אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה
- - - לא מוגה! - - -
שריבה בית שני.
בשנאה,
מחמת קנאה,
היא רעה ממנה.
וראוי לאדם לייסר את נפשו, להתרחק מהן.
ויש שונא את חברו
עבור שאינו גומל לו חסד,
או שאינו נותן לו מתנה כפי חפצו,
או שאינו מלווה לו בשעת דוחקו.
זה כבר מספיק לא לשנוא אותו.
וראוי לאדם להתרחק מכל זה וכיוצא בזה,
אך יקבל מאהבה כל מה שיגזור לבורא ברכו,
ולא יפתח באדם,
ויחשוב אילו הייתי זוכה מאת המקום ברכו,
היה נותן לידי זולתי מתנת בשר ודם והלוואתם.
ואם הוא עומד בעוני ובדוחק,
או שהוא חולה ומיוסר בייסורים,
יחשוב,
אשר הבורא לטובתו גזר עליו כל זה,
לקבל מאהבה.
אין ספק
בעשותו זה,
אז תסתלק מליבו כל שנאה.
אם אתה יודע שהכל תלוי
בקדוש ברוך הוא,
והוא נותן לך לפי שכר ועונש הראוי,
אז למה אתה תסלט חברך אם הוא לא גומל חסד איתך, לא נותן לך מתנה כחפצך, ולא מלווה לך בשעת הדוחק?
וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות,
שאדם ידע שהכל גזור מאת הבורא.
והמנהיג עצמו בזה, לקבל מאהבה כל דבר,
ולומר על כל פגעיו גם זו לטובה,
הוא מתכוון בליבו,
ושמח במשפט הבורא יתברך,
אדם כזה יינצל משנאה, מאיבה ומקנאה.
וגם אומן ששונא בני אומנותו,
הכול הבל ורעה רבה.
כי יחשוב ששום אדם לא יוכל להרוויח יותר ממה שגזר לו הבורא.
ואם השם גזר לו,
אז אי אפשר למנוע ממנו את מה שגזור מאת הבורא.
ואין אדם נוגע במוכן לחברו,
אפילו כי אם לא נמעט.
אז מה אתה כועס? למה אתה מקנא בו?
אז מה אם הוא מצליח?
אז מה אם הוא מוכר יותר?
אז מה?
ככה גזר הבורא.