה לא יכול להיות משגיח. אדם כזה לא יוכל להשפיע בישיבה. אתם מבינים שאם בן אדם מתאונן על המצב שלו, ז"א שהוא לא בוטח לגמרי בקב"ה שהוא משגיח, והוא בעצם מנסה לדחוק, כאילו להביא שהמצב ישתפר, והרי למדנו ברבינו בחיי שאין מי שיכול להוסיף על מה שקצבו לך ואין מי שיכול לגרוע, ואין מי שיכול להקדים ואין מי שיכול לאחר, אז מה זה מועיל שאתה הולך ומתאונן? אדם כזה לא יכול להיות משפיע, לא יכול להיות משפיע. הבנתם?

כשמצבה הכלכלי של ישיבת גרודנא בראשות רבי שמעון שקאפ בעל השערי יושר היה בכי רע, והתזונה היתה בהתאם בכי רע, החליטו הבחורים יום אחד להחזיר בשלמות את מעט האוכל שקיבלו. יעני הפגנה. החזירו את האוכל. שמע זאת המשגיח רבי שלמה הרכבי אך לא סיפר את הדבר לראש הישיבה עקב מצב בריאותו הרופף, ברם בכל זאת הידיעה גונבה בדרך כלשהי לאזניו של רבי שמעון שקאפ ראש הישיבה. בשיעור הראשון לאחר המאורע הזה פתח בדברי התנא באבות, אם אין קמח אין תורה, רמוז כאן בדברי המשנה איייי, מה רמוז כאן? הפטיר כלפי תלמידיו, מה הוא אמר להם? מה הוא אמר להם? הוא הסכים איתם או התנגד למה שהם עשו? מה אתם אומרים, הוא הסכים איתם? משמע שהוא הסכים, בגללכם אין קמח, כן, מי עוד רוצה להגיד? הוא הסכים איתם או התנגד להם? והוא אמר, אם אין קמח אין תורה. הוא הסכים איתם או לא הסכים איתם? לא הסכים איתם, אז איך זה מסתדר אם אין קמח אין תורה? אה, אם אתם רואים שהמצב הגשמי ירוד סימן שאין תורה, יפה. יפה. אבל הוא אמר אחרת, עוד פירוש, הוא אמר, אדם שמסוגל להתלונן ולומר אין קמח, כלומר שהקמח לא מספיק לו, על כרחך הוא שאין תורה. שמעתם? שמעתם? אם אדם יכול להתלונן שאין לו מספיק קמח זה סימן שאין תורה, זהו. השכל שלו נמצא בקמח, לא בתורה. אם אתה מרגיש, אם אתה מרגיש.

החזון איש לא היה יודע מתי הוא צריך לאכול, הסטייפלר גם, לא ידע מתי הוא צריך לאכול, הוא לא היה מרגיש, הוא לא היה מרגיש שיש צורך לאכול, נו, אבל כשהיו מגישים לו את האוכל אז הוא אומר מסתמא הם יודעים שלא אכלתי עדיין. הוא לא יודע אבל הם אם הם הגישו אז סימן שהוא לא אכל, אבל הוא לא יודע אם הוא אכל או לא אכל, אם תשאל אותו אכלת או לא אכלת הוא לא יודע, זה לא נוגע אליו.

