זו גאווה וזו ענווה
- - - לא מוגה! - - -
עכשיו, יש טעות אצל בני אדם
בעניין הגאווה.
הם חושבים, מי זה גאוותן?
אחד שמחשיב את עצמו מאוד בתורה, בחוכמה,
אבל מה זה גאוותן?
שהוא מחשיב את עצמו בחוכמה ובתורה יותר ממשהו באמת.
זה בעל גאיווה.
מה זה ענווה חושבים?
ענווה זה מי שחושב את עצמו חסר מכל מעלה חמודה.
אבל הדבר לא כך.
מה שאדם מחשיב את עצמו יותר מכפי שהוא,
זו תוצאה משוחד הגאווה.
הגאווה משיעתו לחשוב כן,
והשוחד מעוור את עיניו.
אבל זה לא הגאווה עצמה.
גם הענווה זה לא כמו שחושבים,
שאדם ממעט במעלות שלו ורואה את עצמו חסר כול.
שהרי מצינו בגמרא, בסותא מ'ט,
אמר רב יוסף,
לא תתנה ענווה דאי כהנא.
יוסף טוען אני ענם.
וכן משה רבנו עליו השלום.
איך הוא יכול להיות עניו אם הוא מכיר את הפסוק, והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני אדמה?
אלא עיקר העניין של הגאווה
זה הרגשה בנפש,
שאדם מרגיש כל הזמן את עצמו ואת ענייניו,
והם אצלו המרכז של הכול, ואני ואפסי עוד.
הכול סובב סביב עצמו, מה שאנחנו קוראים בלשון אגו.
הוא רק חושב על עצמו,
הכול סביב עצמו.
מה יוצא לי מזה, מה יצא מזה, מה ככה, מה כדאי, מה לא כדאי,
הכול סביב עצמו.
זה נקרא גאווה.
הרגשה בנפש שאדם מרגיש את עצמו וענייניו והם אצלו כמרכז,
עניו ואפסי עוד.
ולא מצד חשיבות באמת,
אלא שכל כוחותיו
נתונים לעצמו ולגופו,
ומזה הוא בא לטעות של הגאווה ומפריז בהערכת עצמו.
מה זה ענווה?
שיודע שאין לו מעצמו כלום, בדיוק ההפך מהקודם.
אין לו מעצמו כלום.
לט למגרמי כלום.
הכול זה חסד וטובה.
גם המעלות שיש,
גם החוכמה.
אם יש לו,
אז הכול זה חסד ונדבה.
הוא עצמו אינו אלא ממלא חובתו לקדוש ברוך הוא ולבריות,
ההפך מבעל גאווה,
ומה שיש לו אינו שלו.