איפה חובת הלבבות?
- - - לא מוגה! - - -
כל ספר חוות הלבבות
זה מצוות שתלויות בלב.
זה אנשים בכלל איפה הם ואיפה חוות הלבבות.
אין להם שום חווה בלבבות.
הוא יכול לשנוא, אפילו שכתוב לו תשנא את אחי בלבביך,
הוא יכול לשנוא, הוא יכול לקנא, הוא יכול לנטור,
הוא יכול לא לאהוב, הוא יכול... בלי סוף.
אין אצלו בכלל את המושג, זה יותר מדי דק בשבילו, זה משקולת,
משקל דק עם משקולות דקים מאוד,
אולי הוא בדברים הגסים יותר,
בדברים היותר בולטים והברורים,
מה שלמד בתלמוד, תראה.
זהו, זה נשאר לו.
אבל הוא מביט על כל עניין המידות
ועל כל עניין השקופה, הדעות,
הוא מביט על זה כחסידות,
זו הפרזה יתירה,
והוא לא משים לב ולא מפנה דעתו לזה כלל,
ומשוללת ממנו השגה והבנה בעניינים האלה.
זה נקרא חסרון
מצד שיקול דעתו,
והוא כמו מאזניים
שמיועדים לשקול אבנים וברזל,
אבל הנדרש ממנו זה משקל כמו בבית מרקחת,
שחייב להיות בדייקנות יתירה ובצומצום דק,
לא להחטיא סערה,
כי תופסים
על סערה.
אז אם אתה משתמש במשקל כזה,
אוי ואבוי, מעולם ולעולם לא תגיע
בשיקול דעתך על האמיתה של תורה,
אתה תגיע לעולם האמת ויגידו לך, אדוני,
אדוני, על מה אתה מדבר בכלל?
על מה אתה מדבר? אתה בחיים שלך לא קיימת תורה.
בחיים שלך לא הבנת מה זה התורה.
אבל גם אם אתה, יש לך כבר שיקול דעת,
נגיד שאתה כבר יודע את המצוות המעשיות,
ואתה מקיים גם דראבונון,
ואתה גם למדת חובת הלבבות,
ואתה גם מבין מה החובות של הלבבות וגם הדעות,
ויש לך מאוזניים מדויקים של בית מרקחת,
עדיין צריך שהמחט האמצעי לא ינטה בהכרעתו לצד אחד,
אלא
מדויק כתב
בשווה כחוט הסערה.
ככה יאירע אצל אדם,
יש לו הכרה גדולה והרגשה רחבה בכל עניין ברורי המידות.
אבל מה הבעיה אצלו?
יש לו חסרון של נגיעה.
נגיעה.
אם יש לו נגיעה,
הוא כבר מכריע לאחד מן הצדדים.
ולכן התוצאה שתצא לו משיקול דעתו במצוות התורה,
שקר גמור,
בוודאי שלא מדויק,
כי ההכרעה הכריעה.