טוען...

קניין ט' - בשמחה

הורדת MP4 הורדת MP3

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 03.05.2014, שעה: 22:31


קניין ט'- בשמחה

 

מח' קנייני התורה

 

עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו.

רעיון יסודי הנוגע להנאה ושמחה בעבודת ה' הטווה רבי אברהם מסוחצ'וב בעל ה- "אבני נזר" וכך הוא כותב הקדמה ל- "הגלי טל": ומידי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בעניין לימוד תורה הקדושה ואמרו: כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג מלימודו אין זה לימוד התור הכול כך לשמה, כמו שאם היה לומד מפשיטות שאין מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה, אבל הלומד ומתענג מלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

אלה אנשים שהם טועים מדרך השכל, אבל אדרבא אומר: הלומד ומתענג בלימודו הרי זה מתערה בלימודו גם הנאת עצמו!, זה לא טוב הם אומרים, באמת זה טעות מפורסם, ואדרבא:

כי שזהו עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

אפשר גם לעיין ברש"י סנהדרין נח' ב- "דיבור למתחיל ודבק".

 

ובזוהר הקדוש, שבין יצר הטוב ובין היצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה,

יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, ו"אבני נזר", עכשיו מקשה: ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על כל פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו מגרע עוד כוח המצווה ומכהה אורה, אז יגדל מזה היצר הטוב? .

 

אם כתוב בזוהר הקדוש: שיצר הטוב גדל מן השמחה, אז איך אתה אומר שאם אדם לומד תורה בשמחה זה לא לשמה, ואתה גם אומר שזה מגרע כוח המצווה ומכהה אורה, אם לומדים תורה בשמחה, אז כתוב במפורש: שמזה מתגדל יצר הטוב? שרק ע"י השמחה הוא מתגדל, סימן זה חיובי זה נכון זה טוב. וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, זה ודאי זהו עיקר המצווה.

ומודינה: שהלומד לא לשם מצוות הלימוד ורק מחמת שיש לו תענוג בלימודו הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כמו מי שאוכל מצא שלא לשם מצווה רק לשם תענוג אכילה, ובזה אמרו: "לעולם אדם יעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", אומר על זה אני כן מודה, שאם אדם ילמד לא לשם מצוות לימוד רק לשם תענוג, רק לשם תענוג בלימוד, זה נקרא לא לשמה, זה ממש כמו שאוכל מצא שלא לשם מצווה אוכל מצא כי הוא מתענג מאכילה, ע"ז נאמר: לעולם אדם יעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמה , אפילו כך, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה בסוף.

אבל הלומד לשם מצווה ומתענג בלימודו, העיקר אצלו זה המצווה ללמוד תורה אבל מתענג בלימודו, זה לימוד לשמה וכולו קודש. כי גם התענוג הוא מצווה.

הברטנורא אומר: "מצווה גוררת מצווה", הוא אומר: כל העושה מצווה ומתענג בה זה עוד מצווה, עושה מצווה בשמחה ומתענג בה זה עוד מצווה, זה אומר: מצווה גוררת מצווה.

ומעין הדברים האלה כבר נמצא כתוב בדבר אחד מן הראשונים, רבנו אברהם מן ההר, שהוא אומר על הגמרא בנדרים מח' ואלו דבריו: מצוות לימוד שהוא עניין של ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי שיצייר את האמת ולהתענג וליהנות לשמח לבבו ושכלו, ככתוב: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", ומשום כך, אבל אסור לקרא בתנ"ך מפני שמשמחים ליבו בעל כורחו, הילכך לא שייך לממר עיקר מצוות לימוד תורה שלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שהוא משיג ומבין בלימודו. דברי רבנו אברהם מן ההר שהיה אחד מן הראשונים חיי לפני שבע מאות שנה.