בהקדמת ספר זכרון יהונתן מסופר המחבר רבי יהונתן אברמן רבה של ביאליסטוק, שהיה רגיל להכנס לביתו של רבי אליהו אליעזר מו"צ של קהילה קדושה וילנא וחתנו של רבי ישראל סלנטר, בהגיעו לפרקו הרבו השדכנים לפתותו ולהפציר בו לשבת בצל הכסף, כי על ידי כך תהיה היכולת בידו ללמוד תורה על מי מנוחות. רבי יהונתן שכל חפצו וחשקו היה לגדול בתורה החל להדיר רגליו מביתו של רבי אליהו אליעזר, אמנם הרבנית מרת אסתר אשתו של רבי ישראל סלנטר ביקשה ממנו שיפנה אליה והחלה לתהות על מהות השידוך שהציעו לפניו, רבי יהונתן החל לספר לה כי הציעו לו בת עשיר אחד אשר יתן נדוניה סך חמשת אלפים רובל במזומן, ומתחייב להספיק כל צרכי הזוג במשך עשר שנים. וליבו נוטה לכך מכיון שעל ידי כך יוכל להשתלם בתורה כרצונו. אמרה לו הרבנית אסתר, אמנם כוונתך רצויה, אבל הינך  טועה בחשבון, וטעות זו באה עקב מיעוט ידיעתך בטיב הממון וערכו בעולם המעשה. כי בנוהג שבעולם אין אדם מניח מעותיואצל חברו בחינם מבלי שישתעבד המקבל לאיזה שעבוד והתחייבות, מי משקיע עשר שנים סתם? אתה התבונן נא, הנה נמצא איש אחד האומר להניח בידו סך חמשת אלפים רובל, ונוסף לכך עוד השתעבד לפרנסו ולהחזיק אותו ואת ביתו במשך עשר שנים רצופות, שגם זה יעלה לכל הפחות חמשת אלפים רובל, שזה הון עתק ורב מאד, ולא יושם עליו שום שעבוד של נשך ותרבית? עליך לדעת כי כזאת לא תהיה, ואמנם נשך גדול יושם עליו כל ימי חייו, כי איש כזה אומר להוציא על נישואי בת אחת עשרת אלפים רובל יעלה כל הונו לערך חמישים ושישים אלף, ומי שיש לו עושר כזה הרי הנהגת ביתו היא כמנהג בעלי מאה אלף, כנוהג שבעולם, ובתו הרגילה במותרות ונוחיות של גבירים בעלי מאה אלף, וכזאת וכזאת תדרוש מאת בעלה כל ימי חייה, וזה עול הברזל, זהו נשך אכזרי אשר יושם עליו ולא יוכל להמיש צווארו ממנו כל ימי  חייו, ואין בלבול הדעת וביטול תורה גדול יותר מזה. דברים אלו ירדו אל תוך חדרי לבבו של בעל זכרון יהונתן וניער עצמו מתמוך בעושר ויחמוד לשבת בצל החכמה והאמת. שמעתם? ויתר על שידוך עם עשרים אלף שזה הון עתק אז, למה? בת שגדלה בבית כזה פששששש היא תסתפק במעט? היא תחיה בחיי דוחק אחרי עשר שנים? הוא ישב בכולל והוא ילמד והיא תצא לעבוד? תשכח מזה.

כאשר חותני לקחני חתן לבתו, סיפר פעם רבי שמעון שקאפ בעל השערי יושר, הובטח לי שאקבל קעסט כדי שאוכל לשבת על התורה ועל העבודה בלי דאגה, אולם לאחר אירוסי נפלה דליקה בבית חותני שכילתה את כל רכושו ולא היה יכול לעמוד בהבטחתו. כאן הוסיף וסיפר בנו רבי אברהם שקאפ, תשעה חדשים ישב אבי בסמרגון ולמד בהתמדה מופלאה עם אלוף נעוריו רבי תנחום גרשון בליצקי בהיותו דחוק ביותר בלא פרוטה לפרטה פתח לפרנסתו חנות, אך בהיותו שקוע בלימודו ניצלו זאת אינשי דלא מעלי ולקחו סחורה בלי לשלם, מרוב שהוא שקוע בלימוד אז הוא נותן נותן נותן אנשים לא משלמים והוא לא שם לב כי הוא חוזר ללימוד, אז הוא לא ידע מי שילם מי לא שילם, דוד אשתו, רבי אליעזר גורדון, ששמע את מצבו וידע את כל אשר ארע, הבין כי מאת ה' היתה זאת, וזאת ההזדמנות לקרוא לרבי שמעון לכהן כר"מ בישיבתו. רבי שמעון התלבט מאד עם זאת ראה בהשתלשלות המאורעות אות משמים והחליט לקבל על עצמו את המשרה הרמה. בערוב ימיו כששוחח אודות קורות אותה תקופה אמר, אלהים חשבה לטובה, לו לא היו נכסי חותני נשרפים באש יתכן שהייתי נעשה בעל מעמד מכובד אך הקב"ה סובב את שקרה כדי שאגיע להרבצת התורה. אם לא הוא היה גדל אתה מבין, היה לו כיסוי לשבת וללמוד, מה הוא צריך ללכת ללמד ילדים, ללמד ישיבה. אבל מן השמים גלגלו שהוא יצטרך למעות וגם במכירות שלו יגנבו אותו, בקיצור הוא לא יוכל להרויח שום דבר למחייתו, אז הציעו לו משרה שיהיה לו פרנסה באופן כזה וגם יזכה את הרבים וילמד. מזה הרווחנו את רבי שמעון שקאפ, אם לא אולי היה גביר כזה שקוראים לו ר' שמעון שקאפ, הגביר.

