שבירת התאווה הגשמית
- - - לא מוגה! - - -
העיקר התשיעי, עכשיו העיקרים הם קצרים יותר,
העיקר התשיעי זה שבירת התאווה הגשמית. וואי וואי, זה הדברים שמפילים אותנו בעיקר.
לאדם יש תאוות גשמיות.
אדם צריך להשיב וליפות מה תאווה עוללה לנפשו. לפעמים אדם רעב,
אז הוא עוצר מסעדה, הוא רוצה לאכול.
מה הכשרות?
לא מעניין אותו כל כך, העיקר כתוב כשר, מספיק.
ואוכל חופשי.
מה עם הירק?
ניקות או מטולעים? אתה יודע אם כן או לא?
לא מעניין, הוא רועם.
בן אדם לא מתבונן,
לא מסתכל, לא בודק.
התאווה מושכת אותו, או תאוות אחרות, לכסף,
לנשים, לכל מיני דברים רעים.
האדם הזה יסתכל, תראה, תראה, תראה, זה נראה לך עבירה קטנה, נכון?
אבל זה כמו חבלי השווא. אתם יודעים מה זה תולעת משי?
היא עושה כור קטן, כזה חוט משי דק,
היא מקיאה אותו בפיה.
אבל חוט ועוד חוט הופך להיות בגד משי חזק.
העבירות שלנו בהתחלה הן כמו משי, דק.
אבל עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת זה נהיה כאבות העגלה.
זאת אומרת, כמו חבל.
בהתחלה זה חוט,
אבל זה נהיה חבל.
לכן יפרוש אדם מן התענוגים,
ולא יימשך ער תאוותו גם בדברים המותרים.
תאכל,
תשתה,
מה שמותר,
אבל לא להרבות.
אפשר להיות זולל וסובה כל היום.
מותר לאכול דברים כשרים,
מותר לאכול בשר,
אז מה?
אז כל היום תשב, תאכל, תשתה,
הכול, בגלל שמותר, ואתה גם ברך?
תפרוש מן התאווה, כי אם לא תטבע בה
וילך בדרכי הפרישות.
אז מה יאכל?
יאכל לשבע נפשו
ולקיום גופו,
כעניין שנאמר, צדיק אוכל
לשבע נפשו.
אבל בטן רשעים תחסר, חסר לרשעים עוד בטן.
הוא גמר לאכול, הוא אומר, חבל, תאמין לי, אם היה לי עוד מקום הייתי מרביץ עוד ארוחה.
הבן אדם כבר פתח את החגורה,
כבר בקושי נושם, בקושי זה,
אבל אם היה לו מקום, היה אוכל עוד.
היה פעם, הזלילה הגדולה, היו תקופות, אתם יודעים, לפני מאות שנים,
שאנשים היו אוכלים,
מכניסים אצבע,
מקיאים,
וחוזרים לאכול עוד פעם.
בעלי תאווה.
תאוות נשים.