 

היו רגילים על לשונו של ריבי מרדכי גיפטר ראש "ישיבת טלז" בקליבלנד: אין תלמיד שדרך על דלתות "ישיבת טלז", שלשון רבנו אברהם מן ההר לא היה שגור על לשונו. עיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין מלימודו, היו צריכים כולם שיהיה שגור על לשונם שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין מלימודו.

לימים היה אומר: ידוע לי שגם בספר "הגלי טל", מה שהבאנו קודם, בהקדמתו מובאים דברים כעין אלה: מה שהבאנו גם בזוהר הקדוש קודם, אבל בשניים עדיפים דברי רבנו אברהם מן ההר, מדברי ה- הגלי טל:

א. מפני שהוא ראשון ולא אחרון, רבנו אברהם מן ההר מן הראשונים ולא האחרונים,

ב. ודבריו לא נאמרו בדרך הגדה בהקדמת ספר, אלא דברי הלכה הם.

 ומטעמי ההלכה מודרת ההנאה, אסור להשתמש בספריו. כי בזה הנואה.

אם כן אנו לומדים שצריך ללמוד בשמחה וזה עיקר מצוותו היא ההנאה התענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.

כתוב: "ויהי ביום שלישי בהיות הבקר ויהיו קולות וברקים": זה אחד מן הפסוקים שמתארים לנו את מתן תורה, נשאלת השאלה: הזכרת האורות והברקים על שום מה? במה הם נוגעים לעצם מתן תורה לישראל? למה צריך הפסוק לספר לנו שזמן תורה היו קולות וברקים?

מפה מסיק רבי שמואל רוזובסקי זוצ"ל ואלו דבריו: הקולות שאדם משמיע בעתת לימוד התורה, והשמחה שאדם שמח בחידושי תורה, אינם דבר נוסף המתלווה אל התורה כי אם חלק בלתי נפרד מעצמותה. התורה ניתנה בקולות וברקים, גם כשאתה לומד: קולות וברקים, מתוך נעימה מתוך שמחה כשאדם משמיע תוך כדי לימוד: "חיים הם למוצאיהם בפה", אל תקרא למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה, להוציא בפה ובנעימה, זה חלק בלתי נפרד מעצמותה של התורה ואת היסוד הזה הוא לומד מהפסוק: "ויהי ביום שלישי בהיות הבקר ויהיו קולות וברקים".

 

רבי משה דוד דריין בעל ה- "הדודאי משה", היה מתלמידי "ישיבת ראדין" ואת הדברים האלה הוא רשם בערב שבת קודש פרשת בראשית שנת תרפ"ו, מפי החפץ חיים שהאיר את הפסוק: "פיקודי ה' ישרים משמחי לב",

 נשא דברים לפני תלמידי הישיבה ואמר: "פיקודי ה'", הם המצוות{ההקלטה קפצה}

אדם שהיה שונא של בעל העגלה והיות שהתורה אמרה בספר שמות כג' פסוק ד': "כי

 תפגע שור אויבך או חמורו טועה אשר תשיבינו לו: הלך השונא הזה והחזיר האבדה לבעליה, וכשראה בעל העגלה את סוסו שחזר אליו נתמלא שמחה בליבו על מציאת האבידה הגדולה והתבונן בליבו על הטובה הגדולה שהשונא עשה עימו, שלא זו בלבד שהחזיר לו את האבדה אלא החזיר לו את הפרנסה שעכשיו יוכל לפרנס את בני ביתו.

ומעתה גם נתברר לו שבאמת הוא לא שונא אותו אלא אדרבא הוא אוהב אותו, ובזה הוא הולך ומפייס אותו ומודה לו על שהחזיר לו את חיותו, ונעשים זה לזה אוהבים בשמחה ובטוב לב.

שואל החפץ חיים הרי מי גרם לנו את השמחה הזאת? "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", אם לא התורה הקדושה שאומרת את הפיקודים האלה את המצוות האלה של: "כי תפגע שור אויבך או חמורו טועה, אשר תשיבינו לו", איך היינו מגיעים לשמחה הזאת של השבת האבדה והשבת הפרנסה ושלום בין השונאים שהופכים להיות אוהבים, איפה יש עוד תורה כזאת משמחת?. איפה יש דין וחוק כזה באומות העולם? "רק פיקודי ה' ישרים משמחי לב".