שח לתלמידיו רבי יעקב ניימן, ראש ישיבת אור ישראל, הייתי ראש ישיבה בישיבת אור ישראל בלידא הסמוכה לראדין, ביחד עם רבי מרדכי שמוטלר שהיה מבכירי תלמידי ראדין ואדם גדול בתורה. פעם אחת שח לי רבי מרדכי שאחרי חתונתו הוא קיבל הרבה נדוניה, ורצה לעסוק במסחר, אמר לו החפץ חיים, שימו לב, כשבן תורה מתחתן ורוצה לעזוב את עסק התורה כדי לעסוק במסחר, תקשיבו, עומדות בפניו שתי אפשרויות, אם יתמזל לו מזלו הרי הוא מאבד את כל הנדוניה שלו מיד, ואו אז עדיין יש לו את הסיכויים להיות רב או ראש ישיבה, כי בינתיים הוא עוד יודע ללמוד, אבל אם אין לו מזל אמר החפץ חיים, הרי שעובר הרבה זמן עד שהוא מאבד את הנדוניה, פרק זמן כזה שבינתיים הוא שוכח את תלמודו ובסוף הוא נשאר ריק משניהם. לא כסף ולא תורה. לכן, מברך אני אותך, אמר החפץ חיים לתלמידו רבי מרדכי, שאתה את הנדוניה שלך תאבד תיכף ומיד עוד בטרם שתפסיק לשכוח את תלמודך, וכך היה, במסחר הראשון שעשה אבי רבי מרדכי את כל הכסף הפסיד, ונהיה אח"כ ראש ישיבה מצוין בעל הבנה ועמקן. אתם רואים מה זה ברכה, זה החפץ חיים יודע את מי לברך ובמה. כן, זה ההצלה שלו.

משנודע לנציב שנכדו רבי אפרים סמונו, חתן בנו רבי חיים, איבד מחצית מהונו שמח, לאחד ממקורביו שנכנס אליו ומצאו שמח וטוב לב אפילו הוסיף, לרבה הפלא, כי תקוותו שהנכד יאבד גם את מחצית הונו השניה, שכן מעתה יוכל להתמסר אך ורק לתורה ולעבודת ה'. שמעתם? איזה איחולים. היתה אמא אחת שאמרה, שהיא מתפללת על הבן שלה שיהיה עני, שאלו אותה איזו תפילה זה? זה אמא? אמא מתפללת שהבן יהיה עני? אמרה כן, ככה אני בטוחה שהוא יהיה קרוב לקב"ה. תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. אבל אם הוא עשיר, הוא יפנה אל ה'? הוא עסוק בעסקאות, וישמן ישורון ויבעט.

רבי אפרים היה חתנו של רבי חיים ברלין בנו של הנצי"ב. הנדוניה שקיבל מאביו ומחותנו היתה גדולה, הסביר הנציב, רבי אפרים הוא מהכשרונות המצוינים הראויים לישיבה על מדין, במצב הזה אין סיכוי שהוא יהיה כזה. עוד שנה חלפה והנכד רבי אפרים איבד את כל הונו, ובעקבות זאת חזר לוולאז'ין בה ישב ארבע שנים עד שנקרא לכהן ברבנותה של יקובושטט, בקיצור הרויח את זה שהוא נהיה רבה של עיר והרביץ תורה ברבים.

