לכל אחד יש כוח גשמי ורוחני. על האדם לדעת כיצד להשתמש בו לתועלתו
- - - לא מוגה! - - -
כשם שאין באדם כוח גשמי שאינו לתועלת,
רק צריך לדעת איך לנצל אותו לטובה,
כך אין כוח מכוחות הנפש שאינו לתועלת,
אלא שצריך לדעת
לצורך מה הוטבע בנו הכוח וכיצד להשתמש בו.
גם הכוח הזה של הרגש,
כמו שתיארנו אותו פה,
גם זה בכלל הכוחות שצריך לדעת
איך להשתמש בכוח
שאנחנו מתנחמים
שיש מישהו פחות מאיתנו,
תשמעו.
הכוח הזה נטוע בנו.
למה?
להנחיל לנו מידת ההסתפקות
ולהיות שמח בחלקו.
אם אדם יראה
שיש כאלה
שלא שפר גורלם כמו גורלו,
זה ייתן לו להסתפק במה שיש לו ולשמוח בחלקו.
יש אחד,
יש לו דירה, שלושה חדרים.
ודי, זה קצר לו המקום והוא רוצה עם השלושה ילדים שלו לעבור לארבעה חדרים.
אבל אם הוא נכנס יום אחד לשכנים והוא רואה שהם גרים בשני חדרים
ויש להם שישה ילדים,
אז הוא נרגע קצת, שהמצב שלו מצוין,
כמעט פי שניים יותר טוב מאלה.
אז זה נותן לו את ההסתפקות
ונותן לו את השמחה בחלקו.
זה מה שכתוב
בגמרא בנדרים נ'.
כלבא סבוע הדיר
את ביתו.
הוא היה מגדולי ירושלים,
העשירים הגדולים.
הייתה לו בת רחן,
והיא רצתה להינשא לרבי עקיבא. הוא היה בהתחלה עקיבא עם הארץ ובור.
הוא אמר לה, אם את מתחתנת עם כזה, אני יכול להביא לך את הבחיר תלמידי הישיבות.
מה, את רוצה דווקא אותו?
לא תראי ממני שקל, כמו שאומרים.
הדיר אותה מנכסה.
ואז היה עקיבא רועה צאן אצלו,
בן 40,
בור בעם הארץ.
אז כיוון שלא היה להם כסף הם התחתנו. איפה ישנו?
במתבן.
התבן,
זה היה המזרון פרדייז.
השמיכה,
זה היה גם כן תבן.
הכרית,
זה היה גם תבן, לא ורדינון.
בבוקר
היו פולים את אניצי התבן מהסערות.
הכל מלא סערות. אתם יודעים איך תבן, ישנים עליו, הכל.
בא אליהו מן השמיים לנחם אותם.
לנחם, אתם שומעים? זוכרים? אנחנו מדברים על לנחם.
התחזה לעני וביקש מעט תבן,
כי אשתו ילדה ואין לו דבר להציע על הארץ עבורה ועבור התינוק.
אמר רבי עקיבא לאשתו,
תראי,
יש כאלה שמצבם גרוע ממצבנו.
אפילו תבן אין להם.
זה נקרא נחמה פורתא.
קצת נחמה.
זה עדיין לא מוציא את הקוצים מהתבן,
אבל לפחות זה יותר רך מלישון על הקרקע עם תינוק.
רואים
שאם שולחים
את אליהו
מן השמיים לנחם,
אז זה מנחם.
לא רק זה, שומעים שעקיבא אמר לאשתו, תראי,
יש אנשים שאפילו תבן אין להם.
אז בגשמיות,
אם אנחנו מדברים על נושא הגשמיות, החומר של העולם הזה,
אנחנו צריכים תמיד להתנחם בכך
שיש כאלה שיש להם פחות.
אבל ברוחניות אנחנו צריכים לשאוף שיהיה לנו יותר ויותר.
כי מי זה האדם בסוף?
אדם זה הנשמה.
הגוף זה פיג'מה.
אנחנו נשעוט אותה, נשים אותה בקבר,
והנשמה תעלה למעלה.
זה העיקר, לא הגוף.
גם הבית שלך, אם יהיה נקושת להפליא
ויהיה מבוטן,
ויהיה שמור,
ויהיו מצלמות.
אתה ברגע שתצא מפה,
הכל יישאר לאחרים.
אתה,
זה רק הנשמה.
אתה צריך לדאוג כל הזמן לעלות ברוחניות בנשמה.
החומר זה שטויות. כמה שתאסוף יותר, תשאיר יותר.
כמה שתעבוד, בשביל האחרים אתה עובד.
אתה לא תיקח מזה כלום.
אתה טמבל.
אתה עובד בשביל אחרים.
אבל במקום לעבוד על שלך,
בשבילך אתה כל הזמן משתרש באדמה יותר ויותר. לא בשבילך, בשביל אחרים.