הפוך אצל אפילו החילונים היום מזרע ישראל אומרים: המוצא בשבילו, אפילו בפנים של הילד שנפל לו אומרים: המוצא בשבילו.

אבל אצלנו יש חיוב השבת אבדה, איפה יש בעם שמחייבים כזה דבר? אם אחד מחזיר אבדה נותנים לו פרסים, אצלנו אם לא משיבים מקבלים עונשים, חוזרים בגלגולים, אייי. זה נקרא "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

 

פעם שח ריבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק מר"ן הגרי"ז: יודעים אתם מדוע כל חידוש שמתחדש לי ראשית לכול אני הומרו לאליעזר? רב לייזר מתכוון להרב ש"ך זוצ"ל: משום שרק הוא יכול לשמוע את החידוש ולמצות את שיא ההתפעלות ממנו, הוא יודע לשמוע וורט ולהתענג עליו לשוש ולשמוח עימו. נו, וכי תאמרו מה בכך?: אל ייקל הדבר בעיניכם, שכן אמרו במדרש "שיר השירים" על הפסוק: "דבש וחלב תחת לשונך", כל מי שאומר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה: נוח לו שלא לאומרם. איייי. אתם שומעים? ", כל מי שאומר דברי תורה ואינם ערבים על שומעיהם כדבש וחלב המעורבים זה בזה, נוח לו שלא לאומרם, לכן היה הולך לבדוק אותם אצל רב לייזר.

חכמים ז"ל ודאי מדברים דברי תורה ישרים אמיתיים שאם לא כן אין צריך לומר, אלא אפילו כשאתה בטוח שהדברים נכונים, יש פה עוד תנאי: שהם יהיו ערבים על שומעיהם כדבש וחלב, זה דין ותנאי בכבודה של התורה, שיהיו דברי תורה נשמעים מתוך ערבות ושמחת הלב, מתוך הכרת ערך החידוש והרגשה, שיש לרקוד עם החידוש, את זה אני מוצא אמר מר"ן הגרי"ז רק אצל ריבי אליעזר, ולכן הוא זוכה לשמוע הראשון את הדברים שהתחדשו אצלי, כך היה בודק אם החידוש שלו ראוי או לא ראוי, אע"פ שזה אמת, אם הדברים שלו ערבים ואם לא: נוח לו שלא לאומרם, אתם שומעים?: תנאי חדש נוסף בלימוד התורה.

סיפר הרב ש"ך זוצ"ל, על ריבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק: זכורני מקרה אחד, שיצאתי מביתו כה שמח לאחר ששמעתי מפיו דברי תורה שהיו שמחים הדברים כנתינתם מסיני והנפש התמלאה שמחה על כל גדותיה.

פגשתי תלמיד חכם אחד ומרוב הרגשת השמחה, התבטאתי לפניו: כי איני יודע אם מגיע לי העולם הבא אבל אם מגיע לי אז אכלתי את זה כבר בהנאת השמחה מהחידוש ששמעתי מפי רבנו הרב מבריסק.

הוא הרגיש את הטעם את השמחה שהיתה לו בחידוש כמו עולם הבא השלם המלא והגדול שלו, שמעתם? בחידוש אחד. עד שהוא הסתפק: שאם מגיע לו עולם הבא ודאי שהוא כבר קיבל אותו פה עכשיו בשעה שהוא שמע את החידוש הזה.

 

האור החיים הקדוש אומר: כי השמיעה בתורה היא תענוג מופלא ומחיי הנפש, כאומרו: "שימעו ותחי נפשיכם" והמרגיש בטעם התורה: "תשיחנו נפשו כי עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה ומופלאה זו, ואין צריך לומר: שאין לתבוע עליה שכר כלל.