רבי זושא וולטנר מתלמידיו של רבי אליהו אליעזר דסלר בעל המכתב מאליהו וכולל אברכים גייטסהד מספר, באחד מימי שישי אחה"צ פניתי ללכת למקום מכירה פומבית, הודעתי על כך למורי ורבי הרב דסלר, הוא שמע על כך, הביע את רצונו להצטרף אלי למסע הקניה. לא הבנתי מדוע, הלכנו יחדיו. הגענו למקום, חיפשתי איזשהו חפץ, פתאום ראיתי טס של כסף מעשה אומן, מחיר מגוחך, עשרה שילינג בלבד, כמובן שרציתי מיד לסיים את המקח, אך הרב דסלר קורא לי הצידה ואומר לי המתן רגע, תראה תראה, זו מציאה גדולה ואני רוצה את הטס בשבילי. פשששש מה זה? לא תחמוד זה. הענין היה תמוה בעיני אך לא יכלתי לסרב, הוא קנה את הטס. המשכנו להסתובב בין הדוכנים ועיני צדה מנורה יפה העשויה שיש עם חריטות, התעניינתי במחיר והתאים בדיוק, לירה אחת. זה היה כל הסכום שבידי וסיימתי את המקח. הרב דסלר קורא לי הצידה ואומר לי פעם שניה, זה מוצא חן בעיני, אני רוצה את המנורה בשבילי, כמובן שכעסתי בליבי על הדבר, אך לסרב לא יכלתי והוא קנה את המנורה לעצמו. הסיפור חזר על עצמו בשלישית עם גביע כסף יפה ומעוטר, ממש הפלא ופלא, המחיר היה עשרה שילינג אחרי שעטפו לי את הגביע הוא ביקש זאת לעצמו. מה התרגיל פה אתם מבינים? מה? רצה לקחת לו שלא יתלהב מהעושר ומהדברים היפים, מה אתם אומרים? להראות לו איך הוא, להראות לו איך הוא,  מה זה אומר? אה הוא רואה מה בחלון והוא קונה? או אולי הוא רואה אחרים קונים אז הוא גם רוצה. לא, זה יותר דומה, לא? למה הוא פה בחנות קונה? בגל שהוא ראה אחרים שקנו אז הוא גם כן רוצה לקנות, אז הוא עש הלו את אותו תרגיל, מה עשה כל מה שרצה לקנות אומר לו לא לא לא לא, אני אני אני אני, אז מה הוא מסתכל עליו, מה זה זו חוצפה זאת, מה זה, כל מה שאני רוצה אתה רוצה לקנות? אומר מה אתה עושה? גם אתה כל מה שאתה ראית שקונים גם אתה קונה, לא? אז מה ההבדל? יפה לא? בואו נראה. בסוף הוא מספר שהתחרטתי כבר על שצרפתי אותו לקניה, ומשראיתי שאין לדבר סוף אז אמרתי לו, הרב דסלר, השעה מאוחרת, לשבת ברצוני לחזור הביתה, והענין כולו היה תמוה מאד בעינינו, בשביל מה הוא צריך את חפצי הערך האלה? הלא משפחתו וילדיו אינם איתו, ולעצמו הוא ודאי לא צריך את כל אלה, כל רכושו הסתכם בספריה ענקית מיטה ושולחן קטן. איייי. עם כניסת שבת הופיע פתאום בביתנו כשבידו כל החפצים שקנה, ואמר לנו זה המתנה שלי בשבילכם, תשתמשו בהם בשמחה. הנהגתו דרשה הבהרה ואני פניתי אליו בתמיהה רבי, למדני רבנו, והוא הסביר לי כך: שמתי לב לכך שמיד בראותך את החפצים נהיית להוט לקנות אותם, וזה לא טוב, רציתי ללמד אותך מתינות והתאפקות, ולהשריש בך שלא תהיה להוט בהסתכלות ראשונה. אתם שומעים מה הוא עשה, לא כמו התרגיל שלנו, היה לו תרגיל אחר. רציתי ללמדך מתינות והתאפקות ולהשריש בך שלא להיות להוט בהסתכלות הראשונה.

זה נקרא השמח בחלקו, למה אתה לא שמח בחלקך? למה אתה להוט?

