איננו מכירים את מצבנו האמיתי!
- - - לא מוגה! - - -
והנה, כאשר נתבונן היטב במצבנו,
נראה שאנחנו רחוקים מהכרת עצמנו,
וכל המעלות הטובות
אנחנו סבורים שיש לנו.
ובשעה שנותן פרוטה לעני כבר דומה בעיניו
שהוא מאנשי החסד הגדולים.
ואיננו מכירים את מצבנו האמיתי,
ואנחנו גם לא בודקים כלל את מצבנו,
לא בודקים את תורתנו,
כמה אנחנו לומדים,
איך אנחנו לומדים,
מה אנחנו מקיימים,
איך אנחנו מקיימים.
אנחנו לא בודקים את תפילותינו,
אבל אם ניזכר בזה רק עכשיו,
ונחשוב על תפילת ערבית ומנחה, איך הם נראו,
בזריזות, בלי כוונה, בלי מחשבה, בלי הכנה.
אז גם זה יש לנו בעיה.
יש כאלה שבכלל לא מבינים מה הם אומרים,
או חלק לא יודעים מה הם אומרים,
או חלק ממה שאומרים לא יודעים.
יש כאלה שלא מבטאים בכלל נכון,
והם כמו חילגים ממשיכים להתפלל בלי להגיד נכון בכלל, לא לבטא נכון
ולא כלום.
ואם נבדוק את אמונתנו נראה כמה היא רפויה בידינו.
אז נו,
אנחנו האם נקראים בעלי מעלות,
בעלי מידות?
ואפשר לראות את זה הכי קל. איפה?
אפילו בני תורה מובהקים
יראים וחוששים מללמוד מוסר.
תשאלו אותו כמה אתה לומד מוסר כל יום,
לא לומד, ואם כן, חצי שעה.
למה הם יראים וחוששים ללמוד מוסר?
כי המוסר מייסר את האדם ומגלה לו את החסרונות.
ואז התברר לו שהמידות שלו לא ראויות וצריכות תיקון.
ולתקן את המידות זה עמל של כל החיים.
זה לא האדם אומר לעצמו מהיום אני אהיה ככה. אין דבר כזה.
כי אם אתה לא עמלת על זה עד שתיקנת את המידה ברגע אחד היא תתפרץ ואתה לא תכיר את עצמך.
יש אנשים
שהם יכולים
להבליג
להיות נימוסיים
דרך ארץ
אבל אם מישהו ידרוך עליהם פעם אחת
פתאום כל הקליפות יצאו בבת אחת ואתה לא תכיר, וגם הוא לא יכיר את עצמו.
מה קרה?
הוא לא תיקן את המידה הזאת.
הוא התכוון.
אבל הוא לא תיקן.
הוא הצליח להשתיק אותה ולהשקיט אותה לזמן.
אבל זה לא אומר שהוא תיקן.