 

להערצה רבה זכה ריבי שמואל רוזובסקי ראש "ישיבת פונוביז'" ממר"ן החזון איש: כאשר היה בא לבקרו היה קם לפניו החזון איש, בליל שבת כשהתקיים מניין בביתו עמד החזון איש ופניו אל הקיר, משהבחין בקולו הבוקע של ריבי שמואל מיד רץ ממקמו והביאו אל כותל המזרח, במה זכה ריבי שמואל לכבוד כזה? תמה פעם בן ביתו רבי שלמה כהן: השיב לו החזון איש: הוא ראש הישיבה הגדול ביותר בדורנו,

ומפני מה הוא זכה לכך?: מפני שלומד בשמחה בהתלהבות בלתי מצויה, בשביל הוא זכה להיות ראש הישיבה הגדול בדורנו. החזון איש היה מכבד אותו מאוד מאוד וקם מפניו. ריבי שמואל רוזובסקי ראש ישיבת פונוביז'.

 

מסופר על ריבי ברוך דב ליבוביץ בעל ה-"ברכת שמואל", לשם הסברה עמוקה אחת בשם רבי מעקיבא איגר, הגיב, "מי שאינו רוקד משמחה בשומעו סברה כזו אינו אדם": ריבי ברוך דב ליבוביץ אמר: שכול סברה נכונה שזכה לחדש או שקלטה אוזנו: "עשאתו מדושן עונג ממש".

פעם הוא התבטא בתמימות: מי ישווה לי? פששששש. מי ישווה לי?: כשאני מקיץ שחרית ממתינים כביכול ליד ערסי: "השאגת אריה, ונתיבות המשפט" , ומצפים בקוצר רוח שאטול שתי ידיי במים ואתפנה מיד להפוך ולהפוך בדבריהם.

אתה יודע מה זה לקום בבקר ומחכה לך "שאגת אריה, ונתיבות המשפט, וקצות החושן, ומחכים נו, תיטול ידיים רוצים ללמוד בא, שב, אייייי. יש אנשים שיש להם בספריה את התנאים והמוראים, ויש להם את הראשונים והאחרונים, ובקושי הם קמים והם גם לא מחכים להם בכלל, וגם מכירים אותם שנים שהם עוברים רק לידם, ואולי בפסח הם מנקים קצת את הספרים מהאבק.

פעם באו לריבי אליעזר מטלז שני אנשים לדין: ריבי אליעזר היה עסוק באותה שעה בעניין ציבורי חשוב ודחה את שני האנשים לזמן אחר, בינתיים ניגש אליו אחד התלמידים וקושיה בפיו, וריבי אליעזר שכח הכול ונכנס איתו בכוח פלפולי שנמשך לכמה שעות, כשהרגיש רבי אליעזר בתימהונם של בעלי הדין שנדחו מפניו והמתינו בצד הסביר להם:

סורי, לגבי פלפולי תורה אני בבחינת שיכור, כשם שהשיכור אינו שולט בעצמו בשעה שהוא רואה יין לפניו, כך אני לא יכול לשלוט בעצמי בשעה ששומע דברי תורה, כי הלימוד והפלפול זה התענוג הגדול ביותר בחיי.

כתבו עליו: מי שלא ראה שמחתו של ריבי אליעזר גורדון מטלז בחדשו חידושי תורה  בעוסקו בהם עם תלמידיו לא ראה שמחה תורנית טהורה ועליצות נפש עליונה בימיו.

אחד מבני התורה הרהיב עז וביקש ברכה מהגאון מצ'יבין, ריבי דב בריש וויינדלפלד, אז הוא עמד והעתיר עליו איחולים ואמר לו: שתזכה להיות שרוי בשמחה, אז המתברך שאל: לשמוח במה? והשיב לו: שוש תשיש בהוויות דאביי ורבא.

