אין תקנה לגאוה
צריך להיזהר היטב להכיר את כוחות הנפש של כל תלמיד כי צריך להימנע מלקלס תלמידים כאלו שאינם שולטים על נפשם ומתגאים יתר על המידה, שלא לקלקל את עצמם וגם את האחרים.
לכן: 'אין אומרים את כל שבחו של אדם בפניו!' זה בכל אדם. אלא 'מעט משבחו'. אבל יש כאלה שאסור להגיד להם! אפילו שיש הצדקה לומר, אסור לומר להם כלום! כי הם יתנפחו כמו טווס! זה יקלקל אותם!! והם יקלקלו אחרים!!!
בהגדה של פסח של הרב שטיינמן (כתבה ליום השנה...) כתוב: 'שבא אליו משגיח ושאל אותו על בחור אחד שכולו מלא גאווה! ואף אחד כבר בישיבה לא רוצה להתקרב וללמוד איתו חברותא ולא כלום! ולמרות כל זאת הוא לא מפסיק מהגאווה שלו, מה לעשות?'
הרב ענה: 'אין תקנה לגאווה!'
שוב פעם חזר אמר לו: 'אבל מה? אז מה ל...?'
אמר לו: 'אין תקנה לגאוה!'
בשביל להיפטר מהגאווה - אומר הרמב"ם: 'צריך ללכת לקצה השני – לשפלות! כמו שאומר במשנה באבות: 'רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר: 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה' (אבות ד, ד) ['רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: 'וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם' (אבות ד, י)]
אז הרמב"ם בחיבורו על המשניות מביא מעשה!
מעשה בחסיד שישב בירכתי ספינה ובא גוי מעליו ועשה עליו קטנים! והיהודי לא זע ממקומו!! וההוא ממשיך עד שהפסיק והיהודי החסיד הזה קם ורקד משמחה על שהגיע להשתוות המידות!
זאת אומרת לא הזיז לו כי הוא זה, אם יש בלנס שרואים - אצלו זה היה מאופס לגמרי.
זה מה שאומר רַבִּי לְוִיטָס 'מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ...' 'בִּפְנֵי כָּל אָדָם!' – למה? מה תקוות אדם? רִמָּה! לראות אדם שהיה חשוב ושרוחשים סביבו נמלים ותולעים ועולים עליו ונכנסים לו לנחיריים לאוזניים כשהוא כרוך בתכריכים...! אז בעצם על מה יש להתגאות?!
אם זה אם זה בחוכמה - מי יכול להגיד שהוא חכם?! הוא יודע כל דבר ודבר?! הוא יודע בתורה כל דבר?! במה יש לאדם להתגאות?! חוץ מזה ש: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז, ה) אפילו שגאוה היא רק בלב! חיצונית לא ניכר עליו כלום - השם מתעב אותו.