את דברי הברייתא אל תבקש גדולה לעצמך ואל תתאווה לשולחנם של מלכים, האיר רבי אברהם זלמנס מנובהרדוק כך: לא זו בלבד שלא יהיה האדם מיצר על שאין לו שולחן של מלכים, אלא שלא יעלה בו הרצון כלל לשולחן מעין זה, וזאת לא משום שיש לו כל מילי דמיטב, שהרי בתחילת הברייתא נאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ובכל זאת למרות עניותך אל תתאווה כי שולחנך גדול משלהם, וזאת משום שלך יש רוח עילאית וחיי נעימות נצח, כי ידוע שחיי עולם הזה מעורבבים תמיד ביגון ועצב, ואין האדם זוכה בעולם הזה בשמחה שלמה אמיתית ומזוקקת, כמו שאמרו חכמים ז"ל, אומות העולם אין להם טובה, אומות העולם אין להם טובה, כטוב לב המלך ביין נאמר, ולא בטוב, ואילו בחנוכת הבית כתוב "שמחים וטובי לב", ושוב אנו רואים רעיון מבהיל בהשקפת חכמים ז"ל בענינים אלה, שהרי אחשוורוש הגיע לכטוב לב המלך ביין, אחרי 180 יום של הילולא וחינגה ושתו בכלים מכלים שונים בהראותו את עושר כבוד מלכותו והוא היה המלך בכיפה, וכלום חסר בבית המלך מאומה? בכל זאת לא היה לו עדיין טוב ממש אלא רק כטוב, כטוב, כמעט טוב כאילו לא טוב גמור, כטוב לב המלך, זה נדמה לו רק כטוב, כי ברגע אחד נהפכה אצל והשמחה לזעם וחמתו בערה בו וכל המלכות נזדעזעה. זוהי השקפת התורה על החיים ועל מטרת החיים. אתם שומעים? אחרי פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, אל תתאווה לשולחנם של המלכים כי שולחנך גדול משלהם. אתם שומעים? מה אתם רוצים עוד? מה אתם רוצים עוד?

לרבי שמריהו גרינימן הסביר פעם מרן בעל החזון איש, כשאנו רוצים לחנך את בנותינו לבנות את ביתן עם תלמיד חכם, דבר שבהכרח מחייב הסתפקות במועט, אזי הדרך הטובה היא להסביר להן כי שולחנך גדול משולחנם, דרך זו של תיאור שולחן גבוה אל מול שולחנות ריקים של מי שאין חלקו עם עמלי תורה, זה ייטע ויחזק בליבן את ההכרה בחשיבות הבעל שעוסק בתורה למרות הקשיים הגשמיים. מעולם לא כיבו הגשמים את עצי המערכה אצל תלמיד חכם.

פעם בא מישהו לשאול מרבי יהודה צדקה עצה ותושיה בעניני מסחר ועסקים, איפה להשקיע את הכסף. יש לפניו שתי אפשרויות, שתי הזדמנויות בכדי לעשות חיל, באיזה יבחר? הקשיב רבינו לדברי האיש רב קשב והבין מתוכם שמדובר בעסקים גדולים בסכומי עתק שבלי ספק יטרידו את ראש ורובו יומם ולילה בלי שישאר לו פנאי לקבוע עיתים לתורה ושאר חפצי שמים, ענה ואמר, מדבריך הבנתי שיש בידך הרבה ממון ורכוש, שיכולים להספיק לפרנסה כל החיים, אם כן אמור לי מדוע הינך חושב בכלל לטרוח עבור עולם שאינו שלך? וכי עוד לא הגיעה השעה שתאמר די לבקשת העולם הזה? כלום לא מוטב שתשקיע את כל חייך בעסק התורה? משנה גמרא הלכה ואגדה מצוות ומעשים טובים, הרי זוהי ההשקעה הבטוחה והטובה מכל, יש לו כסף כבר לכל החיים עוד רוצה להשקיע להשקיע להשקיע להשקיע. בשביל מה אתה צריך להשקיע כבר יש לך הכל, אתה יכול לשבת ללמוד ויש לך פרנסה כל החיים. סתומים האנשים, סתומים.

רבי  משה רוזנשטיין המשגיח דלומז'א נשא משל המדגיש היטב את העובדה ששולחנם של העוסקים בתורת ה' גדול משולחנם של מלכים. בבית מסחר גדול שרבים המשרתים בו ניתן לראות שכל המשרתים העסק אינו שלהם, כל המשרתים רואים שהעסק לא שלהם, אלא הם רק עובדים שכירים בו, הם מקפידים על לוח זמני העבודה ומנצלים כמובן את הזמנים המיועדים לאכילה, לשתיה ולטיול, ואינם מוותרים עליהם, אבל לא כן בעל הבית, הוא תמיד טרוד בעסקיו, אפילו בזמן שפועליו טרודים באכילה ובמנוחה בהיותו בעל הבית הוא אינו נותן מנוחה לנפשו אכילתו ושתייתו נעשים בחפזה אם בכלל. כך לענינינו, תכלית מציאות העולם זה כבוד שמים, כמו שאמרו חכמים ז"ל, כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, ועל העוסק בתורה לשמה נאמר שכל העולם כולו כדאי הוא לו, נמצא איפא שעסקו של עולם הוא למי שעוסק בתורה ומכיר ומודיע ומורה לבני האדם את כבודו וגדלו יתברך, לא נחשב העולם כקנין ורכוש, והוא הבעלים של העולם, שאר הבריות אינם כי אם משרתים ופקידים אשר ראוי להם השכר הטוב לאכול ולשתות ולרוות נפשם, וזהו חלקם מכל עמלם, זולת זה אין להם מאומה בקנינו של עולם. אבל העוסקים בתורת ה' ויראתו, כל הרווח הנפלא מהעסק הגדול הזה הוא שלהם בלבד, הם בעלי בתים של העולם הזה, לכאלה די הרווח והעושר הגדול אשר הרויחו אשר יישאר להם לעולמי עד ואין להם עתה לבקש מנוחה ותענוג לנפשם כי אם להיות טרודים ועמוסים בסבל העבודה הגדולה בלי הפוגה יום ולילה, להרבות ולהגדיל עסקו של עולם, ואין להם להביט במבט הצר של הפקידים והמשרתים שאין להם מאומה ברווח הגדול כי אם שכר בטנם ועונג נפשם בעסקם של אחרים.

לסיום אני אגיד לכם רעיון שאמר החפץ חיים זצוק"ל, הוא אמר לפי גודל ההשקעה יודעים מה הצפי של הרווחים. אם אדם משקיע חמשת אלפים הוא רוצה להרויח חמישים אלף, אם בן אדם פותח בית עסק ומשקיע בו מיליון דולר הוא רוצה להרויח מאות מיליונים דולרים. אדם שפותח קיוסק הוא רוצה להרויח עשרים שלשים אלף שקל בחודש, אדם פותח קניון הוא רוצה להרויח מאה מיליון בשנה, לפי כמה שהשקיעו בעסק רואים כמה הרווח, נכון? אבא קנה לבן שלו קניון והילד הזה במקום להבין שהוא צריך לשבת ליד הקופה ולהרויח את הכסף ולעשות הרבה הרבה הרבה כסף הוא בורח כל פעם למחלקה של השוקולדים ואוכל שוקולד, ובינתיים אנשים לוקחים את הסחורה והולכים לא משלמים כי אף אחד לא עומד בקופה, כי הוא אוכל שוקולד עכשיו, כן והוא חושב שהוא הרויח כי אף אחד לא שם לב והוא הלך לאכול את השוקולד, אבל אם היית יושב בקופה ממה שברחו לך אנשים היית יכול לקנות בית חרושת לשוקולד. אבל מה הוא מבין, הוא כזה מצומצם, הוא לא מבין שאם נתנו לו קניון הוא יוכל לקנות בתי חרושת לשוקולד, הוא לא מבין.

עכשיו תקשיבו, בורא עולם, בורא עולם ברא את כל העולם כולו בשביל מי? בשביל מי? בשביל בן אדם אחד, כל העולם נברא בשבילי, אז אם כל העולם זה רק הבית חרושת שממנו אני צריך להרויח רווח, מה יהיה הרווח שלי? חנות שוקולד? הרי כל העולם כולו זה רק הבית עסק שלי שממנו אני אפיק את הרווחים, אז מה הרווחים? זה חיי נצח. ומה עושים אנשים? חושבים שהם הולכים להיות עשירים, פתחו עסק פה קיוסק פה פיצה שם, אני יודע מה, מבסוטים, טמבל, העולם כולו שלך בשביל שתעשה רווחים פי מיליונים מיליארדים, ואתה הולך בורח למחלקת שוקולד לאכול? וזה נקרא עשירי עולם, אלה הם העשירי עולם, אלה שאוכלים את השוקולדים, אבל אנחנו שיושבים ועוסקים בתורה וכל העולם משרת אותנו בשביל שנוכל להפיק את הרווחים של חיי נצח, זה נקרא ששולחנך גדול משולחנם.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.