 

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך": למה הקדימה התורה את זבולון שהוא רק תומך תורה על פני יששכר שהוא לומד התורה? ריבי שלמה זלמן אויירבך זצ"ל אמר: חושבני שמפני שלומד תורה יש לו עונג ושמחה גם בעולם הזה, שהרי התורה משמחת לב ונפש, ואילו לתומך תורה אין את העונג הזה. אז התורה הקדימה את זבולון, אין לו שמחה בעולם הזה, "לחוף אניות ישכון" אבל אין לו את אותה שמחה של מי שלומד תורה.

 

אחד מתלמידיו של ריבי מרדכי לייב מן ראש ישיבת "בית הילל", ובעל "דברי מרדכי": אחד מתלמידיו פנה לעסקנות ציבורית, ופעם הוא בא לדון באחד הסוגיות של צורכי רבים, מתוך הדברים התרגש ריבי מרדכי לייב מן ואמר בלהט: אוי למבוא יהיה לכם מסתומה בשפע, שהרי אתם עוסקים בצרכי ציבור באמונה, נו, אבל דף גמרא, הרי יהודי זקוק גם לעולם הזה, מה עם דף גמורה שיהיה לך גם העולם הזה? איייי. אנשים לא יודעים מה זה הטעם של התורה הקדושה, לא זכו מסכנים, לא זכו.

 

בדברי הספד על מר"ן הסטייפלר אמר ריבי שמחה בונה וולדנברג בין שאר דבריו: שמעתי, שמר"ן, הסטייפלר הקדוש, כאשר לו קושי בהבנת עניין עמוק כאשר זכה בגילו עיניו לנפלאות התורה הקדושה, היה שש ושמח וטועם מאכל כמו סעודת מצווה, פעם אחת נתקשה בהבנת משנה במסכת "מקוואות", ושלושה ימים מנע עצמו מלאכול, רק שתה ועישן, כאשר אורו עיניו בהבנת המשנה טעם עם מקורבו כעין סעודת מצווה, ואמר: שכעט מרגיש קצת טעם סעודתו של הגאון כאשר סעד עם ריבי חיים מוולוז'ין על גילוי עיניים בתורה אחרי כמה ימי עמל ויגיעה.

הרב: בשבילם זה סעודת מצווה, שהקב"ה מגלי עיניהם בתורה.

 

התורה מקנה כידוע שמחה ללומדים, אבל עם כל זה יש לדעת ככול שתהיה השמחה גדולה צריכה גם להיות מהולה בצער, וזאת למה? הסביר זאת רבי עקיבא איגר זצ"ל במשל: משל להולך בדרך שמצא שלל רב ועצום וקופות קופות של אבנים ומרגליות עד שכול אמתחת בגדיו והתרמילים שבידו היו צרים מלהכיל אפילו חלק קטן מהאוצר שנקרה בדרכו. כמובן שמחתו היתה גדולה על כל הפנינים היקרות שלקח מלוא חופנם, אבל מעורבת בזה תוגה וצער שאין לאל לידו לקחת הכול ואת החלק הארי הוא נאלץ להשאיר אחריו.

הנמשל: אדם מישראל שלומד תורת ה', ליבו מתעלץ לעולה על כל דיבור חדש שלמד, ועל כל השגה חדשה שהשיג, אבל שמחתו היא "כמוצא שלל רב" שזה הרבה יותר מכפי היכולת של הקליטה, כי הוא מוצא שלל רב, ככול שלומד יותר ויותר הרי הוא נוכח לדעת עד כמה תורת ה' עמוקה מן ים, ועד כמה הוא רחוק עדיין מידיעת התורה בשלמות, "שש אנוכי על אמרתך" אומר דוד המלך ע"ה אבל השמחה שלי היא לא בשלמות אלא:

"כמוצא שלל רב", שיחד עם השמחה מצטער על השלל שנאלץ להשאיר בגלל העדר יכולת הקליטה.

מר"ן ריבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלר הקדוש אמר: שהזיכרון לזכור את תלמודו שאתה רוצה לזכור, זה לפי ערך גובה התשוקה וההשתדלות להשיג את התורה. ולפי רוב השמחה שבא לו בהשגת דבר מדברי התורה: כל תהיה זכירתו של הלומד.

 

כתוב שהתורה נקנית באימה וביראה, מצד שני בשמחה, לכאורה סתירה, איך אפשר אימה ויראה עם שמחה? אלא אומר ריבי אהרן קוטלר זוצ"ל: יצייר לו אדם בנפשו אילו היתה לו אפשרות להיכנס למחיצתו של ריבי ישראל סלנטר ולמעלה בקודש, עד כמה היה מפחד ונכנס באימה? אך מאידך גיסא: כמה גדולה היתה שמחתו על כך, וכפי שידוע הדבר ע"י ריבי חיים מוולוז'ין ואחיו ריבי זלמל'ה, שכשנכנסו להגואה היו באימה ויראה ועם זאת גם בשמחה גדולה, מזה על כל אדם ללמוד משנכנס בשערי התורה צריך להיות בשמחה רבה על שזוכה להידבק במתנה האלוקית והורשה להשתייך לדבר נעלה כל כך, ולא עוד אלא שמסייעין אותו מן השמים ומלמדין אותו.

 

סיפר ריבי נתן זוחובסקי, סבא שלי ריבי פסח פרוסקי היה מחדש נפלא: פעם העיר בשעות לילה את אשתו ובקול רעש גדול צעק לה: קומי קומי!, בואי ושמעי איזה חידוש חידשתי ברמב"ם!, הרבנית בשומעה את בעלה כך אמרה לו: פסח, אולי כדאי שתתעמק יותר בעניין שחדשת ותאמר לי אותו שהנושא יהיה ברור אצלך עד תום, המשיך ריבי פסח להתעמק ובחמש בבקר העיר שוב את הרבנית וצעק לה בשמחה: עכשיו אני כבר בטוח שהדברים נכונים קומי ותשמעי!,הרבנית קמה בשמחה והאזינה לדברי בעלה הגאון.

וקשה, וכי לא ידע אותו גאון עולם על האיסור הידוע לכולנו והקרוי בשם גזל שינה? כיצד הוא מעיר את רעייתו משנתה בשל רצונו להשמיע באוזניה חידושי תורה?

אז הסביר על זה נכדו ריב נתן זוחובסקי: אם היתה לרבנית פרוסקין בת שהיתה נפקדת בילדים לאחר עשרים שנות עקרות, האם לא היתה מוכנה שיעירו אותה משנתה כדי לשמוע את הבשורה הטובה? הלו היתה מתרגזת מאוד אם לא היו מעירים אותה, שסוף סוף ביתה נפקדה!

להוריד חידוש מעולם האמת לפה! אחרי עקרות של שנים! ועכשיו נפקדים בחידושים!, אז איך לא להעיר את הרבנית.

הרבנית פרוסקין ידעה: שהאושר היותר גדול שיש לאדם בעולם הזה הוא ללמוד תורה ולחדש בה חידושין, היא גם ידעה שבכך שהיא מאזינה לבעלה היא נעשית שותפה פעילה לאותו שכר המובטח לשניהם בשמים. ואם כך היא היתה מתרגזת עליו אם לא היה מעיר אותה!, אבל יותר מכך: ריבי פסח בהיותו שיכור אהבה על התורה, לא היה מסוגל לעצור בעד עצמו ומאחר שזכה לחדש חידושים נפלאים, העיר את אשתו.

היוצא מפה שממה שכתוב פה: שידעה שבכך שהיא מקשיבה לבעלה היא נעשית שותפה פעילה לאותו שכר המובטח לשניהם בשמים.

היוצא מכך שאתם יושבים פה עימדי ושומעים את הדברי תורה בשעה שאני משדר אותם לכלל הציבור היהודי בעולם אתם שותפים לשכר שנקבל יחדיו בשמים.

 

 רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578






תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת